ארכיון חודשי: אוגוסט 2013

פולמוסי אבולוציה – דתות הכפירה – הינדואיזם מול בוזהיזם

וובר מתאר היטב את האופן בו כופר הבודהיזם בהינדואיזם.

הוא מציין שתי נקודות כפירה עיקריות:

האמונה שאין נשמה

האמונה שמעשים וסדרים חברתיים אינם אלא אשליה

הינודיאזם

בודהיזם

יש נשמה

אין נשמה

השפעה על העולם

השפעה על היחיד

העולם קיים ומוחשי

הכל הוא בתודעת היחיד, הכל הוא אשליה, כולל תודעת היחיד עצמה

שאיפת המאמין היא להתגלגל במעמד טוב יותר בעולם הזה

שאיפת המאמין היא להתאיין, להתנתק לחלוטין מכל רגש ומחשבה שאינם אלא אשליות.

הדרך הטובה היא קיום הפולחנים ושמירה על המעמד החברתי

הדרך הטובה  היא ההתנתקות וההתנזרות מהעולם הזה

ההתנזרות נועדה לצבור כוחות מגיים

ההתנזרות נועדה להתנתק מהסחות הדעת של העולם הזה

פולמוסי אבולוציה – הינדואיזם מול יהדות

ההינדואיזם קשיח מדי – משמר לנצח את הרבדים החברתיים המהווים את המרקם של החברה – יוצרים בתוך הרב-אדם עצמו דיפרנציאציה קשיחה ועמידה המשמרת את דמותו אך מונעת את התפתחותו. לכן הבודהיזם עמיד כל כך – כי יש בו כדי להעמיד רב-אדם על רגליו ולשמר את הדפוסים התרבותיים המהווים את אישיותו – אך הוא מוצלח מדי – התיאולוגיה שלו שלמה מדי – כפי שכותב וובר:

 Karmadoctrine

אם ההינדואיזם הוא התיאודיצאה המושלמת – הפסגה של אמונה אלים משוכללת המציבה את האדם מול המציאות על כל רבדיה, ומקבעת את האישיות הרב-אדמית בצורה קשיחה וברורה מעצם כינונו של מגנון "אחריות נדחית", הרי היהדות היא התיקון המרתק שלו.

הינדואיזם

יהדות

ריבוי אלילים

אל אחד

קסטות קשיחות

אחדות העם, (שלוש קסטות בלבד (כהנים, לויים וישראל) אך אפשרות גיור מבחוץ לתוך האומה.

אחריות נדחית לדור הבא. המעשים השלמים יביאו למצב משופר בגלגול הבא.

אחריות אישיות מיידית – מודה ועוזב ירוחם – התשובה מניבה פירות כבר בעולם הזה.

העולם הבא הוא מצב זמני עד לגלגול הבא

העולם הבא – אינו אלא מצב זמני המאפשר לתודעה המשך התפתחות

אין סוף לגלגולים, ההסטוריה היא אינסופית – העולם "קדמון"

יש סוף ותכלית להתפתחות, יש אחרית הימים. העולם "נברא" ויש לו ראשית ואחרית.

האלים אינם אלא "קסטה" נוספת שהאדם יכול להשתייך אליה

האלוהים נשגב מכל בינה ונעלה מכל חי ולא יושג או ייתפס לעולם.

יש טקסים ברורים שהם "הטוב" וחריגה מהם מביאה לתוצאות חמורות.

יש מעשים ברורים שהם ה"טוב" חריגה מהם פוגעת ביחיד ובכלל – עלולה להביא גלות על העם ולפגוע בשפע הטוב שמעניק העולם

מכוונת אל העולם הזה וטובו

מכוונת אל העולם הזה וטובו

המאמין מייחל למעמד טוב יותר בעתיד

המאמין מייחל למעמד טוב יותר בהווה

ההתנזרות והסגפנות נועדו לצבור כוח מגי

ההתנזרות והסגפנות נועדו לכפר על חטאים – כסוג של קורבן

יש קורבנות

יש קורבנות

יש טקסים ופולחנים

יש טקסים ופולחנים

פולמוסי אבולוציה – דתות טבעיות ודתות כפירה

המודעות למגמה וכפירה במגמה. מה בין דתות "טבעיות" לבין דתות "כפירה"

דתות הרב-אדם

דתות הכפירה

מדגישות את התרבות, הלאום, הקסטה – ישות רב-אנושית כלשהי

מחזירות את הדגש אל היחיד

מאחדות את היחידים בפולחן משותף וטקס משותף – אישיות רב-אנושית

מנתקות את האדם מתרבותו – פועלות נגד הופעתו של הרב אדם

עוסקות בדיאלוג בין האדם לאלוהים

חוזרות אל התודעה האנושית הפרטית

פועלות על העולם – מוקירות את המעשים המדויקים והמודעים שהם הנדרשים כדי להבטיח את הקשר בין אדם לאלוהים.

מתנכרות לעולם – תודעתו של היחיד היא העיקר – למעשים אין משמעות.

מביאות לאחדות המאמינים

כופרות באחדות המאמינים

מחוברות למציאות של "העולם הזה" ומנסות להשפיע טובה חומרית על המאמינים ועל תרבותם המשותפת

מכוונות אל "העולם הבא" תוך הפניית עורף מכוונת אל העולם הזה: בוז לעשירים ולחומר – עזיבת המערכות החברתיות, כפי שישו אומר לתלמידיו שמי שרוצה ללכת אחריו יעזוב את אביו ואמו [המייצגים את התרבות המונחלת – את הדבק המאחד של הרב אדם] וילך אחריו – וכפי שהבודהיזם מחייב את כל ההולך בדרכו לנתק קודם כל את כל הקשרים המחברים אותו אל אישיות הרב-אדם.

היהדות מול דתות הכפירה:

יהדות

נצרות

אמונה באל נשגב שאין להגשימו

התגלמות האל בבשר אדם (בדומה להתגלויות ההינדואיסטיות של האלים בצורות שונות).

אמונה באל איממנטי המופיע בעולם מצד חיותו ונשמתו

אמונה באל שהאימננטיות שלו מתגלמת בצלם – אך העולם מסור בידי הסטרא אחרא ובידי השטן.

יהדות

בודהיזם

אמונה באל נשגב

אין אלים

אמנוה בנשמה

אין נשמה

אמונה במעשים משפיעים

כל המעשים כרוכים באשליה

פעולה על העולם האובייקטיבי

אין עולם אובייקטיבי – הכל הוא מסך אשליה

יש מעמד של כהונה

יש ברהמינים

יש אמונה שמעשי היחיד משפיעים על גורלו

יש אמונה שמעשי היחיד משפיעים על גורלו

פולמוסי אבולוציה – היהדות הסוכמת

נדמה שיהדות סוכמת בקירבה את הזרמים כולם – ומציבה להם מופת של התעלות.
את ההינדואיזם בפולחנה, בכהניה ובדקדוקיה
את האיסלאם בהלכותיה וקנאותה לאל האחד והיחיד
את הקתוליות בכנסת ישראל העולה ופורחת מדעת חכמיה
את הפרוטסטנטיות בעומק אמונתה וקרבתה לאל חי
את הבודהיזם בהכרה העמוקה שאין כאן אלא אספקליה אפליה – הכל הוא צעיף של אשליה
את דתות הגאולה הפרטית בתשובתו של היחיד מישראל – המגלה שאין הדבר תלוי אלא בי
את דתות הפולחן הגדולות והצבעוניות – בגאולתן של ישראל – ציבור שלם הנגאל גאולת עולמים.
ומעל לכל, כמובן, ההתגלות המקורית, ההתפרצות הייחודית לתוך ההסטוריה שעמי המזרח הרחוק לא זכו לה – ההתפרצות של "אני אני הוא ואין אלוהים עימדי", "אני הוא, אני ראשון אף אני אחרון" – ההתגלות של מגמת הכל באופן פלאי וחד פעמי – השבר המהולל ברצף ההסטוריה שאין אחריו דבר באשר כבר ניתנה תורה מסיני – באשר, עכשיו שאנו יודעים, שאנו יודעים שאפשר להיות כאיש אחד בלב אחד – המשימה בידינו להגיע לשם בעצמנו. עתה משהבנו מי הוא מחולל המגמה, מיהו הראשון והאחרון – החלו להתמקד הגישושים האדירים של ההסטוריה לכדי ודאות מחודשת.
התגלה והניח ביד ישראל את תורתו. ומעתה, אין משגיחים בבת קול – שכבר ניתנה תורה.
אין משגיחים בבת קולו של יש"ו, אף לא בזו של מוחמד – שכבר ניתנה תורה. וכל דתות הגאולה היונקות מישראל אינן אלא תולשות זעיר פה זעיר שם – לוקחות רק חלקים וקרעים מהמגמה הגדולה שהופיעה.
אין כפירה ככפירתה של הנצרות – שקרעה את הצד הסובייקטיבי, הפנימי של האמונה והגאולה האישית והזריקה אותו לתוך צלם – לקחה את התיקון והחזירה אותו אל הקלקול.
אותה בעיה שהבודהיזם בא לתקן בעובדת האלילים ההינדית – וסופו שזרק את התינוק עם האבטיה, ואחריו את הזורק עצמו – היא הבעיה שתיקנה דת ישראל במלחמתה באלילים – ובמקום לזרוק את התינוק עם האמבט היא בנתה לו תיבת גומא קטנה והשיטה אותו אל חוף המבטחים של בית פרעה.
הדיבר הראשון הוא עצם ההכרה בישות העל המכוננת את המציאות ומניע אותה.
אני ה' אלוקיך שהוצאתיך מארץ מצרים!
אני מחולל המגמה שמתגלה עתה בעולם, ומראה לאנושות את הדרך לצאת מארץ מצרים – לצאת מבין המיצרים הקשים של תרבות אנושית משעבדת אל תרבות של חירות. כפי שהמגמה כולה, הולכת ומשחררת מתוך החומר והלבנים של יסודות המציאות המולקולריים את החירות המאירה של הנשמה האנושית הזוהרת.
ומייד אחר כך – האזהרה המפורשת – שהנצרות רמסה ברגל גסה כל כך: לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני. הכפירה היותר קשה – להציב אלוהים אחרים על פניו של האלוהים.
ואחר כך באה ההזהרה הגדולה: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ: לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' אלהיך אל קנא פקד עון אבת על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי, ועשה חסד לאלפים לאהבי ולשמרי מצותי".
המהות והפתרון מקופלים באמירה אחת מקיפת. שום סוג של ייצוג לא יצלח – אין צורך בפנתיאון עתיר אלילים ודמויות, לא יווני, לא רומי, לא נורדי, ובוודאי לא הינדי – אין צורך בזה – והבודהה שהבין את זה גם הוא – טעה וחשב שאפשר להשליך את המציאות כולה יחד עם הפגם הנורא של עבודת האלילים – הפגם הממפה את מותר האדם, את שורש המגמה – על גבי החפצים שמהמגמה מחוללת. לכן, לא תעשה לך פסל… כי אני ה' אלוקיך – אל קנא – אל המחולל את צידה העיוור של המגמה מתוך כשלונם של אבות הקוטם את הבנים בעודם באיבם, כשלונו של אב ארנבת מסורבל לחמוק מפני השועל – נפקד על צאמציו – אך עתה, עתה רק שונאי ה', יתמידו בסידור הישן של האבולוציה העיוורת, של הברירה הטבעית הרומסנית – ואילו אוהבי, ושומרי מצוותי – מי שיכיר בעומקה של המגמה, בתביעתה להתעלות ולשלמות ויאמץ לעצמו את דרכי ההתעלות וההתגלות – יזכה לחסד לאלפים – לאלפי דורות – שרק הציוויליזציה הבשלה ההולכת באורו של האידיאל העליון יכולה להבטיח.
לא הינדואיזם, באשר לא תעשה פסל ומסיכה, אך גם לא בודהיזם, באשר יש מצוות לשמור – יש מציאות ממשית ודרך ללכת בה, שאינה מובילה אל האין. לא איסלאם, מפני שאם תיטיב אז שאת – לא הכל נגזר – יש גם תשובה ואחריות אישית.

פולמוסי אבולוציה – נאצים ואבולוציה

הנאציות, האמונה ברייך בן אלף השנה – עסקה הרבה באבולוציה, ולא הבינה אותה כלל. הנאצים חשבו שתמצית הכוח האבולוציוני הוא נצחון החזק, ולא שמו לב שהאבולוציה היא נצחון האיכפתי, היא נצחון "ואהבת לרעך כמוך" – ומתוך כך, מתוך שרצו לנצח את האנושות, להיות הראש (ראשית גויים עמלק) הם היו חייבים להשמיד, להרוג ולאבד את העם היהודי, את האורגניזם הרב-אנושי ששלמותו פותרת את בעיית היסוד של הציוויליזציה: בעיית מחיקת הפרט ורמיסת המוסר!
היהדות היא תורה מדינית הופכית לזו של האידיאולוגיה הנאצית. לא מודל של כוחנות והכנעת יריבים, של שלטון עם בעם, אלא מודל של אחווה כלל אנושית, אחווה המבוססת על ציוויליזציה מפותחת של התמחות והתמקצעות, ציוויליזציה שהאידיאל שלה הוא התעלות אל האידיאלים האלוהיים של צדק, שוויון וחירות – שמכוננת בזאת את אישיות הרב-אדם.
עם ישראל הוא עם נבדל מכל העמים, מפני שהוא תופעה חדשה וייחודית בהסטוריה העולמית, יצירה חדשה. ולכן, שלא כשאר העמים עניינו אינו לגבור על עמים אחרים אלא לפעול למען אחדות עצמית ואחדות כלל אנושית. הופעת עם ישראל, היא הסממן החיצוני של ההופעה האבולוציונית של הישות הנקראת בשם הכללי "אדם", של היצור החדש המכונה "אנושות" שצריך להסדיר עתה את האברים המסדרים אותו, לארגן את חלקיו בהרמוניה חדשה שתאפשר אכן ל"אנושות", היצור המיוחד הזה לתפקד בצורה הרמונית.

פולמוסי אבולוציה – כוחן של הדתות

הדתות הן היבט תרבותי מאחד רב-עוצמה – הן שואפות אל האידיאלים – מצביעות על האידיאל שמעבר ליחיד – ומעצם ההצבעה על אידיאל שהוא מעבר ליחיד – על שלמות גדולה יותר – מושגת תכונה עמוקה של אחדות – באשר היחיד הופך בזאת לחלק משלם גדול יותר – ובמיוחד כאשר יחידים רבים חוברים יחדיו באותה אמונה – האחדות הולכת ומתעצמת דרך שותפות עמוקה בערכים ובמעשים.
כבר יודעים אנו רבות על הדתות והקשר שלהם עם הנפש האנושית. יודעים על המימשק המיוחד שהן יוצרות בין המטזואה לבין מותר האדם. החל מהאנימיזם הקדום ביותר, דרך פולחן האבות וריבוי האלילים, עבור בדתות הכפירה הגדולות נטולות האלוה, כמו הבודהיזם והדאואיזם – ומאיךד דתות של גאולה – שאינן אלא הצד השני של המטבע – מציאת האלוהי בקירבך.
הדתות החיצוניות המרצות את האבות, את השדים, את האלים בקורבנות, ושולטות בהם באמצעות מגיה רבת עוצמה, מפנות את דרכן לדתות הפנימיות בהן מתגלה האלוהות בקרב המאמין והכרתו המחודשת גואלת אותו – בין אם כאשר הוא מרפה סוף סוף מעצם האשליה של הכרה ומתאחד עם העצם, עם חוסר האגו של המים והרוח, בין אם הוא נאחז באמונתו הפנימית כקריטריון היחיד למציאות עצמה וכדרך היחידה לגאולה – כמו בנצרות הפרוטסטנטית.
אך כל המהומה הזאת, המאבק הזה בין האדם הפנימי לאדם החיצוני, אינה אלא תולדה של המהפך הגדול, של המהלך הקוסמי בו נעשה הקוסמוס מודע לעצמו, ואורגניזמים בעלי תודעה מחפשים את דרכם אל יצירתו של אורגניזם חדש, בעל תודעת-על, אורגניזם שאינו אלא קיבוץ מופלא של כל הישויות המהוות אותו – והוא מוצא את האיזון הנכון למצות את כל הפוטנציאל האדיר הטמון בכל יחיד אנושי – לבין העוצמה כובשת העולמות הטמונה בחברה האנושית, בציווליצזיה.
מיצוי הייחודי שביחיד, ושילובו בכלל, באופן שלא יפחית מאישיותו אלא ירומם אותה, שיעניק לו את המנוף להיות יותר אנושי יותר נאמן לאנושיותו באשר הלבדיות שלו אינה אלא המדרגה האבולוציונית האחרונה של הישויות המטזאיות.
על קו תפר זה נע האדם ועל קו תפר זה הולכת ומתהווה התרבות העולמית.

מתוך הדתות הקדומות ניתן לעמוד על האתגרים הגדולים הניצבים בפני האדם. הוא מודע, הוא מודע כבר לכוחות גדולים ממנו המניעים את המציאות. והוא מסוגל למצוא את עצמו בכל. הוא שומע את רחש העצים ויודע שרוח יש פה, כפי שבקרבו יש רוח, והוא מקריב לעיתים רוח לרוח, כדי שלא יקחו את רוחו שלו – קורבן תחת קורבן.

כל המערכות מורכבות וכל אחת מהן מחשפת את הנקודה שבה המימש הזה יצלח.
האנימיזם –
פולחן האבות –
ההינדואיזם
הפתנאתון היווני-רומי
התעלולן האינדיאני
ולבסוף הדת הגדולה המעסיקה אותנו כאן,
ובנותיה החורגות, הנצרות, המתפצלת לאינספור ראשי הידרה, והאיסלאם ההולך ומתהדק. וכולן הולכות ומחוללות את התפר.

בראש הנקודה עומד היחס בין התודעה לבין המעשה. אין די בתודעה שאין עימה יציאה אל הפועל, ואין די במעשה הריקני, שאין התודעה מניעה אותו. המעשה והתודעה יחד הולכים.
אך הדתות הקדומות ידעו כולם לומר שאין מצוות צריכות כוונה.
המעשה חשוב מהכוונה.
הפולחן המסודר, מערכת המעשים האנושית המדוקדקת המסדירה את מערכות היחסים בין אדם לאדם ובין אדם לכוחות שמעבר לו – היא הבסיס לכל.
ראשית הפולחן. עשה כך וכך ותינצל.
ורק אחר כך התודעה – מדוע פועלים כך הדברים… מדוע המעשה הזה מציל?
הדתות הקדומות הן דתות פולחן – דתות שהמעשה בן הוא עיקר.
הסדר הזהיר במעשים בונה את המציאות המסודרת.
בין אם זהו סדר מגי
בין אם אלא חוקי טהרה מיוחדים
בין אם רצף תפילות, לימודים או מעשים טובים
בין אם אלו חוקים המסדירים את אורחות החיים
כולם, בונים באמצעות המעשה את המציאות המסודרת.
שתי דתות כפירה גדולות באו לעולם ושברו את הסדר הטבעי הזה.
שברו את הקישור העמוק בין המעשה לרעיון.
הבודהיזם מחד, והנצרות מאידך
הבודהיזם – בא לנקות את מקדשי העבודה זרה של ההינדואיזם – מרוקן בחיוכו החידתי של הבודהה את עצם תוכנם של המנזרים. מיהו שיווה מול הבודהה – אשליה בלבד, כפי שהבודהה עצמו אינו אלא אשליה, וכפי שהחושב מחשבות אלו אינו אלא משלה את עצמו שמחשבותיו אלו, וגם אשליה זו אינה אלא אשליה. ממוסס הוא הבודהיזם את העולם, וצוחק לאימתם המוטלת של האלילים. אשליה הוא. הכל אשליה.
אך הנה, דבר פלא. הדרך להכרה באשליה – שוב עוברת דרך המעשים – שוב חוצה את המציאות בדרך אל פיגוגה, והבודהיסט הנאמן הולך אף הוא בנתיבים שתיארו עבורו אחרים – מצטרף אליהם במעשה הבודהיסטי.
ומאידך, כמה היה הבודהה שוחק למראה המאמינים ההינדואיסטים, שלקחו את דמותו העולצת והשמנמנה (בדרך כלל) והציבו אותה לצד וישנו, שיווה וברהמה – מעניקים לה כבוד ויקר ומשלבים אותה בפולחן השגרתי של ההינדי המסור.
ברור שאין מנוס.
יש תביעה יסודית מן האדם לגלות את הכוחות המניעים את עולמו, ולגלות את שורש נשמתו. לגלות את האובייקט ואת הסובייקט – ולא ניתן להסתפק באחד ולוותר על האחד.

אך הבדל יש בין הדתות ובין ההשקפות. בין הפתרונות השונים לחידה הגדולה של המדרגה הגדולה של הרב-אדם. ובין ריבוי הפתרונות, הולכים ומסתמנים עיקריה של החידה. מסתמנים על דרך השלילה – דרך הפתרונות שאינם קבילים עוד. הפתרונות שההסטוריה האחרונה של תרבות המערב הפכה אותם לנרטיבים – פתרונות שכה הכזיבו שאין הם נחשבים ליותר מאשליה סובייקטיבית – סיפור קטן שסופר – אלא שסיפורים אלה היו אגדות ענקים שזבחו את חייהם של מליוני בני אדם – וגם הקביעה שמדובר בסיפורים, אינה אלא עוד סיפור בחיפוש אחר האיזון הזה בין האובייקטיבי לסובייקטיבי – עם נופך עודף של הסובייקטיבי, האופייני כל כך לעולם המערבי שהורתו היתה ברחם-הקבר של הנצרות.
דת אחת תשמש לנו קריטריון.
דת אחת שלב מגמתה הוא תיקון עולם.
גם דתות אחרות מתקנות עולם. זה טבען.
אך אין זו מגמתן.
לא האיסלאם האסור בדטרמיניזם שלו, הממתין פסיבית לזעם האל.
לא ההינדואיזם השבוי במעגל הנצחי של הגלגולים שאין להם סוף, משועבד לאליליו ופולחניו הצבעוניים.
לא הנצרות המפנה את עורפה למעשים והמצוות של אל חי – וממציאה מערכת מושאלת משלה – סימולקרום עלוב של המקור.
לא הבודהיזם הממוסס את הכל, את המודע והידיעה, את התודעה ואת מושאה – עד כי אפילו ה"ישנן מחשבות" של יום כבר אינו חל על האין שנותר.