ארכיון חודשי: מרץ 2014

tree

זאב בכלר שלוש מהפכות קופקרניקניות – חזרה לעץ ביער

המאבק התמציתי אם כן הוא בין אונטולוגיה פוטנציאליסטית לבין אונטולוגיה אקטואליסטית. על פי הראשונה, העץ נמצא תמיד ביער גם כאשר אין מי שיתפוס אותו כי – כי קיים פוטנציאל שהוא יתפס, והוא תמיד שם, מחכה שיגיע איזה הלך וישב בצילו.
לעומת זאת, האונטולוגיה השניה, האקטואליסטית, היא כולה "עץ עכשיו", דהיינו, אם אתה רואה את העץ הוא קיים ואם לא, לאו. אם אתה לא שם הוא לא קיים (לא בכדי זה נשמע מגלומני – כי הסוליפסיזם המגלומני עומד בבסיס התפיסה כל הזאת: רק על תפיסתי שלי לספר ידעתי – ואם אני לא מבחין בך כרגע – אתה פשוט לא קיים).
יש לי תחושה שנמצא כאן גם שורש ואולי תולדה של עבודה זרה: ההתעקשות לתפוס את "העצם" בפועל – את העצם האקטואלי שיתן להצביע עליו ולומר "זה" – מובילה בסופו של דבר להכחשת כל מה שלא ניתן להצביע עליו ולומר "זה" – כלומר, מעלימים את העץ.
וכך (בעמ' 110) מתאר בכלר את העמדה הקונטרה-אינטואיטיבית הזאת, שאין בה כל "שימור אוביקט", אך היה זו שהפכה לדומיננטית בפילוסופיה:
Bechler110
מדהים לראות כיצד גוזר ההגיון את האינטואיציה, כיצד מחריב ההגיון האנושי את האמת האלוהית.ובעמ' 110 כותב בכלר שהמסקנה היחידה הפתוחה בפנינו שיש לה גם בסיס פילוסופי היא:
BECHLER110B

Writersblock

תריסר התכונות של האמן המתחמק

מסתבר שיש קבוצת 12 צעדים לאמנים חנוקים – כמה עמוק ונפלא שצריך לחזור בתשובה גם על זה – על היצירה שלא יצרת, על השפע שלא הענקת לעולם. קבוצת 12 צעדים זו מנתחת את הדרכים שבהן אנחנו לא יוצרים – ומציעה כלים כיצד לטפל בכך.
המוטו שלהם: האמנות שלנו היא מתנה שנועדה לחלוקה בנדיבות

הנה הכלים הדיאגנוסטיים שלהם: תריסר התכונות של האמן המתחמק.

1. גדלנו באווירה שביטלה את ערכנו וגרמה אצלנו ליחס אמביוולנטי כלפי הביטוי האמנותי שלנו.
2. בכל יממה נתונה אנו מוצאים דרכים, בין במודע בין באופן בלתי מודע, להתחמק מלעשות את מה שגורם לנו את האושר הגדול ביותר – לבטא את היצירתיות שלנו.
3. אנו נסוגים מהיצירה שלנו באמצעות השקעת עצמנו בסגנונות חיים, מערכות יחסים ופעילויות שאינם עולים בקנה אחד עם המטרה האמנותית שלנו. אנו חושבים על האמנות שלנו כמנותקת מהמציאות ומונעים מעצמנו את הזכות ללכת בעקבות החלום שלנו.
4. לעיתים קרובות חסמו יאוש, דכאון, זעם, אובססיות, התנהגות כפייתית ו/או התמכרויות את האנרגיה היצירתית. אנו חוסמים מערכות יחסים משמעותיות בחיינו – עבודה, חברה, אהבה, משפחה וחברים.
5. אנו מריצים מיתוסים חברתיים במחשבתנו: "אמנות אינה מעשית", "אמנים הם פסיכיים", "תגווע ברעב", "את חייב לקבל הכשרה מתאימה", "אתה זקן מדי", "כבר מאוחר מדי". קיבלנו את כל הרעיונות הללו כנכונים, כאשר למעשה, הם אינם כך.
6. הצלחתם של אמנים אחרים הטילה עלינו מורא. קנאה, פחד, רחמים עצמיים, פרפקציוניזם, טינה ופגמי אופי אחרים חוסמים את האמונה שלנו ביצירתיות שלנו ובכשרונות שלנו. אנו חשים בלתי ראויים להצלחה שאנו רוצים או משיגים. אנו חשים כרמאים.
7. לעיתים קרובות אנו מרגישים שאין אנו "בטוחים". או חוששים להפוך למטרה לבקורת, פגיעה ודחייה. אנו מעדיפים להישאר בלתי נראים ולעמוד לנצח בשולי ההתחלה, לכודים בתסמונת ההתחמקות.
8. חשבנו על האמנות שלנו כמשהו בלתי מציאותי, ומנענו מעצמנו את הזכות לדבוק בחלום שלנו. שכחנו שאמנים זכאים לעבודתם הנכונה וזכאים לאושר ולהצלחה שמביאה עימה עבודה נכונה.
9. מתוך חשש לדבוק ביצירתיות לשנו כדרך להרוויח לפרנסתנו, אנו מתחמקים מהתחייבות. הרעיון שנוכל לפרנס את עצמנו באמצעות האמנות שלנו נראה גדול ומאיים. אין ביכולתנו לקבוע את שווי השוק הכספי של אמנותנו.
10. מאחר ויש לנו כשרות רבים, אנו מתקשים להבחין בייעוד האמיתי שלנו. אנו מכחישים את האחריות המוטלת עלינו לפתח ולממש באופן מלא את הכשרונות שלנו. אנו מפחדים להקריב את מה שצריך להקריב ולקבוע קדימויות למימוש החזון האמנותי האמיתי שלנו.
11. איבדנו את היכולת לנהל את הזמן שלנו. אנו מתקשים לסיים פרויקטים ולעיתים קרובות אנו מחבלים במאמצים שלנו. אנו רוצים לעסוק באמנות שלנו אך אין אנו יודעים כיצד לעשות זאת. אנו מתמלאים חוסר סבלנו כלפי התהליך, ושוכחים שהתוצאות מגיעות בזמנו של הקב"ה, לא בזמן שלנו.
12. פחדנו מהאנרגיה היצירתית שלנו והתייחסנו בחוסר אמון לדחפים היצירתיים שלנו. בהעדר מודעות רוחנית, לא ראינו את עצמנו כערוצים לתהליך יצירתי אינסופי.

SHMARIM

הלכות פסח – סימן תמ"ג – English Version

המקור: טור אורח חיים סימן תמג

חמץ משש שעות ולמעלה ביום י"ד אסור מה"ת ולוקין עליו אע"פ שבעל העיטור כתב שאינו אלא מדרבנן ובעל המאור כת' שמותר לאוכלו עד הלילה שבאכילתו משביתו והרמב"ם ז"ל כתב שלוקין עליו משש שעות ולמעלה ולזה הסכים א"א ז"ל וכדי להתרחק האדם מן העבירה הוסיפו חכמים לאוסרו עוד ב' שעות דהיינו מתחלת שעה חמישית ומיהו כל שעה חמישית מותר בהנאה ויכול למוכרו לעו"ג אפילו הרבה ביחד שודאי לא יאכלו קודם הפסח ואפי' כותח ויכול להאכילו לבהמ' חיה ועוף ובלבד שיעמוד עליהם לראות שלא יצניעו ממנו ויבער מה ששיירו ממנו ומתחלת שעה ששית ומעלה אסרוהו גם בהנאה ואם קידש בו האשה אינה מקודשת כיון שאסרוהו בהנאה לכל ישראל הלכך ישראל שהיה בידו חמץ של חבירו בפקדון והגיע הפסח יעכבנו עד שעה חמישית ואם לא באו בעליו ימכרנו לעו"ג ואם לא מכרו צריך לבערו בזמן איסורו אפי' אם אינו חייב באחריותו מעשה וקנתה שפחה עו"ג ירקות בחמץ אחר שש והתירם ר"ת לפי שאינו תופס דמיו כדאמרינן בחולין חמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר מפני שהן מחליפין:

Passover Laws – Section 443 (תמ"ג) Toor ((טור

After six hours the Leaven is forbidden,
And a God fearing person will do as bidden
But sages are aware of what lies hidden,
So in order to keep sin at bay,
They have ordered that Leaven be stopped at an earlier part of the day.
I.e., two hours earlier than the above stated time,
When at the fifth hour the clock begins to chime.
But, though it is then forbidden the Leaven to eat
At this early hour, one may still enjoy it.
Such as if to a non-Jew the Leaven is sold,
Even when obvious that during the Passover, the Leaven he shall continue to hold.
And, even if the Leaven mixture bears his name in bold.
Also, one may feed the Leaven to a beast,
or for a fowl or animal make it a feast,
So long as one burns what's left of the wheat and the rye,
Before the sixth hour has gone by.
And one must watch to see that the beasts have not hid some away,
Let one encounter the Leaven some other day.
And once six hours have passed since the dawn,
The Leaven's enjoyment is also foregone,
From now on it has no use,
and is even worse than mere refuse
It cannot be used a wife to wed
and if so used the wedding is null and dead.
And a Jew who holds another Jew's Leaven in trust
Will hold it until the fifth hour, then sell it he must.
And if he hasn't sold it he must burn it tout suite,
even if he's not responsible for it.
However, if he used the Leaven to buy some goods
Such as, for example, vegetarian foods,
Then these vegetables may be enjoyed,
For the sums exchanged for Torah prohibitions are void,
and the prohibitions no longer pertain,
Except for three cases in which they always obtain,
and the money is prohibited for these three reasons:
Seventh year produce, consecration and the idolation of heathens.

godloves

אלוהי 12 הצעדים

מיהו אלוהי 12 הצעדים?
האם הוא אלוהי ישראל?
אין ספק, באשר אין אל בלתי אלוהי ישראל, וכל מה שנתפס כאלוהים, אינו אלא התפיסה האנושית החלקית, הסובייקטיבית של אותה שלמות כוללת. כפי שהרב כותב בשמונה קבצים ב, צג: " כל המחשבות הן אמת באלהות… ואל תהי מפליג לכל דבר. ובאמת לית מחשבה תפיסא ביה כלל, ומכל מקום כל המחשבות מוארות על ידי אורו, כשם שכל ההויה מתקיימת בו".
אך ניתן להיות יותר ספציפי. אלוהי התוכנית הוא פן ברור מאוד של אלוהי ישראל, הפן עימו נפגשים ביום הכיפורים, הפן שאנו קוראים בגרון ניחר: "ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה". אלו הן שלושת עשרה מידות של רחמים – ושלוש עשרה מידות אלה הם אלוהי התוכנית: אלוהים אוהב, אלוהים אישי, אלוהים שאפשר לסמוך עליו שייקח ממך את הצדדים הבעייתיים שלך ויברא לך לב חדש: "לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי".
ועיקר התוכנית: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו" – לכן, בלשון התוכנית: "החלטנו למסור את רצונותינו וחיינו להשגחת אלוהים כפי שאנחנו מבינים אותו" – רק שבתוכנית מבינים את האלוהים באופן ברור לחלוטין כאלוהים אוהב. וה' אוהב את ישראל: "ויהפך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך".

two_chairs

הרב בן אמוזג – בין הכסאות

אין ספק שאחת הדמויות המדהימות והפחות מובנות בהסטוריה של הרעיונות הוא הרב אליהו בן אמוזג. הרב אב"א הצליח איכשהו ליפול בין כל הכסאות של הגות המאה התשעה עשרה – אמוני מדי לטעמם של חוקרי המקרא של תקופתו וחקרני מדי לאנשי הדת של דורו, הוא הצליח להיות בלתי מובן לכולם.
הרב בן אמוזג עצמו, כתב דברים נאים ביותר על מצוקתו לנוכח אי ההבנה של שתי המחנות כאחד: "לזה חסיד שוטה ולזה אפירוקוס ומין, זה אומר לא יקרא בשם חכם כי אם חוקר וזה אומר לא כי! כי אם בולס שקמים ובוקר,זה אומר האיארופא אינה נאוה לו, אל ירושלים ואל הר המור ילך לו, וזה אומר אל המקדש לא יבוא, בין חכמי הגויים בחוץ יכין מושבו.ואני נשארתי תלוי באוויר, לא כופר ולא סופר, לא מין ולא מאמין, לא נבל ולא מקובל, לא פילוסוף ולא רבי הכולל, לא מקלל ולא מתפלל, לא מתבולל ולא מתחולל, לא שמים ולא הלל, לא יום ולא ליל?"
אוי לו לרב אב"א שכך היה לו.
ובשורה התחתונה: דווקא חוקרי המקרא הכירו בו – הם זיהו אותו נאמנה כאיש אמונה ודחו אותו מקהלם כמי שמאיים על זהותם. הם לא יכלו לענות לו. רק להפנות לו עורף. ואנשי הדת – הם רק שמעו את מצלול שפתו ואת הטעמת דבריו – וכבר לא היה איכפת להם מה הוא אומר. הם כיסו את האוזניים.
כך, בין עורפים מופנים לאוזניים מכוסות, נותר לו הרב אב"א לבדו. הוא, שידע לדבר את שפת האמונה בכל השפות.