תה והסטוריה

תה ואופיום יש בסין, הארץ הנידחת.
מילא אופיום. ממכר. עוכר.
אבל תה? סתם משקה של סבתות ומטבחים צבאיים.
אך לא. מתברר. שהמשקה הזה. בסך הכל כמה עלעלים סתמיים במים חמים, הרעיד עולמות והחריב ממלכות, חולל מלחמות ושעבד אומות – ריצ’רד השלישי מוכן לתת את ממלכתו בעד סוס – אך מסתבר שלא סוסים אלא כוסות תה היו המנוף שעקר ממלכות, מלכים וקיסרים.
באמת הכל התחיל בצורה לגמרי מינורית. לאחרונה החלטתי להפסיק לשתות קפה (גם ככה זה לא היה משהו – בסך הכל נס קפה של עלית) ולשתות במקום זה תה.
אבל מה, אם כבר עושים שינוי חיים כזה ומחליפים תה בקפה, האם אין זה ראוי לדעת משהו על מה שעומדים לשתות. איזה תה? האם שקית ויסוצקי מרוטה עם אבק שחור בתחתיתה, או מין קפלוטה מהודרת של ליפטון שנראית כמו פרמידה מבריקה. זכרתי מימי נעורי כל מיני קופסאות פח שחורות עם שמות אקוטיים כמו אולונג ואורגנ’ פקו.
בקיצור התחלתי לחקור את הנושא, ומן הון להון מצאתי ספר בשם. “תה: המשקה ששינה את העולם” מאת לורה מרטין – שם מפוצץ שגורם לך מייד לעפעף, כמו קוקה קולה טעם החיים ושאר שטיפות – אך ככל שקראתי כך הלכו שערותי וסמרו. פשוט לא יתואר מה התחולל סביב התה.
הנה התקציר של הסיפור:
התה הגיע לראשונה מסין לאמסטרדם לפני קצת יותר מ-400 שנה, ולא נחשב ליותר ממותרות יקרות. אך חמישים שנים אחר כך – הגיע התה לבריטניה – עלים יבשים ומרים למדי במחיר מופקע לכל הדעות – שהפך למשקה הלאומי שלהם.
וכאן התעלומה המרתקת, כיצד ולמה הופך מוצר מותרות כל כך אקזוטי שצריך לחצות יבשות וימים כדי להביאו – לתו ההיכר הלאומי של אומה שלמה – התלויה בכך בגורמים חיצוניים כדי לספק את הצורך שלה – צורך כל כך חזק שכל משאבי האומה גוייסו כדי להבטיח אותו. הדברים שנעשו למען התה ובשם התה שינוי את פני העולם – כפשוטו.
הנה סיפור העלילה:
היו היו סינים שמאוד החזיקו מעצמם, כי הם היו מאוד מסודרים, מאוד בירוקרטיים ומאוד מסורתיים. הסינים לא ספרו אף אחד חוץ מעצמם. אבל כנראה שהיתה שם גם קצת בהלה מכל ההשפעות האירופיות, כי החליטו להיות מאוד לא נחמדים לאירופים וסגרו את ארצם.
בינתיים כבר הספיקו האנגלים לפתח את הצמא שלהם לתה, שהפך במאה התשע עשרה לאובססיה של ממש, אך הסינים היו מוכנים למכור תה רק תמורת כסף (המתכת ממש), והבריטים הביאו כמויות גדולות של כסף מהמכרות שלהם בעולם החדש והמירו אותו בתה בסין שהועבר אחר כך לשולחנות חמש אחר הצהרים באנגליה.
אלא שהמושבות באמריקה ערכו מסיבת תה משל עצמם בבוסטון ונשות בוסטון האציליות הקריבו את שעת התה שלהן למען המאמץ הלאומי, והבריטים התקשו להשיג כסף לממש את תאוות התה.
אל דאגה, אוהבי תה לא ישבעו תה והמוח האימפריאליסטי ממציא פתרונות. הבריטים כבשו שטחים נרחבים בהודו והכריחו את החקלאים ההודיים האומללים לגדל אופיום אותו סחרו לסין תמורת תה. ואחר כך שהסינים כבר צעקו די, די, די, האופיום הורג אותנו – יצאו הבריטים למלחמות האופיום והכריחו אותם להמשיך לרכוש את הסם, תמורת תה, תה, תה.
כך, בכל כוס תה, משוקעת הסטוריה איומה של בצע, יזע, דמעות, דם, ניצול, התמכרויות, אכזריות – אך גם, מה שהעולם עשה משם: כיצד הצליחו הסינים למחוק את האופיום באמצעות קומוניזם. כיצד הפך מחוז דרג’ילינג בהודו לבירת תה עולמית, כיצד הפכה ניגריה היום ליצרנית התה הגדולה בעולם… ולמה אנו שותים רק “תה”, אבקה שחורה בתוך שקיק נייר, ולא אלף סוגים של תה לבן, ירוק, שחור, אולונג, ופור’אה על כל מיניהם וזניהם – עולם שלם של אנינות תה המשקפת מאות שנות פיתוח ומורכבות העולה על אנינות יין, גבינות וקפה.
דברים משתנים, מתגלגלים, משתכחים וחוזרים – והים הגדול של האינטרנט משיב את הגלים אל החוף.