ארכיון חודשי: נובמבר 2013

3REVOL

זאב בכלר 3 מהפכות קופקרניקניות – מבוא

לעיתים נדירות נופל לידיך ספר, שאחרי שאתה מעיף מבט בתוכן, אתה מתחיל להתייחס אליו כבונבוניירה: משהו נדיר שאורחים מביאים לפעמים, שאתה מתענג עליו באופן אקספרימנטלי, שמח בשוקולד אך דרוך לאיזה מילוי בעייתי בטעם מרציפן.
כאשר נפל לידי ספרו של זאב בכלר 'שלוש מהפכות קופרניקניות' – פילוסופיה רחבה וממצה של המדע – מצאתי שהוא מסכם את הפרדיגמה האמונית מנקודת מבט של מי שמכיר היטב את המדע על גלגוליו. אחרי שנים רבות כל כך שאני חש בגרון ניחר שכל הסובייקטיביסטים שאינם שומעים עצים נופלים ביערות מרוחקים טועים טעות עמוקה ביחס לתפיסת המציאות, וברור לי שהמציאות האלוקית נמצאת שם באופן אובייקטיבי וקיים, התגלות של אלוהות בלתי נתפסת – אלא שאנו כבני אדם רק הולכים וחושפים מציאות זו ככל יכולתינו – גם אם היא תמיד מעבר ליכולת התפיסה השלמה שלנו – ובכך מתאששות הוודאות ואי-הוודאות גם יחד – בא בכלר ומתאר המשגה יסודית זו כיסוד למהפכה המדעית של קופרניקוס – המהפכה הקופרניקנית הראשונה המעניקה לאדם את המעמד של חוקר העולם ההולך וחושף מתוך ספר הטבע את כוונת המחבר הנעלם. מפרש ומפענח את התופעות כדי להבין את העומד מאחוריהן.
איזו אמונה נפלאה עולה מתוך דבריו של בכלר בעמ' 25: "קופרניקוס יצר… את האידיאולוגיה של המדע החדש: מטרתו גילוי ודאי של מבנה העולם, כפי שהוא בעיני אלוהים ולא כפי שהוא בעינינו". אני קורא את הפיסקה הזאת ודמעות עולות בעיני, האם יש תיאור מדויק יותר של היחס שלנו אל האלוהי? המדע המנסה לחתור אל אותו "טרקלין" שהוא האלוהות המחייה את הקוסמוס.
בכלר מתאר את התפתחות התפיסה הזאת במהלך מבריק בעמ' 21-23. הוא פותח בשאלה מרתקת שהוא מביא מדברי פילוסוף בשם אדוין ברט:
BECHLER1
BECHLER2
כלומר, מבחינה מתמטית, "מדעית", אין כאן פישוט ואין כאן חידוש. הנקודה הקריטית היחידה כאן היא התגלותה של "אמת" על העולם, מתוך "העולם" – אלא שאין זו אמת פשוטה – וזו הנקודה הממשקת תיאור זה עם תיאורו של הרב אודות האלוהות המתגלה בעולם:
BECHLER3
BECHLER4
וזהו בדיוק "השער" שמתאר הרב ביחס להכרת האלוהות – עולם התופעות הוא השער המגלה לנו משהו מהמציאות האלוהית – מהטרקלין שהוא המציאות האוביקטיבית שלעולם אינה יכוה להיתפס בשלמותה על יד הסובייקט – וכפי שתורת הקוונטים איששה יפה את הפרדיגמה האלוהית הזאת.
"האלהים", כותב הרב, "הלא למעלה מכל המציאות אשר יוכל להכנס בקרבנו ממנו איזה רגש ורעיון… [לכן]… צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל הטרקלין – דרך השער. השער הוא האלהות המתגלה בעולם, בעולם בכל יפיו והדרו, בכל רוח ונשמה, בכל חי ורמש, בכל צמח ופרח, בכל גוי וממלכה, בים וגליו, בשפרירי שחק ובהדרת המאורות, בכשרונות כל שיח, ברעיונות כל סופר, בדמיונות כל משורר ובהגיונות כל חושב, בהרגשת כל מרגיש ובסערת גבורה של כל גבור. האלהות העליונה, שאנו משתוקקים להגיע אליה, להבלע בקרבה, להאסף אל אורה, ואין אנו יכולים לבוא למדה זו של מלוי תשוקתנו, יורדת היא בעצמה בשבילנו אל העולם ובתוכו, ואנו מוצאים אותה ומתענגים באהבתה…".

קופרניקוס חשף משהו מהחוקיות של היקום, מהאמת האלוהית המסתתרת בכל – ואיפשר להבנה שלנו לחדור לרגע אל מעבר לתופעות ולהבחין במשהו מהפלא האלוהי – להציץ לרגע לתוך הטרקלין.

DAAT

כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו

במסילת ישרים: אם האדם מפקח על עצמו, אז הקדוש ברוך הוא עוזרו… אבל אם אינו מפקח הוא על עצמו ודאי שהקדוש ברוך הוא לא יפקח עליו, כי אם הוא אינו חס מי יחוס עליו. והוא כעניין מה שאמרו זיכרונם לברכה (ברכות לג, א): "כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו".

אין מרחמים על
מי שמתעלם
ממה שהוא יודע.
"אין בו דעת".
משמעו: שאינו מתייחס לדעתו העצמית.
שאינו לוקחה בחשבון.
אשת לוט לא רוחמה. שהרי ידעה.
ובכל זאת.
סבה. סבה.
ESHET LOT
בימינו
חסרי הדעת היחידים
שאין מרחמים עליהם
הם המדענים
השוגים
שעמיתיהם
קורעים אותם לגזרים.

אין מרחמים על מי
שיש בו דעת
ומתנהג כאילו שאין בו.

בדורינו
בתרבותנו
הועתקה הדעת
מזירת המוסר
אל זירת החקר המדעי.
מרוב שנקעה הנפש
באלילי שקר
היא דובקת בשכל
הקר
של המדע
שם אין מרחמים
על פשלונרים
על מי שלא
חיטא כראוי
לא כייל במדוייק
לא רשם בנאמנות
שם אין מרחמים
על מי שלא פיקח על עצמו
על מי שאין בו דעת.

כלפי הנצרות
יהיה המדע תמיד
אתאיסטי.
אם זו הטיפה לחדלון המעשים
וטענה שאין משמעות
לדעת זו או אחרת
באשר האמונה היא הגואלת
הרי שהמדע שכולו
דקדוק במעשים הוא
לעד אתאיסטי כלפי הנצרות
אבל משלב זרועות יפה
עם הרמח"ל.

וכפי שהוא אויבה של הנצרות,
כך הוא גם אויבה של הפוסטמודרנה.
המרחמת אף היא
בכיף
על מי שאין בו דעת.
ואם היא אומרת אין אמת
הוא קורא יש
ואם היא אומרת שחשיבה בינארית
של
אמת ושקר
אינה אלא
אשליה
הוא קורא שטויות
הכל נופל על הנכון
וגם פוסטמודרניסט
מדופלם
מעדיף לעלות
במעלית
עם תו תקן.
ואם ייפול
יוכל לרחם
על אינג'נייר רשלן.

כביכול,
למראית עין
יודעת התרבות שלנו
לרחם על הכל
לוותר על כל החולשות
לשרת את כל הגחמות
ולבכות את ילדותם העשוקה
של כל
המרצחים.
אך בלב התרבות עובדים המדענים
בתביעות נחרצות
בדקדקנות חסרת פשרות
ולהם
למדענים
אסור לרחם על מי שאין בו דעת.

לא כן
הפסיכיאטרים.
והכמרים.
VICARPSYCH

Homeopathy

הומיאופתיה קלאסית

כל כובדו ורצינותו של האלופט "הישן",
התגלגלו בשולחן משרדי קטן.
לכאורה, רק שולחן. מחשב, וה"מסה" הרפואית.
Materia Medica
לא ערכת סכינים נוצצת,
לא מגירת רעלים,
לא קורטיזון,
לא פולשנות.
כאן,
לכאורה.
בית "תנו למחלות לחיות",
כאן,
לכאורה,
פורח הסבל לרגע, אדום ונהדר.
remedy_REd
אך אז מתחילות השאלות
עקצוצים קטנים
קולפים
רצועות רצועות
את העור העב
המגן
על פרי הנפש.
לכאורה,
לא מכשיר פולשני,
לא חוקן בריום,
לא קרינה קטלנית,
לא כימיקלים מבחילים,
רק שאלות, שאלות
בירורים, בירורים
פרטי פרטים,
אך כמו שיעור ישן באנטומיה
כמו הגוויה של הרווי, על כל נימי דמיה,
אתה נפרס אט אט
לחתכים מפוארים.
כל פרטי אינטימי
כל חסיון יקר
נפרם
ניגר
אל תוך חלל החדר
נספג בזהירות אל תוך ה"רפרטואר".
REPETORY
יש מקום לכל פרט
וצריך לחושפו
כל תחושה דקה מתועדת
כל המיית נפש פרטית.
הגוף נשאר שלם,
עטוי בגדים
והנפש מתערטלת
מתפשטת ונחשפת
תולדות חיים שלמים, כל להט, כל אכזבה
כל חולשה ורוע
תקוות וייאושים
ערוכים כחטטים
כמורסות מבוקעות
לפני מומחה "ותיק" לטיפולי גופרית רותחת.
הכל פרוס אלי סיווג
מוכן אלי קיטלוג.
rubrics
כאב החשיפה
נמהל בלהט תקוות הריפוי
ואם הידיעה שיש אשר ידע כל צד אפל בנשמתי,
מטביעה אותי בתוך ביצת בושה קטנה מסרחת,
הרי כרכי "הגוף הרפואי"
הם עץ גדול מוצק
הם הוכחה ניצחת,
כי גם מה ששלי פרטי כל כך
הוא חלק
מנשמת האנושות המתפתחת.
KENT

תעלומות אבולוציוניות – תעלומת המוות

אחת החידות העמוקות של החיים היא שאלת המוות.

מה היא הסיבה שאותו יחיד המספק מחצית מהחומר הגנטי להיווצרותו של יצור חדש, עתיד למות? מדוע לא נמשך אותו תהליך מופלא של התחדשות גם ביחיד? מדוע רק ב'דור הבא' יתחילו החיים שוב בכל רעננותם, בעוד הדור הקודם מזדקן וכמל? איזה כוח יש בביצית המופרית להתחיל את כל הסיפור מחדש, ומדוע הבזבוז העצום הזה: כל המבנה הגופני, כל נסיון החיים של היחיד הקודם, כל השכלתו וחוכמתו נועדו לאשפה, ובמקום זאת אנרגיה חדשה מושקעת ביצירת יצור חדש. מדוע?

ברור שהמוות אינו הכרחי, באשר אותו חומר גנטי עצמו היוצר את היחיד העתיד למות, מועבר לדור הבא ברעננות המאפשרת חיים חדשים, ולמעשה, ניתן אכן לומר שהחומר הגנטי המועבר בתאי המין הוא נצחי, בעוד שהחומר הגנטי בתאים הסומטיים (תאי הגוף של היחיד) עתיד למות.

 נראה שרק תשובה אמונית יכולה להסביר נקודה זו, והפנימית לה יותר, מדוע אחרי שהיצור חי וקיים מתחילים חוקי האנטרופיה לפעול עליו בעליל והוא הולך ומזדקן –אך יצור חדש הוא מלא רעננות נעורים הסותרת את האנטרופיה, מה הוא רז החיים השואף להופיע תמיד עוד ועוד יחידים ייחודיים בתכלית, שאין אחד מהם דומה לרעהו?

תעלומות אבולוציוניות – יתירות ואקראיות

חידה נוספת העולה מתוך המחקר הגנטי הוא המרחב העצום של יתירות ואקראיות, שבתוכו מופיעים הסדרים המופתיים של הפנוטיפים של בעלי החיים: פנוטיפים שניתן לזהותם באופן ברור שכשייכים למין זה או אחר.

 כותבת רודן-רובינזון:

רצפים של DNA מתחלקים לשתי קטגוריות מרכזיות: רצפים ייחודיים הנמצאים בגנים… ורצפים החוזרים על עצמם המרכיבים חלקים של DNA שאינם מקדדים חלבונים. נראה שהנוכחות של רצפים חוזרים של DNA בכמה יצורים מסבירה בצורה הטובה ביותר את גודל הגנום, כלומר, בגנומים גדולים יש הרבה מאוד רצפים חוזרים שאינם נמצאים בגנומים קטנים יותר….מאחר ולא נראה שכל ה-DNA החזרתי הזה עושה משהו, הוא זכה לכינוי, "די.אן.איי זבל"… אך לאחרונה התברר שהרבה די.אן.איי זבל מתורגם ל-RNA אך לא לחלבון, ויש עדויות שחלק ממידע זה מעצב את הדרך בה מאורגן האורגניזם. הסבר זה מבוסס על העובדה שככל שההתפתחות העוברית נעשית יותר מורכבת (תוך השוואה למשל בין תולעים לבני אדם), יש לאורגניזמים כמות הולכת וגדלה של DNA חזרתי שאינו מקדד חלבון…[1]

ה-DNA של כל האורגניזמים מכיל כמות עצומה של מידע. באופן מדהים, מרבית תפקודי התא פועלים באותו אופן בלא קשר לחיה שממנה נלקחו התאים. שמרים, פילים ובני אדם, משכפלים DNA באותה דרך תוך שימוש בגנים כמעט זהים. הודות לכך שהטבע משתמש באותם מנגנונים גנטיים שוב ושוב, הלמידה אודות רצפי DNA של יצורים אחרים מלמדת אותנו רבות אודות הגנום האנושי.[2]

מוטציות ספונטניות מתרחשות באקראי ובלא כל סיבה חיצונית. זהו אירוע טבעי ורגיל. בגלל שמרבית ה-DNA שלך אינו מקדד דבר, אין שמים לב למרבית המוטציות הספונטניות. אולם כאשר המוטציה מתרחשת בתוך גן, הפונקציה של הגן יכולה להשתנות או להיות מופרעת. שינויים אלו עלולים להוביל לתופעות לוואי לא רצויות, כגון סרטן.[3]

 המוטציות והיתירות הם חלק מהמערך המאפשר את החופש להופעתן של תכונות. האקראיות היא הבסיס לסדר ההולך ומופיע בתוך המציאות הגנטית.

יתרה מזאת, היתירות הזאת היא מאפשרת את האיפיון הייחודי של יחידים:

כאשר גן עובר מוטציה והמוצטיה עוברת לדור הבא, הצורה החדשה המוזחת של הגן נחשבת כאלל חדש. אללים הם פשוט צורות חלופיות של גנים. עבור מרבית הגנים קיימים אללים רבים. משווים את ההשפעות של מוטציות היוצרות אללים חדשים עם ההשפעות הפיזיות של המוטציה (פנוטיפיות). אם אין למוטציה שום השפעה, היא נחשבת אילמת. מרבית המוטציות האילמות גורמות לתוספת יתירה של הקוד הגנטי. הקוד מלא ביתירות במובן זה שלשילובים רבים של בסיסים יש משמעויות זהות.[4]

זוהי המשמעות של היות נטף מהים הגדול, היות קנוקנת זעירה המשתרגת מהצינורות הגדולים, האישיות הפרטית היא ההופעה הנהדרת של חיים, והיא היא טיפה מהים הגדול, טיפה ייחודית ונהדרת.



[1] Rodden-Robinson, T. (2005). Genetics for Dummies. Wiley Publishing. Indiana, p. 163.

[2] Ibid, p. 164.

[3] Ibid, p. 191.

[4] Ibid, p. 198.

 

תעלומות אבולוציוניות – שונות והסתגלות, דטרמיניזם ובחירה

תעלומה אבולוציונית נוספת היא האופן בו מתפתחים מינים בעלי כישורים חדשים לחלוטין במקום שלא היו כלל. כיצד מתחיל דג לזחול על ארבע? כיצד מצמיח זוחל על ארבע כנפיים? כיצד הופך הולך על ארבע להולך על שתים?

מחקרים מעבדתיים בבקטריות, הצביעו על כך שבזמנים של מצוקה, כשהטמפרטורה ממריאה  או צונחת, למשל, או כשהסביבה נעשית פתאום לחה או יבשה יותר, שיעור המוטציות בתרביות של תאי הבקטריה עולה מאוד.

 שונות גנטית

ויינר כותב:

מקורו של חרק ענבות הסבון, צריך להיות ארוך די הצורך להגיע אל הזרעים. רדיוסו של פרי ענבות הסבון, צמח ותיק בדרום פלורידה, כתריסר מילימטרים, ואורך מקורם של החרקים הניזונים ממנו גדול רק מעט מתשעה מילימטרים, כלומר הוא ארוך דיו להגיע אל הזרעים המקובצים במרכז הפרי. אבל לפרי האלביציה הזהובה שטוחת התרמיל, עץ חדש בפלורידה, רדיוס קטן משלושה מילימטרים. החרקים שאוכלים את הפרי הזה אינם נזקקים למקורים ארוכים כל כך, ואכן מקוריהם מתקצרים והולכים: אורכם הממוצע עומד עתה על פחות משבע מילימטרים. זו אבולוציה מהירה, מאחר שהאלביציה המוזהבת לא ניטעה בפלורידה בכמויות של ממש עד שנות החמישים של המאה העשרים (כמה אלפי דורות, מבחינת החרקים). עם הזמן יש לשער שמקוריהם יתקצרו עוד יותר.

לפרי העץ המקומי ספינדוס רדיוס של שישה מילימטר בלבד, אורך מקוריהם של החרקים הסועדים בו את לבם הוא שישה מילימטרים. ואולם רדיוסו של פרי זרעי הלב, שהובא לארץ זו לפני זמן לא רב, מגיע כמעט לתשעה מילימטרים. החרקים שלמדו להיזון מן הצמח החדש גידלו בינתיים מקור שאורכו כמעט שמונה מילימטרים. זו אבולוציה מהירה עוד יותר, מפני שהצמח זרעי לב נעשה נפוץ בבית גידולם של החרקים סמוך לשנת 1970 בלבד. [1]

ההתארכות וההתקצרות של חדקי החרקים מאפשרת הסתגלות לתנאים הסביבה המשתנים. השענותו של האדם על תרבות מאפשרת לו התאמה מיידית לסביבה, אך עד לאדם צריך היה תהליך זה של גמישות לעבור דרך מיתתם וחייהם של אלף דורות של חרקים כדי להאריך מקור, משהו שאצל יצורים גימישים יותר, תלוי בבחירתו של היחיד. אולם, גם החרק בוחר, הוא בוחר להתנחל על צמח שלא היה שם לפני כן, צמח שאין הוא מותאם לו, והוא ממשיך לחיות על הצמח הזה 'הבלתי מתאים' ולהסתגל אליו על פני דורות.

אין ספק שהחרק האמור נתקל בקשיי פרנסה משמעותיים בזמן שהמתין להסתגלותו…

תופעה נוספת בהקשר זה, היא התופעה המכונה תגובת SOS, המופיעה כאשר מאיים אסון הכחדה על אוכלוסיה שלמה. "נראה", כותב ויינר, שסוגים רבים של תאים חיים מסוגלים להגביר את קצב המוטציות שלהם בתנאי לחץ ולשוב ולהנמיכו בעתות רגיעה. הם מסוגלים גם להפוך קטעים מן הDNA שלהם לחסרי יציבות במידה קיצונית. דומה כאילו התאים מהדקים את המכסה על האבולוציה שלהם עצמם, והמצוקה עוקרת את המכסה ממקומו בבת אחת.[2]

השונות, מסתבר, היא השורש הממתין כל העת לשעת כושרו… שעת כושר בה אין יתרון להצמדות לתבנית קבועה שהוכיחה את עצמה בעבר, אלא יש לפרוץ החוצה: בין משום שאין מה להפסיד, מפני שבית הגידול השנתה במידה כזאת לרעה שהתמחות נושאת מוות בחובה; בין מפני שהשפע כה גדול שכל התמחות נעשית אפשרית וההתמחות הצרה מונעת מיצוי מלא של האפשרויות.

ליבת התפתחות החיים על פני כדור הארץ היא הופעתו של גיוון גנטי אינסופי החורג מעבר לפרטים: לא גן אנוכי, אלא ג'נוםגנום יצירתי. ההתמחות, הופעת המינים הנבדלים, היא דרך זמנית למצות את החיים בתנאי ביניים שאינם שפע או מחסור קיצוני.

ניתן לסכם שהמין בכללותו הוא האמצעי לשימור את הגמישות ההישרדותית, וככל שגדלה הגמישות של הפרטים כך גדלה הגמישות הכוללת של המין, שהיא תמיד גדולה מזו של כל פרט ופרט בנפרד. אם עכברי שדה יודעים לחפש גבינה כיחידים, לא תהיה אבולוציה בתחום זה, אך אם כפריטים הם מתקשים לברוח מזן מסויים של חתול בר שהוכנס בשכנותם, תתרחש אבולוציה של המין כולו כדי להיענות לאתגר, וזו תצמיח פריטים בעלי כושר התמודדות עם החתול.

כפי שכותב רוז:

אחרי שהשתכנע בגישת הברירתיות, היה על דובז'נסקי לחפש עתה סיבות אחרות מחוץ לסחף גנטי להופעתן של וריאציות בתוך אוכלוסיות ובין אוכלוסיות. הברירה פועלת על וריאציות, אך מה הוא זה המשמר את הווריאציות? במיוחד, אלו ערבויות יש לנו שהבחירה לא תחסל פשוט מערך שלם של וריאציות? תוך שהוא נדחף לחפש דרכים בהן יכולה הברירה לבצע את העבודה של שמירת הווריאציות באוכלוסיות, פנה דובז'נסקי לכושר הטרוזיגוטי מעולה (הטרוזיס) כתשובה… והחל להעדיף את הרעיון… שהטרוזיגוטים יהנו מהמעלות של שני ההומוזיגוטים ולכן יהיו כשירים יותר. לכן הטרוזיגוטיות 'מספקת מנגנון לשמירה על המאגרים הגנטיים והגמישות הפוטנציאלית' במהלך האבולוציה של אוכלוסיות ומינים, וגם 'מאפשרת לאחוז גדול של יחידים' להפגין שילובים של תכונות פנוטיפיות הקרובות לאופטימום'. באופן זה ניסח דובז'נסקי את מה שהוא כינה תיאוריית ה'איזון' האבולוציוני שלו, העמדה המדעית הבשלה שלו: כל מוקד גנטי באוכלוסיה (באופן כללי) כולל מגוון שלם של אללים שונים שיכולים לאכלס אותו. אללים אלה מוחזקים במקומם באמצעות מנגנונים שונים, כאשר הבולט ביניהם הוא כושר הטרוזיגוטי מעולה. עם הזמן תהינה תנודות ביחסים בין הגנים, אך הנקודה המכרעת היא שאין לשונות נטייה פנימית להיעלם. ככל שהטבע מציב דרישות ברירה חדשות, בדרך כלל עומדת שונות הולמת לשירותו של האורגניזם… אין צורך לחכות באופן פסיבי שתגיע בדיוק המוטציה האקראית הראשונה. היכולת להגיב היא עובדה של החיים הביולוגיים.[3]

הידע הגנטי הנוכחי, מצביע על כך שהשונות נמצא ברמות נוספות ועמוקות מעבר למה ששיער דובז'נסקי כשכתב את דבריו כחמישים שנה לפני מיפוי הג'נוםגנום האנושי. אותו קוד גנטי יכול לשמש ליצירה של מבנים חלבוניים שונים ופונקציות נוספות ביצורים שונים. האללים הם סוד השונות והגיוון האינסופיים. והגבולות שלהם הם החידה היותר עמוקה. מדוע אלל של צבע עיניים מאפשר מגוון רחב של צבעים, אך לא מקדד משהו אחר חוץ מצבע העיניים. מדוע השינויים באללים הם תמיד בגוונים של התכונות ולא בתכונות עצמן, וכאשר התכונות עצמן משתנות כתוצאה מטעויות שכפול ושאר תקלות, היצור לא חי.

אפשר שזוהי הנקודה הפנימית של פעולת הברירה: שינוי באלל של צבע עיניים שיחסל את צבע העיניים לחלוטין או יהפוך את הגן הזה למשהו המקדד חלבון אחר, יביא לאובדן מוחלט של הפונקציה, ולחצי הברירה ימחקו את היצור, אך מחוץ לוריאציות סופניות מסוג זה, כל המגוון של גיוון אקראי יכול להופיע, מעיני אלבינו ועד שחורות כעורב, בלא לפגוע בתכונה היסודית של הגן, קידוד צבע עיניים. ועדיין נותר המסתורין, ביחס לסינרגיה של המערכת, היכולת של תאים לפעול יחד וליצור יצור רב-תאי שאינו מודע לתאיו… זהו הרז נעלה ביותר.

כנראה שיש מפתח סודי באפשרויות הגנוזות הללו, כי הולך ומתברר שכל עניינו של ה-DNA הוא האפשרות ליצור משמעות חדשה, עליונה יותר.



[1]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 207.

[2]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 200.

[3]               Ruse, M. (1997). Monad to Man: The Concept of Progress in Evolutionary Biology. Harvard University Press, p.389-391.

תעלומות אבולוציוניות – בני הכלאיים והמגמה, חוסר ספציפיות

עם בואם של בני האדם החל שלב חדש באבולוציה של פרושי דארווין…. רוזמרי ופיטר סבורים שיש משהו מוזר בפרושים של סנטה קרוז. דומה שהציפורים בכפר וסביב תחנת המחקר מתערבבות וההבדלים ביניהן מיטשטשים. הגראנטים לא בדקו את ההשערה הזאת בדיקה שיטתית, אבל לפי מראה עיניהם נדמה להם שכל המינים מתמזגים. 'כאילו הם רצים זה לקראת זה', רוזמרי אומרת. אין הבדל בין הפרוש הבינוני הגדול ביותר והפרוש הגמלוני הקטן ביותר…הוא ורוזמרי תוהים אם שפע המזון והמים בפוארטו איורה הוא שאפשר לציפורים להתרבות כל כך בסביבות הכפר. מאבק היום אולי נעשה כאן מתון יותר. ככל שגידולו של הכפר ממתן את לחצי הברירה על דורות של פרושים ייתכן שהציפורים הולכות ונעשות להקה של בני כלאיים.[1]

מדוע בני כלאיים דווקא? אם יש מזון בשפע לכל זן וזן, מדוע מייד מתחילה נדידה אל האמצע?

בני הכלאיים הם תקוות הדור הבא. החיים מתנהלים לאורך פסים של התמחות צרה כדי לנצל את כל תווי פני השטח, אבל ברקע ממתינה כל הזמן האפשרות של הגיוון, של התמחות פחות צרה, שהיה היא היוצרת אופק השרדות חופשי יותר. במקור הפרוש, כותב ויינר:

אם יימשכו התנודות במצב באיים פחות או יותר כפי שהיה במחצית האחרונה של האלף הקודם, לא יהיה למינים זמן להתמזג. עצם קיומם העקשני של שלושה-עשר מיני הפרושים מעיד על כך. 'ודאי שהברירה הטבעית פועלת נגד זיווגי כלאיים', פיטר אומר, 'ולכן לא היו ההכלאות חזקות די הצורך להביא את שני המינים האלה להתערבב אלו באלו.[2]

עד לפני זמן לא רב נחשבו זיווגי כלאיים בין ציפורים לתופעה נדירה מאוד. בשנת 1965 כתב ארנסט מאייר, אחד מטובי האורניתולוגים וחוקרי האבולוציה במאה העשרים: 'על יסוד הבדיקות שעשיתי באוספים אקראיים, אני מעריך שאולי ציפור אחת מתוך 60,000 בטבע היא בת כלאיים'. האומדן הזה נכון אולי למינים עתיקים ומבוססים, אבל עכשיו מתחזקת הסברה שזיווגי כלאיים בין ציפורים נפוצים יותר בשושלות צעירות יחסית, שבהן, כלשונו של דארווין, בתי החרושת של המינים עודם פועלים. התהליך הזה עשוי להיות חשוב לאבולוציה, הגראנטים כותבים, 'מפני שהוא מייצר צירופי גנים חדשים וגם אללים חדשים, ויוצר בכך תנאים גנטיים נוחים להתרחשותם של שינויים אבולוציוניים מכריעים ומהירים'.[3]

כמובן, שיש כאן טעות יסודית בהבנת המערך האורגני של המציאות: האבולוציה היא לא בית חרושת למינים, אלא להיפך, המינים הם בית החרושת לאבולוציה.

תופעה זו הפתיעה את הגרנטים והם קצת מתפתלים להסביר כיצד גם בקרב בעלי החיים אנו מוצאים את הגמישות הרבייתית של הצמחים:

עד כה גרסו חוקרי האבולוציה שעירובי כלאיים שכאלה ואבולוציה מהירה הם נחלתה הבלעדית כמעט של ממלכת הצומח…אבל יתכן שלא כך הדבר. ודאי שהתופעה נדירה יותר בקרב בעלי חיים, אבל בין הציפורים וקבוצות רבות אחרות של בעלי חיים דומה שההכלאות אכן נפוצות. הן נפוצות בין קרפדות מן הסוג מרובה המינים Bufo ואצל משפחות רבות של חרקים. הן נפוצות מאוד בין הדגים, שבדרך כלל מפזרים את זרעם וביציהם במים וההפריה נעשית מחוץ לגוף, בדומה לצמחים… במבט כולל, בדרך שהשושלות שלנו צומחות ומתפצלות על עץ החיים, הממלכה שלנו אינה שונה כל כך משלהם. 'מיני בעלי חיים דומים לצמחים יותר משאנו משערים בדרך כלל', הגראנטים כותבים. בעלי חיים עשויים לערבב את הגנים שלהם בחופשיות רבה כמעט כמו עצים ופרחים, המשגרים את זרעם להינשא בכל רוח קלה ופותחים את פרחיהם ללכוד את הזרע הנישא בכל רוח קלה. לבעלי חיים רבים יש 'מערכות גנטיות פתוחות לפלישה, בייחוד בראשית קיומם בתור שושלות עצמאיות למחצה'. [4]

שיעורי הכלאה גבוהים אלו מעידים על האורגניות, על האחדות הטוטלית של כל החיים על פני האדמה.

ניתן להבחין כבר במגמה:  ההכלאות נפוצות בתקופות של שפע דווקא, בתקופות בהן כביכול כל מין יכול היה להתפרנס בנישה שלו בשקט וליהנות מהחיים, דווקא אז עולה שיעור ההכלאות, עולה שיעור החופש.

יציבותם הברורה מאליה של המינים היתה בעבר הטיעון החזק ביותר נגד האבולוציה, כשם שקביעותה הגלויה של הארץ שימשה טענה הגיונית נגד תפישת קופרניקוס. עצם האחידות המשרה סיפוק ובטחון שבזכותה יכלו אזופוס וממשילי משלים אחרים לדבר על השועל, הינשוף, הזאב, הלוויתן והעורב, נראית עתה חמקמקה ומתעתעת יותר מתמיד. 'הזרם הוא חזות הכל', אמר הפילוסוף היווני הרקליטוס, 'הכל זורם'. צורותיהם של היצורים החיים והאינסטינקטים שלהם, הגבולות הסמויים שביניהם ועצם החופים והנופים שהם מאכלסים, כל אלה נזילים ושרויים בזרימה אף יותר משהעלה הרקליטוס עצמו בדעתו. [5]

האבולוציה היא המגמה הגדולה הזורמת מעלה, מעלה, ומעלה עימה את כל היצורים, והמינים והפרטים מופיעים את המגמה במציאות עם כל אישיותם המיוחדת, ושוב חוזרים ונעלמים.

ניתן לבחון את האבולוציה כולה ממבט זה. לשנות פשוט את הפריזמה, במקום להביט מהמינים הנבדלים החוצה ולראות איך הם מתלכדים בבני כלאיים בשעת הצורך, אפשר ללכת הפוך, ולהתבונן בשאיפה הגנטית לכלליות, לתפוס כמה שיותר שטחי מחיה כאשר הלחצים האבולוציוניים מצמצמים ודוחקים את המין הרחב להתפצלות למינים מצומצמים יותר. דווקא תקופות שפע הן אלו המאפשרות את הגיוון והפריחה, ובתקופות מחסור באה התמחות וספציפיקציה.

מתוך ההתמקדות שלהם במינים נבדלים, מחמיצים החוקרים את הנקודה הזאת: "לולא היתה הברירה הטבעית מוסיפה לפעול במרץ בכל אחד מן האיים, על כל דור ודור, היו המקורים הרבים שבים ומתמזגים לאחד". השאיפה להופעת אישיות, להופעת נבדלות ייחודית שתגלם את הנשמה של כל יצור, מופיעה באינספור צורות, אך המגמה היסודית היא לא היצור הפרטי בלבד אלא גם הופעה נשמתית יותר ויותר חירותית, וזה סיבת החזרה לכלאיים שאינה מובנת לחוקרים הרואים בה אלמנט העלול לטשטש את 'היצירה' של כל מין בנפרד:

הציפורים אמנם חיות ונושמות, אבל עשייתן לא נשלמה; באיי גלאפגוס הפסל עדיין עוסק במלאכתו, מלאכה שאפשר להציגה ולמדוד אותה… ככל שהציפורים מסוגלות לשוב ולהתמזג כך מרשימה יותר עבודתו של הפסל, כן חייב האזמל לנוע מהר יותר ולשמור על נבדלותם של הציפורים, כאילו אין הוא מפסל בשיש כלל אלא כותב בתוך מים. בערך אחד מכל עשרה פרושים שנולדו באי המדברי הזעיר דפנה מייג'ור הוא עכשיו בן כלאיים, ובני הכלאיים עושים חיל יותר משאר הציפורים באי. בשבריר אחד של הזמן האבולוציוני עלולים היו כל פרושי דארווין להתלכד ולהתמזג, ועבודתו של הפסל היתה יורדת לטמיון בבת אחת.[6]

וזו הטעות בפרספקטיבה, הפסל אינו שואף לפסל גופים אלא נשמות, ואם הנשמה מופיע מבני הכלאיים –שאינם צריכים כל כך להתמחות גופנית בתוך השפע, אלא יכולים ליהנות ממגוון התכונות של כמה מינים, הרי ששום עבודה לא יורדת לטמיון אלא להיפך.

ולכן נימת  הביכוי שבקטע הבא פשוט מפספסת את העיקר: "כל עירוב גנים שכזה מחליש את המחיצות הסמויות שבין המינים ומגדיל את שיעור זיווגי הכלאיים, ואם לא ייבלם התהליך הוא עלול להתגלגל במורד במהירות הולכת וגוברת, 'עד שלבסוף שני המינים יהיו מחוברים זה אל זה באוכלוסייה רצופה של בני כלאיים"[7]. כמה "נורא"! אובדן טוהר הגזע!.

מכאן ניתן לגזור את הטעות בלב מפעלו המרהיב של דארווין, באשר לא מוצא "המינים", עומד כאן על הפרק,  אלא מוצא "השונות" המופיעה מתוך האחדות האבולוציונית: כיצד משתפים 13 מינים של פרוש פעולה כדי לשמר את חירותו של הפרוש על פני כל ההיבטים, וחשוב מכך, כיצד מאפשרת חוסר הספציפיות את הגמישות ההסתגלותית מעבר ללחצי הברירה, מעבר לאיתני הטבע, כיצד היא מתפתחת אל מול לחצי ברירה התובעים ספציפיות. ברור שחוסר הספציפיות האנושית תובעת תקופת אי-כשירות ארוכה ביותר ורק חברה יכולה לספק את ההגנה הזו.

לפני שמתחילה הברירה האכזרית לפעול מנסה המין תחילה להיזון בכל דרך אפשרית. כלומר, מין שלא ניזון ממזון מסויים ינסה לאוכלו למרות שאין הוא מותאם לו כלל, מאין באה התעוזה הזאת, המעוף הזה, הנסיון לצאת מהנישה הקודמת. ומתוך כך, מתוך חירות זו שתלויה באישיות, מתחילים לחצי הברירה לפעול לשנות את המין בהתאם לאקספרימנט החדש. בכל המקרים קודמת האקספרימנטציה לאבולוציה.

לפני שגידלו מקורים גדולים ניסו הפרושים לפצח מזון שלא הורגלו לו: "הקוטב אינו נפוץ בליזאן, אבל הוא אחד הצמחים העקריים בשונית פרל והרמס. לפיכך החלו הפרושים בביתם החדש לייחד זמן רב לפיצוח זרעי קוטב…. מהירות הסתגלותם של הפרושים האלה מפליאה ממש…" [8]

וכך תמיד, אנו מוצאים שכדי שתחול הסתגלות למצב חדש, תנאי סביבה חדשים, צריכים יחידים, ל"נסות" את המצב החדש ואת תנאי הסביבה החדשים. אוכלוסיית עשים שהסתגלה לדי.די.טי היתה צריכה תחילה לנסות מזון שאין היא רגילה בו, וחרק ענבות הסבון צריך היה לנסות פירות שטרם טעם, לפני שהצליח להחליף את מזונו. ציפורי הדרור באנגליה היו צריכות לנסות לטעום מהחלב על מפתניהם של האנגלים, בטרם יוכלו לפתח את הכישורים המדהימים שלהם בניקוב פקקים.

אי אפשר לשמר מינים ללא שינוי כי כוח החיים חזק מהבשר שהוא לובש… החיים מופיעים על פני הארץ והולכים ונפרשים.

יש כאן גם קושיה מפליאה ביחס למיקומו של היחיד: מה ההבדל בין יחידים למינים. מתי השוני בין יחיד ליחיד כה גדול שאתה מחשיב אותו כשייך למין אחר, מהו הגורם המזהה מין אחד ומפרידו מאחרים, כאשר המינים כל כך נזילים. אם אדם דומה לאדם ב-99.9% ולשימפנזה רק ב-97.8%, מתי מתרחש שינוי היוצר זן חדש.

ומתי חלה תזוזה של המון המון יחידים עד ליצירת זן חדש. ובינתיים?

האם בתוך דורי דורות, יכול 0.1% השינוי בין בני אדם להתרחב?

רצף הבסיסים בג'נוםגנום האנושי זהה ב-99.9% בין אנשים. ה-0.1% הנותרים, המהווים כ-3 מליון זוגות בסיסים, שונים מאדם לאדם. בהבדלים אלו נכללים מוטציות רבות המגבירות את הסיכון למחלות, אך רוב הבדלים אלו הם בלתי מזיקים כשלעצמם. כל אחד מהבדלים אלו בין הגנומים יכולים לשמש כסמן גנטי.[9]

בסופו של דבר, הביולוגים אכן, מתלבטים רבות "במובן מאליו" זה של חלוקה למינים. כפי שכותב ווית'אם:

על פי חשבון אחד קיימות ארבע עשרה הגדרות מתחרות על המושג "מין" ומאייר מודה מייד שההגדרות הביולוגיות אינן ישימות ביחס לצמחים רבים, בקטריות ויצורים חד-תאיים. כאשר קבוצה של ביולוגים צעירים נפגשה בפילדלפיה, הם לא הצליחו להתקדם אל מעבר להגדרה: "כל שעשו היה לריב אחד עם השני לגבי השאלה מה הוא 'מין'", אומר הסטוריון וויליאם פרוביין, המוסיף שלא הצליחו להגיע לעמק השווה. "הרי לא ניתן לפתור את בעיית מוצא המינים אם אתה לא יודע מהו מין", הוא אומר.[10]

לא בכדי, מאחר וזהו מושג פיקטיבי, ניסו הביולוגים הצעירים להתאים את הידע החדש ל"דוגמה" שקיבלו מדור הקודם, והתקשו בכך.



[1]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 216.

[2]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 178-179.

[3]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 180.

[4]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 181

[5]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 183

[6]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 186.

[7]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 187.

[8]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 224.

[9]               Introduction to molecular genetics and genomics (3-chapters.pdf). http://www.jbpub.com/genetics.

[10]             Witham, L.A. (2002). Where Darwin meets the Bible : creationists and evolutionists in America, p. 80.