ארכיון הקטגוריה: שירים

רק הוא, רק הוא

בעמק הבכא, רק הוא
מי יאיר, מי יאיר את החושך שבא
רק הוא

כשאני הולך בחושך, אתה מאיר לי
אלי שלי
כשאני מועד נופל, אתה מקים אותי
אלי שלי

לבי הולם חזק בקרבי, – הו אלי,
הכניסני, תחת כנפך
השרה עלי את שכינתך

רק הוא, רק הוא
רק אליו אני קורא
מרים את עיני,
נושא את כפי
אלי אלי
ענה נא לי,
ענה
הקדוש ברוך הוא
רק אליו אני צמא
רק הוא
את רוחי מעודד, אינני בודד

בעמק הבכא, רק הוא
מי יאיר, מי יאיר את החושך שבא
רק הוא

כשאני הולך לבדי בעולם
רק אתה איתי
מים רבים באים בגלים
לא יוכלו לכבות
אני קורא אליך

אלי
אתה עימדי
אלי
אתה, אתה
רק אתה
עימדי

רק הוא, רק הוא
רק אליו אני קורא
מרים את עיני,
נושא את כפי
אלי אלי
ענה נא לי,
ענה
הקדוש ברוך הוא
רק אליו אני צמא
רק הוא
את רוחי מעודד, אינני בודד
תמיד תמיד הוא איתי

AMISRAEL

הלכה ציבורית

כל אות, כל תו
כבר נלמדו,
לפני,
על ידי אבותי.
היא אינה שלי
ההלכה הזו
של עמי
היא.
ואני
צף בבדידותי
על גלי ההסטוריה
הפרטית
הקצרה
שלי
מוצא את המעשים האלה
קומת ישראל
המיתמרת
על פני הזמן
על פני המרחב.
ההלכות הללו
נשמתי
הכללית
מורשתי התרבותית
אחוותי הבשרית
וכשהן באות
בנשמתי
נטף
אני
מנשמת
האומה.

rain

עמק הבכא

הבודהיסט ואיש הצלב
מתעבים במשותף
את העולם.

הם יודעים שכל מה שיצא להם
מזה,
זה מוות,
ובדרך אליו:
כאב.

הם מחבקים זה את זה
הבודהיסט והנוצרי
ומסתכלים
בעיני בוז
מלאות רחמים מלומדים
על כל המתרחש
כאן.
בעמק הבכי.
הזה.

לא זה מקום
האושר.
הם יודעים.
הם מלמדים.
לא כאן.
לא כאן.

אבל היכן?

עכשיו הם נפרדים.
שם. אומר הנוצרי.
הוא אינו מוכן
להיפרד מהנשמה.
הוא מחכה
מחכה
לגאולתה.

לא.
מחייך נוגות
תלמידו של סידהרטה.
גם לא שם.
אין שם.
גם באשליה הזו
של
שם,
אתה
לא
קיים.

אבל אני,
יהודי
שורף ודומע
מטפטף הילו-קומוד
לא יכול
להפריד
את הנשמה מהגוף
את הזה מהבא
את הסבל מהתקווה.
ואני נאלץ
לדור
כאן
בזה
ולדעת
שגם פה
וגם שם
אני כולי קיים.

ילד בוויטרינה

כשהייתי בא לבקרם
היו מראים לי את הילד בוויטרינה.
יפה. מסורק. מלאכי.
הם היו מוציאים אותו מהוויטרינה
ומושיטים לו את הכינור ואת הקשת.

הוא היה מנגן.

אחר כך
נשברה הוויטרינה
והוא הלך משם
מכוסה כולו
בשברי
זכוכית
ודם.
אבל לא מזכירים נזקים.
בשביל זה יש חברות ביטוח.

אתמול פגשתי אותו
ברכבת.
מהוסס בחאקי.
הוא סיפר לי
שזאת בעצם לא היתה ויטרינה
אלא מסך,
עליו היה מוקרן
כל השנים.
עכשיו הוא מנסה
לברר
את המסמן
שאחרי
המסומן.

קולה המתוק של דאגה

הדאגה
קול מתוק
של אהבה.
פצעי
אוהב היא.

שותת
הוא
הפצע הזה.

בגללך
הוא
שותת.

אם תעשה את רצונך
תדאיג אותי.
אם לא תעשה את רצונך
לא תדאיג אותי
למה שתדאיג אותי?
פונה היא הדאגה אל השכל:
אל נא תלך בדרך זו
פן יגורך רע.
האם אינך מבין
את התהום הכרויה
לרגלך?

אני דואג
לך.

אני דואג
שלא תיפול
לתהום
הזאת
כי
אתה
לא
מבין.

אם תעשה רצונך
רומס אתה את שכלך
וגם את ליבי
הדואג.
אתה
גם
אדיוט
וגם
אכזר.

החמצה

שלא כמו
סוכריות הלימון
ההן
בקופסת הפח המבריקה
עם אבקת סוכר
מלמעלה,

טעמן של החמצות
אינו חמוץ.
אלא חומצי.
חומצה תעשייתית
שמקלפת
חורצת
משאירה
סימנים שחורים
בנחושת ישנה.
הרצון הישן
נשאר כך סתם.
אבר רפאים.

דורכים כרגיל.
נופלים.

קרובים

אשתי האשכנזייה חושבת
שהאשכנזים קרים והספרדים חמים
שהאשכנזים שונאי משפחה
והספרדים אוהבים
שהאשכנזים שמאלנים ועוכרי ישראל
והספרדים ימנים ובעלי אחווה
שהאשכנזים הם בעלי יומרות
והספרדים בעלי ענווה
שהאשכנזים פורקי עול
והספרדים נאמני מסורת

היא אפילו בזה,
לספרדים משתכנזים.

אם הייתי ספרדיה,
היא אומרת בערגה,
היתה לי משפחה.
אבל אני אשכנזיה,
אז כל מה שאני רואה
מהמשפחה שלי
זה עורפים
וכתפיים קרות.

היא שוכחת
כמובן,
את המעלה המיוחדת
של האשכנזי:
המהפכנות התקיפה.
נקיון הכפיים הדקדקני.
חוק ומשפט.
סדר ומשמעת.
איש תרבות, שומר חוק,
דמוקרט ואזרח.
יש לו שיקולים רחבים
של אזרחות טובה,
דאגה לכלל,
מעורבות ציבורית.

אולי בגלות
אשכנז
כשהכל בחוץ קפא
והשכנים רדפו
למדו
שאם אתה לא עומד על העקרונות
שלך,
אתה אבוד.

****
אני מבקש ממנו
להמליץ עלי
שאני
רציני
ומהיר במלאכתי.
זהו
נפוטיזם,
הוא אומר לי.
נרעש.

אתה
קרוב שלי
הוא אומר.
כשאני אומר עליך
מילה טובה
אני פוגע
בסדר הציבורי.
אסור להניח
לשיקולים זרים
להטות.
ומה יהיה
אם כולם ימנו
את בני משפחתם
לכל מיני תפקידים
מקורבי-צלחת?
הרי כל החברה תרקב.
ואם אני אישית,
הוא אומר,
לא אתן דוגמה אישית
לאן זה יגיע?

באמת,
אני
גאה
בו.
הרי אני לימדתיו ניקיון כפיים:
דטרגנט חריף. מים רותחים.

עיני,
נמלאות דמעות.
אני נעקר.

****
השנה היא אלף תשע מאות ועשרים.
מישה אבגנוביץ'
נתפס מוכר
סכיני גילוח
בשוק השחור.
הואשם
בבורגנות
ובחתירה תחת העם.

קצין
נכנס אל
חדר החקירות.
החבר איליה.
עיניו קרות.
הוא מתיישב,
מולו.

והנה זה בנו.
שמוליק שלו!
הילד המתוק,
הזהוב,
שנשא על גבו.
שהאכיל אותו סלקים.
שכירבל אותו בחורף
והביא לו
סוסי עץ
צבועים בלכה.
בנו, בנו.
הרי זה בנו.

בן שלי יקר
הוא אומר
שמוליק שלי
באת להציל אותי.

אבל
מתקן עולם
ניצב
לפניו.
שיודע
שלפעמים
צריך
לשלם
מחיר
למען השלמות
למען ניקיון הכפיים
למען היושר.
לא יהיה כאן
נפוטיזם.

****

את הבוגד איבגנוביץ'
הוציאו אל החצר
באשמורת הבוקר