ארכיון הקטגוריה: סיפורים

AllsWellENGLISH

דב ומסרק דב ביום גשם

דב משועמם ביום סגריר. מסרק-דב עסוק. האם יצליח דב להעסיק את עצמו?
בשעה טובה הוצאתי את ספר הילדים הקטן הזה לעולם.
הספר הוא פרי אהבתי העתיקה לדובים, ובמיוחד פדינגנטון שליווה אותי שנים רבות עם ציוריה המדהימים של פגי פורטנום.
אני מביא כאן את העמודים הראשונים. המתלהבים יכולים לרכוש את הגירסה האנגלית באמזון.קום

RD1

RD2

RD3

RD4

RD5

סער וגלי – לא כל כך ריאלי

הכרתי אותם לפני עשרים שנה.
אני מספר לכם את זה היום, אחרי עשרים שנה, כי למימד הזמן יש כאן משמעות כנראה.
הזמן זרם סביבם ואיכשהו, זה לא היה כל כך ריאלי.
העשרים שנה האלה, פשוט עברו להם עם כל הפרטים שלהם, עם החשבוניות והלקוחות, עם הדמעות וההתגברויות, ואיכשהו, זה כל הזמן לא ממש חלחל כל המציאות הזאת.
הם המשיכו לחייך אליך, וגם היה להם זמן.
למעשה, הם ממש בזבזו את הזמן שלהם. הם דיברו, הם אמרו לאנשים שלום, והם צחקו.
כן, זה היה לפני עשרים שנה.
הייתי סטודנט. אני חושב שגם סער.
הוא תלה מודעה קטנה באוניברסיטה. שירותי הדפסה.
היית מביא לו עבודה. הוא היה מחייך אליך, עושה לך מחיר, ונותן את העבודה לגלי. היא הדפיסה את העבודה. הוא היה נותן לך אותה. שניהם חייכו אליך.
זה לא היה כל כך ריאלי. אבל היה תענוג לעשות איתם עסקים.
אחר כך הוא פתח משרד קטן, בעצם קצת חנות.
קנה מכונת שכפול ישנה ומדפסת לייזר.
יכולת להזמין אצלו גם כרטיסי ביקור.
אבל כשהיית צריך עבודת הדפסה הוא היה עושה לך מחיר, ונותן אתה העבודה לגלי. היא הדפיסה, והיו גם צחוקים.
אחר כך הוא קנה מכונה קצת יותר משוכללת ששכפלה מהר יותר, והיה עושה קצת חשבונות לפני שהיה עושה לך מחיר.
גם המונחים השתנו. מה שהיה פעם עבודת הדפסה נקרא עכשיו הקלדה והדפסות זה היה מה שיצא מהמדפסת. לא אותו דבר. הם החלו להציע הפקות דפוס וגם מיכלי דיו מתכלים. הופיעו פנים חדשות. היה שם בחור אחד שקיפל נייר ואחד שכרך, ואפילו משווק של דיו. ואמא של סער באה לעזור. גם גלי עשתה הנהלת חשבונות והיתה סוגרת לך את המעטפה עם החשבונית המודפסת אחרי שסער עשה לך מחיר.
עדיין היה להם זמן. הם עדיין חייכו אליך.
זה לא היה כל כך ריאלי. אבל היתה שם אווירה.
כן, אמר לי סער, אתה תמיד רודף קצת אחרי הזנב שלך. עד שאתה קונה מכונה בתשלומים, המתחרים שלך קונים תותח יותר גדול, ואז אתה בנישה של הבינוניים, אז הקטנים אוכלים לך את השוק מלמטה והגדולים נוגסים מלמעלה, אבל משתדלים, משתדלים…
חלפו כמה שנים והחנות גדלה. כבר בקושי היה מקום לזוז. אבל יכולת לקבל כמעט כל עבודת דפוס, ואיכשהו הם תמיד עשו לך את זה על המקום. סער היה חושב קצת ואומר לך מה הוא יכול לעשות ומה לא. נזהר לא להתחייב יותר מדי, וגלי היתה שואלת אם רוצים קפה, ואצבעותיה היו מתקתקות בקצב רצחני על המקלדת, והיא היתה קופצת באמצע לראות אם העבודה מוכנה.
כבר היו שם כמעט עשרה אנשים נוספים, נכנסים ויוצאים.
אבל איכשהו זה עדיין לא היה ריאלי. זה כנראה היה משהו מנטלי.
יום אחד, כשבאתי לשם, סער אמר לי: שמע יש חידושים.
אנחנו עוברים למקום אחר.
אכן, שינויים. הזמנים מתקדמים. זרם הזמן גואה.
עברו לאזור תעשיה. החליפו את שם העסק למשהו עם אותיות אמריקאיות שמצלצל לך חלק ואלגנטי. סער עשה שותפות עם ארנון. קנו מכונת דפוס חדשה וגדולה, והתווספו עשרה פועלים ושלושה עובדים: חותכים, מקפלים, אורזים, דפסים, מפיצים… איזה עסק נצץ שם.
אבל בדלפק הקבלה עדיין ישבה שם גלי.
צבעה קצת ת'צפורניים, נראתה קצת טרודה, אבל המשיכה לחייך ולשאול אם תשתה קפה? אפילו שהיתה עסוקה. וסער היה יוצא מהחדר האחורי מהדיונים עם ארנון, ושואל אותך מה נשמע ואיך הולך, ומגלגלים איזה זכרון על מכונת הקסרוקס ההיא החורקת ואיך שוחטים היום את הבינוניים והגלובליזציה היא חרב פיפיות…
כבר עשרים עובדים, ועדיין ממשיכים. הליבה קיימת, האווירה קיימת.
עדיין לא כל כך ריאלי. עדיין לא במיקוד מקסימאלי.
עוד שנה שנתיים וכבר לא מכירים כאן את כולם. שלוש עמדות גרפיקה שופעות יצירתיות, בחור אחד שגר בתוך מכונת הדפוס הכי ענקית שראית אי פעם, אפילו שהיא נראית כמו איזו מדגרת היי-טק חרישית, ארבעה אורזים על כסאות גבוהים, חמישה מחתכים נייר, אחד למדבקות, אחד למגנטים, אחד לפליירים, ואחד מרוכז על הגליוטינה הגדולה, ואיש שיווק אחד טרוד, ואחד עם חיוך כזה של איש מכירות שאומר לך כבר אני מסדר לך אבל אחר כך הוא עסוק מדי כי הוא אומר למישהו אחר כבר אני מסדר לך.
אבל גלי עדיין שם מארגנת את העניינים כמו תותח. וסער יוצא רגע מהפגישה העסקית ועושה לך מחיר ומספר לך על העסקה עם ביגבוטס שהזמינו שירותי דפוס לוגיסטיים ועל האתר הבינלאומי החדש, והתחרות, הו כן, התחרות. וגלי שואלת אם שתית תה? וסער מנסה לענות לשני טלפונים בו-זמנית עם החיוך הנוגה שלו באמצע. כבר לא כל כך צעירים. חלפו כמעט עשרים שנה. שלושים עובדים בעסק. אבל עדיין הם שם. עדיין לא כל כך ריאלי.
אבל עדיין הם שם, גם סער וגם גלי.

אתמול באתי אליהם שוב.
חלפו עשרים שנה.
כמעט ולא הכרתי אף אחד. הרבה עובדים חדשים, כמה ישנים עזבו.
חיפשתי את סער. לא ראיתי אותו. כנראה באחד החדרים הפנימיים.
איפה סער?
גלי לא יכלה לענות לי.
עובדת שלא הכרתי נזפה בה בעדינות על איזה פרט באחת החשבוניות.
חיפשתי את סער בעצמי.
מצאתי אותו ספון בחדר ישיבות פנימי. יושב לו עגמומי מול ערימת ניירות. צג המחשב שלו האיר את פניו בנוגה כחלחל.
שלום, אמרתי, מה שלומך?
בסדר, ענה לי בלקוניות, נכנסתי לכאן לפני שידעו שהגעתי, אחרת לא אספיק לעשות כלום.
דברנו קצת. הבנתי שאני מפריע לו.
הלכתי לדבר עם הגרפיקאי ועם האחראי על הפקות הדפוס.
היתה לי תחושה מוזרה. משהו השתנה.
שמתי לב שהעובדים בקושי מדברים אחד עם השני. כל אחד התמקד בשלו.
אחר כך, כשהייתי צריך לקבל הצעת מחיר, היה סער בישיבה. אסור היה להפריע לו.
גלי לא יכלה לבצע את ההזמנה.
כנראה זה כבר לא היה בסמכותה.
ברקע רחשו מכונות החיתוך.

הכל היה כל כך פונקציונאלי.
נראה לי שהעסק כבר ריאלי.

האפיקומן

"השנה", הכריז חיים ישראלי, "יהיה אחרת".
"איך יכול להיות אחרת?" שאלה חיה ישראלי בעייפות, "אם כל שנה אתה מכריז שיהיה אחרת".
"נו?" בהה בה מר ישראלי.
"לא חשוב", נאנחה, "מה יהיה אחרת?"
"כל הענין עם האפיקומן".
"תעשה לי טובה". נחרדה מרת ישראלי, שכבר ראתה את כל הכנותיה הדקדקניות לסדר משתבשות בגלל איזה משיגע'ס של בעלה, "למה שלא ננהג כמו אצל כולם ופשוט ניתן לילדים לגנוב אותו ולהחזיר אותו?"
"זה לא חינוכי".
"מה הבעיה?"
"כתוב לא תגנוב. מה? אנחנו מלמדים את הילדים לגנוב? זה חינוכי?!"
"אבל חיים. זה רק משחק. הילדים יודעים שזה משחק. אף אחד לא גונב באמת".
"גניבה זו גניבה" התעקש מר ישראלי, "וחוץ מזה, יש כאן אלמנט לא בריא של תחרות".
"או", פלבלה מרת ישראלי בעיניה, "מה לא בריא".
"לא מטפחים שיתוף פעולה. הילדים במתח ואחר כך כשאחד מצליח והאחרים לא, יש פתח לקנאה".
"כן אבל הילדים נהנים מהתחרות".
"אולי הם נהנים, כי זה מריץ להם קצת את האנדרנלין, אך לדעתי זה לא חינוכי".
"מה הקשר לאנדרנלין או לחינוך? זה משחק שכולם אוהבים. זה מסורת של עשרות שנים. עד היום אני זוכרת את השמחה של גניבת האפיקומן מאבא שלי. הוא היה עושה רעש גדול מהסתרתו ומכריז שהשנה איש לא יצליח לגנוב את האפיקומן…"
"אולי…" קימט מר ישראלי את מצחו, "אך אני חושב שזה לא חינוכי, ויש לי הצעה מצויינת".
"נו", שאלה מרת ישראלי.
"במקום כל הגניבות, והתחרות – נעשה חידון – ומי שיזכה בחידון הוא זה שיקבל את האפיקומן לידיו למשמרת – וכאשר הוא יחזירו ברוב טקס, יקבל את הזכות לחלק לכולם את כל המתנות שאני אקנה להם מראש".
"נשמע קצת מפותל" אמרה מרת ישראלי.
"למה", אמר מר ישראלי בהתלהבות – "זה חינוך מעולה – החידון יעסוק בנושאים הקשורים לפסח ולהגדה ולכן יהיה בו נופך של והגדת לבנך, הזוכה בחידון יקבל אחריות נוספת: שמירת האפיקומן – ובכך ילמד שהאחריות היא מעלה – וכשהוא יחזיר את האפיקומן הריהו עושה בזה שירות נפלא למסובין כי הוא מאפשר להם לקיים מצוות אכילת אפיקומן – ואחר כך כשהוא מחלק את המתנות הוא מתרגל את מידת הנדיבות – והוא וכולם שמחים…"
"המממם" אמרה מרת ישראלי, "נשמע טוב. אבל חידון זה גם תחרות".
"אל דאגה" חייך מר ישראלי, "אני אעשה חידון פרווה שכולם ירגישו שהם בעלי יכולת…"
"חידון פרווה" נאנחה מרת ישראלי "ממש מערך שיעור…"
מר ישראלי חייך אליה בשביעות רצון.

ליל הסדר.
בית משפחת ישראלי לבש לבן. השולחן הגדול פתוח עד הסוף, ממלא את כל החדר. סט כלי האוכל המיוחד של פסח ערוך על השולחן. איש איש וכוסו, איש איש והגדתו. מרת ישראלי סוקרת במבט אחרון את השולחן. עוד מעט יגיעו האורחים. מקווה שהחזרת לא חריפה מדי. שהחרוסת לא מתוקה מדי. שתפוחי האדמה לא קמחיים מדי. היא מנידה בראשה. תמיד הדאגה הזאת ברגע לפני. אך היא יודעת שבהמשך, היא תהיה שקועה כולה בשמחת העשייה. וחוץ מזה היא חושבת לעצמה "תן לי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם" – הרי כבר הכל מוכן – מה יש לדאוג?
האורחים מגיעים. אביו ואמו של חיים, אבנר ודלית ישראלי. החמות נושקת לכלתה. מה שלומך? מצוין. איזה שולחן יפה. תודה. גם הילדים עזרו. איפה הם? מרת ישראלי מגביהה קולה: שמואל, ברכה, יוסי. סבא וסבתא הגיעו. הילדים רצים ומתנפלים על סבתא. מאחורי חמיה רואה מרת ישראלי את הוריה רחל ומקס פוירשטיין– אבא, אמא! היא קוראת, שלום. שלום ילדה, אומרת אמא – הכל מוכן? איזו שאלה? נו ברור, ברור, אין כמו חיהל'ה שלי. והנה מגיעים גם שולי וצבי, גיסיה ושני ילדיהם, עירית ואורי, ומאחוריהם אפרת ויורם, אחותה ובעלה, ושלושת ילדיהם שלומציון, תל-חי ואל-עד, וגם דודה גניה, האלמנה, שהביאה עימה פרחים כחולים וחיה סידרה אותם מייד במקום..
הבית מתמלא בטונים הנמוכים של שיחת הגברים, צחוקן של הנשים והמולת צווחותיהם של הילדים. מרת ישראלי חשה התרוננות. חדוות המשפחתיות – כשכולם מתכנסים יחד. אחרי חודש הנקיונות הגדול, חודש הקניות הגדול, חודש ההוצאות הגדול, חודש המתח הלא קטן – בקיצור החודש הזה לכם… ראש… מגיע הרגע הנפלא הזה שכולם מתכנסים, כולם יחד, משפחה אחת גדולה.
"רבותי, גבירותי, אמי, אבי, חמי, חמותי" קורא מר ישראלי.ברשמיות, "אנא שבו במקומותיכם".
"אני לא רוצה לשבת כאן", הכריז מר פוירשטיין כשבתו הושיבה אותו בראש השולחן, בעבר השני, מול בעלה.
"אבא, למה לא?" לחשה לו בתו.
"תושיבי כאן את אבא של חיים".
"אבא, אני רוצה שתשב כאן"
"ואני רוצה דווקא לשבת ליד בעלך. איכפת לך?".
מרת ישראלי משכה בכתפיה. היא כבר הכירה את אבא שלה מספיק טוב כדי לדעת שוויכוחים לא יועילו לאף אחד.
"שמוליק", אמרה לבנה בכורה, "אתה תזוז ימינה ותן לסבא לשבת ליד אבא".
"אבל אמא…" התחיל שמוליק…
"אתה תשב ליד סבא" חזרה אמו ואמרה.
"אבל…"
"אנא ממך בלי ויכוחים".
בפרצוף חמוץ משהו עבר שמוליק כסא – וזכה לטפיחה על השכם מסבו, שהתיישב לידו.
"נו," שאל מר ישראלי את מר פוירשטיין, "אפשר כבר להתחיל את הסדר".
"אפשר, אפשר, חיים. שיהיה בהצלחה".
"תודה רבה", אמר מר ישראלי. "לכולם יש הגדות?"
"יש" ענה מר פוירשטיין בשם כולם.
"לי אין" אמרה שלומציון.
"דווקא יש לך" אמר לה אחיה הגדול.
"אבל אני לא רוצה את זה".
"למה?" התערבה אמה, "יש לך אגדה יפה".
"יש שם פרעושים".
"זה מכת ארבה" צווח אחיה.
"אני לא רוצה את זה".
"קחי ממינקה" אמרה אמא של חיים ושלפה הגדה לילדים מתחת לצלחתה.
"ברוך השם" נאנח מר ישראלי, "אפשר כבר להתחיל".
"אני גם רוצה הגדה לילדים" צווח אל-עד הקטן.
"ריבונו של עולם" גנח מר ישראלי.
אמו נראתה חסרת אונים – מן הסתם מיצתה את מלאי ההגדות לילדים שברשותה.
שפתו התחתונה הרוטטת של אל-עד הקטן בישרה רעות לגבי ההמשך.
חיה ישראלי נזכרה שהכוח המניע של גברברים בגיל 4 הוא הכבוד, ואמרה לו במתיקות: "אבל אל-עדיל'ה, אתה כבר גדול, אתה צריך אגדה של גדולים – הנה קח את שלי…"
ולפני שאל-עד יספיק לברר לעצמו אם במצב זה יותר משתלם לו להיות גדול או להיות קטן, פתח מר ישראלי ואמר – "בקשר לאפיקומן…"
הס בלתי-טבעי הושלך בילדים.
"בקשר לאפיקומן", חזר מר ישראלי ואמר, "השנה יהיו הסדרים חדשים. השנה אף אחד לא יגנוב את האפיקומן".
"אוהו" אמר אורי בידענות, "את זה כבר שמענו".
"נכון", הסכים תל-חי, ובכל זאת "גנוב יגונב".
"כי גנוב גונבתי מארץ העברים", חייך מר פוירשטייין.
"לא", אמר מר ישראלי בתקיפות, "השנה אף אחד לא יגנוב את האפיקומן".
"אני אגנוב אותו" צווח אל-עד תוך שהוא מנפנף את אגדת המבוגרים שלו.
"אתה לא תגנוב כלום" צווחה כנגדו אחותו, "אתה קטן".
"אמא", בכה אל-עד, "היא אמרה לי שאני קטן."
"שלומציון" אמרה אפרת בנימה חמורה.
שלומציון שלחה לשון לעבר אחיה אך לא יספה.
"הלילה הזה הכללים יהיו שונים" הסביר מר ישראלי באורך רוח.
"הלילה הזה כולו מרור" אמר שמואל במרירות.
מר ישראלי העיף מבט מריר בבנו בכורו, אך המשיך בנחישות: "הפעם ניתן יהיה לזכות באפיקומן באמצעות חידון – והזוכה באפיקומן יזכה אחרים במתנותיו".
"אני רוצה דובי" הודיעה שלומציון.
"אין מתנות לפי בקשה", אמר מר ישראלי. "כל המתנות הן הפתעות – ומי שרוצה לחלק את ההפתעות לכולם – יענה על החידון".
"זה מין חידוש פדגוגי?" שאל יורם.
"כן", אמר מר ישראלי, "כל העסק הזה עם הגניבות לא מכובד."
"ומה עם מסורת ישראל סבא"? שאל מר פויירשטיין מימינו.
"זו לא מסורת" החרה מר ישראלי, "זה מנהג של עדות מסויימות בלבד".
"עדות מסויימות?" אמרה אפרת – "הרי אנחנו העדה המסויימת הזאת".
"תסכימי איתי שיש משהו לא חינוכי בללמד את הילדים לגנוב בליל הסדר".
"אוי, חיים זה רק משחק" אמר צבי אחיו.
"תעשה לי טובה צבי. אתה יודע שהמשחק מלמד על החיים וקובע את גבולות הלגיטימציה".
"טוב, טוב אל תתחיל איתי עם כל הפדגוגיה המנופחת הזאת", התקפל צבי מייד, "בו תתחיל את הסדר".
"הסדר החדש", רטן יורם.
"הניו דיל" אמר אבנר.
"אני בטוח שכולם יהנו מההסדר החדש", אמר חיים בפסקנות, והחל למנות את סימני הסדר במנגינה המסלסלת והמוכרת כל כך: "קַדֵּשׁ. וּרְחַץ. כַּרְפַּס. יַחַץ. מַגִיד. רָחְצָה. מוֹצִיא. מַצָּה. מָרוֹר. כּוֹרֵךְ. שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ. צָפוּן. בָּרֵךְ. הַלֵּל. נִרְצָה"
"לפחות זה לא השתנה" אמרה דלית ישראלי באנחת רווחה.
"תודה רבה אמא" אמר לה חיים בחמיצות קלה.
מתוך תחושת ראיית-נולד רבת עוצמה, מיהרה חיה ישראלי להעביר לאביה בקבוק יין. "קח אבא, מזוג לו את הכוס".
היין כנראה פעל את שהיה צריך לפעול, כי למרבה הפלא – המשיך הסדר על הסדר, ללא תקלות נוספות.
יוסי הקטן שאל מה נשתנה כמו גדול, ובן-דודו הגדול אל-עד סייע לו פה ושם. החרוסת היתה להיט כבכל שנה, והילדים עיקמו את האף על החזרת, ואכלו רק חסה כמרור. הדודה גניה סרבה לאכול מצה בגלל בעיות עיכול, ורק אחרי הסבר מפורט בענין ערך אכילת מצת מצווה בליל הסדר הסכימה להרטיב מעט את המצה במי מלח ולאוכלה. כאשר הגיע שולחן עורך אחרי שתי כוסות יין אדום (יבש עבור צבי), כבר היו קריאות ההתפעלות סביב תבשיליה של חיה מלאות שמחה משוחררת. כבכל שנה, קראה חיה דרור לכל כשרונותיה הקולינריים והצליחה ליצור מתפוחי אדמה וקמח מצה שלל של פשטידות וסלטים שהדהימו את כל אוכליהם.
בין הסלטים והפשטידות לבין הבשרים, שלף מר ישראלי דף מודפס בצפיפות והכריז על חידון האפיקומן הגדול.
"שאלה ראשונה", הצהיר מר ישראלי בקול, ל"אלעד הקטן".
"אני לא קטן" אמר אלעד בתקיפות.
"שאלה ראשונה", חזר בו מר ישראלי, "לאלעד הגדול".
"הוא לא גדול" אמרה שלומציון מייד.
אלעד הסתובב ודחף בכוח את אחותו שניסתה לשווא לשמור על שיווי משקלה וסופה שגררה עימה לרצפה את קערת הכרפס.
"אלעד" צווחה אמו.
"אני כן גדול" בכה אלעד.
"חיים אתה מוכן להמשיך?" שאלה חיה בקול מאופק ביותר.
"אני לא מוכנה שתכה את אחותך" גערה אפרת באל-עד.
"כי הוא קטנצ'יק" אמרה שלומציון מתחת לשולחן.
"לא הכיתי אותה רק דחפתי אותה" הצטדק אלעד.
"חיים…" חזרה חיה ובקשה.
"אלעד, אלעד…", נעור חיים לחיים. "מי היה פרעה".
"אה מי לא יודע את זה" נחרה שלומציון בבוז מתחת לשולחן.
"שלומציון מספיק" אמרה אמה.
"מלך מצרים הרשע" צעק אלעד.
"נכון. קיבלת נקודה". אמר חיים ישראלי.
כשהתברר לילדים שמקבלים נקודות, נשתרר שקט – והם התחרו ברצינות ביניהם כדי לראות מי יזכה. בשלב מסויים, כאשר התברר שהשאלות של מר ישראלי הם כה קלות שגם יוסי ידע לענות עליהם (מה זה מצה? מאיפה יצאו בני ישראל? איך קראו למלך מצרים? איך קראו לאיש שהוציא את בני ישראל ממצרים? ושאר שאלות של 'מי לא יודע') איבדו הילדים הבוגרים ענין בחידון, במיוחד כשמרת ישראלי העלתה כבר על השולחן חמש סוגים של פשטידות – אחת מהן מתוקה בטעם שוקולד…
"הזוכה", הצהיר מר ישראלי בחיוך, אחרי מאבק עיקש בין עירית לתל-חי, "היא עירית".
"יש" צעקה עירית. "האפיקומן שלי!"
"האפיקומן שלך" הכריז מר ישראלי בקול גדול, ושלח את ידו אל מכסה המצות המהודר המונח לפניו כדי לשלוף את הפרס הנכסף.
מר ישראלי, הפך את המפה קדימה ואחורה.
ושוב אחורה.
הוא הזיז את הפרוכת וחיפש תחתיה.
והמצה איננה.
"היי" אמר… "האפיקומן איננו".
"מישהו גנב את האפיקומן" צווח אלעד.
"חה, חה, חה", צחקה פתאום דודה גניה, והניפה את כוסה אל על כמנהג הקוזקים.
"האפיקומן שלי" צעקה עירית. "אני זכיתי בו".
"את זכית בו, אבל מישהו כבר גנב אותו" צחק תל-חי לעומתה, ו"הגונב מזוכה פטור".
"אתה הגנב" התרתחה עירית.
"מה פתאום?" נדהם תל-חי.
"אתה לא יודע להפסיד בכבוד".
"מי הפסיד?"
"אתה, אתה הפסדת בחידון ולכן גנבת את האפיקומן".
"אני לא גנבתי שום דבר" אמר תל-חי בכעס.
"מי לקח את האפיקומן?" שאל מר ישראלי בתקיפות.
הילדים בהו בו. המבוגרים הסתכלו אחד על השני.
"אני חושב שהבהרתי בצורה מאוד נחרצת שלא תהינה גנבות השנה", אמר מר ישראלי בצורה נחרצת.
"אבל בכל זאת מישהו גנב את זה", אמר יורם.
"אני מבקש שיחזיר", אמר מר ישראלי.
"בסדר" אמר יורם.
הם חיכו.
דבר לא קרה.
"נו," אמר מר ישראלי, "אני מבקש להחזיר את האפיקומן כדי שנוכל להמשיך", תוך שהוא נועץ מבט בכל אחד מילדיו לפי תורו.
"אני לא לקחתי את זה", הסמיק שמואל. "באמת אבא, אני לא לקחתי את זה".
"גם אני לא גנבתי כלום" אמר יוסי.
"אני מבקש לא לדבר כאן על גניבות" אמר מר ישראלי בחמיצות, "אין כאן גנבים".
"כן, רק לוקחים במשיכה" גיחכה שולי.
"אני לא מבין, למה אי אפשר לנהל את הסדר בצורה שקטה ותקינה" אמר מר ישראלי. "אני מבקש להחזיר מייד את האפיקומן".
השתרר שקט. אף אחד לא זז.
"נו?" דחק מר ישראלי.
לא היתה תגובה.
"אולי אני אגיש קפה?" שאלה לפתע חיה ישראלי.
"חיה" אמר מר ישראלי באיפוק, "אי אפשר להמשיך בסעודה כאילו דבר לא קרה. מוכרחים אפיקומן".
"אבל חיים, אם מישהו לקח את זה ולא נותן את זה – אז אין לנו ברירה".
"אבא", אמרה ברכה, "אולי תציע פרס למי שיחזיר את האפיקומן".
"בשום אופן", התאדם מר ישראלי, "אני לא אכנע לסחטנות". הוא נעץ את מבטו בבתו, "זה את לקחת את זה?".
"אני?" נעלבה ברכה, "מה פתאום?"
"סליחה חמדתי" נבוך מר ישראלי – "כמובן שלא חשדתי בך כלל. זה פשוט, את מבינה, מוכרחים את האפיקומן כדי לסיים את הסדר".
"זכר לפסח הנאכל על השובע" אמר אבנר ישראלי.
"נכון אבא" ענה לו חיים ישראלי ביובש.
"חיים תרגע" אמר לו אביו. "בסך הכל גנבו לך את האפיקומן. זה יכול לקרות לכל עורך סדר…"
"כן אבל אני ביקשתי במפורש שלא…"
"נכון, נכון", אמר אביו "גם ברוסיה הסובייטית הם ביקשו במפורש שלא יגנבו איש מרעהו…"
"אבא, בבקשה תפסיק עם הציניות. זה לא חינוכי לגנוב."
"אני לא בטוחה שכל העסק הזה של גניבת אפיקומנים קשור לחינוך", אמרה רחל פוירשטיין. "זה נשמע לי מאוד לא חינוכי".
"בדיוק מה שאני אומר!" חייך אליה מר ישראלי בחום. סוף סוף אדם אחד הגיוני ליד השולחן.
"לדעתי זה ענין של ביקוש והיצע" אמר צבי.
"אנחנו לא בשוק", ענה לו אחיו.
"ובכל זאת. יש כאן ביקוש והיצע", התעקש צבי.
"אני לא מבין על מה אתה מדבר" אמר חיים ישראל, "אני בסך הכל רוצה להעביר סדר פסח מכובד בלא כל המסחר'ה המשפילה הזאת סביב האפיקומן".
"אתה רוצה", צחק אחיו, "אבל כוחות השוק אומרים אחרת".
"בעלי הקפיטליסט", צחקה שולי בחיבה.
"אני לא קפיטליסט", אמר צבי – "אבל יש כאן ביקוש רציני".
"אני בסך הכל מבקש שיחזירו את האפיקומן", אמר חיים ישראלי בתחינה.
"זה ביקוש יציב מאוד", אמר צבי, "ביקוש יציב לאפיקומנים".
אחיו בהה בו.
"עכשיו אתה רק צריך להחליט כמה אתה רוצה לשלם", אמר לו צבי.
חיים ישראלי הניח את כפות ידיו על השולחן.
אחר כך הוא הרים את ידו הימנית, אחז בקנקן לימונדה ומזג לעצמו כוס של לימונדה.
הוא הניח את הקנקן ואחז בכוס.
הוא שתה את הכוס בשתי גמיעות של מי שאינו גרגרן ואינו גס רוח.
הוא הרים את עיניו בתחינה אל המסובים ואמר:
"אני מבקש בכל לשון של בקשה שיחזירו את האפיקומן".
אין קול ואין עונה. אין פוצה פה ואין מצפצף.
"קונים בלבד" אמר צבי בעליצות אך הפסיק לחייך כשאשתו בעטה בו מתחת לשולחן.
חיים ישראלי השתתק. הוא הרהר שעה ארוכה. אף אחד לא זז. חוץ מאלעד שגבעול הכרפס-סלרי שהחליט לטעום התפצח לו לפתע ברעש פתאומי.
חיים ישראלי הביט בשעון. עוד מעט חצות.
הוא הרהר באפשרות של תנאי "אבני נזר" – להתיש את הגנב מעייפות ולהכריח אותו להשיב את הגניבה לפני עלות השחר. מר ישראלי הצטמרר. הנה, הוא עצמו נופל בפח הנורא ממנו חשש. הנה הוא כבר חושב במונחים של לוכד גנבים. אחד הילדים התמימים היושבים כאן חשוד עליו כגנב עימו עליו להתעמת עד אור הבוקר! בלתי נסבל.
הוא הישיר מבט בילד הראשון לשמאלו.
"תל-חי, האם האפיקומן אצלך? אתן לך חבילת מסטיק דיאטטית עבורו. כשר לפסח כמובן."
"לא", צחק תל-חי. "וגם אם היה אצלי לא הייתי מוכר אותו בעד חבילת מסטיק דיאטטית".
"אלעד", אמר מר ישראלי, "אתה ילד גדול. בוא תחזיר לדוד את האפיקומן ודוד יקנה לך סביבון".
"סביבון זה לחנוכה". דחה אלעד את ההצעה בבוז. "לא רוצה סביבון".
"אז מה אתה רוצה?" שאל מר ישראלי.
"רוצה חתול קטן".
"חתול?" התפלא מר ישראלי. "נו טוב, אבל רק אם ההורים שלך מסכימים."
"אני לא בטוח שזה רלוונטי" צחק יורם, "ממה שאני ראיתי אותו במהלך הסעודה הוא היה עסוק מכדי לגנוב אפיקומן כלשהו".
"בכל מקרה," אמר מר ישראלי בנוקשות, "הוא לא גנב. אולי הוא רק לקח".
"לא לקחתי" אמר אלעד. "גם לא גנבתי".
"האפיקומן לא אצלך."
"לא".
"אז לה ביקשת חתול".
"חתולים הם חמודים".
מר ישראלי פלבל בעיניו ופנה לשלומציון.
"לא לקחתי" אמרה מייד.
"אולי את יודעת מי לקח?" שאלה מר ישראלי בעדינות, "אולי ראית?"
"לא גנבת ולא מלשינה!" נעצה בו שלומצין מבט ניצי.
מר ישראלי הסמיק ופנה לאורי.
"אורי, ידידי".
"לא אצלי דוד"
מר ישראלי דילג במפגיע על עירית. ילדה מסכנה. גם זכתה בחידון וגם נשארה בלי פרס.
גם יוסי לא נראה כמועמד.
האם יכול להיות? ברכה? שמואל? עצמו ובשרו? האם בנים גידל ורומם והם פשעו בו.
"אבא זה לא אנחנו" קראו שניהם במקהלה.
"לא אתם…" אמר מר ישראלי לאט. "לא אתם…"
"אז מי, אז מי?" האם יש כאן לא רק גנב אלא גם שקרן? לאן מתדרדר הסדר הזה. לאן הלך הסדר.
"ביקוש והיצע" אמר צבי שוב, כאילו לעצמו, ולגם מעט מהיין האדום היבש שנותר לו בכוסו הגדולה מהכוס השניה אחרי שהריק ממנה רביעית.
"נו די כבר, צבי", אמר מר ישראלי. לפעמים אחיו היה בלתי נסבל. לפעמים אפילו לא כל כך לפעמים.
"הביקוש ידוע", אמר צבי ביובש, "מה ההיצע".
"מה אתה מתכוון?", שאל מר ישראלי, "שאני יתחיל כאן מסחר'ה פרועה על האפיקומן".
"תציע איזה מחיר, אולי הגנב יסכים להחזיר…"
"אני לא מוכן לרדת למדרגה כזאת", אמר מר ישראלי. "זהו סדר פסח".
שתיקה נפלה על השולחן.
דודה גניה שאלה את חיה ישראלי כמה מלח הכניסה למים בהם בישלה את תפוחי האדמה.
יוסי ביקש עוד חרוסת.
כולם חיכו.
"טוב, אמר מר ישראלי, "קלמר חדש עם צבעי עפרון".
הילדים בהו במתח.
"מעיל חורף חדש וחם".
"גורילה פלסטית עם זרועות מתקפלות"
"סט לגו חלל"
"מערכת הכימאי הצעיר"
"סט בריטניקה לנוער"
"מחשב כף יד"
הילדים המשיכו לבהות בו בלא אומר.
"המם, חיים…" שאלה אשתו, "אולי כדאי פשוט לשאול את מי שלקח מה הוא רוצה כדי להשיב את האפיקומן?"
"בסדר, בסדר", הרים מר ישראלי את ידיו. "אנא, גנב אלמוני. מה תרצה כדי להשיב את האפיקומן כדי שנוכל סוף לסיים את הסדר."
"אני אסתפק", אמר קול יבש לימינו, "במקל הליכה מגולף בצורת ראש של תוכי".
"סבא!" צווחו הילדים בחדווה.
"אתה!" גנח חיים.
"אבא!" אמרה חיה.
"הוי מקס!" צחקה רחל פויירשטיין.
"שיחקת אותה סבא", אמר תל-חי.
"ועתה, אחרי שבאתי על שכרי", הצהיר מקס פוירשטיין תוך חיוכי זאבי, "הריני מעניק את האפיקומן למי שזכתה בו ביושר, הלא היא עירית החביבה".
"תודה רבה סבא של ברכה" אמרה עירית בשמחה.
"אל תשכח לחלק להם את המתנות שהכנת" קרץ מקס לחתנו.
"כן. כן" הסכים חיים בפיזור נפש.

כולם הסכימו שהיתה זו גניבת האפיקומן הכי מרתקת אי פעם, וכי שנה זו תיזכר לעד כשנה בה גנבו את האפיקומן באמת. מר ישראלי הלך לישון עם כאב ראש. תמיד התקשה לשתות ארבע כוסות יין בזו אחר זו.

צָּפוּן: יקח שני כזיתים ממצה ששמר לאפיקומן, זכר לפסח הנאכל על השובע, ואוכלו בהסיבה, ומקודם יאמר: הִנְנִי מוּכָן וּמְזוּמָּן לְקַיֵּם מִצְוַת אֲכִילַת אֲפִיקוֹמָן לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ עַל יְדֵי הַהוּא טָמִיר וְנֶעֱלָם בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל.