ארכיון חודשי: אוגוסט 2013

פולמוסי אבולוציה – מערכות התרבות העצמאיות

וובר מתאר כיצד נוצרות מערכות אזרחיות שכבר אינן תלויות בשליטים. ברגע שנוצרים מעמדות ומנגנונים אזרחיים של גובי מיסים, מנהלי פנקסים, אוצרי אוצרות וכו' – אין זה כל כך משנה מי הוא המלך.
על אחת כמה וכמה במדינה הדמוקרטית המודרנית – ניתן להחליף את הראש כל ארבע שנים – ועדיין הגוף ימשיך לתפקד מצויין – כי בהתהוות של הרב אדם אין כל כך משמעות לראש כמו שיש משמעות למערכות התרבותיות הרחבות המאפשרות את הקשר ההרמוני בין יחידים שכל אחד מהם עסוק בתחומים שונים.
מנגנון חברתי הוא כמו שלד של הרב-אדם. הוא מכונן מציאות אובייקטיבית – מציאות שהאבולוציה יכולה לחול עליה. מציאות של "צורה" שעוברת תמורות ושינויים בדיוק כפי שהמינים הם "צורה" העוברת תמורות ושינויים. במבט לאחור אפשר לראות כיצד התפתח הפיל מיצור זעיר דמוי ארנב ומבט לאחור ניתן לראות כיצד התפתח מנגנון השירות הציבורי של המדינה המודרנית ממערכות לבלרות קדומות שהיו כרוכות בניהול מדינה, וכיצד צמחה הבנקאות המודרנית מתוך צורות קדומות של חליפין.
הקשר בין ציפור דרור לבין דינוזארים אימתניים נוצר כתוצאה מהתהליכים טרנספורמטיבים החלים על מבנה ברור – ובאותו אופן, התרבות מייצרת מבנים ברורים העוברים שינויים כתוצאה מכוחות אבולוציוניים הפועלים על התרבות

פולמוסי אבולוציה – הפולחני הוא אבולוציוני

וובר מבחין בין דתות פולחניות לדתות גאוליות – והבחנה זו חשובה מאוד לדיון האבולוציוני בתרבות. ברור בעליל שהדתות הפולחניות הצומחות מתוך הנטיות המגיות הבסיסיות של תרבויות בראשיתן, הן הדתות "הראשונות" של האדם.
בין אם מדובר בדת "האבות" ביפן או בסין, בטקסי האירוח המורכבים של הדת ההינדית, או ב[מה?] של האינדיאנים באמריקה – כל הדתות הבראשיתיות הן פולחניות.
האיסלם שהוא דת פולחנית ביסודה, המשלב גם פולחן אבות משמעותי ב[השלם] המתווה את המעשים על פי חיקוי של מעשי הנביא – התפשט היטב במזרח, בהחליפו את הפולחן האלילי בפולחנו של האל האחד הכל יכול.
דתות פולחניות הן "אבולוציוניות" במהותן – מאחר והן פועלות על המציאות בצורה ישירה של מעשים, בדיוק כפי שהאבולוציה מתנהלת במציאות במישור של המעשים.
השועל רודף אחרי הארנבת, והארנבת בורחת מפניו – מעשיו של כל אחד מהם קריטיים להישרדות. המעשים קובעים כאן ולא התודעות. המעשים הם אלה שיוצרים את התהליך האבולוציוני של שכלול יכולות הרדיפה והבריחה של שועלים וארנבות.
אין מקום למדיטציה או התבוננות של אמונה בחייהם של שועלים וארנבות – וגם בחייהן של רוב התרבויות האנושיות –

הבודהיזם והנצרות מתכחשים שניהם לעולם המציאות, לעולם האבולוציוני. הבודהיזם הרואה בכל אשליה, בא לפוגג את עצם המציאות כמסך המצעף את עין המתבונן הסובקייטי – עד לאיונו של המתבונן עצמו (מה שמזכיר קצת את המהלך המזהיר של יום לפני קנט כשאמר שדקרט טועה כאשר אמר "אני חושב משמע אתה קיים" – מי אומר שאם יש מחשבה יש גם חושב? החושב הוא הזייה.
הנצרות מצידה רואה בעולם מעטה חיצוני ושקרי, עבודה של השטן הבאה להסיט את המאמין מאמונתו ולהסיח את דעתו מהעיקר. האידיאלים של הנצרות, בדומה לבודהיזם הם התבדלות מהעולם הזה והבליו, ולכן יכול היה לותר לנהוג באכזריות יתרה במרד האיכרים – משום שגזירת הגורל העולמית אינה מצדיקה התערבות אנושית כלשהי ואין המעשים מעלים ומורידים – בדיוק כפי שמבחינתו של הבודהיסט עולם התופעות והמעשים הוא חסר משמעות אמיתית והמעורבות של היחיד בתוכו אינה אלא שלב ביניים בדרך אל הגאולה.

התקופה המודרנית – מדע והשכלה
המדע מחובר אף הוא אל המעשים ולא אל התודעה – מחובר אל המציאות.
המדע וההשכלה החזירו את האדם אל מסלול הרב-אדמיות המחובר אל המעשים והמציאות.
אנשי מדע יודעים שאין עוסקים בצד הסובייקטיבי הפנימי של המציאות אלא במניפולציות מדוייקות של הצד החיצוני. שום פולחן לא ישתווה לניסוי מתוכנן היטב בפיסיקה קוואנטית – ניסוי שסטייה מזערית ביותר יכולה לשנות את תוצאותיו מן הקצה – כפי שסטייה מכללי הפולחן יכולה להמיט אסון על מי שאמון על ריצוי האלים.
ההומניזם המעניק ליחיד את כוחו לשנות עולם – מחזיר לעולם את כוחו של תשובה – בה קובעים המעשים.
מערכות ביוב מודרניות חשובות מכל דבר אחר.

פולמוסי אבולוציה – תודעת אדם – דתות ופילוסופיה

תודעת אדם – דתות ופילוסופיה
בעוד הדת הפולחנית מנסה להשפיע על המציאות העולמית והחוץ-עולמית באמצעות הפולחנים והטקסים, כגון מגיה, כישוף, או האירוח המיוחד של האליל בהינדואיזם ההודי, במגמה להשפיע על האליל ולגייס את כוחו לטובת המאמין, הדת הגאולית מתמקדת בגאולת היחיד מהעולם – ומלמדת להתנכר לעולם ולאיין את היחיד.
המאבק הזה בין תפיסה של "יחסים בין סובייקט לאובייקט" – בין סובייקט העושה מניפולציה לאובייקטים חיצוניים – אקטים הממשיכים את המגמה האבולוציונית הטבעית של בעלי חיים הפועלים על סביבתם ונפעלים ממנה – לבין תפיסה סוליפסיסטית בה אין אלא סובייקט – וההכרה בכך היא המפתח לגאולה, עובר כחוט השני בין התרבויות והדתות.
הבודהיזם מלמד שהמעשים והריטואלים ריקים, באשר הכל הוא אשליה, כולל הסובייקט כביכול התופס את המעשים הללו.
המקבילה האירופית של תפיסה זו היא עמדתו של יום מול דקרט. כאשר דקרט הצהיר בגאוותו שהוא חושב משמע הוא קיים, השיב לו יום ש"יש מחשבה" אך אין בכך כדי להוכיח שמשהו קיים (ובוודאי לא דקרט) – בכך הביא יום את הפילוסופיה המערבית לעומק ההכרה הבודהיסטית שגם הסובייקט עצמו אינו אלא חלק מהאשליה העולמית, כפי שהכל הוא אשליה.
בא קנט והשיב את המערב אל המעשים, בכך שבלע את הסובייקט באקסיומה "הקופרניקנית" שלו, הקובעת שאכן אין לי אלא סובייקט – אך כך הסובייקט תופס את העולם – כמערכת אובייקטיבית פועלת ונפעלת, ובכך איפשר לנו להישאר בתוך השיח סובייקט-אובייקט כחלק מהאופן הבלתי נמנע בו תופסות המחשבות את העולם.
ואולי ניתן לומר שקנט הוא כמו הבודהיסטווה המואר החוזר להשפיע על העולם מתוך חמלה, למרות שאין העולם אלא מסך אשליה של מי שאינו מואר. האמנם היתה מהפכה קופרניקנית-קנטיאנית שאין קנט אלא כיס תלמאי בתוך הגותו הנחרצת של יום, המפרקת את אשליית הסיבה ומסובב לגורמיה.