ארכיון הקטגוריה: אבולוציה

תעלומות אבולוציוניות – תעלומת המוות

אחת החידות העמוקות של החיים היא שאלת המוות.

מה היא הסיבה שאותו יחיד המספק מחצית מהחומר הגנטי להיווצרותו של יצור חדש, עתיד למות? מדוע לא נמשך אותו תהליך מופלא של התחדשות גם ביחיד? מדוע רק ב'דור הבא' יתחילו החיים שוב בכל רעננותם, בעוד הדור הקודם מזדקן וכמל? איזה כוח יש בביצית המופרית להתחיל את כל הסיפור מחדש, ומדוע הבזבוז העצום הזה: כל המבנה הגופני, כל נסיון החיים של היחיד הקודם, כל השכלתו וחוכמתו נועדו לאשפה, ובמקום זאת אנרגיה חדשה מושקעת ביצירת יצור חדש. מדוע?

ברור שהמוות אינו הכרחי, באשר אותו חומר גנטי עצמו היוצר את היחיד העתיד למות, מועבר לדור הבא ברעננות המאפשרת חיים חדשים, ולמעשה, ניתן אכן לומר שהחומר הגנטי המועבר בתאי המין הוא נצחי, בעוד שהחומר הגנטי בתאים הסומטיים (תאי הגוף של היחיד) עתיד למות.

 נראה שרק תשובה אמונית יכולה להסביר נקודה זו, והפנימית לה יותר, מדוע אחרי שהיצור חי וקיים מתחילים חוקי האנטרופיה לפעול עליו בעליל והוא הולך ומזדקן –אך יצור חדש הוא מלא רעננות נעורים הסותרת את האנטרופיה, מה הוא רז החיים השואף להופיע תמיד עוד ועוד יחידים ייחודיים בתכלית, שאין אחד מהם דומה לרעהו?

תעלומות אבולוציוניות – יתירות ואקראיות

חידה נוספת העולה מתוך המחקר הגנטי הוא המרחב העצום של יתירות ואקראיות, שבתוכו מופיעים הסדרים המופתיים של הפנוטיפים של בעלי החיים: פנוטיפים שניתן לזהותם באופן ברור שכשייכים למין זה או אחר.

 כותבת רודן-רובינזון:

רצפים של DNA מתחלקים לשתי קטגוריות מרכזיות: רצפים ייחודיים הנמצאים בגנים… ורצפים החוזרים על עצמם המרכיבים חלקים של DNA שאינם מקדדים חלבונים. נראה שהנוכחות של רצפים חוזרים של DNA בכמה יצורים מסבירה בצורה הטובה ביותר את גודל הגנום, כלומר, בגנומים גדולים יש הרבה מאוד רצפים חוזרים שאינם נמצאים בגנומים קטנים יותר….מאחר ולא נראה שכל ה-DNA החזרתי הזה עושה משהו, הוא זכה לכינוי, "די.אן.איי זבל"… אך לאחרונה התברר שהרבה די.אן.איי זבל מתורגם ל-RNA אך לא לחלבון, ויש עדויות שחלק ממידע זה מעצב את הדרך בה מאורגן האורגניזם. הסבר זה מבוסס על העובדה שככל שההתפתחות העוברית נעשית יותר מורכבת (תוך השוואה למשל בין תולעים לבני אדם), יש לאורגניזמים כמות הולכת וגדלה של DNA חזרתי שאינו מקדד חלבון…[1]

ה-DNA של כל האורגניזמים מכיל כמות עצומה של מידע. באופן מדהים, מרבית תפקודי התא פועלים באותו אופן בלא קשר לחיה שממנה נלקחו התאים. שמרים, פילים ובני אדם, משכפלים DNA באותה דרך תוך שימוש בגנים כמעט זהים. הודות לכך שהטבע משתמש באותם מנגנונים גנטיים שוב ושוב, הלמידה אודות רצפי DNA של יצורים אחרים מלמדת אותנו רבות אודות הגנום האנושי.[2]

מוטציות ספונטניות מתרחשות באקראי ובלא כל סיבה חיצונית. זהו אירוע טבעי ורגיל. בגלל שמרבית ה-DNA שלך אינו מקדד דבר, אין שמים לב למרבית המוטציות הספונטניות. אולם כאשר המוטציה מתרחשת בתוך גן, הפונקציה של הגן יכולה להשתנות או להיות מופרעת. שינויים אלו עלולים להוביל לתופעות לוואי לא רצויות, כגון סרטן.[3]

 המוטציות והיתירות הם חלק מהמערך המאפשר את החופש להופעתן של תכונות. האקראיות היא הבסיס לסדר ההולך ומופיע בתוך המציאות הגנטית.

יתרה מזאת, היתירות הזאת היא מאפשרת את האיפיון הייחודי של יחידים:

כאשר גן עובר מוטציה והמוצטיה עוברת לדור הבא, הצורה החדשה המוזחת של הגן נחשבת כאלל חדש. אללים הם פשוט צורות חלופיות של גנים. עבור מרבית הגנים קיימים אללים רבים. משווים את ההשפעות של מוטציות היוצרות אללים חדשים עם ההשפעות הפיזיות של המוטציה (פנוטיפיות). אם אין למוטציה שום השפעה, היא נחשבת אילמת. מרבית המוטציות האילמות גורמות לתוספת יתירה של הקוד הגנטי. הקוד מלא ביתירות במובן זה שלשילובים רבים של בסיסים יש משמעויות זהות.[4]

זוהי המשמעות של היות נטף מהים הגדול, היות קנוקנת זעירה המשתרגת מהצינורות הגדולים, האישיות הפרטית היא ההופעה הנהדרת של חיים, והיא היא טיפה מהים הגדול, טיפה ייחודית ונהדרת.



[1] Rodden-Robinson, T. (2005). Genetics for Dummies. Wiley Publishing. Indiana, p. 163.

[2] Ibid, p. 164.

[3] Ibid, p. 191.

[4] Ibid, p. 198.

 

תעלומות אבולוציוניות – שונות והסתגלות, דטרמיניזם ובחירה

תעלומה אבולוציונית נוספת היא האופן בו מתפתחים מינים בעלי כישורים חדשים לחלוטין במקום שלא היו כלל. כיצד מתחיל דג לזחול על ארבע? כיצד מצמיח זוחל על ארבע כנפיים? כיצד הופך הולך על ארבע להולך על שתים?

מחקרים מעבדתיים בבקטריות, הצביעו על כך שבזמנים של מצוקה, כשהטמפרטורה ממריאה  או צונחת, למשל, או כשהסביבה נעשית פתאום לחה או יבשה יותר, שיעור המוטציות בתרביות של תאי הבקטריה עולה מאוד.

 שונות גנטית

ויינר כותב:

מקורו של חרק ענבות הסבון, צריך להיות ארוך די הצורך להגיע אל הזרעים. רדיוסו של פרי ענבות הסבון, צמח ותיק בדרום פלורידה, כתריסר מילימטרים, ואורך מקורם של החרקים הניזונים ממנו גדול רק מעט מתשעה מילימטרים, כלומר הוא ארוך דיו להגיע אל הזרעים המקובצים במרכז הפרי. אבל לפרי האלביציה הזהובה שטוחת התרמיל, עץ חדש בפלורידה, רדיוס קטן משלושה מילימטרים. החרקים שאוכלים את הפרי הזה אינם נזקקים למקורים ארוכים כל כך, ואכן מקוריהם מתקצרים והולכים: אורכם הממוצע עומד עתה על פחות משבע מילימטרים. זו אבולוציה מהירה, מאחר שהאלביציה המוזהבת לא ניטעה בפלורידה בכמויות של ממש עד שנות החמישים של המאה העשרים (כמה אלפי דורות, מבחינת החרקים). עם הזמן יש לשער שמקוריהם יתקצרו עוד יותר.

לפרי העץ המקומי ספינדוס רדיוס של שישה מילימטר בלבד, אורך מקוריהם של החרקים הסועדים בו את לבם הוא שישה מילימטרים. ואולם רדיוסו של פרי זרעי הלב, שהובא לארץ זו לפני זמן לא רב, מגיע כמעט לתשעה מילימטרים. החרקים שלמדו להיזון מן הצמח החדש גידלו בינתיים מקור שאורכו כמעט שמונה מילימטרים. זו אבולוציה מהירה עוד יותר, מפני שהצמח זרעי לב נעשה נפוץ בבית גידולם של החרקים סמוך לשנת 1970 בלבד. [1]

ההתארכות וההתקצרות של חדקי החרקים מאפשרת הסתגלות לתנאים הסביבה המשתנים. השענותו של האדם על תרבות מאפשרת לו התאמה מיידית לסביבה, אך עד לאדם צריך היה תהליך זה של גמישות לעבור דרך מיתתם וחייהם של אלף דורות של חרקים כדי להאריך מקור, משהו שאצל יצורים גימישים יותר, תלוי בבחירתו של היחיד. אולם, גם החרק בוחר, הוא בוחר להתנחל על צמח שלא היה שם לפני כן, צמח שאין הוא מותאם לו, והוא ממשיך לחיות על הצמח הזה 'הבלתי מתאים' ולהסתגל אליו על פני דורות.

אין ספק שהחרק האמור נתקל בקשיי פרנסה משמעותיים בזמן שהמתין להסתגלותו…

תופעה נוספת בהקשר זה, היא התופעה המכונה תגובת SOS, המופיעה כאשר מאיים אסון הכחדה על אוכלוסיה שלמה. "נראה", כותב ויינר, שסוגים רבים של תאים חיים מסוגלים להגביר את קצב המוטציות שלהם בתנאי לחץ ולשוב ולהנמיכו בעתות רגיעה. הם מסוגלים גם להפוך קטעים מן הDNA שלהם לחסרי יציבות במידה קיצונית. דומה כאילו התאים מהדקים את המכסה על האבולוציה שלהם עצמם, והמצוקה עוקרת את המכסה ממקומו בבת אחת.[2]

השונות, מסתבר, היא השורש הממתין כל העת לשעת כושרו… שעת כושר בה אין יתרון להצמדות לתבנית קבועה שהוכיחה את עצמה בעבר, אלא יש לפרוץ החוצה: בין משום שאין מה להפסיד, מפני שבית הגידול השנתה במידה כזאת לרעה שהתמחות נושאת מוות בחובה; בין מפני שהשפע כה גדול שכל התמחות נעשית אפשרית וההתמחות הצרה מונעת מיצוי מלא של האפשרויות.

ליבת התפתחות החיים על פני כדור הארץ היא הופעתו של גיוון גנטי אינסופי החורג מעבר לפרטים: לא גן אנוכי, אלא ג'נוםגנום יצירתי. ההתמחות, הופעת המינים הנבדלים, היא דרך זמנית למצות את החיים בתנאי ביניים שאינם שפע או מחסור קיצוני.

ניתן לסכם שהמין בכללותו הוא האמצעי לשימור את הגמישות ההישרדותית, וככל שגדלה הגמישות של הפרטים כך גדלה הגמישות הכוללת של המין, שהיא תמיד גדולה מזו של כל פרט ופרט בנפרד. אם עכברי שדה יודעים לחפש גבינה כיחידים, לא תהיה אבולוציה בתחום זה, אך אם כפריטים הם מתקשים לברוח מזן מסויים של חתול בר שהוכנס בשכנותם, תתרחש אבולוציה של המין כולו כדי להיענות לאתגר, וזו תצמיח פריטים בעלי כושר התמודדות עם החתול.

כפי שכותב רוז:

אחרי שהשתכנע בגישת הברירתיות, היה על דובז'נסקי לחפש עתה סיבות אחרות מחוץ לסחף גנטי להופעתן של וריאציות בתוך אוכלוסיות ובין אוכלוסיות. הברירה פועלת על וריאציות, אך מה הוא זה המשמר את הווריאציות? במיוחד, אלו ערבויות יש לנו שהבחירה לא תחסל פשוט מערך שלם של וריאציות? תוך שהוא נדחף לחפש דרכים בהן יכולה הברירה לבצע את העבודה של שמירת הווריאציות באוכלוסיות, פנה דובז'נסקי לכושר הטרוזיגוטי מעולה (הטרוזיס) כתשובה… והחל להעדיף את הרעיון… שהטרוזיגוטים יהנו מהמעלות של שני ההומוזיגוטים ולכן יהיו כשירים יותר. לכן הטרוזיגוטיות 'מספקת מנגנון לשמירה על המאגרים הגנטיים והגמישות הפוטנציאלית' במהלך האבולוציה של אוכלוסיות ומינים, וגם 'מאפשרת לאחוז גדול של יחידים' להפגין שילובים של תכונות פנוטיפיות הקרובות לאופטימום'. באופן זה ניסח דובז'נסקי את מה שהוא כינה תיאוריית ה'איזון' האבולוציוני שלו, העמדה המדעית הבשלה שלו: כל מוקד גנטי באוכלוסיה (באופן כללי) כולל מגוון שלם של אללים שונים שיכולים לאכלס אותו. אללים אלה מוחזקים במקומם באמצעות מנגנונים שונים, כאשר הבולט ביניהם הוא כושר הטרוזיגוטי מעולה. עם הזמן תהינה תנודות ביחסים בין הגנים, אך הנקודה המכרעת היא שאין לשונות נטייה פנימית להיעלם. ככל שהטבע מציב דרישות ברירה חדשות, בדרך כלל עומדת שונות הולמת לשירותו של האורגניזם… אין צורך לחכות באופן פסיבי שתגיע בדיוק המוטציה האקראית הראשונה. היכולת להגיב היא עובדה של החיים הביולוגיים.[3]

הידע הגנטי הנוכחי, מצביע על כך שהשונות נמצא ברמות נוספות ועמוקות מעבר למה ששיער דובז'נסקי כשכתב את דבריו כחמישים שנה לפני מיפוי הג'נוםגנום האנושי. אותו קוד גנטי יכול לשמש ליצירה של מבנים חלבוניים שונים ופונקציות נוספות ביצורים שונים. האללים הם סוד השונות והגיוון האינסופיים. והגבולות שלהם הם החידה היותר עמוקה. מדוע אלל של צבע עיניים מאפשר מגוון רחב של צבעים, אך לא מקדד משהו אחר חוץ מצבע העיניים. מדוע השינויים באללים הם תמיד בגוונים של התכונות ולא בתכונות עצמן, וכאשר התכונות עצמן משתנות כתוצאה מטעויות שכפול ושאר תקלות, היצור לא חי.

אפשר שזוהי הנקודה הפנימית של פעולת הברירה: שינוי באלל של צבע עיניים שיחסל את צבע העיניים לחלוטין או יהפוך את הגן הזה למשהו המקדד חלבון אחר, יביא לאובדן מוחלט של הפונקציה, ולחצי הברירה ימחקו את היצור, אך מחוץ לוריאציות סופניות מסוג זה, כל המגוון של גיוון אקראי יכול להופיע, מעיני אלבינו ועד שחורות כעורב, בלא לפגוע בתכונה היסודית של הגן, קידוד צבע עיניים. ועדיין נותר המסתורין, ביחס לסינרגיה של המערכת, היכולת של תאים לפעול יחד וליצור יצור רב-תאי שאינו מודע לתאיו… זהו הרז נעלה ביותר.

כנראה שיש מפתח סודי באפשרויות הגנוזות הללו, כי הולך ומתברר שכל עניינו של ה-DNA הוא האפשרות ליצור משמעות חדשה, עליונה יותר.



[1]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 207.

[2]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 200.

[3]               Ruse, M. (1997). Monad to Man: The Concept of Progress in Evolutionary Biology. Harvard University Press, p.389-391.

תעלומות אבולוציוניות – בני הכלאיים והמגמה, חוסר ספציפיות

עם בואם של בני האדם החל שלב חדש באבולוציה של פרושי דארווין…. רוזמרי ופיטר סבורים שיש משהו מוזר בפרושים של סנטה קרוז. דומה שהציפורים בכפר וסביב תחנת המחקר מתערבבות וההבדלים ביניהן מיטשטשים. הגראנטים לא בדקו את ההשערה הזאת בדיקה שיטתית, אבל לפי מראה עיניהם נדמה להם שכל המינים מתמזגים. 'כאילו הם רצים זה לקראת זה', רוזמרי אומרת. אין הבדל בין הפרוש הבינוני הגדול ביותר והפרוש הגמלוני הקטן ביותר…הוא ורוזמרי תוהים אם שפע המזון והמים בפוארטו איורה הוא שאפשר לציפורים להתרבות כל כך בסביבות הכפר. מאבק היום אולי נעשה כאן מתון יותר. ככל שגידולו של הכפר ממתן את לחצי הברירה על דורות של פרושים ייתכן שהציפורים הולכות ונעשות להקה של בני כלאיים.[1]

מדוע בני כלאיים דווקא? אם יש מזון בשפע לכל זן וזן, מדוע מייד מתחילה נדידה אל האמצע?

בני הכלאיים הם תקוות הדור הבא. החיים מתנהלים לאורך פסים של התמחות צרה כדי לנצל את כל תווי פני השטח, אבל ברקע ממתינה כל הזמן האפשרות של הגיוון, של התמחות פחות צרה, שהיה היא היוצרת אופק השרדות חופשי יותר. במקור הפרוש, כותב ויינר:

אם יימשכו התנודות במצב באיים פחות או יותר כפי שהיה במחצית האחרונה של האלף הקודם, לא יהיה למינים זמן להתמזג. עצם קיומם העקשני של שלושה-עשר מיני הפרושים מעיד על כך. 'ודאי שהברירה הטבעית פועלת נגד זיווגי כלאיים', פיטר אומר, 'ולכן לא היו ההכלאות חזקות די הצורך להביא את שני המינים האלה להתערבב אלו באלו.[2]

עד לפני זמן לא רב נחשבו זיווגי כלאיים בין ציפורים לתופעה נדירה מאוד. בשנת 1965 כתב ארנסט מאייר, אחד מטובי האורניתולוגים וחוקרי האבולוציה במאה העשרים: 'על יסוד הבדיקות שעשיתי באוספים אקראיים, אני מעריך שאולי ציפור אחת מתוך 60,000 בטבע היא בת כלאיים'. האומדן הזה נכון אולי למינים עתיקים ומבוססים, אבל עכשיו מתחזקת הסברה שזיווגי כלאיים בין ציפורים נפוצים יותר בשושלות צעירות יחסית, שבהן, כלשונו של דארווין, בתי החרושת של המינים עודם פועלים. התהליך הזה עשוי להיות חשוב לאבולוציה, הגראנטים כותבים, 'מפני שהוא מייצר צירופי גנים חדשים וגם אללים חדשים, ויוצר בכך תנאים גנטיים נוחים להתרחשותם של שינויים אבולוציוניים מכריעים ומהירים'.[3]

כמובן, שיש כאן טעות יסודית בהבנת המערך האורגני של המציאות: האבולוציה היא לא בית חרושת למינים, אלא להיפך, המינים הם בית החרושת לאבולוציה.

תופעה זו הפתיעה את הגרנטים והם קצת מתפתלים להסביר כיצד גם בקרב בעלי החיים אנו מוצאים את הגמישות הרבייתית של הצמחים:

עד כה גרסו חוקרי האבולוציה שעירובי כלאיים שכאלה ואבולוציה מהירה הם נחלתה הבלעדית כמעט של ממלכת הצומח…אבל יתכן שלא כך הדבר. ודאי שהתופעה נדירה יותר בקרב בעלי חיים, אבל בין הציפורים וקבוצות רבות אחרות של בעלי חיים דומה שההכלאות אכן נפוצות. הן נפוצות בין קרפדות מן הסוג מרובה המינים Bufo ואצל משפחות רבות של חרקים. הן נפוצות מאוד בין הדגים, שבדרך כלל מפזרים את זרעם וביציהם במים וההפריה נעשית מחוץ לגוף, בדומה לצמחים… במבט כולל, בדרך שהשושלות שלנו צומחות ומתפצלות על עץ החיים, הממלכה שלנו אינה שונה כל כך משלהם. 'מיני בעלי חיים דומים לצמחים יותר משאנו משערים בדרך כלל', הגראנטים כותבים. בעלי חיים עשויים לערבב את הגנים שלהם בחופשיות רבה כמעט כמו עצים ופרחים, המשגרים את זרעם להינשא בכל רוח קלה ופותחים את פרחיהם ללכוד את הזרע הנישא בכל רוח קלה. לבעלי חיים רבים יש 'מערכות גנטיות פתוחות לפלישה, בייחוד בראשית קיומם בתור שושלות עצמאיות למחצה'. [4]

שיעורי הכלאה גבוהים אלו מעידים על האורגניות, על האחדות הטוטלית של כל החיים על פני האדמה.

ניתן להבחין כבר במגמה:  ההכלאות נפוצות בתקופות של שפע דווקא, בתקופות בהן כביכול כל מין יכול היה להתפרנס בנישה שלו בשקט וליהנות מהחיים, דווקא אז עולה שיעור ההכלאות, עולה שיעור החופש.

יציבותם הברורה מאליה של המינים היתה בעבר הטיעון החזק ביותר נגד האבולוציה, כשם שקביעותה הגלויה של הארץ שימשה טענה הגיונית נגד תפישת קופרניקוס. עצם האחידות המשרה סיפוק ובטחון שבזכותה יכלו אזופוס וממשילי משלים אחרים לדבר על השועל, הינשוף, הזאב, הלוויתן והעורב, נראית עתה חמקמקה ומתעתעת יותר מתמיד. 'הזרם הוא חזות הכל', אמר הפילוסוף היווני הרקליטוס, 'הכל זורם'. צורותיהם של היצורים החיים והאינסטינקטים שלהם, הגבולות הסמויים שביניהם ועצם החופים והנופים שהם מאכלסים, כל אלה נזילים ושרויים בזרימה אף יותר משהעלה הרקליטוס עצמו בדעתו. [5]

האבולוציה היא המגמה הגדולה הזורמת מעלה, מעלה, ומעלה עימה את כל היצורים, והמינים והפרטים מופיעים את המגמה במציאות עם כל אישיותם המיוחדת, ושוב חוזרים ונעלמים.

ניתן לבחון את האבולוציה כולה ממבט זה. לשנות פשוט את הפריזמה, במקום להביט מהמינים הנבדלים החוצה ולראות איך הם מתלכדים בבני כלאיים בשעת הצורך, אפשר ללכת הפוך, ולהתבונן בשאיפה הגנטית לכלליות, לתפוס כמה שיותר שטחי מחיה כאשר הלחצים האבולוציוניים מצמצמים ודוחקים את המין הרחב להתפצלות למינים מצומצמים יותר. דווקא תקופות שפע הן אלו המאפשרות את הגיוון והפריחה, ובתקופות מחסור באה התמחות וספציפיקציה.

מתוך ההתמקדות שלהם במינים נבדלים, מחמיצים החוקרים את הנקודה הזאת: "לולא היתה הברירה הטבעית מוסיפה לפעול במרץ בכל אחד מן האיים, על כל דור ודור, היו המקורים הרבים שבים ומתמזגים לאחד". השאיפה להופעת אישיות, להופעת נבדלות ייחודית שתגלם את הנשמה של כל יצור, מופיעה באינספור צורות, אך המגמה היסודית היא לא היצור הפרטי בלבד אלא גם הופעה נשמתית יותר ויותר חירותית, וזה סיבת החזרה לכלאיים שאינה מובנת לחוקרים הרואים בה אלמנט העלול לטשטש את 'היצירה' של כל מין בנפרד:

הציפורים אמנם חיות ונושמות, אבל עשייתן לא נשלמה; באיי גלאפגוס הפסל עדיין עוסק במלאכתו, מלאכה שאפשר להציגה ולמדוד אותה… ככל שהציפורים מסוגלות לשוב ולהתמזג כך מרשימה יותר עבודתו של הפסל, כן חייב האזמל לנוע מהר יותר ולשמור על נבדלותם של הציפורים, כאילו אין הוא מפסל בשיש כלל אלא כותב בתוך מים. בערך אחד מכל עשרה פרושים שנולדו באי המדברי הזעיר דפנה מייג'ור הוא עכשיו בן כלאיים, ובני הכלאיים עושים חיל יותר משאר הציפורים באי. בשבריר אחד של הזמן האבולוציוני עלולים היו כל פרושי דארווין להתלכד ולהתמזג, ועבודתו של הפסל היתה יורדת לטמיון בבת אחת.[6]

וזו הטעות בפרספקטיבה, הפסל אינו שואף לפסל גופים אלא נשמות, ואם הנשמה מופיע מבני הכלאיים –שאינם צריכים כל כך להתמחות גופנית בתוך השפע, אלא יכולים ליהנות ממגוון התכונות של כמה מינים, הרי ששום עבודה לא יורדת לטמיון אלא להיפך.

ולכן נימת  הביכוי שבקטע הבא פשוט מפספסת את העיקר: "כל עירוב גנים שכזה מחליש את המחיצות הסמויות שבין המינים ומגדיל את שיעור זיווגי הכלאיים, ואם לא ייבלם התהליך הוא עלול להתגלגל במורד במהירות הולכת וגוברת, 'עד שלבסוף שני המינים יהיו מחוברים זה אל זה באוכלוסייה רצופה של בני כלאיים"[7]. כמה "נורא"! אובדן טוהר הגזע!.

מכאן ניתן לגזור את הטעות בלב מפעלו המרהיב של דארווין, באשר לא מוצא "המינים", עומד כאן על הפרק,  אלא מוצא "השונות" המופיעה מתוך האחדות האבולוציונית: כיצד משתפים 13 מינים של פרוש פעולה כדי לשמר את חירותו של הפרוש על פני כל ההיבטים, וחשוב מכך, כיצד מאפשרת חוסר הספציפיות את הגמישות ההסתגלותית מעבר ללחצי הברירה, מעבר לאיתני הטבע, כיצד היא מתפתחת אל מול לחצי ברירה התובעים ספציפיות. ברור שחוסר הספציפיות האנושית תובעת תקופת אי-כשירות ארוכה ביותר ורק חברה יכולה לספק את ההגנה הזו.

לפני שמתחילה הברירה האכזרית לפעול מנסה המין תחילה להיזון בכל דרך אפשרית. כלומר, מין שלא ניזון ממזון מסויים ינסה לאוכלו למרות שאין הוא מותאם לו כלל, מאין באה התעוזה הזאת, המעוף הזה, הנסיון לצאת מהנישה הקודמת. ומתוך כך, מתוך חירות זו שתלויה באישיות, מתחילים לחצי הברירה לפעול לשנות את המין בהתאם לאקספרימנט החדש. בכל המקרים קודמת האקספרימנטציה לאבולוציה.

לפני שגידלו מקורים גדולים ניסו הפרושים לפצח מזון שלא הורגלו לו: "הקוטב אינו נפוץ בליזאן, אבל הוא אחד הצמחים העקריים בשונית פרל והרמס. לפיכך החלו הפרושים בביתם החדש לייחד זמן רב לפיצוח זרעי קוטב…. מהירות הסתגלותם של הפרושים האלה מפליאה ממש…" [8]

וכך תמיד, אנו מוצאים שכדי שתחול הסתגלות למצב חדש, תנאי סביבה חדשים, צריכים יחידים, ל"נסות" את המצב החדש ואת תנאי הסביבה החדשים. אוכלוסיית עשים שהסתגלה לדי.די.טי היתה צריכה תחילה לנסות מזון שאין היא רגילה בו, וחרק ענבות הסבון צריך היה לנסות פירות שטרם טעם, לפני שהצליח להחליף את מזונו. ציפורי הדרור באנגליה היו צריכות לנסות לטעום מהחלב על מפתניהם של האנגלים, בטרם יוכלו לפתח את הכישורים המדהימים שלהם בניקוב פקקים.

אי אפשר לשמר מינים ללא שינוי כי כוח החיים חזק מהבשר שהוא לובש… החיים מופיעים על פני הארץ והולכים ונפרשים.

יש כאן גם קושיה מפליאה ביחס למיקומו של היחיד: מה ההבדל בין יחידים למינים. מתי השוני בין יחיד ליחיד כה גדול שאתה מחשיב אותו כשייך למין אחר, מהו הגורם המזהה מין אחד ומפרידו מאחרים, כאשר המינים כל כך נזילים. אם אדם דומה לאדם ב-99.9% ולשימפנזה רק ב-97.8%, מתי מתרחש שינוי היוצר זן חדש.

ומתי חלה תזוזה של המון המון יחידים עד ליצירת זן חדש. ובינתיים?

האם בתוך דורי דורות, יכול 0.1% השינוי בין בני אדם להתרחב?

רצף הבסיסים בג'נוםגנום האנושי זהה ב-99.9% בין אנשים. ה-0.1% הנותרים, המהווים כ-3 מליון זוגות בסיסים, שונים מאדם לאדם. בהבדלים אלו נכללים מוטציות רבות המגבירות את הסיכון למחלות, אך רוב הבדלים אלו הם בלתי מזיקים כשלעצמם. כל אחד מהבדלים אלו בין הגנומים יכולים לשמש כסמן גנטי.[9]

בסופו של דבר, הביולוגים אכן, מתלבטים רבות "במובן מאליו" זה של חלוקה למינים. כפי שכותב ווית'אם:

על פי חשבון אחד קיימות ארבע עשרה הגדרות מתחרות על המושג "מין" ומאייר מודה מייד שההגדרות הביולוגיות אינן ישימות ביחס לצמחים רבים, בקטריות ויצורים חד-תאיים. כאשר קבוצה של ביולוגים צעירים נפגשה בפילדלפיה, הם לא הצליחו להתקדם אל מעבר להגדרה: "כל שעשו היה לריב אחד עם השני לגבי השאלה מה הוא 'מין'", אומר הסטוריון וויליאם פרוביין, המוסיף שלא הצליחו להגיע לעמק השווה. "הרי לא ניתן לפתור את בעיית מוצא המינים אם אתה לא יודע מהו מין", הוא אומר.[10]

לא בכדי, מאחר וזהו מושג פיקטיבי, ניסו הביולוגים הצעירים להתאים את הידע החדש ל"דוגמה" שקיבלו מדור הקודם, והתקשו בכך.



[1]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 216.

[2]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 178-179.

[3]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 180.

[4]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 181

[5]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 183

[6]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 186.

[7]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 187.

[8]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 224.

[9]               Introduction to molecular genetics and genomics (3-chapters.pdf). http://www.jbpub.com/genetics.

[10]             Witham, L.A. (2002). Where Darwin meets the Bible : creationists and evolutionists in America, p. 80.

תעלומות אבולוציוניות – קצב השינויים האבולוציוניים

תעלומה נוספת היא זו הכרוכה בקצב של השינוי האבולוציוני.

למרות שממצאי המאובנים מצביעים על התפתחות אבולוציונית איטית למדי, מחקרים שבדקו תהליכים אבולוציוניים עכשיוויים חשפו קצב שינויים מהיר ביותר. מה שנראה כתמונה סטטית של הישתמרות הגזע והשתנותו ההדרגתית, מתברר כקליידוסקופ מסחרר של שינויים שסכומם הסופי הוא לעיתים קרובות אפס, מעין תהליכים כביכול כאוטיים, בהם חוזר ומופיע הסדר שוב ושוב. כפי שכותב ויינר:

בעיני רוב הבריות לחצי הקיום בטבע נראים כמעט קבועים. אדומי החזה שרים בין ענפי האלון שנה אחר שנה. נדמה לנו ששנה אחר שנה החיים מפעילים אותו לחץ פחות או יותר על אדום החזה ועל האלון גם יחד. אבל מצפייה בחייהם של פרושי דארווין עולה שתפישת הטבע הזאת יסודה בטעות. לחצי הברירה עלולים לעבור תנודות חריפות במהלך חייהם של רוב בעלי החיים והצמחים שסביבנו…[1]

אופיה התזזיתי של הפעולה הזאת הוא אחת הסיבות מדוע לא הבחינו בברירה הטבעית ברוב המחקרים שנעשו על אוכלוסיות חיות בטבע. מי שמודד את הברירה הטבעית בראשיתו ובסופו של דור שלם עלול להחמיץ את אבני הקלע והחצים שפגעו בו בדרכו, את הלחצים המנוגדים בתוך הקן, בימים הראשונים מחוץ לקן, בשנת החיים הראשונה ובשנות הבגרות…בכל שלב בחייו עשוי האורגניזם להתנסות באירוע של ברירה טבעית, אבל ייתכן שהאירועים האלה כבר מחו זה את עקבותיו של זה בשעה שהאחרון בבני הדור נעלם מעל פני האדמה. מינים של בעלי חיים וצמחים נראים קבועים בעינינו, אבל במציאות כל דור הוא מעין קלף שנמחק ונכתב פעמים אחדות, בד שצויר שוב ושוב ביד הברירה הטבעית, וכל ציור שונה במקצת מן הקודם לו.[2]

המגמה מופיעה אינספור צורות חיים, הצורות משתנות עולות ויורדות מופיעות ונעלמות, והמגמה לעולם דוחקת, המגמה לעולם נשארת.

כותב ויינר:

בשנת 1949 הציע חוקר האבולוציה הלדיין לתאר את קצב האבולוציה ביחידות אוניברסליות, ואחת היא אם השינוי מתרחש בממלכת החי או הצומח, בין החיים או בקרב הנכחדים זה עידן ועידנים… הוא כינה אותה "דארווין"…. הלדיין הגדיר דארווין אחד כשינוי של אחוז אחד במיליון שנה. כשבחן הלדיין מאובנים מייצגים של האבולוציה התברר לו שקצב השינוי היה איטי מאוד, בסדרי גודל של אחוז אחד למליון שנה, כלומר בקצב של דארווין אחד. חוקרים אחרים מאז ימי הלדיין אישרו את השערתו, שזחילת השבלול הזאת היא אכן אופיינית למידע שעולה מן המאובנים… עכשיו אפשר לתרגם את האבולוציה של פרושי דארווין בשנות הבצורת והמבול ליחידות של הלדיין, ששמן גחמני כל כך. קצב השינוי בימי הבצורת היה 25,000 דארווין, ולאחר המבול [גשמים סוחפים שירדו שם] 6,000 דארווין. תהום רחבה פעורה איפוא בין מה שאנו רואים כשאנו טורחים להתבונן בעולם החיים בשעת פעולתם, ובין מה שעולה מתוך העדות הרשומה באבן…. החוקר פיליפ ג'ינג'ירץ'[3]… חשף דפוס פשוט. הדפוס הזה מנוגד לחלוטין למה שהיו משערים חוקרי האבולוציה הקודמים…. ככל שמתבוננים בחיים ממרחק זמן קצר יותר כן מהיר ואינטנסיבי יותר קצב שינויי האבולוציה. וככל שמרחק הזמן גדול יותר כן רואים פחות.  בשנה אחת אפשר לגלות קצבי שינוי גבוהים עד 60,000 דארווין. אבל במאובנים הממוצע הוא עשירית הדארווין בלבד. לא קשה לעמוד על הסיבות לסתירה הזאת. אם בכל זמן שהוא באותם מליוני שנה השתנה מין כלשהו שינוי מהיר, אבל בשאר הזמן השתנה לאט לאט, תסתכם התנועה המקוטעת הזאת לכלל ממוצע איטי ביותר. זאת ועוד, עם השתנה המין שינוי מסוים ואחר כך שינוי הפוך לו, וחוזר חלילה, כמו שעשו פרושי דארווין בעשר השנים הראשונות לתצפיותיהם של הגראנטים, לא יירשם במאובנים שום שינוי, כמעט שיווי משקל. ועם זה מקור הפרוש שרוי למעשה בתנועה אבולוציונית תוססת כל כך עד שברגע שהחלו החוקרים לצפות ביסודיות מייד ראו אותו משתנה לנגד עיניהם ממש. [4]

החוקרים שגילו את קצב השינויים האבולוציוניים המהירים בהווה שמחו שיש בידם "הוכחה" כה ניצחת  לקיומה של אבולוציה המשנה בגלוי את צורתם של בעלי החיים, ולכן לא היו מוטרדים ממהירות השינוי. אך מתוך ממצאים אלו עולה השאלה: אם השינוי הוא כל כך נמרץ ומהיר, מדוע מאופיין הרקורד הגיאולוגי בסטטיות מדהימה כזאת?

האם השינויים  הדינמיים מהירים במיקרו והסטטיות במאקרו,  מקבילים לתופעות הקוונטיות בחומר? האם ניתן לחשב  הסתברויות להופעה/שימור מין? ומי מחשב הסתברויות במציאות הפיזיקלית? מי  קובע שהסתברות אחת תהיה מועדפת על פני אחרת?  מדוע הבסיס הוא כאוטי אך ההסתברות יוצרת עולם ניוטוני?

למה ההתפתחות הגיאולוגית כה איטית יחסית למהירות של האבולוציה הנגלית, ומאידך כיצד שמרו קבוצות על סטטיות. אין שמרו המינים על יציבות משך מליוני שנה, זו השאלה: לא ההכחדה אלא ההתמדה.

העובדה של חוסר השינוי מדהימה במיוחד לנוכח המחקרים העדכנים בתחום ה-DNA המצביעים על המהירות העצומה של השינויים האבולוציוניים באוכלוסיה.  למעשה נראה שהפרטים אינם חשובים כלל. הציבוריות, המסה הקריטית של האבולוציה היא האוכלוסיה, האוכלוסיה משתנה סטטיסטית, היחידים נישאים על גבי הגל הנושא של האוכלוסיה. לאמבה היחידה אין משמעות אבולוציונית, לאוכלוסיית האמבות יש, והקפאון של המינים דומה לקפאון של יחידים, היחיד יכול להשתנות רק בגבולות מסויימים, שקובע לו הגנוטיפ שלו, והמין יכול להשתנות רק בגבולות מסויימים שקובע לו הג'נוםגנום שלו, אך המין הוא לא קבוע ונצחי, הוא נתון לשינויים מהירים, אם כן, מאין השינוי? מאין מינים חדשים מול מראית העין הברורה של סטטיות על פני מליוני שנים?

כמו כן, ברור מתוך התמונה האבולוציונית שלעיתים חולפים עידן ועידנים ללא דילוג. יש לקב"ה סבלנות אינסופית לרומם את העולם, והוא ממתין 2 בליון שנה עד שאמבות פוטוסינטתיות יהפכו את האוויר על פני כדור הארץ לחמצן ויאפשרו צמיחתם של חיים. ושוב, תמיד הקפיצה מופיעה מתוך קטסטרופה. 2 בליון שנה הן חיו לא רע האמבות האלה, ובסוף הן הרעילו לעצמן את האטמוספירה ויצרו מצב בו יכלו לתפוס את הבמה דווקא צרכני החמצן, אותו מיעוט שהצליח להתאים את עצמו למצב החדש, הפך לבסיס של כל החיים החדשים על הארץ.

מתי ובאלו נסיבות הופיע היצור הרב-תאי הראשון, ומתי התחיל להתפשט, לנוע.

גם היונקים היו נישה נזנחת לפני הכדתם של הדינוזארים.

מדוע נדרש זמן כה רב להתפתחות, במיוחד לנוכח העובדה שאנו יודעים שפוטנציאלית היו הדברים יכולים להתרחש הרבה יותר מהר. כפי שכותב ג'ורג' ק. וויליאמז על נושא זה ממש: "שאלת הקצב האבולוציוני מהווה אתגר תיאורטי רציני, אך הסיבה היא בדיוק ההיפך ממה שמרבית האנשים סוברים באופן אינטואיטיבי. באופן כללי האורגניזמים לא התפתחו כלל באותה מידה כפי שהיינו יכולים לצפות באופן סביר. קצבי שינוי ארוכי טווח, אפילו בעצי יוחסין בהם התרחשה אבולציה מהירה באופן יוצא דופן, הם כמעט תמיד הרבה יותר איטיים מכפי שהיו יכולים להיות מבחינה תיאורטית"[5]

בשנת 1983 פרסם גינגריץ' מחקר המנתח 512 שיעורי אבולוציה שונים שניצפו.[6] המחקר התמקד בקצבי התפתחות שנצפו מתוך שלושה סוגים של נתונים: (1) ניסויי מעבדה, (2) אירועי קולוניזציה הסטוריים, ו-(3) התיעוד של המאובנים… השיעור הממוצע שנצפה בתיעוד של המאובנים, הוא 0.6 דארווינים, כאשר הקצב המהיר ביותר של אבולוציה בקרב המאובנים הוא 32 דארווינים. מספרים אלו חשובים לשם השוואה: שיעורי האבולוציה שנצפו באוכלוסיות מודרניות אמורים להיות שווים לקצב זה או גדולים ממנו.

הקצב הממוצע של האבולוציה שנצפה באירועי קולוניזציה היסטורית בטבע, היה 370 דארווינים,  יותר מפי 10 השיעור המזערי הדרוש. למעשה, הקצב המהיר ביותר שנמצא באירועי קולוניזציה היה 80,000 דארווינים, או 2,500 פעמים הקצב הנדרש. שיעורי אבולוציה שניצפו בניסויי מעבדה מרשימים אף יותר, ועומדים על ממוצע של 60,000 דארווינים ושיא של 200,000 דארווינים (או יותר מ-6000 פעמים הקצב הדרוש).[7]

מחקר עדכני יותר העריך את שיעורי האבולוציה בקרב דגי גופי בטבע ומצא שיעורים שבין 4,000 ל-40,000 דארווינים.

לשם השוואה, שימו לב שדי בקצב קבוע של 400 דארווינים "בלבד" כדי להפוך עכבר לפיל בתוך לא יותר מ-10,000 שנה".[8] אחת הדוגמאות הקיצוניות ביותר של אבולוציה מהירה היא התפתחות המוח ההומינידי שהכפיל את גודלו בתוך 100,000 שנה בעידן הפלסטוקן, כאשר האצה 'ייחודית ומדהימה' זו בקצב האבולוציה היתה רק 7 דארווינים. קצב זה ניתן לתרגום לשינוי של לא יותר מ-0.02% בלבד בכל דור.

הכל טוב ויפה, העולם הולך ומתפתח.  אך השאלה עתה היא אחרת. למה השינוי היה כל כך איטי. כיצד נשמרה הסטטיות המדהימה הזאת, אם האבולוציה כל כך מהירה?

בינתיים לא מצאתי תשובה לשאלות אלו: מדוע האבולוציה הגיאולוגית כה איטית וכיצד בכלל יכולים להיווצר מינים יציבים כאשר ההתפתחות כל כך "נדיפה".



[1]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 100.

[2]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 100.

[3]           Gingerich, Philip D. 1983, "Rates of Evolution: Effects of Time and Temporal Scaling".Science 222:159-61.

[4]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 103-104.

[5]               Williams, G. C. (1992) Natural Selection: Domains, Levels, and Challenges. New York, Oxford University Press, p. 128.

[6]               Gingerich, P. D. (1983) "Rates of evolution: Effects of time and temporal scaling." Science 222: 159-161.

[7]           http://www.talkorigins.org/faqs/comdesc/section5.html#Williams1992

[8]           http://www.talkorigins.org/faqs/comdesc/section5.html#Williams1992

תעלומות אבולוציוניות – הכחדות?

אחד הנושאים החביבים על מדעני הטבע הוא הנושא של "הכחדה". היצור שהיה ואיננו עוד.

במקומות רבים אף מעלים ספקולציות שבמהלך ההסטוריה נכחדו יותר ממאה מליון מינים.  אולם נקודה השקפה זו של "הכחדה" היא פרספקטיבה שגויה המקפיאה את התהליך לכדי רצף של תמונות דוממות. אם החיים הולכים ולובשים ופושטים צורות, אם יש כאן אחדות של כל היש, ההכחדה היא כגלים בים הגדול, שהרי צאצאיהם של כל היצורים הנכחדים כביכול, אינם אלא אותם יצורים עצמם אחרי שעברו שינוי, והם נמצאים כאן היום. נכון שה"דינוזאורים" נכחדו, אך תנינים, דרקוני קומודו ובעלי כנף ממלאים את כדור הארץ. נכון שסבא שלי "נכחד", אבל אני כאן. נכון שתרבות מסויימת נכחדה, אך תרומתה לאנושות עוד איתנו.

אם נקודת המבט היא פסימית (מה שנקרא: "עין רעה"), היא רואה הכחדות ואנוכיות, אם היא אופטימית (מה שנקרא: "עין טובה"), הרי היא תופסת את הכל בצורה שונה לחלוטין: הרי אנחנו כאן, צאציהם של ספוגים נקבוביים, תולעים פחוסות, דגים קרירים ודו-חיים מקפצים, זוחלים ויונקים זעירים… אנו גלגוליהם המאוחרים, אנו צורותיהם החדשות.

יתרה מזאת, הישן נשמר והחדש מתחדש. הבקטריות לא נעלמו. הצורות החדשות מתווספות לישנות. ההכחדה של מיני התמחויות לא פוגעת בהתקדמות המרכזית של הסוג, הסוג נשאר, האמצעים משתנים. הסוג הוא המגמה עצמה: עצם מגמת ההתפתחות.

בסופו של דבר כל החיים על פני הארץ מופיעים כארבעה בסיסים ועשרים חומצות אמינו. פריי כותבת: "ציפורים שעל ענפים אחרים רחוקים יותר בעץ החיים, נושאות ב-DNA שלהן הבדלים רבים יותר: אחוזים אחדים. ככל שהמרחק בין שני מינים על עץ החיים גדול יותר כן רבים ההבדלים ב-DNA שלהם. אבל אצל כל היצורים כולם, הצופן הגנטי כתוב באותם תווים סמויים, אותן ארבע אותיות בדיוק מפני שבסופו של דבר השתלשלו כל צורות החיים בעולמנו מאב קדמון אחד, שחי לפני כארבעה מיליארד שנה, קרוב לזמן לידתו של כוכב הלכת עצמו".[1] ושתי השאלות הקריטיות הן: מה בא האב הקדמון להופיע? כיצד צמחו כך החיים עלי אדמות? והשאלה השניה: כיצד מאב קדמון פשוט כל כך צמחו שינויים רבים כל כך ומגוון עצום כל כך? כיצד בניגוד לכיוון האנטרופי מופיע מגמה אנת'רופית שהולכת ומחוללת את כל המורכבות והשינויים הללו.



[1]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 188.

תעלומות אבולוציוניות – ראשית החיים: חוסר סבירות סטטיסטית

אחת החידות המרכזיות של המחקר האבולוציוני, היא חידת יצירת החיים.

כיצד בדיוק נוצרה אותה קפיצה מפתיעה בין חומר דומם לתא חי? בעלי אמונה פרוגרסיביים רבים מייחסים לאלוהים את אותה קפיצה ראשונית מדומם לחי, ממולקולות "סתם" למולקולות המשכפלות את סידורן באופן פעיל, מחומר שמונח לו שם ללא מחאות מיוחדות, לחומר שניכר בו "רצון" ונחישות לשמר את סידורו המולקולרי המיוחד. לדידם, מאותה נקודה של 'בריאה מיוחדת' ואילך אין לנו אלא גנים עוורים לכל אורך הדרך מהארכיאה הראשונה ועד לביולוגים אבולוציוניים מעונבים.

במקום שבעלי הנטיות התיאיסטיות דוחפים את אלוהים, משתמשים בעלי הנטיות האתאיסטיות במימד הזמן וההסתברות… פריי כותבת ביחס להסתברות הסטטיסטית של הופעת חיים: "ההשערות הראשונות לגבי 'הגן העירום' הניחו, כי פולימר כזה היה יכול להתקבל מצירוף מקרי של אבני הבניין כתוצאה מתהליכים כימיים אקראיים במרק הקדום, וכי פרק הזמן הארוך מאוד שעמד לרשות התהליך הפך לאפשריים גם אירועים שהסתברותם נמוכה ביותר. (כפי שנראה בהמשך, ההערכה כי מדובר בפרק זמן ארוך מאוד השתנתה לאחרונה). עד סוף שנות הארבעים, כאשר טיבו הכימי של החומר הגנטי עדיין לא היה ידוע, ניתן היה לדבוק בטענה זו. גם מאוחר יותר, במסגרת 'התקופה האופטימית', שהתאפיינה באמונה בכוחה של הכימיה הפרביוטית לחולל פלאים, היה מקום לגישת 'המקרה המוצלח'. אגב, גרסה עכשווית של תפיסה זו מופיעה בספריו של הביולוג ריצ'רד דוקינז (Dawkins), למשל, הגן האנוכי והשען העיוור. לדעתו של דוקינז, בעוד התהליך האבולוציוני נשלט לא על ידי המקרה אלא על ידי מנגנון הברירה הטבעית, היוצר את ההתאמה המופלאה בין היצורים החיים לסביבתם, הרי ראשיתו של התהליך הזה באירוע מקרי, שבו נוצר "רפליקטור", מולקולה המסוגלת לשכפל את עצמה. גם דוקינז מסתמך על פרק הזמן הארוך שבמהלכו התהוו החיים, ומסיק כי אין מדובר בנס אלא באירוע בעל הסתברות סופית ומתקבלת על הדעת….

"… מה היא ההסתברות להופעתו האקראית של רצף כזה? [של חומר גנטי]. גם אם נסתפק ב'גן' בעל אלף יחידות שהוא קצר ביותר על פי מונחינו היום, ונחשב את מספר הצירופים האפשריים של פולימר כזה בהנחה שבכל אחד מאלף המקומות בשרשרת יכול להתייצב אחד מבין ארבעת הבסיסים החנקניים האפשריים, נגיע למספר הבלתי נתפס של 41000 או 10602. כלומר, ההסתברות ליצירתו המקרית של רצף אחד מסוים מבין כל הרצפים האפשריים עומדת על אחד חלקי מספר אסטרונומי זה והתרחשות של אירוע מקרי בעל הסתברות כזאת היא למעשה בגדר נס. לדבריו של אייגן, 'כל החומר שבעולם וכל הזמן שבעולם לא יספיקו כדי לנסות את הצירופים האלה, כך שהמערכת תוכל לסקור את כל האפשרויות כדי להגיע לאפשרות נכונה'… צירופים 'נכונים' לא היו לפיכך יכולים להיות תוצאה של 'זריקת קוביה', של התרחשות מקרית, אלא רק תוצאת פעולתו של עקרון ארגון מוגדר ביותר שצמצם, על פי קני מידה מסויימים, את מרחב האפשרויות הבלתי מוגבל כמעט".[1]

אין ספק ש"המגמה" היא המחוללת את הופעת המורכבויות, והיא המחוללת את הופעתם של החיים עצמם מתוך הדומם. ברור שהדומם עצמו מכיל כבר את כל היסודות והמרכיבים שיהיו מרכזיים אצל בעלי החיים. יכולותו של הפחמן ליצור קשרים כימיים איתנים, היתה קיימת הרבה לפני הופעת החיים, והיא ממשיכות לככב באופן מרכזי בחיים. המרכיב הרצוני, השאיפה הקבועה של החיים עלי אדמות להתמיד בתצורתם המורכבת הייחודית, היא הנקודה הקריטית, והתעלומה כאן סובבת את מבני הביניים שיכולים היו ליצור מצב של התמדה כזאת בחומר הדומם, ובסופו של דבר להוליד רצון זה לשמר מורכבות.

"לכאורה", כותבת פריי,

ניתן להפריד בין שתי הנחות: ניתן לדבוק בתיזת הרצף, כלומר להניח כי החיים התהוו בתהליכים חומריים בעלי הסתברות גבוהה, ועם זאת לטעון כי מוצא החיים היה כרוך באירוע ייחודי בעל הסתברות נמוכה ביותר. ואכן במשך תקופה ארוכה (בעיקר לפני שהובהר כי 'חלון הזמן' שבמהלכו התהוו החיים היה ככל הנראה קצר מאוד במונחים גיאולוגיים[2]) טענו חוקרים רבים כי 'האירוע הראשון' שפתח את התהליך היה 'מקרה מוצלח' שהסתברותו נמוכה מאוד, וכי רק פרקי הזמן הארוכים לאין שיעור, שעמדו לרשות התהליך הפכו את הבלתי מסתבר לאפשרי… הבהרנו מדוע טענת 'המקרה המוצלח' אינה קבילה מבחינה אמפירית…[מאחר והיא מצריכה מליוני מליארדי שנה ולא רק 15 מליארדי שנות קיום העולם בפועל] גישת המקרה המוצלח אינה עולה בקנה אחד עם הנחת הרצף… ולא ניתן להפריד בין הנחת הרצף לבין הנחת ההסתברות הגבוהה.[3]

על סמך הידוע על הסינתוז של אבני הבניין הדרושות ועל הפולימרים הקצרים הראשוניים, ברור, כי למונחים דוגמת 'האירוע הראשון' או 'השלב הראשון' אין כלל מקום בהתהוות החיים. על פי כל תסריט שהוא, ההתחלה עצמה, למשל הסינתזה של הסוכרים 'הנכונים' והבסיסים שהיו נחוצים לבניית הנוקלאוטידים, כבר היתה כרוכה בסדרה ארוכה של 'אירועים' והצלחתו של כל אירוע היתה תלויה בהצלחת השלבים שקדמו לו. שלא כבתהליכי האבולוציה הביולוגית, אשר הובילו להתפתחותם של איברים מורכבים במיוחד, כגון העין או הכנף, או של דרכי התנהגות מסובכות, הרי שבשלבי התהוותן של המערכות החיות עדיין לא היתה קיימת כל מערכת של זכרון,[4] וטרם הופיעו מנגנונים שישמרו הצלחות חלקיות קודמות". [5]

ככל שהידע הולך ומצטבר לא ניתן יותר לשלוף עוד שפנים וירטואלים מתוך כובעים ספקולטיביים. יש גבולות ברורים לחומר ולזמן. גילו הקוסמולוגי של היקום, הקובע את הראשית, גם מלמד אותנו על התפתחותה של האחרית.

"כדי להציע הסבר מדעי להתהוות החיים במסגרת ריאליסטית של הזמן ושל החומר שעמדו לרשות התהליכים", כותבת פריי,

ואפילו 'נכניס לחישוב' את היקום החומרי כולו, אי אפשר שלא להניח כי הסתברותם של מרבית השלבים היתה גבוהה ביותר. למעשה, אם ניקח בחשבון את מספרם הגבוה של השלבים הדרושים, היתה ההסתברות של רובם צריכה להיות קרובה לאחת. כלומר היה עליהם להיות בלתי נמנעים בהינתן התנאים המתאימים. אחרת, הסתברותה של הסדרה כולה לא היתה שונה מעשית מאפס. למדנו כבר, כי לצורך הסינתזה המקרית של פולימר פעיל מסוים, בין אם הוא האנזים הקטן ביותר או הגן הקצר ביותר הידועים לנו, 'לא היה מספיק זמן ולא היה מספיק עולם' כדברי קיירנס-סמית, אייגן, דה דוב ואחרים. כל המבקש להסביר את התהוות החיים על בסיס 'אירוע ראשוני מקרי' מסתמך למעשה על מעשי ניסים וכך מערער על הנחת הרצף, כלומר על טענותיה האבולוציוניות-מטריאליסטיות של הנחה זו. משום כך לא ניתן להפריד בין הנחת הרצף לבין הנחת ההסתברות הגבוהה: תיאוריה מדעית המבקשת להסביר את המעבר בין חומר דומם למערכת חיה ללא התערבותו של גורם על-טבעי, בהתחשב במגבלות הזמן והחומר, בעולם שבו מתקיימת הכימיה המוכרת לנו והמערכות החיות בנויות מן המרכיבים הכימיים שאנו מכירים, חייבת להסתמך על הנחת ההסתברות הגבוהה. [6]

אכן, המדע הולך וחושף את חוסר הקבילות המוחלט של התפיסה הדיכוטומית הקורעת את העולם בין חומר אפל למעשי ניסים מפוקפקים:

"חשוב לציין", כותבת פריי,

כי מסקנה זו [של הצורך להסתמך על הסתברות גבוהה] היא המניעה, במובלע או במפורש, רבים מהחוקרים שהציעו תסריטים שונים למוצא החיים. דה דוב קושר במפורש בינה לבין התסריט שלו: חוסר ההסתברות הפנטסטי הכרוך בהופעתו האקראית של עולם ה-RNA, הוא שדחף אותו לניסוח תסריט אולטרנטיבי. תסריט זה נשען כאמור על תהליכים בעלי הסתברות גבוהה ביותר, שהיו יכולים להביא להתפתחותו של מטבוליזם ראשוני ובהמשך, גם להתפתחותו של עולם ה-RNA. נזכיר כי גם החלטתו של קיירנס-סמית' לאמץ את הכימיה האי-אורגנית, הכימיה המינירלית, כבסיס להתהווות החיים, נבעה מאותם שיקולים. בעיני קירנס-סמית', הסיתנזה הספונטנית האקראית של כמה מאבני הבניין האורגניות, בעיקר של הנוקליאוטידים היא תהליך רב שלבי ובלתי מסתבר במידה הגובלת במעשה ניסים, ולכן הוא אינו יכול לקבל אותה כהסבר מתקבל על הדעת. [7]

פעילות הדומם בגוף החי, החד-תאי והרב תאי, היא בעלת מורכבות עצומה. אמנם, הדומם אינו אלא האטומים של מימן, חמצן, פחמן וחנקן המרכיבים את רוב בנינו של הגוף החי, אולם אין שום דבר דומם בפעילות הקדחתנית של חילופי החומרים בגוף, והגלגולים והתמורות האינסופיות של חומר לחומר, כשכל שלב מתווך על ידי חומרים אחרים, שכולם מתנהגים בצורה מופתית על פי "ספר החיים" של כל אורגניזם, התורה הגנטית המורה לו כיצד להיות ומה להיות. עולם הדומם אינו קטגוריה נפרדת אלא שותף מלא בחיים הצמחניים והביולוגיים עלי אדמות. הביוספירה כולה היא הרכבות רבות-גוונים של הדומם-כביכול העסוק בפעילות קדחתנית של חיים. המדע יודע לתאר את כל הפעילות הזאת אך לא להסביר את מניעיה. לא להסביר את הרצון, את השאיפה, את המוטיבציה לכל הפעילות הזאת. הוא לוקח אותה כנתונה. ובהעדר מתסכל של הסבר, הוא טוען שאין הסבר. המכונה פועלת כי היא פועלת, נקודה.

כאשר אדם עומד ומתפלל, הוגה, חושב, אוהב, יוצר, המרכב שעליו מתבצעת כל הפעילות הזאת הן המולקולות הללו המרכיבות אותו. מה יכול להסביר את היתירות המופלאה של הכל, כאשר רק אחוזים בודדים מסך כל ה-DNA מקדדים חלבונים בפועל, והכל עשוי שכבות על שכבות, מ-DNA לmRNA ל-tRNA לחומצות אמינו המתחברות זו לזו בשרשראות חלבון ארוכות להדהים שכל אחת מהן מסוגלת לעשות משהו אחר, למה זה ואיך זה? כיצד הולך החומר ומתרכב בצורות של החיים?

הגוף עצמו אינו איזה גלם, אלא תוצר אבולוציוני מורכב ומופלא ביותר, דינמי ופעיל. מלא רזים וחוכמה. ככל שהמחקר מתקדם, כך הולכת ומתערערת אפשרות הקיום של שני הקצוות של הדואליזם, כפי שכותבת פריי:

גישה מוטעית זו, לפיה שתי האופציות להסבר התהוות החיים הן: מקרה או תכלית, עומדת למרבה ההפתעה גם בבסיס השקפתם של כמה ביולוגים בכירים ביותר. שלא כבריאתנים, תומכים אנשי מדע אלה כמובן באופציית המקרה. הנציג המובהק ביותר של עמדה זו היה הביולוג הצרפתי הנודע, חתן פרס נובל, ז'אק מונו (Monod), אשר בספרו המקרה והכורח שפורסם בשנת 1970, דחה כל השקפת עולם או אידיאולוגיה הרואות תהליכים הסטוריים כתהליכים תכליתיים המובילים לקדמה ולהופעתו של האדם, 'נזר הבריאה'… בנסיון להציב אלטרנטיבה לכל גישה תכליתית, מתאר מונו את התהוות החיים כפרי של מקרה מוצלח במשחק גורל ענקי. על רקע זה, ולאחר שהישגי הביולוגיה המולקולרית הבהירו ביתר שאת את מורכבותו של הארגון הביולוגי ואת התלות ההדדית בין חלבונים לחומצות גרעין, נתפס מונו לעמדה של ייאוש… אנו כאן מכיוון ש'מספרנו עלה בגורל' במשחק המזל הענקי של האבולוציה… בדומה לבריאתנים אין מונו מכיר בקיומם של מנגנוני ארגון עצמי חומרי, השונים תכלית שינוי ממפגש מקרי בין מולקולות, מנגנונים העומדים בבסיס התיאוריות השונות שהצגנו כאן… הבריאתנים עושים שימוש בטיעון ההסתברות כדי לפסול חקירה מדעית בנושא מוצא החיים. בנוסף לכך, תוך שהם מציגים את עצמם כאנשי מדע מתוסכלים, כדי להסוות את עמדתם הדואליסטית, הם מונים אחד לאחד את כל הקשיים העומדים בדרכו של המחקר המדעי בנושא, הקושי בסינתזה של תרכובות אורגניות, קיצור 'חלון הזמן', בעיית הביצה והתרנגולת, וטוענים כי פתרון מדעי קונבנציונלי אינו אפשרי. מה שנדרש, לדעתם, הוא מדע מסוג אחר, הנשען על מתכנן ובורא עליון. השאלה אם החיים נבראו על ידי אלוהים או התהוו הודות לתהליכים חומריים הכפופים לחוקים פיזיקליים, הוכרעה על ידי מרבית אנשי המדע לפני זמן רב כחלק מהשקפת העולם האבולוציונית… הטענה כי עקב קשיים במודלים שונים, ואפילו קשיים חמורים מן הראוי לנטוש את השקפת העולם האבולוציונית ולאמץ את הגישה הדתית-דואליסטית מבטאת בלבול פילוסופי, תמים או מכוון, ולא רוח ביקורתית. [8]

הדיכוטומיה בין בריאה אלוהית לתהליכים פיזיקליים אינה קיימת כלל במבט העברי, מאחר והבריאה  האלוהית מופיעה באמצעות החוקים הפיזיקליים, ולכן כל חקירה מדעית רק מרחיבה את הבנתנו ביחס לבריאה האלוהית. הבנת המגמה מובילה לגישה אמונית שאין בה דואליזם אלא אחדות, ותפיסה זו עומדת למבחנה של המציאות. ככל שהמדע מערער את התפיסות הדואליסטיות, כך הוא הולך הוא ומאשש את קיומה של האחדות.

ככל שנמשיך את המחקר המדעי כך נוכל להעמיק ולהרחיב את הבנתנו ביחס לפרטי הופעת המגמה המסבירה את המציאות הקוסמולוגית והביולוגית כאחד. אין כל סיבה להתחיל את רצף האבולוציה מהחיים, אלא יש להתחילו דווקא באינסוף המתכנס לנקודה אחת של חומריות אינסופית דחוסה שהיא המפץ הגדול והיא השמים והארץ המופיעים כתוהו ובוהו, וככל שחולפות שנות היקום, כך הולך ומתנוצץ האינסופי בסופי, באינסוף המדרגות של החומר המתעלה…

המושג " חֵי עולמים", אינו אלא לשון נרדפת לאלוהות עצמה. הוא נגזר מהברכה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא נפשות רבות וחסרונן על כך מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי, ברוך חֵי העולמים".

ומתוך כינוי זה של " חֵי עולמים": החיות האיממנטית המכוננת לעולמים את העולמים כולם, מסתמנת אף הגדרה מהותית ביחס לאלוהות, הגדרה במה שאין המחשבה תופסת כלל.

כותב הרב:

לעומת האמת העליונה האלהית, אין הבדל בין האמונה המצויירת להכפירה. שתיהן אינן נותנות את האמת, כי כל מה שהאדם משיג באופן חיובי הכל הוא שלול מאמיתת האלהות. אלא שהאמונה מתקרבת לגבי דידן אל האמת, והכפירה אל השקר, וממילא נמשך הטוב והרע מאלה ההפכים, צדיקים ילכו בם ופושעים ייכשלו בם. והעולם כולו עם כל ערכיו החמריים והרוחניים, הכל הוא לערכנו, ולגבי ערכנו האמת מתגלה באמונה, והיא מקור הטוב, והשקר בהכפירה, והיא מקור הרע. אבל לגבי אור אין סוף הכל שווה, גם הכפירה היא התגלות כח חיים, שאור החיים היסודי מתלבש בתוכה, ומשום כך מקבלים ממנה גיבורים רוחניים ניצוצות טובים מאד, ומהפכים מרירו למתיקו.

האלוהים, שאמיתתו שוללת את כל מה שאדם משיג באופן חיובי, הולך ומתגלה באמצעות החיות העולמית, באשר הוא האל המחולל את הפלא הגנטי דרך ההעלם, דרך שכפולים אקראיים לאינספור, מוטציות בלתי צפויות, הזורע האינסופי של החיים, המחולל את הפלא של בשר ורוח, של חיים עולמיים אורגנים מתנשאים ומתפתחים. ומסילה שאינה סרה ממסילתה.[9]

מתוך הגדרה עמוקה זו של האלוהים כ"חי עולמים" ניתן לעמוד לעומק על כפירתו של דוקינז בדימויו הקלאסי של הכומר פיילי, שדימה את אלוהים לשען ואת העולם לשעון: פיצול קרטזיאני קלאסי בין סובייקט לאובייקט.

כפור כפירתו של דוקינז, שקרא לספרו "השען העיוור", קרוב יותר למה שכותב הרב באורות האמונה:

יש כפירה, שהיא כהודאה, והודאה שהיא ככפירה. כיצד. מודה אדם שהתורה היא מן השמים, אבל אותם השמים מצטיירים אצלו בצורות כ"כ משונות עד שלא נשאר בה מן האמונה האמיתית מאומה.וכפירה שהיא כהודאה כיצד. כופר אדם בתורה מן השמים, אבל כפירתו מיוסדת רק על אותה הקליטה שקלט מן הציור של צורת השמים אשר במוחות המלאים מחשבות הבל ותהו, והוא אומר התורה יש לה מקור יותר נעלה מזה. ומתחיל למצא יסודה מגדולת רוח האדם מעומק המוסר ורום החכמה שלו, אע"פ שעדיין לא הגיע בזה למרכז האמת, מכל מקום, כפירה זו כהודאה היא חשובה, והיא הולכת ומתקרבת להודאת אמונת אומן. ודור תהפוכות כזה, הוא נדרש גם כן למעליותא. ותורה מן השמים משל הוא על כל כללי ופרטי האמונות. ביחש של מאמר המבטאי שלהן, אל תמציתם הפנימי, שהוא העיקר המבוקש באמונה.[10]

מתוך שנקעה נפשו במודל "הרוח שבמכונה", גוזר דוקינז את הרוח ומשאיר את המכונה על עומדה, ואינו מבחין באלוהיותה של המכונה עצמה, התפתחותה הנשגבת ללא לאות…

לא ניתן כלל להפריד בין הצד הביולוגי של האדם לצידו הנשמתי, באשר הכל הוא אחד. ההפרדות המלאכותיות בין גוף לנפש, בין מכונה לנשמה, חסרות ממשות בדיוק כמו מסקנתו המוזרה של דקרט שקיומו מותנה במחשבתו.



[1]           פריי, א. מוצא החיים: מסתורין או בעיה מדעית? ספריית אוניברסיטה משודרת. משרד הבטחון – ההוצאה לאור, עמ' 104-106.

[2]           מעניין לראות כיצד העתיקות העצומה של העידן הגיאולוגי לעומת 5500 השנים של הבריאתנים, מתגמדת לעומת הזמן האינסופי הדרוש בפוטנציה עבור הסברים אקראיים ו/או ניסיים.

[3]           פריי, א. מוצא החיים: מסתורין או בעיה מדעית? ספריית אוניברסיטה משודרת. משרד הבטחון – ההוצאה לאור, עמ' 155.

[4]           עומק המשמעות של זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים – החיים הם הזכרון העמוק של החיים…והחומר הגנטי המחולל אותנו הוא הזכרון הנצחי של מעשה החיים הבראשיתי.  הדי.אן.איי הוא ספר החיים כפשוטו.

[5]           פריי, א. מוצא החיים: מסתורין או בעיה מדעית? ספריית אוניברסיטה משודרת. משרד הבטחון – ההוצאה לאור, עמ' 160.

[6]           פריי, א. מוצא החיים: מסתורין או בעיה מדעית? ספריית אוניברסיטה משודרת. משרד הבטחון – ההוצאה לאור, עמ' 160.

[7]           פריי, א. מוצא החיים: מסתורין או בעיה מדעית? ספריית אוניברסיטה משודרת. משרד הבטחון – ההוצאה לאור, עמ' 160-161.

[8]           פריי, א. מוצא החיים: מסתורין או בעיה מדעית? ספריית אוניברסיטה משודרת. משרד הבטחון – ההוצאה לאור, עמ' 165-166.

[9]           הראי"ה קוק, ערפלי טוהר עמ' מה.

[10] הראי"ה קוק. אורות האמונה, עמ' 25.

פולמוסי אבולוציה – התהליך האבולוציוני על פי הראי"ה

לעומת התפיסות המקוטעות שסקרנו בפוסטים הקודמים, מאגד הרב  את התהליך כולו במגמה אחת שלמה:

 רואים אנו את ההוויה ברוחניותה, את החיים הפנימיים, איך הם פועלים. איך הם הולכים ומתהווים, את הנשמה המתגלה בחי ובמדבר איך היא עומדת בעילומה, איך נשמות הבנים כלולות ומכונסות באבות, בעודם גם הם בקטנותם, איך הנשמות העתידות עומדות בצביונן, והעתיד בכללו, בשלל צבעיו הנהדרים, כמו חי נצב לעינינו.[1]

 בפסקה קצרה אחת מתווה הרב את האחדות המוחלטת של השלמות וההשתלמות. ההוויה ברוחניותה היא החיים הפנימיים (זהו הצד העליון האינסופי המוחלט, הקוטב המושלם) והוויה רוחנית/חיים פנימיים אלו, מופיעים בעולם כפעולה. הם פועלים. הם הולכים ומתהווים,  (העולם ההולך ומתהווה, הולך ומתעלה מתוך פעולותיו הבלתי פוסקות, הוא עולם שמגלה את החיים הפנימיים), ובניסוח אחר: זוהי "הנשמה המתגלה בחי ובמדבר איך היא עומדת בעילומה",שלמות אינסוף אינה נמצאת מחוץ לעולם, אלא להיפך, הנשמה, חלק אלוה ממעל, המתגלה בחי ובמדבר, בבעלי החיים ובאדם, עם כל גילוייה, "עומדת היא בעילומה". היא נעלמת, היא נסתרת, היא לא מתגלה בעצמה, היא רק הולכת ונפרשת בעולם, וכפי שהרב  מרחיב: "נשמות הבנים כלולות ומכונסות באבות, בעודם גם הם בקטנותם," נשמות הבנים, גם העליונות ביותר, גנוזות כבר באבות, כמו שאנו חולקים 70% מהדי.אן.איי של התולעת השטוחה, "האב" גונז בקרבו את הבנים, אותנו, כי כל החי על פני תבל הוא ההופעה ההולכת ונפרשת של "נשמת העולם", כך בשורש, הכל כבר נמצא בשלמותו, שלמותו העתידה להשתלם עוד ועוד באמצעות העולם, כפי שהרב ממשיך: " הנשמות העתידות עומדות בצביונן, והעתיד בכללו, בשלל צבעיו הנהדרים, כמו חי נצב לעינינו". מתוך השלמות גוזר הרב את מגמת ההשתלמות, מתוך גודל אינסוף בפועל ניתן לאמוד את גודל אינסוף בכוח, אינסוף בכוח ההולך ויוצא אל הפועל בעולם.

כאשר מתבוננים במציאות מתוך נקודת המבט האמונית-התפתחותית, נקודת המבט של השלמות וההשתלמות, מקבל העולם כולו מימד שונה. הפרטים, כבר אינם רק מולקולות פרודות וקרועות אלא להיפך: הם כולם הופעה של עליוניות מושלמת אחת, ובכך מתעצמת האינדווידוליות המופלאה שלהם כביטוי היותר מושלם של השלמות העליונה, מעצם היותו ביטוי ייחודי וחד פעמי בתוך האינסופיות המתעלה של הבורא. כאשר מביטים עליו מהמרחק והגובה של אינסוף בפועל, מתברר כל אחד מניצוצי החיים כ"הרבה יותר עשיר ועז, ומלא תוכן ומרץ וישות תכונית", מתוך הקישור לאינסוף מתבררת הייחודיות התכונית והעושר של כל יצור.

"אוצר החיים שבבעלי חיים כולם מקטנם ועד גדלם, גם אוצר החיים הסגור החתום והנעלם המגולם בכח בצמחים ובדוממים, אין אנו יכולים לסמן את עזוזם הפנימי, הכל הולך ושוטף, מזדעזע ושואף".[2]

החיים של היקום, מלאים אוצר חיים נעלה, שאין אפשרות לסמן את עזוזו (חדוותו מלאת העוז) הפנימי, אוצר החיים ההולך ומופיע כאינסוף בפועל גנוז בכל החי, ולא רק בחי אלא גם בתוך הצמחים והדוממים.[3]  "הכל הולך ושוטף, מזדעזע ושואף" אין פרט ביקום שאינו בתנועה מתמדת, בעליה מתמדת לאינסוף. עצם מהותה המשתלמת של הבריאה תובעת את עלייתה המתמדת, ועליה זו מופיעה בתנועה שאין לה סוף, שוטפת ושואפת, מעלה מעלה..

"גם אנו אין אנו יכולים להעריך את עושר פנימיותנו", כותב הרב, "סתום וחתום הוא בעדנו גם עולמנו אנו הפנימי, הוא עולמנו במציאות, בקישור בחפץ סמוי, ועולם שאינו עולמנו, בהכרה בידיעה בחדירה"[4].

כאן המקום בו נכשלת הנואספירה של דה-שרדן מלהסביר, ומופיע החושך בהגותם של הפילוסופים המעפיליים כמו ברגסון. שכן גם ההופעה היותר אבולוציונית, היא בעת ובעונה אחת גם גילום של שלמות קיימת ונצחית, וגם האדם, הרציונלי, המשכיל, הנאור, הפועל לעלות מדרגות, גונז בקירבו את השלמות העלומה, את החיים היסודיים, הסודיים המפכים בכל ומעלים את הכל. האינסוף ההווה והאינסוף המתהווה הם דבר אחד, ועולמנו המציאותי אחוז הוא ומשולב בעמקות אינסופית עם עולם שאינו עולמנו, עולם אינסוף המתנשא מעלה מעלה מעל עולמנו, אך הוא אחוז וחדור בו במקשה אחת : בהכרה בידיעה, בחדירה.

הרב כותב:

הכל מלא עושר וגודל והכל שואף להתעלות, להזדכך ולהתרומם. הכל אומר שירה, משבח מגדל מרומם ומנשא, והכל בונה עובד משכלל ומעלה, שואף להתאחד ולהתארגן. החיים כלילי יופי וחכמה, אדירי גבורה והופעה, מתחילים לא ממקום שכבר יש שם ביטוי של אומר והגיון, כי אם ממחשכים, אשר עשיתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ. ודעתנו המשוטטת באחדות כל היצור מוצאת את גאון האדם בכל פנה, במרומי שחקים ובמעמקי אדמה, ד' ממית ומחיה, משפיל אף מרומם.[5]

ככל שהולך הידע האבולוציוני ומאיר את אופק התודעה האנושית, הולכת  ונחשפת העובדה שהעבריות, התורה וחיי עם ישראל עצמו, לא רק תואמים את המבט האבולוציוני, אלא תובעים אותו ומפנימים אותו כאבן הפינה היסודית של קיומם. במידה רבה ניתן לומר: היה אבולוציוני, חיה על פי תורה, וגם להיפך, יישר אורחותיך בהתאם לאמונת ישראל, היה אבולוציוני.

" ההתפתחות", כותב הרב,

…היא מקור של כל צדקות ישרות וקדושה, והיא משרה את הנועם האלהי על כל נשמה. החשבון הוא פשוט, מאחר שהכל מתפתח לטובה, אם כן הכל מתעלה ובכן הכל מתוקן לסעודה ולטוב הגמור והרי שביעת הרצון מהמציאות היא גלויה וחסד עליון הולך הוא וניצוק בכל מילואה של הנשמה וזו היא מגמת מדת הטוב של צדיקים שממלאתם אהבת ד' ואהבת העולם והבריות כולן.[6]

ייחודיותו של ישראל

חלק משמעותי מתודעתו של עם ישראל היא זהותו העצמית כיצירה אלוהית מיוחדת במינה שכל ההיסטוריה של העולם מובילה אליה ואליה בלבד. אכן, כאשר מתבוננים בישראל מנקודת המבט של "אמונת האבולציה": מתברר שאמונתו תואמת את הרעיון ההתפתחותי יותר מכל אמונה אחרת:

 עם ישראל אינו דבק באל מונתיאיסטי מרוחק ומנותק מהעולם, אלא  ב"חי עולמים" המופיע בתוך העולם על כל היבטיו, הגנוז וחבוי באנרגיה של כל אטום, בחיות הנוצצת של כל חי.

  • לא פנתיאון אלילי שסוע ומפוזר, אלא אחדות אחת נישאת: אל אלוהי האלוהים.
  • לא תפיסה של העולם כבזוי ושפל, כארור ומקולל, הזקוק לקורבן מוות כדי להיגאל, או מחייב ניתוק מוחלט כדי לסיים את הסבל שהוא מחולל, אלא עולם זוהר ונשגב, שמח ועליז, שופע ומתעלה, הנגאל מתוך עצמו, מתוך התעלותו.
  • לא עולם דטרמינסטי ומוכתב מראש, אלא עולם אקראי ומפתיע, עולם של חירות ובחירה חופשית.
  • לא גלגל אינסופי ומשמים החוזר על עצמו לעד, אלא חץ שלוח מראשית לאחרית.
  • לא יחידים פרטיים, אלא ציוויליזציה אנושית שלמה הממשת את המדרגה האבולוציונית הבאה.
  • לא שלטון רודני אלא מריטוקרטיה אמיתית ושלטון הציבור.

האבולוציה מבררת את האמונה, ומתוך בירור זה נוצרת אפשרות מחודשת להשקיף על עם ישראל, להבין מה עניינו של עם זה בקרב האנושות. עם שהאלוהים מעיד עליו שהוא "עם זה יצרתי לי, תהילתי יספרו". מה עניינו של עם זה, שתורתו נופחת חירות בגוויית האנושות, מלמדת עבדים לשבות ולצאת לחופשי – כי עבד ה' הוא לבדו חופשי. מה עניינו של עם זה שמשחר ההסטוריה, עת אימפרטורים השתעשעו בכיבושים אכזרים, צפה את העתיד האוטופי של "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ידעו עוד מלחמה".

עניינו הוא בדיוק המופת הייחודי התרבותי, המתאפשר רק כאשר עם שלם מכוון אל מימושם של ערכים אלו. כאשר מופיע הרב-אדם ישראל על במותי ההיסטוריה, יש בעצם נוכחותו של אורגניזם חדש זה כדי לשמש זרז להתלכדותה של האנושות.

לעולם לא נוכל להבחין בהופעת החדש, אלא בדיעבד, עת ניצב לפנינו משהו שלא היה בעולם קודם לכן. מי שהיה שם, מעולם לא הבחין מתי הפכו הזוחלים לעופות וליונקים – אך הנה, הם לפנינו, קטגוריות נבדלות, שכל אחת צומחת מתוך השניה בטבעיות גמורה.

ההקשר התמורי של עם ישראל היא הציוויליזציה הפרעונית: פרעה בארמונו, מוקף בשריו, חרטומיו ומכשפיו, ורודה באמצעות מערכות בירוקטריות ממושטרות בכל מצרים.

תחת חסותו הרחבה מופיעים מפעלי ענק אדריכליים, עבודות פיתוח חקלאיות אדירות היקף, מערכת שלמה של אמונות ודעות המועלית לראשונה על הכתב ומועברת מדור לדור.  יכולת הלמידה האנושית נרתמת למבצעים שאין לדמיינם ללא תרבות.  אך המחיר שמשלם הפרט הוא קשה מנשוא. נדמה שאובדן המעמד והחירות של היחיד, הוא הדבר הראשון שגוזלת ממנו התרבות. התפקיד של היחיד בחברה, הופך לסד מחניק הכובל את היחיד כל חייו.

מהי החירות הפרעונית?

פרעה רוכב על כוחה של הציוויליזציה כדי לממש את רצונותיו הפרטיים. היחידים האחרים משועבדים לו בחייהם, ואין להם את הזכות לתור אחר אושרם הפרטי. הקישור שלהם עם החברה הופך למוסרות המשעבדות אותם במקום הכוח שירומם אותם, ואת סיפוקם הם מוצאים בהזדהות עם המנהיג, המייצג כאל, את תמצית שאיפותיהם.

זהו שעבוד של האנושיות לצידה הביולוגי במקום לצידה האלוהי, ובזבוז נורא של מכפיל הכוח האדיר שמאפשרת הציוויליזציה לאדם. המנהיגות הכריזמטית אינה מניחה את השלטון לעם, לאישיות הכוללת של הרב-אדם, אלא מציבה את אישיותה הפרטית כאישיות הכלל. בכך היא יוצרת את הסכנה היותר גדולה לאנושות, כפי שהוכיחו כל המשטרים הרודניים במהלך ההסטוריה.

בישראל מופיעה המדרגה החדשה בה היחיד הוא חירותי ויונק מהכלל חירות נוספת. התרבות הישראלית אינה עושקת את האדם אלא להיפך, היא מאפשרת לו את מה שלא יכול היה להשיג לבדו מעולם. היא מקנה לו את היציבות של עולם בנוי בו ספוגים כל הכשרונות והזכרונות.



[1]           הראי"ה קוק, "חזיון החיים והעתיד". אורות הקודש חלק ב.

[2]           הראי"ה קוק, "הכל שוטף ושואף". אורות הקודש. חלק ב'.

[3]           דומם. מה שאינו מדבר. אינו משמיע קול. אך לא 'חסר הנשמה, ה-inanimate' של התרבויות המגששות רק עתה אחר אל חי אחרי שהסתפקו משך זמן רב כל כך במת…

[4]           הראי"ה קוק, "הכל שוטף ושואף". אורות הקודש. חלק ב לד.

[5]           שם, שם.

[6]           בכ"י עה"ג: אוה"ק תקי"ט.

פולמוסי אבולוציה – איוון אורבן וההשקפה היהודית החדשה

אורבן מציע מעין וריאציה יהודית על הגותו של טיילר דה-שרדן. גם אורבן[1] הבחין שהתעלות העולם כרוכה ב"רוחניות" גוברת, וגם הוא כמו דה-שרדן סובר ש"התפשטות הגשמיות" ו"רוחניות גוברת" הם סימן ההיכר של מגמת ההתעלות. למעשה, מתאר אורבן את רעיון ההשתלמות במונחים של השתלמות 'ההכרה':

 הבריאה אינה תהליך שנגמר, אלא תהליך פתוח אשר מתרחש עד לימינו אנו. [ההדגשה במקור] משום כך לדעתי יהא זה מוטעה לחפש בבריאה את השלמות, כאילו היא מצב סופי. רק הקדוש ברוך הוא מושלם. הבריאה היא השאיפה לשלמות זו באמצעות ההכרה. ככל שהכרה זו מתקדמת יותר, כך 'האוביקט' המוכר נעשה יותר ויותר מושלם. תהליך הכרה הדרגתי זה נמשך כבר בערך 14 מיליארד שנה. מדעי הטבע, מכנים אותו אבולוציה.[2]

 "התורה", קובע אורבן, "אינה ההכרה עצמה, אלא היא מצביעה על הדרך אל ההכרה. משום כך אסור לנו לראות את היהדות במצב סטטי, אלא כתהליך של הכרה גוברת והולכת. תהליך זה שונה מכל התהליכים השונים של האנושות בכך שכאן נקבע כיוון מהלך האבולוציה על ידי התורה".[3]

למרבה הצער, אחרי שהגיע לתובנה מהותית זו על תפקידה האבולוציוני של התורה, הוא מפנה לה עורף וקורא לנטישת המימדים האבולוציוניים הממשיים של התורה המבוססים על מעשים קונקרטיים ההולכים ומעצבים את האדם הפרטי ואת ישראל הכללי, ומאמץ תפיסות סימבוליסטיות של היהדות שמגמתן היא 'הרוחניות', בדיוק הדואליזם בו פרפרו הוגי אבולוציה רבים כל כך. "כך, הוא כותב, "יכול להתבצע שינוי הדרגתי גם ביהדות, אשר, כמו כל התהליכים באבולוציה, יביא להתעלות רוחנית גוברת והולכת. ניתן לממש זאת ביהדות באמצעות הפיכת התהליכים שהיו מעוגנים במציאות הפיסית לסמליים…".[4] בסופו של דבר אורבן אף נופל להיסטוריציזם הפשטני המאפיין תפיסות מודרניות רבות כל כך של היהדות: "מודעות היהדות ויכולת מציאת הכיוון שלה באבולוציה", הוא טוען, "חייבת להיות מושפעת על ידי הדור בן הזמן הנתון".[5] טענה היסטוריציסטית קלאסית התולה ב"דור" וב"זמן" את הקריטריון.

גישה זו, שיש לה קווים משותפים רבים עם תנועת הרפורמה בגרמניה במאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים[6], מובילה את אורבן להפנות עורף לכל הסממנים האבולוציוניים המובהקים המעידים על הופעתה של התופעה הייחודית ששמה ישראל, כעם שתודעתו וקישוריו הלאומיים-ארציים-פיסיקליים למציאות, מעצבים הישות האבולוציונית החדשה של הרב-אדם "איש אחד בלב אחד", ובמקום זאת הוא מסתפק בעריכת מערכת של טבלאות בהן הוא משבץ מספר מצוות אותן הוא מקטלג כ'ברות יישום' וכ'לא ברות יישום', כאשר הקריטריון הוא 'הנסיבות האנושיות שנשתנו'. בין המצוות שאינן ברות יישום הוא מונה מצוות כמו: 'לכתוב ספר תורה', 'חרקים וזוחלים אסורים', 'אסיפת העם הגדולה בסוכות בשנה השמינית', 'איסור על סירוס', 'שנת שמיטה', התרבות האדם', 'האיסור על התבוללות' ועוד, אג'נדה מוזרה שחסרים בה אינספור מצוות שאיבדו לטעמו את הרלוונטיות, ושהקריטריון היחיד להשמטתן היה כנראה אי-התאמתן לטעמו האישי של אורבן. למעשה, יש קווי דמיון רבים בין תפיסת אורבן לבין תפיסת הזרם הרפורמי ביהדות, שאף הוא נשען על רעיון אבולוציוני יסודי התובע 'שינוי', תוך הישענות על העדפותיה של התרבות הנוצרית הסובבת.

באופן זה נשמטה מאורבן הנקודה המרכזית של קיום ישראל, כפי שמבטא אותה הרב בחריפות: "האמונה והדת מחוברות הן עם מושג האומה, אין דת בלא אומה. מוסרו היותר עליון של איש יחיד אינו צריך להיות כלול בשום תואר של דת. על כן כשם שאין אומה נצחית כי אם ישראל, כך אין דת נצחית חוץ מתורתינו הקדושה, אמונת ישראל".[7]



[1]           אורבן, א. (2002). השקפת עולם יהודית חדשה. הוצאת ראובן מס.

[2]           אורבן, א. (2002). השקפת עולם יהודית חדשה. הוצאת ראובן מס, עמ' 143-144.

[3]           אורבן, א. (2002). השקפת עולם יהודית חדשה. הוצאת ראובן מס, עמ' 180.

[4]           אורבן, א. (2002). השקפת עולם יהודית חדשה. הוצאת ראובן מס, עמ' 180-181.

[5]           אורבן, א. (2002). השקפת עולם יהודית חדשה. הוצאת ראובן מס, עמ' 182.

[6]           לדיון נרחב בהתפתחות התפיסה ההסטוריציסטית ביהדות והתפקיד המרכזי שהיא ממלאת בעיצובה של זהות יהודית מודרנית, עיין בספרי: פלד, ש. (2007). מגרסת הזהויות. הוצאת פרדס.

[7]           הראי"ה קוק שמונה קבצים – פנקס י"ג, קיד.

פולמוסי אבולוציה – תיאולוגיית תהליך

אפשר ש'תיאולוגיית תהליך', היא הנסיון העכשיוי הקרוב ביותר בתרבות המערבית לתיאור מציאות עולמית ותיאולוגית, שתכיר במגמות שחושפת האבולוציה. נקודות הקירבה בין תיאולוגיה זו לבין תפיסת המגמה המתעלה מחד, והמרחק בינה לבין תפיסות יסוד של הנצרות מאידך, מצדיקה דיון מעט נרחב יותר בתיאולוגיה זו.

תיאולוגיית ה"תהליך" נשענת על הגותו של אלפרד נורת' ווייטהאד, המתמטיקאי-הפילוסוף המפורסם, שחיפש סדרה של מושגים מטפיזיים שיוכלו להסביר את כל הישויות האינדווידואליות, החל מהאל ועד ליצור הזניח ביותר.[1] באמצעות ספקולציה פילוסופית בשילוב עם מדע הוא פיתח את המודל המפורסם שלו של יחידת המציאות היסודית, אותה הוא כינה 'האירוע בפועל' או 'הישות בפועל'. על פי וויטהד ניתן להסביר את כל הדברים כתהליכים של אירועים בפועל, הקשורים קשרי גומלין ומשתנים בדרגת המורכבות שלהם.

היצירתיות היא עוד אחד ממושגיו האונברסליים של וייטהד; לכל ישות בפועל יש מידה של חופש המוצאת ביטוי ב'מטרה הסובייקטיבית' של היחיד. תהליך היצירה-העצמית באמצעותה מממשת ישות בפועל את המטרה הסובייקטיבית שלה, כולל את איחודן של התפיסות הרבות שלה מן העבר והוספת דבר מה חדש לתפיסות אלו, שהוא התרומה היצירתית העצמית של ישות זו לתהליך הקוסמי.[2]

אלוהים, על פי וייטהד, הוא הישות העליונה בפועל, וככזה הוא מפגין באופן מושלם את כל התפקודים של ישות בפועל. וייטהד טוען שלא ניתן להגיע ללכידות מטפיסית אם רואים את האל כחורג מהכללים; להיפך, האל הוא המימוש המרכזי של העקרונות המטפיזיים לפיהם יש להסביר את כל הדברים. כך, האל תופס באופן מושלם את כל הישויות ביקום ונתפס על ידן באופן חלקי. יש לו גם השפעה עליונה על כל הישויות בפועל, בקובעו את גבולות היצירתיות שלהן ובהשפיעו על המטרות הסובייקטיביות שלהן, בכך שהוא מספק לכל אחת 'מטרה ראשונית'. עבור וייטהד, אם כן, ללא אלוהים לא היה התהליך הקוסמי תהליך מסודר ויצירתי אלא רק כאוס. אלוהים, מעצם טבעו הקדמון, פועל כ'עקרון הגבלה' או 'קונקרציה' המאפשר לעולם להתקבע באופן קונקרטי באמצעות התכוונות לעבר ערכים מסויימים בתוך גבולות החופש הנתונים מאת האלוהים.

על פי וייטהד, האלוהים, תופס ונתפס, בא באינטראקציה עם כל ישות בעולם, בכל אירוע רגעי ברצף האירועים המהווים את ה"חיים" של אותה ישות. באופן זה, האלוהים נמצא באופן רדיקלי "אימננטי" בתהליך העולמי עצמו, בהובילו אותו לעבר ערך גדול יותר ועוצמה אסתטית רבה יותר, לא בכפייה אלא מתוך שכנוע אוהד. ולמרות שהאל, בטבעו הקדמון, מתעלה מעל לעולם, כישות בפועל הוא כולל את העולם באופן תוצאתי בקרבו, וסובל וגדל עם העולם באמצעות היצרתיות שלו ושל העולם.

אין ספק שתפיסתו של וויטהד כבר מתקרבת להכרת השלמות וההשתלמות, פרט לכך שאין הוא מפריד בצורה ברורה בין האלוהות האימננטית לבין האלוהות שאין כל מחשבה יכולה לתפוס בה, האלוהות שהיא השלמות המוחלטת הנשגבת מכל בינת אנוש, ולכן בסופו של דבר גולש וייטהד לפנתאיזם אלילי המדבר על אלוהים כמי שסובל וגדל.

ווית'אם, מסביר ש'תיאולוגיית תהליך' מכחישה שהאל הוא כל יכול, באופן המסביר מדוע יש חירות וסבל בטבע, או, מדוע קיימת האבולוציה עצמה. 'כדי שיהיה לנו סיכוי כלשהו להתגבר על האמונה העקשנית שהשקפה מדעית סותרת את האמונה הנוצרית', אומר תיאולוג-התהליך דוד ר. גריפין, "אנו זקוקים לצורה של אמונה נוצרית שאינה מניחה מראש התערבויות על-טבעיות".

אמנם לא ברור מה יהיה כל כך נוצרי באמונה כזאת, אולם נראה שחלק מהמגמות החדשות היא הנטייה לקרוא 'נוצרי' לכל מה שלעולה בדעתך. עם זאת יש בתיאור הבא של שטיין, המובא אף הוא אצל ווית'אם, כדי להזכיר מעין הד רחוק של עקרון "השלמות וההשתלמות" אותו תיארנו בהרחבה לעיל, כאשר שטיין מסביר שתיאולוגיית התהליך מלמדת:

שהאל הוא דו-קוטבי, או שיש לו שני תווי אופי, ושהוא מעורב באופן אינטגרלי בתהליך האינסופי של העולם. לאל יש טבע 'קדמון' או טרנסנדנטי שהוא השלמות הנצחית של אופיו, ויש לו טבע אימננטי או 'תוצאתי' שבאמצעותו הוא מהווה חלק מהתהליך הקוסמי עצמו. תהליך זה הוא 'עידני', דהיינו לא נובע מתנועת האטומים או חומרים שאינם משתנים, אלא מאורעות או יחידות של התנסות יצירתית המשפיעות אלו על אלו ברצף הזמן… ישנם כמה וכמה מאפיינים של תיאולוגיית התהליך שמנקודת מבט של התיאולוגיה האוונגלית סותרים את כתבי הקודש. אלו כוללים תפיסה שאינה מפצלת את השילוש הקדוש לשלוש, תפיסה של הביבליה ושל מעשי יש"ו שאינה נזקקת לעל-טבעי והכחשה של הידיעה האלוהית מראש ושל הגזרה הקדמונה, כמו גם תפיסה חלשה של שחיתות אנושית.[3]

סתירות אלו חוזרות ומאששות את הטענה המרכזית שלנו כאן – שככל שההכרה האבולוציונית חודרת פנימה הולכת הנצרות ונהרסת מבפנים, באשר לבה הוא אנטי-התפתחותי. הסתירה כביכול בין חופש בחירה לידיעת האל נפתרת ביהדות בצורה אלגנטית הודות לחכמת הנסתר הרואה באינסופיות המוחלטת של האל את הידיעה, ההולכת ומצטמצת עד לספירת המלכות, שם היא נעלמת ובכך מאפשרת את חופש הבחירה של האדם. בודאי שתפיסה אבולוציונית הרואה את הצמיחה המתמדת של יצור עליון משפל, את ההמתקה המתמדת של מרירויות ואת בקיעתו הנצחית של האור מתוך כל מאפליה, אין לה שום מקום ל"תפיסה חזקה" של שחיתות אנושית. האדם הוא פאר היצירה, הוא ההוד שבנברא, ונשמתו האלוהית הטהורה עתידה לזהור בכל הגוונים, אין מקום לדבר על שחיתות, וכל תפיסת החטא הקדמון המשחית כביכול את ה"רצון" שובקת בזאת את חלותה.



[1] Whitehead, A.N. (1929). Process and Reality: An Essay in Cosmology. MacMillan.

[2]           תפיסה פילוסופית זו מוצאת תימוכין מצויינים בהבנה הגנטית ההולכת ומתרחבת המצביעה על ייחודיותו המוחלטת של כל יחיד – למרות המטען הגנטי המשותף.

[3] Witham, L.A. (2002). Where Darwin meets the Bible : creationists and evolutionists in America, p. 48.