ארכיון חודשי: דצמבר 2013

TruthHehHeh

זאב בכלר שלוש מהפכות קופקרניקניות – מונעים פורענות

אחרי שהבהיר את התולדות הקשות של האקטואליזם – ורמז לנו על החורבן המוסרי הנולד ממנו. מציב בכלר מייד את תרופתו הרעננה והמפתיעה. ומהי? יש אמת! מכריז בכלר. אמת אנושית. אמת מלאה ספקות. אמת שאין בה וודאות – אך אמת היא! נוע תנוע!
PURANUT
מה יש להוסיף?
נשיקות לבכלר.
chocklatebechler

forged_spinoza

זאב בכלר שלוש מהפכות קופקרניקניות – הסבר מקדים 2

אחד הדברים הנפלאים בספרו של בכלר, והסיבה העיקרית שאני לא מפסיק להתלהב ממנו, היא ההכללה הגורפת שהוא מציע כדי לשזור את כל הפילוסופיה של המדע – בקו אחד מבריק המצביע על עוצמתה הכובשת של האונטולוגיה האקטואליסטית (אותה הסברתי קצת בפוסט הקודם). כאמור, תפיסת עולם זו, קובעת שאין דבר מחוץ לחושים, ובכלר מראה כיצד הפילוסופיה המערבית גזרה מכך בהדרגה את מלוא המסקנות. המסקנה הראשונה היא חוסר אינפורמטיביות – וכאן יש רמז ראשון שאינפורמטיביות היא היכולת להכליל – משום שאם כל דבר הוא רק ההיבטים הנפרדים שלו – ואין יכולת להכליל – אז בעצם אין לך מה לומר על שום דבר.
MADA_REIK
המדע הוא ריק משום שלו היתה בו אינפורמציה היא היתה צריכה להתייחס אל משהו שמעבר לתופעות עצמן (כמו תורת הכבידה של ניוטון למשל) – אך מאחר ואין לי אלא התופעות – אין כל מקום לאינפורמציה. לכן, האונטולוגיה האקטואליסטית היא גם ריקה מאינפורמציה ומידע תיאורטי על העולם.
בכך גם כמובן מתרוקנת המציאות מאלוהיה – משום שעצם הרעיון של אלוהים הוא רעיון של מציאות מוחלטת המתגלה באופן פוטנציאלי בלבד במציאות שלנו – אך נמצאת שם ככוח מאחד ומכליל. ואכן – בכלר מצביע מהר מאוד על מקומו של שפינוזה – קוטל האל – בהתפתחות הזאת:
SHPINO
ומכאן ממשיך בכלר לתפור את העסק כולו, ובמבט אחד מכליל הוא סורק את כל התפתחות הפילוסופיה מאז ועד עתה:
SPINO_TOPOMO
והתרופה? בפוסט הבא…

אקטואליסט: אין עובדת רווחה!

זאב בכלר שלוש מהפכות קופקרניקניות – הסבר מקדים

עכשיו, אחרי חלוף ההתלהבות הראשונית. הגיע הזמן לחזור אל הראשונות. מה בעצם אומר בכלר. הוא משווה למעשה בין שתי תפיסות עולם על העולם. האחת שהוא קורא לה אונטולוגיה אקטואליסטית (ובה הוא בוחל) ואחת שהוא מכנה אונטולוגיה פוטנציאליסטית (אותה הוא מעלה על נס). המשמעות של האונטולוגיה האקטואליסטית היא "צו לצו קו לקו". לפי אונטולוגיה זו אין לנו כל דרך לומר משהו על המציאות משום שהיא תמיד מפורקת ומלאת ספקות.
ARISOACTUA1
כלומר, האונטולוגיה האקטואליסטית דוחה את קיומה של ממשות כלשהי מאחורי התופעות, קיומה של "שמש" כלשהי מעבר לצללי המערה "האפלטונית". יש צללים בלבד ואין משהו אחר במציאות.
באונטולוגיה כזאת אין מקום "להכללות" משום שהכללה היא משהו פוטנציאלי – משהו שהוא מעבר לתופעות המקשר בין תופעות (ובכלר – כמו הרב – מייחס את ההכללה לפיסיקה של ניוטון) – אך בעולם האקטואליסטי היא אינה קיימת.
ARISOACTUA2
כפי שבכלר יראה בהמשך – התפיסה המוזרה הזאת של אריסטו – המנוגדת כל כך לאינטואיציה הטבעית – נובעת מתוך התעקשות על תפיסה מוחלטת שאינה מקבלת מציאות חלקית. אם אני מביט בהר עכשיו – הרי הוא קיים בפועל. אך אם אסובב ראשי אל הים – ההר נעלם – ומי יתקע לי שהוא שם. הוא שם רק בפוטנציאל – אך בפועל באקטואליה – הוא אינו – ותמיד יכול להיות לי ספק אם הוא שם. אריסטו הופך את הספק הזה לחזות המציאות כולו – ודוחה את התפיסה הטבעית כל כך הממשיכה לסבור שההר הוא שם. נדמה שאריסטו תקוע בשלב שלפני הקביעות אובייקט (גיל שנתיים פיאז'ה?) והיינו רוצים למסור אותו למורה טיפולית – אך כפי שמתברר בהמשך הספר – מתברר שגישה זו מאפיינת את כל האמפריציסטים. מה לי משחקי "קוקו" משונים שמשחקים עם ילדים – האמפיריציסט תמיד מופתע מחדש – משום שאין בנמצא אלא מה שעיניו רואות באותו רגע – זה היה מגוחך אם זה לא היה כה מושרש פילוסופית -ואחד הדברים שאני רוצה לברר זה למה? כרגע אני נוטה לחשוב שיש כאן איזשהו פחד מפני מה שעשוי להסתתר מאחורי המציאות. לא האושר הגדול המסתתר מאחורי "זה" אצל עמיחי – שהוא כמובן אינו אושר כלל – ובעצם אני מבין עכשיו שגם עמיחי הוא אקטואליסט – ובעצם אומר "חביבי – שום דבר לא מסתתר מאחורי התופעות – הדרעק הוא דרעק – ואין שם שום אושר" – יש כאן בהלה מהארעי, מהבלתי מוגמר ממה שאינו ברור – ושאיפה לקבל רק את המוחלט. ברגע זה אני רואה את זה. וזה מה שיש. והמוחלט, אם יש מוחלט הוא רק בראש שלי…

LAWS

זאב בכלר שלוש מהפכות קופקרניקניות – הביאור

אט אט מתברר שמתחולל כאן מאבק עצום ביחס לאפשרות לומר דברים על העולם – בעצם ליצור הכללות שאומרות משהו כללי על הפרטים – ובכך מוציאים את הפרטים מידי פרטיותם. כך לגבי הכוחות שניוטון "גילה" כותב בכלר דברים שנשמעים כמובנים מאליהם לשכל הישר – אך הוא מבטיח שבהמשך יתברר שהפילוסופים של המדע, וקאנט בראשם הצליחו לעוות את השכל הישר וליצור מצב בו אין אפשרות "לומר דבר אחד על דבר אחר" – משום שאצל קאנט אין הפרדה בין אובייקט לסובייקט – באשר האובייקט אינו אלה היטלים של תפיסת הסובייקט – ואין לו קיום ממשי – לכן בניגוד לניוטון שחשב שהוא "חושף" את המציאות שמאחורי המציאות – כלומר מסביר את פרטי המציאות באמצעות הכללה – אצל קאנט המציאות כולה תיבלע בסובייקטביות של הנפש. כך בכלר כותב ביחס לתורתו של ניוטון:

FORCES

הנקודה המשמעותית ביותר כאן, ואולי זוהי הנקודה שדחפה את ניוטון אל כפירתו בשילוש ודבקותו באל אחד – היתה התחושה המהותית שהתיאוריה שלו חושפת "מציאות מאחורי המציאות" שאינה תלויה בתפיסת האדם, אלא היא משהו שנחשף מההוויה העצמה מהחוקים והכוחות הפועלים מאחורי הקלעים – המכניקה של הבריאה – תחושה נוראת הוד של עמידה מול מעשה האלוהים. ותחושה זו היא למעשה איפשרה לניוטון לקבל את הפרדוקס – מתוך תפיסה שכך הדברים בנויים – כך העולם בנוי: באופן פארדוקסאלי שלעולם ניתן רק לידיעה חלקית – וכל שיש בידינו הוא ליצור קירובים והכללות כדי להבין כיצד המציאות הזאת פועלת – גם אם ההכללות עצמן הן לעיתים פארדוקסאליות ובגדר "נס". כפי שמביא בכלר מדברי ניוטון על החשבון האינפיניטסימאלי:
POTENTIAL

solar_system

זאב בכלר – 3 מהפכות – הכללה

הרב כותב באורות את הדברים הבאים אודות האסטרונומיה הפרה-קופרניקאית כמשל להכללה שאינה כוללת בתוכה את כל הפרטים : "שיטות התכונה הישנות, שהיו חזיונות פרטיים מתפשטים רק על חוג גבול התכונה בלבד, היה הספק טמון בקרבם, עד שהיה מרגלא בפומייהו של התוכנים, שתארי התכונה והנחותיה הנם רק למצוא איזו הצעה לפתרון שנויי התנועות הרבים של הגרמים השמימיים ושאפשר שהפתרון יהיה באיזה דרך אחר".
בהמשך מביא הרב את ניוטון כשינוי מהותי היוצא מכדי ספק.
"מיום שחוק כח המושך החל לפתור את השאלות התכוניות, מתוך שהוא חזיון קוסמולוגי כללי, השליך מעליו את עבותות הספק, ומזה בא גם ההבדל השני, שהתכונות הישנות היו נוחות להשתתף אלה באלה, מה שאין כן התכונה החדשה, שמתוך תכונתה הכללית הודאית קנאית היא ואי אפשר שיאמר אדם לפתור קצת מחזיונות החכונה על ידי כח המושך ושאריתם באיזה פתרון אחר מתנועות גלגליות שעל פי הצעות התכונה הישנות".
ניוטון הוא סוף המהלך שעובר מקופרניקוס דרך גלילאו וקפלר – ובכלר אכן מציין את ניוטון כסוף התקופה בה חיפשו אמת בתוך העולם: "יש אמת אחת ויחידה בדבר כל עניין. אמת זה הוא היא כל האמת והיא תמיד אינפורמציה על העולם. אך בדיוק מכיוון שהאמת היא אינפורמציה על העולם היא מלווה בספק נצחי". (בכלר, עמ' 16) – האמת האלוהית המוחלטת מתמשקת עם בינת אנוש – המגעת רק עד היכן שידה מגעת וצל הספק מונח עליה תמיד. "הכרת אפשרות זו היתה יצירתו של אפלטון, והיא שלטה במהלך התפתחות המדע תקופה קצרה מאוד – במשך המהפכה המדעית שהתרחשה במאה ה-17 וששיאה היא הפיסיקה של ניוטון. היא הלכה והתערערה במשך המאה ה-18 ומי שחיסל אותה סופית היה קאנט". (בכלר, שם).

בכלר כותב שאמצעיו של קופרניקוס היו "פירוק התופעות לרכיביהן… ובדיקתו – קריטריון ההרמוניה והסימטריה כתכונות המייחדות פירוק אחד מכל יתר הפירוקים" (עמ' 28).
נראה שמה שבכלר קורא לו "פירוק" הוא למעשה מה שהרב מכנה "הכללה", ואכן בפרק הבא מופיעים דיבורים מופלאים על "האחדות האורגנית והאמת", ותיאוריו של בכלר משיקים כמעט בשלמות עם תיאוריו של הרב על ההכללה שהיא הולכת יד ביד עם הוודאות והייחוד. בכלר מתאר את מקור הוודאות של המדע הקופרניקני כנעוץ בכך שתוצאותיו של חוק דל ומצומצם ('מרכז סיבוב הגלגלים הוא השמש') הן רבות ומגוונות ואינסופיות בעיקרון. "וככל שמספר התופעות המפוענחות הולך וגדל [=ההכללה רחבה יותר] כך מצטמק ונעלם הספק, שאולי הכל טעות ומקרה". (עמ' 28)

כפי שהרב כותב: "כל גלוי רוח כללי לפי התגברות הכללות שבו כך הודאות מתחזקת בקרבו ולפי מדת ודאותו, כשם שאינו נותן מקום לספק, כך איננו מותר את זכותו לאחרים לשתפם עמו; הכלליות הודאות והיחוד תלויים הם זה בזה…".

בכלר עורך כאן אבחנה חשובה לגבי סוג הספק, סוג חוסר הוודאות, שקופרניקוס הצליח לסלק ואבחנה זו מתמשקת היטב עם התפיסה של הרב לפיה הולכת ההכללה ומשתכללת בהדרגה, והמגמה "ההכללתית" מאפיינת את עצם המציאות: "בברור שמדובר כאן בספק אנושי" כותב בכלר, "בספק רגיל… השאלה האמיתית היא שאלה מן החיים… אין כאן עניין לוגי אלא עניין אנושי – הוודאות שעליה מדברים קופרניקוס ודקרט היא ודאות של היומיום".(עמ' 28)
זוהי הוודאות שהולכת ומתעצמת בהדרגה ככל שההכללה הולכת ומתרחבת – זוהי וודאות שלעולם לא תצליח להשתיק את צחוקו הלועג של יום – באשר זוהי וודאות אינדוקטיבית מהסוג שמאפיין את כל החיים על פני אדמות, הוודאות האינדוקטיבית שמאירסון מייחס לכל כלב העוקב אחר מסלול מעופו של נקניק ופוער את פיו במדויק בנקודת ההגעה הנגזרת אינדוקטיבית מתוך הידוע לו על מעוף הנקניק עד כה. זוהי ההכללה המתכללת שניתן לייחס גם לדתות ולא רק לאובייקטים פיסיקאליים של המדע – באשר זוהי הכללה של ההגיון הפשוט, ההגיון האלוהי הטבוע בחיים, המחפש את הדפוסים והמשמעות המאחדים את הפרטים.
כמה מרגשת הכרעתו של בכלר: "ובכך נחתך עניין הוודאות המדעית עבור המהפכה המדעית אחת ולתמיד, וברגע שאנו דורשים מן המדע ודאות רבה יותר, שניתן לקרוא לה מוחלטת או אלוהית [יומרה עלובה שמקורה בתפיסה אלילית של המציאות!], השאלה מאבדת עניין, ולא רק עבור המדע. כי התשובה עליה טריוויאלית בהתאם: שום דבר אינו ודאי באופן מוחלט". (עמ' 29).
בזמנו, כאשר חקרתי את הפילוסופיה וההסטוריה של המדע, הגעתי למסקנה שהסיבה היחידה ל"נכונות" המדע היא "שהמציאות משיבה לו אהבה" – המדע יכול לחשוף אך ורק את האלוהות המתגלה ולא את האלוהות המוחלטת, הנסתרת. אותה אלוהות התמגלה בגבורת כל גיבור וכו', שהרב מתאר באורות, (ראה פוסט קודם: זאב בכלר 3 מהפכות קופקרניקניות – מבוא).
והנה, כל כך פשוט! פתרון כל כך פרוזאי ולא "פתרוני", כל כך לא קנטיאני, לא גרמני ולא כפייתי – הנה, יושב לו שם אצל בכלר, משפט מצמרר – כל כך הרבה שנים הוא מפכה בקרבי ולא ידעתי לתת לו מבע: "זהו פתרונה הסופי של המהפכה המדעית לבעיה שלימים תיקרא 'בעיית האינדוקציה' [אני פשוט הגעתי למסקנה שהמדענים מצפצפים על הבעיה – אך בכלר חושף כאן את מימד העומק הפילוסופי] – כיצד אפשר לפרק או לפתור או להציל את התופעות [וכמובן שמתבקש כאן המינוח של הרב: להכליל את התופעות], אם כל מה שנתון לנו הוא התופעות [כל מה שנתון לנו הוא השער]… יש לפתור את התופעות כך שההרמוניה [ההכללה!] תאלץ אותנו להודות שבפנינו ודאות מורלית [הוודאות!] שהיא הפתרון היחיד האפשרי [הייחוד!].
בכלר מוסיף ומסביר ש"מה שיוצר ודאות כזו ואת עוצמת ההרמוניה הזאת הוא השוני שבין הצופן, כלומר חוקי הטבע והעקרונות [דהיינו, ההכללה] לבין התופעות [דהיינו, הפרטים המוכללים] וככל שהשוני יהיה גדול יותר, כן אפקט ההרמוניה עצום יותר – זו עובדה אנושית פשוטה [כפי שההכללה חייבת להיתפס בשכל האנושי הפשוט מאחר והוא זה שהולך ומחולל אותו והוא זה שמכיר בה ומייחס לה את הוודאות והייחוד]" (עמ' 29).

כך – ממקום רחוק כביכול מהרב – מתוך המציאות ההסטורית והפילוסופית של המדע – מגיע בכלר, למה שהרב סיכם בתמציתיות כזאת בפיסקה על הכלליות, הוודאות והייחוד. ומדהים עוד יותר – שבכלר מייחס את ההיפרדות מתפיסה זו, המתחילה בקנט – לשקיעה וניוון הנובעים מתוך היפרדות מן האמת של המציאות [המציאות האלוהית!]: בכלר כותב על קנט וממשיכיו: "דבר אחד לעולם לא יכול לעניין אותו – השאלה אם התיאוריה אמיתית או שקרית. לשאלה זו אין משמעות עבורו, אלא עד כמה שפירושה הוא הקונסיסטניות הלוגית של התיאוריה ותו לא". (בכלר, עמ' 18).

אני מצפה בכליון עיניים לראות כיצד יתפתח הספר בהמשך.
אוהב אותך בכלר.