ארכיון מחבר: שחר פלד

KALI

תעלומת האסלאם במזרח

תמיד הטרידה אותי השאלה מדוע דווקא האסלאם הוא זה שמתפשט במזרח כמו אש ולא הנצרות, שמסיונריה עשו מאמצים נמרצים כל כך ומלאי אהבה כל כך להמיר את דתם של עובדי האלילים והבודהיסטים.
למה דווקא אסלאם,
אבל כאשר מתחשבים בעמדת הבסיס של המזרח, על אמונת העולם שאין לו סוף המאוכלס במדרגות שונות של מגולגלים הסובלים מדרגות שונות של קלקולי קרמה, אפשר להבין, שני דברים:
1) במזרח אוהבים אלים חזקים!
2) במזרח כל אחד מלך! וזה רק ענין של קרמה שכרגע הוא זוחל על ארבע בזבל. אבל אם יזחל עמוק מספיק, אם יגיע למדרגת סדהו שמת לעולם, בגלגול הבא יוולד מלך נפאל. זה גלוי וידוע לכולם.
והנגזרות:
1) רק אל חזק יתאים. רק אללה הוא אכבר! (לא איזה פגר נבעך על צלב – מה הוא כבר יכול להואיל כשמסתובבים בשטח שדים ורוחות רעבות).
2) דת עבדים מוכים לא תועיל. זה שאתה עבד מוכה זה אשמתך כי קלקלת לעצמך את הקרמה בגלגול הקודם. זה לא סיבה לרחם עליך, אלא לבעוט בך. אבל דת תקיפה שיש בה היררכיות ברורות – זה כבר יותר טוב.
ונראה לי שיש עוד כמה וכמה סיבות (מעמד האשה, פטריאכליות, פוליגמיה, ועוד…).
השאלה היא תמיד מה נקודת המוצא שלך. מהיכן אתה בא – כי נקודת המוצא קובעת את טווח האפשרויות של לאן אתה יכול להגיע בטווח הליכה. הנצרות רחוקה מדי מהמזרח – זה לא עובד טוב. אך המימשק עם האסלאם הוא טוב, הוא נוח וקל. אנשים שקיימו פולחני השתחוויה בני שלושה ימים בהם קמו ונפלו, קמו ונפלו אפיים ארצה על פני קילומטרים רבים בדרכם אל מקדש פולחנם – מסתגלים בקלות רבה לנפילת אפיים חמש-יומית ומוקד עליה מסודר לרגל.
להיפך זה אפילו מרגיע.

OCTOPUS

חופה הפראי של בת גלים

ארבע שנים אנחנו הולכים לחוף בת גלים בחורף.
מים שקופים וקרירים. שמש מרצדת ודגיגים ירקרקים עם עיניים גדולות חולפים על פניך במהירות הבזק.
עכשיו התחדשנו.
הליכות במים. קנינו נעלי גומי והתחלנו לרוץ ולדאות ולשחות ליד החוף.

ישות רב תאית מאובזרת

ישות רב תאית מאובזרת

כך, הבוקר, במשקפת שקופה, שנורקל קדמי וזוג נעלי הליכת מים, נכנסנו ללגונה שלנו, שוחים והולכים בשקיפות הנהדרת. בתוך זמן קצר התחלתי להבחין בענניות קלות במים – משהו שנראה כמו שקית פלסטיק קטנה, עם עכירות שהיתה רק מעט פחותה מזו של המים. נגעתי באצבע. אופסס. ג'ילה. מדוזה???
אבל לא, זה לא נראה כמו מדוזה. זה לא צורב. זה מעויין. וזה צף לו פה ושם וכאן בין הדגים. מה זה?
ובכן, בדיעבד מתברר שאלו הן "מסרקניות ליידי" – חיות מקפא שאינן צורבות ואינן מזיקות לאדם.
הנה, כל כך פשוט. נכנסים לאוטו, נוסעים דרך הנוף האורבני של הדר-עיר עד לחוף בת גלים, נועלים בוטיז, נכנסים למים – והנה, אתה מוצא את עצמך שוחה בין חיות מקפא הנחשבות לאחד המינים הפולשים המזיקים ביותר בעולם משום שהן אוכלות את כל הביצים של מינים אחרים הצפים במים.

מסרקנית טורפנית. לא הפריעה לי

מסרקנית טורפנית. לא הפריעה לי

והרי רק בשבוע שעבר יצא לי לתרגם סקר סביבה ימית של חברת נפט גדולה וסוף סוף נתתי שם לדגים המפוספסים הרגועים הללו שמרחפים להם בתכלת כמעט ללא נוע ואז לפתע צוללים לקרקעית ומרביצים שפשוף על החול – והשמש מתנוצץ בברק של כסף מצידם.
מרמירים קוראים להם.

לשחות בין מרמירים

לשחות בין מרמירים

ובעונה זו מרצדות להן גם להקות האנשובי הירקרקות, המהירות. חומה סובבת של עיניים.

להקות אנשובי - לשחות מחוץ לקופסה

להקות אנשובי – לשחות מחוץ לקופסה

האור הבהיר של שמש החורף חודר מבעד למימשק בין האוויר למים ומאיר את ההיכל הכחלחל הזה שבו מרצדות להן להקות אנושבי, מרחפות להן מסרקניות אציליות ושטים להם מרמירים נוגים, ובתוך כל זה, אנחנו מתרוצצים לנו בנעליים החדשות שלנו, חצי שוחים, חצי רצים, חצי מרחפים, חצי שוחים לנו עם השנורקל הקדמי שלנו, ולפתע, שם, על קרקעית הים, אנו רואים מין עזובה עירונית כזאת, כוסות חד פעמיות, חתיכות עצים וקרעי נייר טואלט, מתנועעים קלות על גבי הקרקעית, ושם, בתוך העזובה הפתאומית הזאת, גם כתם חום מתפשט. מה זה? אני שואל את עצמי. כתם נפט. זיהום. בדיוק סיימתי לתרגם איזה מסמך על מקטעי הנפט, הנפטא והבנזין – אז לך תדע. אחנו בעיר, לא? בת-גלים, צמודים לבסיס, מטר מרמב"ם, מטר מכיכר מאירהוף, שלא יהיה זיהום?
אני מתקרב אל הכתם ומשהו מתפתל שם בפנים, איזו התרחשות. תנועה מפרכסת לבנונית, ודגים מתקרבים ובורחים, מתקרבים ובורחים.
אני מתקרב עוד, מתנשף בתוך השנורקל, צף ממעל. משהו לבנוני, מן חוטים לבנוניים, והכל בתוך זיהום חום, ודגים נושכים שם איזה גוש. מה זה הדבר הזה. לא מצליח לגלות, משהו נשרך שם, מין שרוכים, ארוכים. הדגים נושכים אותם, מושכים אותם. עוד אני מתקרב. עוד.
ואז אני קולט.
מפחיד.מוזר.
ארבע שנים אנחנו הולכים בחורף לים, וכל פעם שאני עושה בעיות – אני מפחד ממדוזות – היא אומרת לי: אל תתרגש כל כך. כולה צריבה קטנה. אין מה לפחד.
איך את לא מפחדת?
אני מפחדת רק מדבר אחד. אני מפחדת מתמנונים.
אין כאן תמנונים, אני אומר.
אבל אני מפחדת מהם, היא אומרת.
מזל שאין כאן, אני אומר.
יש. היא אומרת. הם מסתתרים. שם בסלעים. לכן, אני לא מתקרבת לסלעים.
שטויות, אני אומר. הייתי ליד הסלעים. אין שם תמנונים.
אני מפחדת מתמנונים.
מזל. אני אומר. כי אין כאן. אז אין מה לפחד.
אבל שם, בתוך ענן של זיהום התפתל לו תמנון. תמנון ממש, עם ראש מוזר שאתה לא קולט את הצורה שלו, ושמונה זרועות מפותלות, מתפתלות. והדגים תוקפים אותו מכל עבר, גם מרמירים, אך בעיקר הסרגוסים הארורים, הנשכנים הקבועים של החוף – שתמיד רק מחפשים את העקבים שלך.

דג מכוער ונשכן. אחרי שחטפתי כמה נשיכות מפתיעות אני לא חבר של הסרגוסים.

דג מכוער ונשכן. אחרי שחטפתי כמה נשיכות מפתיעות אני לא חבר של הסרגוסים.


וככל שהם תלשו ותקפו הוא התגולל, המסכן, שם בחול, ומפעם לפעם נפלט מראשו ענן חום שהרתיע אותם לרגע – אך הם מייד חזרו ותקפו. נושכים אותו מכל עבר. אחד הסרגוסים אחז בקצה זרוע ומשך אותה בפיו, מותח אותה עד כדי קריעה. אפשר היה לראות את כוסיות ההדבקה הלבנות לכל אורך הזרוע. בערך 80 ס"מ אורך. התמנון שחרר עוד ענן חום. פיתל קצת את זרועותיו – אבל זה היה פרכוס עלוב, חלוש. הדגים תקפו. אוכלים אותו חי, ולא היה מה לעשות. הוא היה אבוד.
צפתי שם, מעל למאבק הפראי הזה. יצור שאוכלים אותו חי. יצור שנאבק על חייו ונכשל, טרף לסרגוסים מרושעים ולמרמירים הרפתקניים. זרוק בתוך הפסולת ובתוך ענניו שלו עצמו. ובאמת, לא ידעתי מה לעשות. זה היה דוחה ומרתק, זה היה מפלצתי, זה היה משל למשהו – משל ליצור רב אונים, מעין שיווה מרובה זרועות – שיצורים ליליפוטיים עושים בו שמות – אך גם משל למפלצת נוראית רבת-זרועות שמפלצות אחרות קטנות ממנה קורעים אותה לגזרים. כך או כך, אתה ניצב מול האכזריות הנוראית של אבר מן החי ומול הברבריות של טבע אדיש, טבע שהערך הקלורי הוא המניע שלו. חלבון טורף חלבון. הסדר הטבעי של הבריאה. אך איפשהו, איפשהו בשרשרת המזון הזאת, מופיע הנשמה, התודעה – ואי אפשר לראות בשוויון נפש כיצד יצור חכם ומרשים כמו תמנון נקרע לגזרים בידי יצורים נחותים כמו סרגוסים ומרמירים.
תמנון משחרר ענן שחור. לא עזר.

תמנון משחרר ענן שחור. לא עזר.

תראי, אמרתי לאשתי. לא נעים לי להגיד לך. כלומר, אל תילחצי.
מה, מה? מדוזה?
לא, לא מדוזה. באמת זה לא מסוכן אבל זה קצת מלחיץ ומפחיד. תראי. לא נעים לי להגיד לך. אבל יש כאן תמנון.
תוך פחות משלוש שניות היא כבר היתה מחוץ למים.
נעלי הים שוב הוכיחו את עצמם.
ואחר כך, כשנזכרתי שהם בעצם נורא חכמים, נהיה לי עצוב.
כמה מטר מהבית בכחול הנפלא הזה, מתחת לפני הים החלקים, מתבצע הרג אכזרי של יצור ספק-תבוני, אך ללא ספק בעל רגש, ללא ספק בעל תודעה מספקת כדי להאבק על חייו בכל כוחו. ואתה מבין כמה זה הכל שברירי בעצם. וכמה זה הכל חסון בעצם. איך מאחורי כל זה //מסתתרת אימה גדולה ואיך בעת ובעונה אחת, חוצצת המערכת המסודרת של מעשה האנוש בינינו לבין האכזריות האדישה של הטבע.
ולזכר התמנון האבוד שקיפח את חייו הבוקר (אני מקווה בשבילו שהוא כבר מת) הנה שיר הלל קטן לרומנטיקה האבודה של הטבעי הנאצל.

Tie-Guan-Yin-Lineup

מנעמי הטיגאוניין

אזור גידול: מחוז פוג'יאן בסין
ייצור: 25 עד 40 אחוז חמצון
סגנון: כדורים גלולים עם גבעולים
טעם: עמוק ומתוק
ריח: רענן מאוד, פירותי
נוזל: ענבר זהוב
חליטה: חליטות מרובות ב-95 מעלות (חליטה 1-3 המובחרת)
העלים נפתחים בהדרגה עד שמתגלים לבסוף שולי העלים האדמדמים.
תהליך העיבוד: קיטוף ידני; קמילה בשמש; צינון; הקפצה; חמצון; קיבוע; גלגול; ייבוש.
העיבוד מורכב ודורש מומחיות. גם אם העלה איכותי ונקטף במועד האידיאלי – אופיו האמיתי של התה לא יבוא לידי ביטוי ללא עיבוד נכון. לכן, נשמרה שיטת עיבוד הטיגוואניין בסוד במשך דורות רבים.
ערך: הסוגים המשובחים ביותר של טיגווניין נמנים בין סוגי התה היקרים בעולם. אחד המינים נמכר בסביבות 1,000 ש"ח ל-100 גרם.
אל דאגה, אני קניתי ב-50 ש"ח ל-100 גרם.
בשעה חמש. אתם מוזמנים לכוס תה.
שיהיה לכם רק אולונג.

OOLONG

שיהיה לכם אולונג

שנה חדשה.
פעם אחרונה ששאלו את הבן שלי, מה נשמע? הוא ענה: אולונג!
אולונג, בבחינת, מתיקות, אקזוטיות, יוקרה ונחת.
עד לא מזמן, היה רק ויסוצקי, וקצת הייפ של תה ירוק שלא היית בטוח אם זה על אמת או עוד אופנת בריאות חולפת כמו הרבלייף (והסליחה עם מי שעוד תקוע בפרמידה הזאת). אבל אולונג?
בתוך הסקלה האינסופית שבין תה הירוק (ללא חימצון) לתה שחור (חימצון מלא – ואגב בריא פחות או יותר אותו דבר כמו הירוק) מקופלים להם אינספור סוגי תה ברמות חימצון שונות הנקראים "אולונג". סוגי תה המתוארים כבעלי תכונות כמו: ארומטי, מלא, נמרץ, בעל אופי, ארצי, עשבוני, חלק, רך, פירותי, מתוק, כהה, אדום, ירוק-זהוב, ירוק-אזמרגד, בעל ניחוח אפרסקים טהור, נקטף אל ידי קופים (!!!).
בקיצור: שיהיה לכם רק אולונג.

בפוסט הבא: מנעמי האולונג: טי-גוואן-יין
OOLONG

A_New_Dawn

ראש השנה – דין מכוסה ברחמים

שני צדדי המציאות.
הרעב המהותי של היש מתמלא בשובע הבחיריות האנושית, בשובע בניית העולמות של הרב-אדם.
בתודעת הזמן העולמית, ממשיך הדין, והרחמים באים במעשה האנושי המרחיב והמעלה.

תפוח בדבש והכרה במי שלמעלה מכל דמיון.
נשגב מכל רעיון.
הכוח האמיתי הדוחף את המציאות להתעלות.
הכוח הפנימי.
חלק אלוה ממעל.

מתוך אבולוציה עיוורת
darwin-2

מתוך דינים קשים
deathofthedinasuars

ומלחמות
WAR

עולים
עדינות ויופי
ADIN

השראה וחדווה
violinist

דין מכוסה ברחמים, בשר טחון מכוסה בבצק לבן.
איכלו ורעניקס, איכלו.
kisonim

ושתהיה לכם שנה אנושית.
RUAKH AZ

tea

תה והסטוריה

תה ואופיום יש בסין, הארץ הנידחת.
מילא אופיום. ממכר. עוכר.
אבל תה? סתם משקה של סבתות ומטבחים צבאיים.
אך לא. מתברר. שהמשקה הזה. בסך הכל כמה עלעלים סתמיים במים חמים, הרעיד עולמות והחריב ממלכות, חולל מלחמות ושעבד אומות – ריצ'רד השלישי מוכן לתת את ממלכתו בעד סוס – אך מסתבר שלא סוסים אלא כוסות תה היו המנוף שעקר ממלכות, מלכים וקיסרים.
באמת הכל התחיל בצורה לגמרי מינורית. לאחרונה החלטתי להפסיק לשתות קפה (גם ככה זה לא היה משהו – בסך הכל נס קפה של עלית) ולשתות במקום זה תה.
אבל מה, אם כבר עושים שינוי חיים כזה ומחליפים תה בקפה, האם אין זה ראוי לדעת משהו על מה שעומדים לשתות. איזה תה? האם שקית ויסוצקי מרוטה עם אבק שחור בתחתיתה, או מין קפלוטה מהודרת של ליפטון שנראית כמו פרמידה מבריקה. זכרתי מימי נעורי כל מיני קופסאות פח שחורות עם שמות אקוטיים כמו אולונג ואורגנ' פקו.
בקיצור התחלתי לחקור את הנושא, ומן הון להון מצאתי ספר בשם. "תה: המשקה ששינה את העולם" מאת לורה מרטין – שם מפוצץ שגורם לך מייד לעפעף, כמו קוקה קולה טעם החיים ושאר שטיפות – אך ככל שקראתי כך הלכו שערותי וסמרו. פשוט לא יתואר מה התחולל סביב התה.
הנה התקציר של הסיפור:
התה הגיע לראשונה מסין לאמסטרדם לפני קצת יותר מ-400 שנה, ולא נחשב ליותר ממותרות יקרות. אך חמישים שנים אחר כך – הגיע התה לבריטניה – עלים יבשים ומרים למדי במחיר מופקע לכל הדעות – שהפך למשקה הלאומי שלהם.
וכאן התעלומה המרתקת, כיצד ולמה הופך מוצר מותרות כל כך אקזוטי שצריך לחצות יבשות וימים כדי להביאו – לתו ההיכר הלאומי של אומה שלמה – התלויה בכך בגורמים חיצוניים כדי לספק את הצורך שלה – צורך כל כך חזק שכל משאבי האומה גוייסו כדי להבטיח אותו. הדברים שנעשו למען התה ובשם התה שינוי את פני העולם – כפשוטו.
הנה סיפור העלילה:
היו היו סינים שמאוד החזיקו מעצמם, כי הם היו מאוד מסודרים, מאוד בירוקרטיים ומאוד מסורתיים. הסינים לא ספרו אף אחד חוץ מעצמם. אבל כנראה שהיתה שם גם קצת בהלה מכל ההשפעות האירופיות, כי החליטו להיות מאוד לא נחמדים לאירופים וסגרו את ארצם.
בינתיים כבר הספיקו האנגלים לפתח את הצמא שלהם לתה, שהפך במאה התשע עשרה לאובססיה של ממש, אך הסינים היו מוכנים למכור תה רק תמורת כסף (המתכת ממש), והבריטים הביאו כמויות גדולות של כסף מהמכרות שלהם בעולם החדש והמירו אותו בתה בסין שהועבר אחר כך לשולחנות חמש אחר הצהרים באנגליה.
אלא שהמושבות באמריקה ערכו מסיבת תה משל עצמם בבוסטון ונשות בוסטון האציליות הקריבו את שעת התה שלהן למען המאמץ הלאומי, והבריטים התקשו להשיג כסף לממש את תאוות התה.
אל דאגה, אוהבי תה לא ישבעו תה והמוח האימפריאליסטי ממציא פתרונות. הבריטים כבשו שטחים נרחבים בהודו והכריחו את החקלאים ההודיים האומללים לגדל אופיום אותו סחרו לסין תמורת תה. ואחר כך שהסינים כבר צעקו די, די, די, האופיום הורג אותנו – יצאו הבריטים למלחמות האופיום והכריחו אותם להמשיך לרכוש את הסם, תמורת תה, תה, תה.
כך, בכל כוס תה, משוקעת הסטוריה איומה של בצע, יזע, דמעות, דם, ניצול, התמכרויות, אכזריות – אך גם, מה שהעולם עשה משם: כיצד הצליחו הסינים למחוק את האופיום באמצעות קומוניזם. כיצד הפך מחוז דרג'ילינג בהודו לבירת תה עולמית, כיצד הפכה ניגריה היום ליצרנית התה הגדולה בעולם… ולמה אנו שותים רק "תה", אבקה שחורה בתוך שקיק נייר, ולא אלף סוגים של תה לבן, ירוק, שחור, אולונג, ופור'אה על כל מיניהם וזניהם – עולם שלם של אנינות תה המשקפת מאות שנות פיתוח ומורכבות העולה על אנינות יין, גבינות וקפה.
דברים משתנים, מתגלגלים, משתכחים וחוזרים – והים הגדול של האינטרנט משיב את הגלים אל החוף.

12steps-1

נצרות ואנונימיים

לשאלת "נוצריותן" של קבוצות האנונימיים[1]

שחר פלד

 

מבוא

מאמר זה נכתב בעקבות טענות שהועלו נגד קבוצות האנונימיים שהן כביכול 'נוצריות' ונוגדות את 'רוח היהדות'. אני בוחן כאן את הטענות ומשווה בין אמונת ה'אנונימיים' לבין אמונות יסוד של הנצרות – ומראה שלמעשה לא מדובר כאן בנצרות, לא מצד ההלכה ולא מצד ההשקפה, אלא באמונה 'חדשה' שאינה סותרת את רוח היהדות.

מקורות נוצריים?

יש הדוחים את האנונימיים באופן קטגורי בטענה שאין מה ללמוד ממה שבא מהנצרות – ואין מקום לחקור יותר מדי אם הוא טוב או רע או מכוער – די בהקבלה החיצונית בין "הודאת חוסר האונים" של צעד אחד, לבין עיקרון "חוסר האונים" הנוצרי כדי לפסול את הקבוצות על הסף.

טענה זו בעייתית מכמה בחינות:

  • קבוצות האנונימיים צמחו מקבוצות שהגוון שלהן הוא יותר רוחני/ניו-אייג' מאשר נוצרי (כפי שאפרט להלן).
  • מה קורה כאשר נוצרים מתבדלים מאמונתם הנוצרית? כיצד נקטלג למשל את ניוטון כאשר הוא דחה את אמונת השילוש כבזיון לאמונה (ולכן סרב לעמוד בראשות טריניטי קולג').
  • תכנים רבים השאובים כביכול מהנצרות, שאובים למעשה מהיהדות שנגזלה על ידי הנצרות. כך למשל, לאוזן יהודית משפט כמו: "יש"ו אמר: ואהבת לרעך כמוך" מגוחך לחלוטין, אך דווקא אמירה זו: "ואהבת לרעך כמוך", היא המוטיב החורז את שיטתו של פוקס אמט, שמייסדי האנונימיים לקחו אלמנטים מתורתו. יש"ו, כידוע, היה פלגיאט, ואין שום סיבה שנניח לו להתהדר בבעלות על תכנים שמקורם ביהדות.

אי-נוצריות מוצהרת

לא ניתן להחשיב את הקבוצות כ"נוצריות", מאחר ואין הן קשורות לנצרות בשום דרך מוצהרת. הן אינן סוגדות ליש"ו, ואינן לא כנסיה ולא זרם דתי. הן אף מדגישות את אי זיהוי האמונה עם דת כלשהי באמצעות הפניה אל "אלוהים כפי שאנו מבינים אותו". מבקרים נוצריים של התוכנית מתייחסים לעיתים קרובות לניסוח זה ככפירה באלוהותו של יש"ו.

אחד הסממנים האנטי-נוצריים הבולטים של הקבוצות היא הוקעת הזלזול במעשים. אנשים בקבוצות רגילים לומר: "אמונה ללא מעשים – מתה", או "אמונה ללא עשייה היא הזיה" וגם, באורח יומיומי: "תהיה לי תוכנית – ורק להיום אעשה אותה בעזרת ה'". בניגוד לנצרות הבוחלת במעשים, המעשים הם הליבה של האנונימיים.

ביל ווילסון, מייסד האנונימיים הצהיר על עצמו כ"אגנוסטי" ופעל במודע לעקור את הנצרות מתוך רעיונותיה של קבוצת אוקספורד ושל פוקס אמט (שכבר הם שייכים למעשה לאמונות ניו-אייג' ולא לנצרות – למרות שתיארו את עצמם כנוצרים) ולזקקם לכדי תוכנית רוחנית ומעשית שאין בה דבר מעבודה זרה ומנצרות. קבוצות האנונימיים מצהירות על עצמן בתוקף רב שאין הן "דת".


התיאולוגיה של האנונימיים

הדגש של הקבוצות הוא על אמונה באלוהים הקיים ברמה 'קדם-תודעתית', כנוכחות אוניברסאלית שדי רק להסיר את ההתנגדות כלפיה כדי לחוש בה. "דמיינו לעצמכם חיים ללא אמונה!" כותב מייסד התוכנית ב"ספר הגדול": "לו כל מה שהיה לנו היה ההגיון הטהור, לא היו אלה חיים. אך אנו האמנו בחיים – כמובן שהאמנו. לא יכולנו להוכיח את החיים במובן שמוכחים שקו ישר הוא המרחק הקצר ביותר בין שתי נקודות, ובכל זאת, החיים היו שם. האם נוכל עדיין לומר שכל העסק אינו אלא צבר אלקטרונים שנוצר מכלום, שאין לו משמעות והוא הולך ומסתחרר לעבר ייעוד של כלום? כמובן שלא יכולנו! האלקטרונים עצמם נראו יותר אינטליגנטים מכך. כך לפחות אמר הכימאי".[2]

בסופו של דבר הציב ביל ווילסון חזון אימננטי של אלוהים הנמצא בקרב המאמין, כ"מציאות גדולה" הנמצא בתוך האדם עצמו: "לבסוף ראינו שהאמונה בסוג כלשהו של אלוהים היא חלק מהעצמיות שלנו, בדיוק כפי שהתחושות שיש לנו כלפי חבר הם חלק מאיתנו. לעיתים היה עלינו לחפש את האלוהים ללא מורא, אך הוא היה שם. הוא מוחשי לא פחות מאיתנו. מצאנו את "המציאות הגדולה" עמוק עמוק בתוכנו. בחשבון האחרון רק שם ניתן למצוא אותו. כך היא במקרה שלנו". [3]

פרק מרכזי וארוך בספר הגדול בשם "אנו האגנוסטיים" דן בשאלת האמונה והקשר בין האדם לאלוהים: "מטרתו המרכזית של הספר היא לאפשר לך למצוא כוח גדול ממך שיפתור לך את הבעיה… משמעות הדבר היא שאנו עומדים לדבר על אלוהים. כאן מתעוררת בעיה עם האגנוסטיים. פעמים רבות אנו מדברים לאיש חדש ורואים כיצד תקוותו מתעוררת כאשר אנו מזכירים את בעיות האלכוהוליזם שלו ומסבירים את החברותא שלנו. אך פניו נופלות כאשר אנו מעלים נושאים רוחניים, במיוחד כאשר אנו מזכירים את אלוהים… "[4]

"… אנו יודעים כיצד הוא מרגיש – היינו שותפים לספקותיו הכנים ולדעותיו הקדומות. חלק מאיתנו היו אנטי-דתיים קיצוניים… הסתכלנו מתוך ספקנות על עולם מסוכסך זה, עם מערכותיו התיאולוגיות המסוכסכות ואסונות בלתי מוסברים… כיצד אפשר שישות עליונה קשורה לכל זה? אולם, ברגעים אחרים, מצאנו עצמנו חושבים, כאשר הוקסמנו על ידי אור הכוכבים, 'מי, אם כן, עשה כל זאת'? היתה תחושה של יראת רוממות ופליאה, אך היא היתה רגעית וחומקת…

… מצאנו במהירה שאם יכולנו להניח לדעותינו הקדומות ולהביע אפילו נכונות להאמין בכוח גדול מאיתנו, התחלנו לקבל תוצאות גם אם לא היה ביכולתו של אף אחד מאיתנו להגדיר בצורה מלאה או להבין את הכוח הנקרא אלוהים".

"כאשר ראינו כיצד אחרים פותרים את הבעיות שלהם באמצעות הסתמכות פשוטה על רוח היקום, נאלצנו להפסיק לפקפק בכוחו של אלוהים. הרעיונות שלנו לא עבדו, אך רעיון האלוהים עבד"[5].

ברור אם כן, שאלוהי התוכנית "תפור לפי מידה" כ"רעיון אלוהי שעובד". אלוהי התוכנית נגזר מהאוריינטציה הטיפולית של התוכנית ויש לו הגדרה אחת: שהוא מסוגל להחזיר למתמכר את שפיות דעתו. למרות שבצעד שלוש נדמה שההגדרה של "אלוהים" בתוכנית נשארת פתוחה "להבנת" המתרפא – אין זה כך, כי התוכנית מגדירה את אמונתה בצורה ברורה לחלוטין: "אמונה שכוח גדול מאיתנו יכול להחזיר לנו את שפיות דעתנו".

מבחינה תיאולוגית בניגוד לדימויי אלוהים "מדולדלים וקצופים" המדכאים את רוח המאמין, ניתן להצביע על אלוהי האנונימיים כבא מהמקום היותר טוב בנשמת המתרפא – מהרצון שלו להתרפא, מהשאיפה שלו להרגיש טוב, לנהל את חייו בצורה שפויה ולחיות חיים מלאים ושמחים. זוהי אלוהות של החלמה, הצומחת מהמקום השפוי שעוד נותר באנשים שלעיתים הגיעו לאובדן צלם אנוש, אנשים סוערים ומבולבלים, מלאי אשם ואובדניות – הנאחזים באמונה באלוהים ששורשו הוא הרצון שלהם להחלים ומהותו יכולתו לעזור להם להחלים. ביל ווילסון התייחס במפורש לנקודה זו של אלוהים שמקורו בלב המאמין כאשר כתב: "הבנו לבסוף שהאמונה בסוג כלשהו של אלוהים היא חלק מהמהות שלנו… מצאנו את 'המציאות הגדולה' עמוק בתוכנו. בחשבון האחרון, רק שם ניתן למצוא אותו."[6]

אוריינטציה של תשובה

עיון מקרוב בתיאולוגיה ובפרקטיקה של הקבוצות מלמד שמדובר בתנועת תשובה במובן היהודי של המילה.

בספר הגדול כתוב: "הבעיות שלנו, אנו סבורים, הם מעשי ידינו. הם נובעים מתוך עצמנו – המתמכר הוא דוגמה קיצונית של רצון-עצמי משתולל" – אם ננסח זאת במונחים יהודיים: הרי שמדובר בהודאה באחריות על המעשים – כאשר הרצון העצמי "המשתולל" הוא היצר הרע.

"בשלב הבא, התחלנו במסלול של פעולה נמרצת, כאשר הצעד הראשון הוא ניקוי-בית אישי שרבים מאיתנו לא ניסו מעולם. למרות שהחלטתנו [למסור את החיים והרצון לאלוהים] היתה צעד מכריע וחיוני, לא תהיה לה השפעה של קבע אם לא נלווה אותה מייד במאמץ נמרץ להתייצב לנוכח אותם דברים בתוכנו החוסמים אותנו, ולהיפטר מהם. ההתמכרות שלנו היתה רק סימפטום. היה עלינו לרדת לסיבות ולתנאים. לכן, התחלנו בספירת מלאי אישית. "זה היה צעד ארבע".

ב-12 ו-12 כותב ביל ווילסון שדי בנכונות הקטנה ביותר כדי לפתוח את הדלת לאמונה, ולמעשה ברגע שאדם מגיע לתוכנית הוא כבר מביע בזאת נכונות לתיקון. נכונות לאמונה שכח גדול ממנו יכול להשיב לו את שפיותו, ובהסכמתו לפעול על פי התוכנית הוא למעשה מסכים למסור את רצונו ואת חייו לידי כוח גדול ממנו. "כבר קיימת נכונות", כותב ווילסון, "לוותר על הרעיונות העצמיים לגבי בעיית האלכוהול לטובת הרעיונות שמציעה קבוצת אלכוהוליסטים אנונימיים, והמצטרף החדש חש שהקבוצה מציעה לו חוף מבטחים בלעדי לספינתו הרעועה. האם אין זו מסירת הרצון והחיים להשגחת אלוהים"?

"כיצד, אם כן, בדיוק", כותב ווילסון, "יכול אדם בעל נכונות למסור את רצונו וחייב לכוח גבוה ממנו? ראינו שהוא כבר התחיל בכך כאשר למד להסתמך על הקבוצה כפתרון לבעיית האלכוהול שלו, אך חייו עדיין בלתי מנוהלים גם אם כבר הפסיק לשתות. עדיין אין כאן פיכחון קבוע וחיים מועילים ומלאי סיפוק… וזהו מקומם של שאר הצעדים בתוכנית. רק פעולה ועשייה מתמדת של הצעדים כדרך חיים יכולה להביא לתוצאה המבוקשת".

ההיפוך התיאולוגי של ההודאה בחוסר יכולת

כידוע, טענת חוסר האונים וחוסר היכולת של האדם – היא אחת מהאושיות התיאולוגיות של הנצרות ותנאי הכרחי ל"ישועתו" של יש"ו. על פי עקרון זה מי שלא יודע כמה הוא לא שווה כלום, לא יוכל ליהנות מישועה זו. מתוך תפיסה זו נובעת תביעת הנצרות לזנוח את המעשים והדגש על החטא הקדמון. האדם הוא חוטא במהות וחסר אונים לשנות זאת, ושום פעולה שלו אינה יכולה להושיע אותו – אלא רק יש"ו לבדו.[7]

כביכול, נדמה שהצעד הראשון מהדהד עקרון תיאולוגי זה: "הודינו שאנו חסרי יכולת ביחס להתמכרות שלנו, שחיינו הפכו לבלתי ניתנים לניהול". אולם בפועל מתברר שמדובר דווקא במי ש"מודה ועוזב". ההכחשה, הסירוב להודות, היא אחד המאפיינים הבולטים ביותר של "המכור" – המתעלם ממצבו ומכחיש שההתמכרות השתלטה על חייו, ושל בעל היצר שאינו מוכן להודות בחטאו. עתה מתבקש המתמכר להודות בהתמכרותו, והשאלות הרבות, שחלק מהקבוצות נוהגות להציב בפני חבריהן במסגרת צעד 1, מובילות אותו להכרה בעומק ההשפעה של ההתמכרות ופעולתה ההרסנית על כל אורחות חייו, כולל גופו, פרנסתו, משפחתו, כישרונו ועוד. הדגש כבר אינו על "חוסר היכולת" אלא על "ההודאה" – על היציאה מההכחשה של ההתמכרות, מההכחשה שאין בעיה. שהכל בסדר.

ברור בעליל שאדם שמגיע לקבוצות, שהולך שבוע אחר שבוע לטפל בהתמכרות שלו – אינו חסר אונים. קבוצות רבות הן דינמיות מאוד ונחושות מאוד במובן זה של שינוי המעשים. למשל הסיסמה של קבוצות גריישיט "ויהי מה" היא בדיוק ההיפך מ"חוסר אונים": מאחר והיא נוקטת התעקשות מוחלטת "ויהי מה" לא ליפול להתנהגות הכפייתית.

ההודאה בחוסר אונים היא הודאה על האמת של מציאות נתונה- המתמכר רוצה אבל לא יכול להפסיק, הוא מודה שאין לו כוחות לעשות זאת בעצמו. לכן, הנוסח הוא "הודינו" ולא "אידאולוגית אנו חושבים שצריך לוותר…". כאן יש גם מקום להדגיש את החשיבות של צעד אחד כהכנה לצעדים 2 ו-3 שהם הכרה ב"בעל הכוחות כולם" ונסיון כנה לקבל הדרכה ואונים מבחוץ. הדבר דומה להודאה במחלה על מנת להיות נכון לבלוע את התרופה ולא על מנת להצדיק עצמו ולהישאר חולה.

הצד המעשי של קבוצות האנונימיים

בין הצדדים המעשיים הרבים של הקבוצות המתיישבים היטב עם רעיונות של תשובה ותיקון, ניתן למנות:

כלים

כל אחת מתוכניות האנונימיים כוללת "כלים" שונים שהמתרפא מיישם על מנת להחלים. יש כלים שהם ספציפיים לקבוצות מסוימות בלבד – למשל: הכלי של מעקב הוצאות בקבוצה למתמכרים לחובות (DA) או הכלי של שקילת המזון בקבוצה של מתמכרים לאוכל (Greysheet) ויש כלים המשותפים לכל התוכניות. מכורים רבים משתמשים בכל הכלים הללו בכל יום – וכל הכלים מתמקדים בגמילה ובהימנעות מההתמכרות – זוהי תרפיה אינטנסיבית מאוד של מי שמוכן ללכת "לכל מרחק" כדי להיגמל.

צעד אפס – הימנעות

ניתן לקרוא "צעד אפס" לכלי הנקרא בתוכניות: הימנעות, ניקיון, פיכחון ועוד. צעד האפס הוא הדבר הראשון שעושה המתמכר המגיע לתוכנית אנונימיים: הוא מרפה מההתמכרות שלו. למעשה, התוכנית מתחילה בגמילה מיידית ותובעת מהמשתתף לעזוב מייד את ההתמכרות שבגינה הגיע אליה. משתתפי התוכניות נוהגים להצהיר על מספר הימים הנקיים שצברו, שבהם לא השתמשו בסם ובהם לא ביצעו את הפעילות הכפייתית המתמכרת, למשל: "שלום, שמי אברהם, אני מכור לאלכוהול ולא נגעתי באלכוהול מזה 578 ימים". בקבוצות רבות ההימנעות היא תנאי למילוי תפקידים שונים בקבוצה כמו הדרכה לחדשים או פעילות כמאמן.

כך, לפני תחילת הצעדים, לפני ההודאה ש"ההתמכרות הפכה את חייהם לבלתי ניתנים לניהול", עושים משתתפי התוכנית צעד ראשון כדי להשיב לעצמם את השליטה: הם עוזבים את ההתמכרות. באופן זה הופכת התוכנית לתוכנית טיפול אקטיבית וממוקדת ביותר. המכור מגיע לתוכנית מתוך רצון חזק ושאיפה עמוקה להפסיק את ההתמכרות שלו – והדבר הראשון שהוא עושה, עוד לפני כל פעולת גמילה, הוא לעזוב את ההתמכרות. שאר הכלים של התוכנית מטפלים למעשה בתגובות הקשות המתעוררות במתמכר בעקבות מניעת הסם – כל הכוחות הנפשיים והגופניים המסתערים על המכור כאשר הוא מנסה לחדול. וכאן, מייד אחרי צעד אפס – עזיבת הסם- נכנסים שאר הכלים של התוכנית כדי לעבור עם המכור את כל תהליך הגמילה.

תפילת השלווה

בתחילה ובסיום של כל פגישה אומרים כל המשתתפים ביחד את תפילת השלווה, שהנוסח שלה הוא:

אלי,

תן בי (בנו) את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי (ביכולתנו) לשנותם,

את האומץ לשנות את אשר ביכולתי (ביכולתנו)

ואת התבונה להבחין בין השניים.

 

תפילה זו, המלווה את חייו של כל מי שמשתתף בקבוצות האנונימיים, מהווה את התמצית של התוכנית: הקבלה של המחלה באורך רוח וסבלנות, האומץ לעשות מעשים – והתבונה להבחין בין השניים, המסמנת למעשה קו מתמיד של שינוי וצמיחה – ככל שמתעצמת יכולתם של המשתתפים בקבוצות לטפל בדברים שבעבר לא היה ביכולתם לשנותם, ועתה הם מצליחים להתמודד איתם. המרכזיות של תפילה זו נובעת מהדרך בה היא מסכמת את עיקרי התוכנית:

המתמכר מגיע לקבוצה שבור והוא מתבקש להפסיק להכחיש ולקבל את קיומה של בעייתו: אומרים לו – די להכחשה. יש לך בעיה שאתה לא יכול לפתור. תודה בזה. ואחרי שהוא מכיר במחלה. הוא מתחיל להפעיל את תבונתו ומוצא דרכים לשנות עוד ועוד דברים – כאשר כל זה הוא חלק מתפילה הנשענת על "כוח גדול ממנו". מערך זה של קבלה-שינוי-אבחנה מתוך תפילה הפוך את התוכנית לדינמית, לא פסיבית, ומאופיינת על ידי שינוי מתמיד.

צעדים

בעוד ששאר כלי התוכנית הם מערכות תמיכה וכלים מעשיים המסייעים למתמכר לשנות את התנהגותו ואורחותיו, הצעדים של התוכנית הם הכלים התרפויטיים המרכזיים שלה. הם מכוונים את המיקוד של המתמכר מהעיסוק בעצמו אל האפשרות הרוחנית שאלוהים יעזור לו לצאת ממצבו הקשה, והם מטפלים ישירות במניעי העומק להתמכרות כמו טינות ופחדים הגורמים למתמכר לברוח אל הסם. חלק זה של התוכנית הנקרא "צעד 4" המתואר בתוכנית כ"ספירת מלאי" של איש עסקים בסוף השנה – על מנת לדעת מה יש לו במחסן – דומה מאוד לרעיון "חשבון נפש" ביהדות. במיוחד כאשר מגמתו היא "מודה ועוזב": הרעיון של צעד 4 הוא להודות בכל העוונות ופגמי האופי ולעזבם בידי הקב"ה.

אמנם, מגמתו של צעד 4 בתוכנית אינה להפוך את האדם ל"צדיק", אלא לסייע לו להתמודד עם הגורמים הנפשיים הדוחפים אותו אל ההתמכרות, אך ניסיונם המצטבר של מיליוני מתמכרים מצביע על כך שדווקא מידות רעות של טינה, כעס, פחד ועוד – דוחפים את האדם אל ההתמכרות – ויש צורך לעקור מצבים אלה אם רוצים להחלים – ומי שמחלים הופך מעצם העניין לבעל תשובה. הדרישה "למסור" את צעד 4 תואמת אף היא את הרעיון של הקב"ה כ"נושא עוון" – האנונימיים מוסרים לקב"ה את עוונותיהם – כי רק הוא יכול לשאתם.

המקורות של קבוצות האנונימיים

גם כאשר דנים ב'מקורות' של קבוצת האנונימיים, יש לזכור שמדובר למעשה ביצירה מקורית ומפתיעה של מייסדי אלכוהוליסטים אנונימיים ושל המשתתפים הרבים בקבוצות אנונימיים במהלך כמעט 80 שנות פעילות, ש"ניסיונם, כוחם ותקוותם" הביא ל"חוכמת גמילה" עמוקה ורחבה. כיום יש מגוון רחב מאוד של תוכניות האנונימיים המתמקדות בכל סוג של התמכרות שניתן להעלות על הדעת – וכל תוכנית ייחודית מצמיחה חוכמה משלה המתגבשת כחלק מ"ספרות" העוסקת בהתמכרות המסוימת. כך, חוכמת המכורים לחובות מציעה כלים מעשיים למעקב אחר כספים והכנת "תוכנית הוצאות", חוכמת המכורים לאוכל מציעה תוכנית אוכל ועצות כמו "מתקשרים לפני הביס הראשון", וחוכמת האמנים המכורים לבטלה מציעה ליצור 5 דקות ביום. מדובר בתהליך דינמי ופורה של גיבוש חוכמת חיים מעשית בשילוב עם אמונה.

בראשיתה, צמחה התוכנית מתוך החיפוש של ביל ווילסון, אלכוהוליסט ניו יורקי, אחר פתרון לאלכוהוליזם שלו והוא מציין 3 נקודות השפעה קריטיות שהובילו אותו בסופו של דבר לגבש את התוכנית:

ההשפעה הראשונה היתה השפעתו של רופא מומחה לטיפול באלכוהוליזם, בשם ד"ר סילקוורת' שניהל בית חולים להתמכרות לסמים ואלכוהול בשנות ה-30 של המאה הקודמת – ואבחן את האלכוהוליזם כמחלה. כפתולוגיה. ולא כעניין של חולשת כוח רצון או פגם מוסרי.

ההשפעה השניה היתה השפעתו של הפסיכולוג המפורסם ד"ר יונג, שטיפל באלכוהוליסט במשך יותר משנה ובסופו של דבר אמר לו שמחלתו חשוכת מרפא ואין הפסיכולוגיה יכולה לעזור לו, אלא רק פתרון רוחני יוכל להועיל.

ההשפעה השלישית היתה קבוצת אוקספורד ממנה שאב ביל וו. רעיונות לתוכנית האנונימיים, דרשן בשום פוקס אמט, והשפעות שונות שעלו מתוך הדיונים של חברי הקבוצה ברעיונות וטקסטים רוחניים – במגמה לזקק מהם את מה שיועיל להם להיגמל מהתמכרותם.

"קבוצות אקוספורד", מייסודו של הכומר הלותרני בוכמן, דגלה בכניעה מוחלטת, הדרכת רוח הקודש, וידויים קבוצתיים, חיים על פי אמונה ותפילה. הם החזיקו בארבעה "אבסולוטים": אהבה, טהרה, כנות וחוסר אנוכיות ובחמישה "פרינציפים": בטחון, וידוי, שכנוע, המרת דת והתמדה. הם ראו ייעוד בהעברה אגרסיבית (מסיונרית) של המסר שלהם בכל מקום.

פוקס אמט דגל ב"מדע אלוהי" ו"במחשבה חדשה" לפיהם צריך בכל מצב לחשוב על האלוהי ובכך לפתור את הבעיה, יש לחיות באופן מוחלט "בהווה", ולהציב את "ואהבת לרעך כמוך" כעקרון המרכזי של החיים.

למרות ששני מקורות אלה הגדירו את עצמם כנוצרים – מבחינה תיאולוגית הם שייכים למעשה לזרם ה"מחשבה החדשה" שדגלה ברעיון של "חוכמה אינסופית" הנמצאת בכל מקום והדגישה שהאלוהים שוכן בנשמתו של כל אדם – תוך חריגה קיצונית מהדוקטרינה של החטא הקדמון. אכן, זרמים נוצרים שמרנים הוקיעו זרם זה בטענה שהדגש שהוא שם על אלוהים אינסופי, כל-יכול וכל-נמצא הנגיש לכל אחד באמצעות תפילה ומודעות – "הופך את יש"ו למיותר".

המקור השלישי, המוזכר המוזכר באופן מפורש ב"ספר הגדול", היה, כאמור, "הפסיכואנליטיקאי יונג", שנתן את הדחיפה הראשונית והרדיקלית להוצאת המושג האלוהי מתחום הדת ואימוצו למטרות תרפויטיות. יונג לא רק הסביר למטופל האלכוהוליסט שלו שרק "חוויה רוחנית חיונית" יכולה להצילו, אלא גם הדגיש בפניו שאין ב"אמונתו הדתית" כדי לספק את החוויה הרוחנית החיונית הדרושה[8].

אפשר שגם הרעיון המובא ב"צעד 3"[9] של "אלוהים כפי שאנו מבינים אותו" שאוב אף הוא מיונג שכתב על אלוהים כמסתורין הנמצא מעבר להבנה אנושית וטען שאנשים יוצרים דמות אלוהים משל עצמם כאשר הם מנסים להבינו – דמות שלעולם אינה יכולה להיות מדויקת.

רבים מונים את "קבוצות אוקספורד", את שיטת "המחשבה החדשה" ואת יונג עצמו, בין ההשפעות שמתוכן צמחו בהמשך תיאולוגיות הניו-האייג' המייחסות ליחיד את הסמכות הבלעדית לעיצוב הקשר שלו עם אלוהים.[10] במובן זה ניתן להצביע על אלמנטים של תוכניות האנונימיים המקבילים לאלמנטים של ניו-אייג', ובכל מקרה ברור שמקורות אלה עצמם כבר רוקנו את הצורות הנוצריות ממשמעותן המקורית, ובהמשך עברו טרנספורמציה נוספת ומרחיקת לכת בידי משתתפי הקבוצות אל ההקשר תרפויטי. בעודו לוקח את הרעיון של נוכחות אלוהית קבועה שהיא "המציאות הגדולה" – ביל ווילסון מתכתב עם התפיסה המטריאליסטית של המדע – ומעלה את הטענה של אלוהים החי בקרב האדם – כתופעה שהמדע אינה יכולה להסבירה כעצם החיים – ולמעשה הוא מציב מעין 'רף מינימום' של אמונה – שאם רק תואיל להתנער מדעותיך הקדומות (המטריאליסטיות) תוכל לאחוז בה בקלות, כפי שאתה חש את חייך – בלא שתוכל להסבירם.


אמונת האנונימיים מול יהדות ונצרות

בסופו של דבר, למרות שאמונת האנונימיים אינה יהדות, היא הרבה יותר קרובה אליה מצד ההשקפה והמעשים מאשר לנצרות. להלן מובאות שתי טבלאות השוואה.

אנונימיים מול יהדות

האנונימיים יהדות
גישה מעשית – אמונה ללא מעשים היא הזיה. גישה מעשית – אין טובל ושרץ בידו. רק המעשים מתקנים.
עזיבת ההתמכרות –עזיבה מוחלטת ומיידית של מושא ההתמכרות היא הפעולה המקדימה והראשונה של כל תוכנית. עזיבת החטא – הצעד הראשון בכל תיקון מוסרי הוא עזיבת החטא.
הישענות על אלוהים השענות על הקב"ה
חשבון נפש נוקב וחסר פחד של המתמכר כדי לאתר את הפגמים שהובילו אותו להתמכרות חשבון נפש נוקב וחסר פחד של בעל התשובה
הודאה על הפגמים ובקשה מאלוהים שיסיר אותם מודה ועוזב – מבקש רחמים
מעשי כפרה מעשי כפרה
חשבון נפש קבוע חשבון נפש קבוע
דגש על מעשים שמובילים להחלמה (אמונה ללא מעשים תמות) דגש על מעשים של תשובה.

 

אנונימיים מול נצרות

הנושא אמונות יסוד מסורתיות המשותפות לכל זרמי הנצרות העיקריים[11] אנונימיים
אמונת השילוש. האלוהים הוא הבן, האב ורוח הקודש. אינם מטיפים לאמונת השילוש.
הבן מאוחד עם האב. יש"ו הוא אל-אדם. הוא לגמרי אנושי ולגמרי אלוהי. אינם מטיפים לאמונה ביש"ו
תחייתו של יש"ו. יש"ו מת וחזר לחיים. אינם מטיפים לתחייתו של יש"ו
החטא הקדמון החטא הקדמון הפך את כל בני האדם לחוטאים. רק חסדו של יש"ו יכול להצילם. אינם מתייחסים ל"חטא קדמון". המשתתפים אינם חוטאים אלא חולים. עושים חשבון נפש כדי להתנקות מהמחלה.
אמונה מול מעשים רק האמונה ביש"ו ולא המעשים, היא הגואלת את האדם. אמונה ללא מעשים היא הזייה. המעשים הם המפתח לחשיבה נכונה.
מותו של יש"ו מכפר יש"ו כיפר במותו על חטאי האנושות כולה. המשתתף מכפר בעצמו על פגיעות באחרים.
גזרה קדמונה (פרדסטינציה) פרוטסטנטים: האל גוזר מראש מי לגן-עדן ומי לגיהנום. אין בחירה חופשית.קתולים: האל גוזר מראש מי לגן-עדן, אך לא מי לגיהנום (יש בחירה חופשית לחטוא). אין פרדסטינציה. כל אחד יכול להחלים אם יש לו כנות, נכונות ופתיחות.
גיהנום נצחי כל הזרמים הנוצרים העיקריים מאמינים בגיהנום נצחי המיקוד אינו בעונש אלא בהחלמה ועזיבת המעשה הקלוקל.

 

[1] למרות שנפוצה מאוד התווית "קבוצות 12 צעדים" – העדפתי כאן את ההגדרה "קבוצות אנונימיים" – משום ש-12 הצעדים הם רק כלי אחד מתוך מערך כלים רחב בהרבה שמפעילות קבוצות האנונימיים.

[2] בתרגום חופשי מתוך הספר הגדול, מהדורה רביעית, עמ' 54.

[3] בתרגום חופשי מתוך הספר הגדול, מהדורה רביעית, עמ' 55.

[4] בתרגום חופשי מתוך הספר הגדול, מהדורה רביעית, עמ' 45.

[5] הספר הגדול, מהדורה רביעית, עמ' 52.

[6] הספר הגדול, מהדורה רביעית, עמ' 55.

[7] אפשר שזהו העקרון החשוב ביותר המפריד הפרדה חדה בין נצרות ליהדות – באשר על פי היהדות האדם הוא בחירי, יכול לתקן את מעשיו, וקיום מצוות התורה מוחק את החטא הקדמון.

[8] הספר הגדול, מהדורה רביעית, עמ' 27.

[9] מסרנו את רצוננו ואת חיינו להשגחת אלוהים, כפי שאנו מבינים אותו.

[10] רעיונות שמקורם הקדום יותר הוא כמובן המהפכה הפרוטסטנטית – אך נראה שכאן הם נגזרים דווקא מהגלגולים החילוניים המאוחרים יותר של השפעה זו על צמיחת ההומניזם והאינדיבידואליזם.

[11]          קתולים (1000 מליון), אורתודוכסים (300 מליון) ופרוטסטנטים (500 מליון) (כולל הזרמים הפרוטסטנטים הראשיים: לותרנים (66 מליון), פרסביטרים (75 מליון), אנגליקנים/אפיסקופלים (77 מליון), מתודיסטים (11 מליון) בפטיסטים (43 מליון) וכו', וזרמים חדשים, כמו הזרם הפנטקוסטי (מליאת האל) (63 מליון)). באופן כללי נאמד מספר הנוצרים בעולם בסביבות 2 מיליארד בני אדם, והנצרות נחשבת לדת הגדולה בעולם.

AllsWellENGLISH

דב ומסרק דב ביום גשם

דב משועמם ביום סגריר. מסרק-דב עסוק. האם יצליח דב להעסיק את עצמו?
בשעה טובה הוצאתי את ספר הילדים הקטן הזה לעולם.
הספר הוא פרי אהבתי העתיקה לדובים, ובמיוחד פדינגנטון שליווה אותי שנים רבות עם ציוריה המדהימים של פגי פורטנום.
אני מביא כאן את העמודים הראשונים. המתלהבים יכולים לרכוש את הגירסה האנגלית באמזון.קום

RD1

RD2

RD3

RD4

RD5

white-hat

התנכרות העצמי

יום חמישי. חמש וחצי לפנות בוקר הוא קם.
קצת הזוי, מעורפל, מדוכדך, לא ברור.
חייב לעשות משהו. איזו טלטלה.
חייב לעבור למקום אחר שהוא לא אני – משהו שונה, מנער, לא מחושב. משהו רחוק מכל ההמולה הזאת של איומים ופיצוצים.
רק ללכת ללכת, או אולי לשכוח וללכת.
גוגל פורש קנוקנות גם על המציאות ממש, והנה זה מוחש, הוא גולש לאי-דרימז, חלומות אי, השעה 5:45. הוא מוצא טיסה זולה ללונדון. אייר אוקראינה, ממריאה ב-14:15.

הוא מארגן תיק. דוחף לתוכו עפרונות צבעוניים. אולי ירצה לצייר שם במקום ההוא שאינו יודע, אל המקום ההוא לשם הוא הולך כדי ללכת לאיבוד מכאן.

הוא חובש כובע לבן, כיאה למי שמסיע עצמו מזהותו. מתחפש לאחר. אמנם בסין, הוא יודע, הלבן הוא צבע האבל. מי שמביט בו מאחור לא יודע מי הוא. אולי לא יחשבו שהוא ישראלי – כי שם, שם, הרי אוכלים ישראלים. הישראלים הללו, החופשיים מדי, שאין להם שום גינונים חיצוניים שצועקים במקומות ציבוריים וגונבים סבונים בבתי מלון. אין להם שום נימוסים ראויים לישראלים האלה, ומי יכול לראות את הרחמנות שלהם? טוב. די עם הנוסטלגיה! לניכר הרי הוא הולך וכובע הוא חובש. כובע לבן.

הוא נוסע, נוסע ללונדון, והיא לא מחכה. אך הוא צריך ללכת. ללכת מהעצמי, וזה עובר דרך אולמות הטיסה, בלי לגנוב שום הצצונת במראה. כן זה הטרמינל, זה אותו טרמינל. ממש. אבל כבר משומש הרבה. כבר הרבה עממיות יש כאן, וצ'ק-אין מהבית, ומעבר אל השרוול ואל המטוס, מושב 11 D, קטן, צפוף, דחוס ומהוה, פחית מעופפת – והוא עוד לא מבין מה הוא עושה כאן, ומקווה שזה יתברר בהמשך. שהרי זה אקט. הוא יושב שם בלא לזוז הרבה, אבל האקט מתבצע, אוטומטית, במהירות 700 קמ"ש, בגובה 11000 מטר. בטמפרטורה של 56 מעלות מתחת לאפס.

הטיסה עוברת דרך קייב, ומקייב ללונדון זה קו ישר החוצה את פולניה, גרמניה והולנד ללא סטייה, ממש גולש על שולי צ'כוסלובקיה, נוגע לא נוגע, והכיוון הוא מערבה, מערבה בעקבות השמש ומשבע בערב עד תשע בערב על פני שני אזורי זמן – הוא טס ארבע שעות בשמים תכולים, בדוק של רסיסי קרח על החלון הכפול, ובשמש הזוהרת שאינה שוקעת, רק זוהרת, והוא טס לתוכה. ועזה רחוקה רחוקה.

אופוריה קלה מתנוצצת לו. הנה הוא שוכח. הנה הוא שוכח את העצמי. חופשי באוויר אל השמש, אל השמש הלא שוקעת. הוא נרדם במושב הצר, חולם חלומות ריקים מתחת לכובעו הלבן.

אתראה אוקראינית מעוררת אותו, נוחתים בקרוב. נא להדק. הוא מסתכל החוצה. ארץ מוזרה, בוצית ומבוקעת, כמו קרקעית בריכת דגים יבשה בקיץ, בוץ מגובש, מחורץ. מה הוא רואה? לא ברור. הרקיע כתום בשקיעה. זו אנגליה. זה ברור. אבל איפה הכבישים? איפה הבתים? אלף ריבועים קטנים, מזוותים, לא ישרים, בגווני אפור וחום וירוק בז' מתוחמים בקווים עבים ושחורים. מה הוא רואה? המטוס מנמיך, הפרטים עולים. שדות הם אלה. שדות הם הריבועים. והקווים העבים, עצים הם, ובינות העצים, כבישים עוברים, וכל שדרה ושדרה מפרידה בין שדה לשדה, והוא מבין, ארץ עתיקה היא זו, ארץ ישנה עם רכוש פרטי. לא קרן קיימת אגליטרית לישראל ואדמות מדינה המוחכרות לארבעים ותשע שנה, לא. כאן יש רכוש פרטי. כאן, כל דאלים גבר, ועמוק מכך, כל דסבי סבו דאלים גבר ואף קיבל תואר אצולה וברבות הימים וברבות הצאצאים התפצל הרכוש והתבקע כארץ מליחה, לזה חתיכה ולזה חתיכה. וכולה מוקפת סביב סביב בחוקים מסורות ומנהג. אנגליה. זוהי אנגליה שהוא רואה שם בדמדומים. ארץ ישנה. ארץ פוסט-אימפריאלית. שריד גאה של כוחנות חסרת פשרות והובריס עם קבלות. כבשנו. ראינו. באנו. אנו האנגלים. ובריטניה שולטת בגלים.

המטוס האוקראיני הולך ומנמיך. הדיילת מדברת אוקראינגלית בלתי מובנת. עם בוא הלילה הוא מגיע ללונדון. לאן ילך? הזמין לילה במלון זול היכשנהו במרכז העיר. ברח מהארץ. לא חשב פעמים. ברח מההזדהות. ברח מהילדים הנכנסים עכשיו לעזה והלך לחפש את הכוכב שגילו עליו חיים. אבל אין לאן לברוח והוא חושב לעצמו שאולי כאן, כאן, שהוא הרחק משם, שם, אולי ימצא איזה עוגן לאישיות. משהו מוצק וברור שהוא האני. משהו חד-משמעי כמו הולך כל יום לפאב או מתפלל יום יום במנין או פותח את המשרד כל בוקר בשמונה, משהו יציב וברור שבו משתקפת אישיות ברורה. מישהו שאוהב תה. הוא לא יגע בקפה. או שמצביע תמיד עם המפלגה השמרנית. או מצדד תמיד עם החלש, ויהי מה. משהו ברור. משהו מוצק. הוא מתלבט. מתלבט. ככה זה כשאתה על כרטיס פתוח. ככה זה כשאתה בורח ולא יודע ממה נוסע ולאן. כושית רחבת פנים וחמוצת סבר יושבת מאחורי דלפק מודיעין מוזר ונמוך בגובה מתניה. האם זו מוזרות בריטית או סתם חידוש של מומחי קבלת קהל? הוא שואל אותה על הרכבת והיא עונה בחוסר רצון. האם זו אנטישמיות או אנטיפטיות? לא יודע. אולי זה הכובע הלבן.
עולה על הרכבת לויקטוריה. הוי ויקטוריה ויקטוריה. מלכת המלכות. כיצד השיקה דמותך המכוערת ממלכות. שמות בריטיים בחליפות טוויד מחליקים בתחנות מוארות: גטוויק. הורלי. רדהיל. מארשם. קולסדון, פרלי, איסט קרוידן, סלהרסט, ולבסוף, אחד לפני ויקטוריה: קלפהאם ג'נקשן.
כבר אחרי חצות. כולם ירדו. הוא נוסע לבדו בדרך לויקטוריה סטיישן. הקריינית ברכבת אומרת שזהו קרון מספר אחד מתוך ארבע. למה הוא צריך לדעת את זה? למה חשוב לאנגלים לדעת את זה? שכונות לונדון חולפות על פניו – הפערים החברתיים מחלחלים פנימה. בנייני סלאמז אפורים שאור כחלחל וקר זולף מחלונותיהם, ואחריהם, מטרים ספורים, קניונים מפוארים באור נגוהות ובאופק בנייני מגורים יוקרתיים. הוא נזכר שוב שזו ארץ שיש בה אצילים ופשוטי עם. בית לורדים ובית פשוטים. לורדז אנד קומונרז. זה דוחה אותו. הוא בן לעם אגליטרי. כולנו בני איש אחד נינהו. עם שיצא לחירות. עם שאינו מבדיל בין דם לדם. היכן, היכן יום התפארת של ילדי המהפכה? אמנם גם הם עשו מהפכה, האנגלים. בטח. מהפכה מהוללת. אבל עדיין, עדיין האוויר ספוג במעמדות.

ויקטוריה סטיישן. ענקית. תקרה של קפלה. הוא חושב לעצמו שתחנות רכבת הן הקפלות של הבריטיים – לחבוק עולם, להביא את סחורות היוקרה באוריינט אקספרס. והכל בתוך שמונים יום. הריח של האימפריה עדיין באוויר. האם הכיבוש השחית אותם? כמה זה גבוה כאן. טרמינל אמיתי. טרמינוס. אבל הוא צריך עכשיו אוטובוס ולנסוע 11 תחנות. השעה כמעט חצות הליל. לונדון שלא מחכה היא יציאות לכל עבר. היכן היציאה לאוטובוסים? הוא מאתר אותה. יש שם מערכת כמו שהכניסו לאחרונה בתל אביב. שלטים דיגיטליים שאומרים לך מתי האוטובוס מגיע. הוא עולה על השלושים ושש, אבל הנהג מסרב לקבל את כספו. הוא לא מקבל מזומנים. תקנה כרטיס בתחנה.

הוא שקט. הכל טוב. הרי תל אביב, על כיפות הברזל שלה, רחוקה, והוא בהרפתקאה. לא? מה בוער לו. יגיע או לא יגיע. הוא בהרפתקאה. אך הזרות גואה והכובע הלבן שלו כבר לא מסתיר. לא מסווה, לא תחפושת. הוא מזדקר. כמו פיל לבן. איש זר עם כובע לבן ניצב מול מכונת כירטוס מתוחכמת ומנסה לפענח לאיזו תחנה הוא צריך להגיע. בהוראות כתוב 11 תחנות מויקטוריה לעבר קווינז פלייס – אבל לא כתוב לאן צריך להגיע. הוא רוכש כרטיס לקווינז פלייס. יוצא שוב למדרכה. הרחוב הומה אנשים. צעירים. הרבה צעירים, ובשוליים אנשי תחזוקה, מנקים, אנשים בסרבלי בטיחות זוהרים. כל מיני. הוא עולה לאוטובוס. היכן משפחתו? היכן חבריו? למה הוא לא מחובר לשום דבר? מה הוא עושה פה? רחובות לונדון חולפים להם באורות הכרך. הוא קולט פתאום שחצי מהחנויות נושאות כרזות בערבית. הפינה הלבנונית, המזללה הסורית, המכבסה המצרית, ערבית בכל מקום. הוא נזכר שהבריטים הכי שונאים. שהבי.בי.סי הכי שקרן, הכי אנטישמי. והוא חושב שאולי יש כאן ברית כזאת, בין העממיות הלוונטינית הגסה להתנשאות הבריטית הקרירה. הם מתחברים טוב זה לזה, אבל הכתובות מביאות לו זכרונות שהוא לא רוצה לזכור. ג'נין, עזה, יפו.
הוא סופר תחנות, ופתאום זה פדינגטון סטיישן וכתוב לו שהמלון הוא במרחק הליכה של דקה מפדינגטון. בכל זאת הוא מצליח לחלוף על פני המלון בלא להבחין בו בתחילה. הוא נתון בין שתי חנויות ערביות ומשהו בו נבהל מכל זה. אני שנוא הוא חושב. אני בן לעם שנוא. אני ישראלי שנוא. אז מה אני עושה כאן? כאן אין כיפת ברזל ואין לצד מי להשתטח על הארץ בעת הישמע. הוא חוזר על עקבותיו ומוצא את המלון. פקיד הקבלה הוא ערבי. לצידו חברו. גם הוא ערבי. הוא אומר לעצמו. הם לא ערבים. הם בריטים. וממתי איכפת לי אם אדם הוא ערבי, יהודי או סיני? האדם באשר הוא אדם. היכן זה? איפה זה בכל הפחדים הללו שלו, איפה באדם אאמין גם ברוחו רוח עז? אבל הם מסתכלים עליו. האם הם מבחינים שהוא יהודי או שזה הכובע הלבן? הוא מתבקש להציג פספורט ולכתוב על דף את הלאום שלו. זה מה שמעניין אותם מכל הדברים? הוא מגלה שהוא רושם ישראלי בגאווה מסוימת, מין חירוף נפש כזה, גאווה לאומית. כזה אני. אין מה להתחבא. אני לא הטועה. אני ההומאני. והנה אני, עוד יהודי רדוף שחוזר לגלות ופוגש אויבים מכל עבר. הוא עולה לחדר. זר כאן. מה הוא עושה בעיר הזאת? לאן חשב לברוח? ממה הוא בורח? לכל אחד יש מקום. למה הוא מחוץ למקום? למה מקומו אינו מספיק? השעה אחת וחצי לפנות בוקר. יום שישי. מה הוא עושה כאן? במלון הזה? בעיר המוזרה הזאת? הוא פותח את הנייד ונכנס לאינטרנט. לונדון (כל שדות התעופה) לתל אביב (כל שדות התעופה) (למה הם מתכוונים? לשדה דוב?) – יש רק טיסה אחת ב-07:05. נוחתת בישראל 14:05. הוא רוצה את זה. הוא רוצה הביתה. הוא רוצה אל ארצנו הקטנטונת ומכל הגלויות ועם כל הבעיות. עכשיו ומייד. לחזור. ראשו לא ינוח על כריות אלה. ארצה ארצה לציון. טיסה של איזיג'ט. כרטיס אחרון. רקטות בציון. אבל ציון הלא תשאלי. הוא מזמין את הטיסה, צ'ק-אין אלקטרוני. הוא מקליד בגוגל איך להגיע מפדינגטון סטיישן ללוטון איירפורט – מקבל תוכנית עם כמה קפיצות. רק צריך להדפיס את הכרטיס. הוא יורד ללובי. מודיע על עזיבה, מבקש מהפקיד שידפיס לו. הוא דווקא בסדר, האיש. מדפיס ברצון, נכון לעזור. כנראה שלא כל השדים המצוירים על הקירות באים לאכול אותך. שבכל זאת, שחקי, שחקי.
הוא רץ לפדינגטון סטיישן. השעה כבר עשרה לשתים. התחנה סגורה. שיפוצים. חחחחח. לא הכל זר. תיקח מונית שחורה אומר לו הפועל שמשפץ שם. זה יעלה לך רק עשרה פאונד בשעת לילה כזאת, כדאי לך. בסין המוניות השחורות גונבות אותך, אבל כאן זה לונדון. הוא עוצר מונית שחורה. מתקשה קצת למצוא את הנהג. הוא בצד הלא נכון. בריטי עב פנים שניכרים בו סימני הבירות ששתה במהלך חייו. אותו כובד בצקי המאפיין את שתייני הבירה. המונית מרווחת, הרבה מקום לרגלים. אתה יושב מאחורה כמו לורד. זכר לכרכרות. אולי בכל זאת יש משהו בחברה מעמדית.
יורד בסיינט פנקרס. עוד טרמינוס ענק של רכבות. מודרני הפעם. מחפש את רכבת הלילה לקהיר ומוצא אותה. מפחד להירדם. נרדם ומתעורר בין תחנה לתחנה. השמות הבריטים המוזרים האלה: סיינט פאנקרס, קנטיש טאון, קריקלווד, בורנהמוול, רדלט, הרפנדן, טווידהמז קלאקסמית', קנטבוטום פלאפס – כל כך אנגלי. מאיפה הם ממציאים את זה? האם גם אותם זה משעשע? יש לו הרגשה שכן. שזו מן גאווה לאומית להמציא כל מיני שמות שמתחרזים עם טוויד ובוטומז. הזוי וסהרורי הוא מגיע בארבע לפנות בוקר לשדה התעופה לוטון – הטיסה תמריא בשבע וחמישה. ניצלתי. הוא חושב. ניצלתי. עוד מעט יהיה בדרך אל ביתו. גם אם הוא אבוד בין חדריו. הוא. הוא הבית שלו.

כשהשמש זרחה בלונדון כבר היה בדרכו אל ארץ הקודש.

הוא הסיר את הכובע הלבן.

אין לו ארץ אחרת.

רק מילה בעברית נוגעת.

ZMAN

סעיד קורא את גרוסמן

שלושים שנה קודם לכן, הוציאו אותו בעל כורחו, כמו שקית זבל, אל אחיו. ערבי ישראלי תושב חיפה, שמעולם לא העלה על דעתו להסתובב בין הפליטים הפלסטיניים, הוא הושלך למאסר מנהלי אחרי שנתפס ללא תעודת זהות מחוץ למסעדה בה עבד. באווירה של אינתיפדה. איש לא שאל שאלות. שם, בכלא, התגלגל אליו השייך חאסין הזקן ולחש על אוזנו בערבית ספרותית משובחת: "נקמתו של אללה מהירה מכל ברק ומושחזת מכל סכין". זו היתה תחילתה של ידידות מופלאה. בלילות, אחר כיבוי האורות הכפוי של שלטונות בית הסוהר, היה יושב שפוף לצד כסא הגלגלים וחאסין היה מספר לו את גדולתו של עמו, את גדולתו של האסלאם, וכיצד העמיד מוחמד את כל בני הדתות האחרות על טעותם והביס אותם במלחמותיו, והעניק לאומה הערבית את תכונותיה היסודיות: את הצניעות, את הסבלנות, את הנחישות ואת ההתמדה ללא גבול. רבים ניסו להלחם באסלאם אך כולם נכשלו. "הזמן של אללה", היה חאסין נוהג לומר לו, "הוא נצחי. ולכן גם זמנם של המאמינים הוא נצחי, וסוף המאמינים לנצח כי כל המכשולים הושמו כאן בידי אללה כדי לנסות אותנו ולזכות אותנו בגמול הנצחי על מאמצנו. היהודים הם אויבים עתיקים של האסלאם, אך בסופו של דבר ננצחם, כפי שניצחנו את הכופרים בעבר".
פקיחת העיניים של סעיד היתה דרסטית, מחרידה ובלתי הפיכה לחלוטין. בבת אחת פרצה נפשו מההסגר של כאביה הפרטיים, של מחסוריה הקטנוניים וטינותיה האנוכיות, אל המרחבים הגדולים של האל האחד שאין בלתו ומוחמד הוא נביאו, אל התפקיד הגדול שנועד למאמינים.
הוא למד אז את מצוות האמונה. את התפילות המרוממות, בהן התרונן הלב במוחלטות הנקיה, חסרת הפשרות ונטולת הפניות של ההכרה באללה שאין בלתו ובחוכמתו של מוחמד נביאו.
השייך חאסין נשפט לשני מאסרי עולם וסעיד שוחרר תוך נזיפה לשוטרים שעצרו אותו ללא סיבה מספקת. כשהקוראן הקדוש באמתחתו, עזב סעיד את חיפה ועבר להתגורר ברמאללה, נוצר בליבו את שליחותו. תעודת הזהות הכחולה שלו איפשרה לו לצאת ולבוא במחסומים ללא בדיקות ואיש לא תיעד את נתוניו. במשך כל ההסטוריה הסוערת ורבת התהפוכות של תנועתו, שמר סעיד על הפרופיל הנמוך שקבע לו רבו. "אתה בן לבבי", אמר לו, "בקרוב אהיה אני בן השאהידים, והרבה דברים יעברו על עמו של אללה, אבל אתה חייב להיות שם, עד שתראה סימן. עד שתראה שאחינו המוסלמים מאבדים את התמיכה העממית – רק אז עליך לצאת ולפעול כפי שאני פעלתי, להשיב לעם הפלשתיני את אמונתו. אתה תהיה הגחלת העוממת, הנשמרת גם אחרי כבות האש, כדי לחזור ולהצית את הלהבה.
בזמן שחיכה שאללה יכתוב את גורלו בהסטוריה, בזמן שחיכה ל"מכתוב" הפרטי שלו, למד סעיד והקשיב והתכונן, מכשיר את עצמו לתפקידו העתידי כמצביאו של החמאס המנצח. בערבים, אחרי שעות העבודה, אחרי התפילה האחרונה, היה מסתגר בדירתו, מכין לעצמו קנקן של קפה ומבלה את הערב בקריאה. בכל יום היה קורא קטע מהקוראן ומשנן שלוש הלכות מהסונה. אחר כך היה קורא ספרות מלחמה ואסטרטגיה בהתאם להמלצתו של נפוליון שיש לעיין במלחמותיהם של גדולי המצביאים, כדי לדלות את סודות המלחמה. אישיותו של הגנרל היא המנצחת, קבע נפוליון, לא הצבא. לא הרומאים ניצחו את הגאלים אלא קיסר, לא היו אלה אנשי מוקדון שפלשו להודו, אלא אלכסנדר הגדול.
הוא קרא את כולם ועל כולם, ממקיאווילי ועד רומל, מנפוליון עד צ'נג-קאי-שק, ואפילו ביוגרפיות של משה דיין, יגאל אלון ורבין. הוא הקפיד לקרוא את תולדות גדולי הכובשים המוסלמים, מהנביא עצמו ועד הגדול והנפלא מכולם, צלאח-א-דין, "צדקת האמונה", המצביא הדגול שדחף את הכופרים מפלסטינה וכבש אותה חזרה לאסלאם. סלדין הגדול, שבמותו נמצאו ברשותו רק כמה מטבעות שלא הספיקו לכיסוי הוצאות הקבורה, משום שחילק את עושרו הגדול צדקה לעניים. מוסלמי אמיתי מתחילה ועד סוף.
קונטרס קטן של סרן בצבא ארה"ב, אחד בשם פורסיית', היה חביב עליו במיוחד. פורסיית' קבע שהתחכום הוא הכלי המרכזי של המלחמה. "לפני שמתחילים במלחמה", הסביר פורסיית', "צריך לדעת מה מניע את האויב ולמקד את האמצעים בצורה ישירה או עקיפה באופן שימוטט את מרכז הכובד האמיתי שלו. לכן, צריך המנהיג להבין היטב את התרבות, הפוליטיקה, החברה והצבא של האוייב". סעיד לקח הדרכה זו לליבו ולקראת סוף הערב נהג לקרוא ספרות עברית, כדי לנסות להבין את מרכז הכובד האמיתי של האויב.
החביב עליו מכולם, היה עותק חבוט ומהוה של "הזמן הצהוב" בו קרא שוב ושוב. גרוסמן מבחינתו היה מרכז הכובד של הישראלים. הראש שלהם. לא תמצא את הזמן הצהוב אצל אנשים פשוטים. תמצא אותו אצל האליטה, באוניברסיטאות, באמנות, בתקשורת, במשרדי הממשלה. אם סעיד ידע משהו, זה כשיש לך עסק עם נחש, מוטב שתדע באיזה צד נמצא הראש. גרוסמן שיקף לו לא רק כיצד רואים הישראלים את הפלסטינים, אלא חשוב לאין ערוך, כיצד הם רואים את עצמם.
המאבק בתחושת העלבון צורב היה הקושי המרכזי שלו בפעמים הראשונות שקרא את הזמן הצהוב. עלבון שהפריע לו להגיע לאיזון הדרוש כדי לרדת לחקרו של אוייב. היכן הכבוד הפלסטיני? היכן המאבק? היכן גאוותם של לוחמים עזים הנלחמים על אדמתם כנגד כל הסיכויים ומוסרים עליה את חייהם? לא היה כל זכר לזה. שום רמז לגבורת הפלסטינים, ולאמונה היוקדת בלבם. במקום זאת, שורטט עמו כקורבן נצחי שרשעה ציונית אינסופית אופפת אותו. במקום לראות את הכוח העצום של העם הפלסטיני שאפילו ילדיו הצעירים ביותר יודעים מה עומד בפניהם, גרוסמן ראה רק את הנוולות, את הקיטוב בין ניוול לרווחה כלכלית, בין עוני לעושר, בין תל"ג גבוה לנמוך על פי ד"ר בנבנישתי. הכל נשפט על פי קנה המידה החומרני הזה. על פי גרוסמן אתה שונא – בגלל שאין לך תנאי חיים. אתה חושב נקמה – כי שטפו לך את המוח. אתה מדבר על אדמה – כי לימדו אותך לדקלם. כל מה שצריך זה לסדר לך אמבטיה עם חרסינה וכל הנוחיות – וכבר תהיה לאחר. במיוחד, היה סעיד חורק שיניים במקומות בהם מדבר גרוסמן כביכול מתוך גרונם של הפלסטינים כדי לבקר את הישראלים: "מנשלים אותנו מן האדמות ומן המסורת ומן הכבוד, ועושים לנו פה מין בית-סוהר אחד גדול ונאור, שכל מה שהם רוצים באמת הוא – שנברח ממנו, ואז לא ירשו לנו לחזור אליו לעולם – ובעורמתם היהירה, הבלתי מובנת לנו לחלוטין, הם כורכים סביבנו את חוטיהם, ואנו מרקדים עליהם כבובות".
אכן רק ישראלי יהיר וערמומי יכול להתנשא ככה כלפינו, חשב סעיד. להפוך אותנו לבובות על חוטים, דמויי-פינוקיו עלובים שצמחו להם אוזני חמור. אצל גרוסמן רק הישראלים הם הפעילים ואילו הפלסטינים הם הסבילים הסובלים. "אתם לקחתם לנו הכל", כותב גרוסמן כסניגור פלסטיני, "את הזהות הלאומית, ואת הזהות של כל אחד מאיתנו שמפחד מכם ותלוי בכם בשביל הפרנסה שלו, הכל לקחתם. מתים חיים עשיתם אותנו… זה מה שעשיתם רע, שעשיתם כל אדם פה לפוליטיקאי". הוא היה חוזר וקורא את הקטע הזה, החוצפה העמוקה של האיש הזה שמתיימר לשבת לסעיד בראש ולפסכלג אותו. הוא חשב על החוסן העמוק והאמיתי של המאמינים, על צניעותם ודבקותם, רחוק מעולמו הדמיוני והמערבי כל כך של גרוסמן, שכל כך רוצה למצוא את היהודי שבערבי, את קורבן האנטישמיות שבשמי.
בכל פעם שסעיד היה קורא את המילים הללו, היה חש תחושה מסתורית של דע את אויבך, כאילו הוא מצליח לגעת בקצה ההבנה של מה שמניע את ההנהגה הישראלית. את אותם אויבים שהם המפתח להשגת מטרותיו. אויבים שיהיו מוכנים לעקור עבורו את המתנחלים עד האחרון בהם, תוך שהם מלטפים את ראשו בחמלה. אלו, אלו הכופרים האמיתיים חשב סעיד. אלו, המחזיקים בגרוסמן כמשוררם, כשופרם, הם אלו המנאצים את אללה. "אלוהים לא מרחם" הם חוזרים ואומרים. אם אלוהים היה מרחם, היה מרחם על ילדי הפלסטינים ונותן להם צעצועים שלמים. הם הכופרים אינם יודעים שאללה הוא רחום וחנון, ומחכה שהמאמינים יוציאו לפועל את תוכניתו. הם יודעים כל כך מעט על אלוהים האנשים האלה. הם יודעים רק לייחס לו אכזריות ולהפנות לו עורף, כאילו רחמיהם הפרטיים, הקטנוניים, גדולים ונשגבים מרחמנותו של אללה. סוגדים כולם לצלם העצמי של רחמנותם הפטרונית. רחמנותם המרגיזה היתה כל כך מרחיקת לכת שאפילו שאהיד שהבין סוף סוף שיש להלחם בכיבוש בכל הכוח – יצא אצל גרוסמן דפוק בראש, מסכן ומשוגע, מריונטה של הכיבוש. "הוא חי כחיה נרדפת", כתב גרוסמן, "וחש שכל רגע שעובר מקרב את קיצו… אין ספק שיש רבים יותר אשר בשטחי החיכוך שבין כובש לנכבש מאבדים את צלם האדם". זה היה הדבר המרתיח ביותר, שאצל האויב אתה מסכן. לא ראוי אפילו ליריקה. אף מילה על הגאווה והחוסן, אף מילה על הפחד הנורא שהצלחנו לזרות בלב היהודים. הרי זאת הסיבה לכך שהשייך חאסין קרא לגדודי ההתנגדות האסלאמית שהקים על שם אזה-דין-אל-קאסם – כדי שלא יקחו לנו את הגבורה והגאווה בשם הכיבוש, כדי שהגרוסמנים לא יוכלו לומר שאנחנו נלחמים על פלסטינה בגלל הכיבוש – הרי כמעט אלף וחמש מאות שנה חלפו מאז ההיג'רה אך הישראלים היהירים הללו רואים רק הכל בפרספקטיבה הצרה של ה"כיבוש" שלהם, כאילו שזה משנה משהו באורך הנשימה הארוך של המאמינים, כאילו שההתנגדות הערבית ליהודים התחילה עם הכיבוש.
אולם, גם כאשר היה חורק שיניים מול הפטרונות של גרוסמן, לא יכול היה שלא לאהוב את פרק ארבע של הזמן הצהוב. הוא הוקסם מהאופן בו בצע גרוסמן את ההיפוכים שלו – געגועי הפלסטינים לאדמתם היו תולדה של דיכוי ונישול, אך געגועי היהודים אינם אלא פורנוגרפיה. כל כך נכון. כי הבעלים האמיתיים של הקרקע הם המוסלמים, והיהודים אינם אלא מנאפים.
השיטתיות האכזרית בה ריטש גרוסמן את המתנחלים היתה כל כך נפלאה! הוא תפס אותם באף היהודי העקום שלהם, והכניס להם אותו לקופסה קטנה בה היתה רק שאלה אחת: "במה חשים הערבים את השפעותיו של שלטון לא רצוי. של כיבוש"? זה היה פשוט נפלא. נראה אותך מוכיח שאין לך אחות. אחרי שכתב שהאנשים בעופרה "ממעטים מאוד להקשיב ואינם מגלים ענין אמיתי בך", סירב גרוסמן להקשיב להם כלל, והתעניין אך ורק בשאלה הקריטית, המושחזת, המבודדת: כיצד אתם מאכילים את הערבים חצץ? לא למה, לא כמה, לא מדוע? רק איך אתם עושים את זה, מנוולים שכמותכם. והוא טחן אותם כמו בולדוזר עקשני וקרא להם חסרי אמפתיה ומאובנים. הוא כינה אותם אטומים וערלי לב לפרצופם, בהיותו אורחם. זה היה נפלא. סעיד דמיין לעצמו את התפתלויותיהם של המתנחלים המארחים וגיחך.
איש אינו יודע לעקוץ מתנחלים כמו גרוסמן: "יצרו לעצמם את כילאם, את הספרטה הנפשית שלהם על ראשי ההרים, וממנה הם מציצים, סמורים וקפוצים כלפי כל דיעה אחרת. מאנשי אמונים הם הפכו לגוש-אמונים…" גדול. פשוט גדול. הוא מתאר אותם כ"פרים ורבים" ומגיע לשיאים ספרותיים רוויי בוז ותיעוב כשהוא מתאר אותם כ"מבצעים מין אינסטנט-התעלות-הנפש בסיוע העוזי, מין הכלאה של המשיח עם מטוס הממריא אנכית, נכנסים לטרנאס אפוקליפטי ניחר, מרקדים כתיישים על ראשי הגבעות, צורחים דברי נבואה אקסטטיים ומגוחכים, וכך, בעיוורון נחוש, התאפסות האני על-מנת להניח ל'יחד' למלא את הנשמה, הם נישאים אל-על…". הו, כמה נהדר.
הספר הדק והמר הזה גילה לו לבסוף את שורשו של המנוע המניע את השמאל הישראלי כולו. את ויתוריו, הגיגיו, שאיפותיו ונפתולי מצפונו: "אינני מחפש את הצדק האבסולוטי", כתב גרוסמן, "ולא את יישוב החשבונות ההיסטורי, אלא את החיים האפשריים, הפגומים והנסבלים בלבד, תוך גרימת עוול מועט ככל האפשר". משפט אחד מסכם, שאומר את הכל. לא צדק ולא היסטוריה, גם לא אמונה ולא אהבת פלסטינה, אלא רק המצב האנושי במערומיו. זו הנקודה שאותה חייב הוא, סעיד, למנף. את ההתנשאות חסרת הכבוד כלפי כל היקר לאחרים, ואת השאיפה הבלתי נלאית לחיים פגומים ונסבלים, שרק היא האמת על המציאות. כשהצבא הציוני נסוג מלבנון, וכל הגנרלים שלהם עמדו עם הגב לגדר ונשאו נאומי שלום, תוך התעלמות מוחלטת מקללות הבוז של אנשי החיזבאללה התלויים על הגדר מאחריהם, הרגיש סעיד מושפל מול ההתנשאות שלהם. כל המאבק הפלסטיני, כל התקוות, השאיפות, כל שנאת הרע של ההשתלטות היהודית על אדמת האסלאם – היו כמשחקי ילדים בעיניהם, כמשהו שאפשר להתעלם ממנו. הם עמדו שם עם הגב לגדר, כאילו הערבים אינם קיימים כלל.
ברגע של גילוי לב גרוסמן אומר "שמא העובדה שאיננו מרשים לעצמנו לשנוא מעידה דווקא על הזלזול שאנו חשים כלפי הערבים, שהרי אינך שונא את מי שאתה רואה כנחות ממך – וקשה לנו, למשל, לשנוא ילדים, משום שאנו חשים שאין הם שווים לנו". כל כך עמוק. המתנחלים כשרים לשנאה משום שהיו צריכים להרפות משאיפות הצדק והחשבונות ההסטוריים שלהם, אך הערבים הם רק ילדים שעוד לא טעמו טעמה של השכלה אמיתית, המשאירה מאחור את הבגאז' המיותר של דת ולאום – ולכן, ראויים להם הרחמים.
וזאת היתה המדיניות שלהם כל הזמן. התנהגות של הורה שיש לו ילד מעצבן, אבל הוא סבלני ובעל ארך רוח. הזמן הצהוב לימד את סעיד להבין שמאחורי ההורות המפוקחת הזאת, אין בגרות אלא זקנה. הם היו עם של עקורים חילונים. ללא אמונה, ללא שייכות לאומית. משכילים אירופיים קוסמופוליטיים שבמקרה נפלה להם מולדת עם כל מיני ילידים פראיים. מה יעשו? ינהגו בבגרות ובאיפוק. זה הכל. ורק כשהילדים יוציאו אותם מהכלים הם יעיפו להם איזו צ'פחה.
כשסעיד הבין זאת הפסיק להעלב. הוא ראה את חולשתם במערומיה, וידע כיצד יוכל לנצלה. עליו רק להציע להם חיים אפשריים, פגומים ונסבלים – והם כבר יחוללו לבד את המהפך, הם כבר יעקרו את עצמם עבורו, הם כבר יתנו את חייהם למען חייו. ככה זה, לא נעים לך להכות את הילד של השכן, אבל את הילד שלך צריך לחנך, לא כן? ואצלם, נו, לא נעים להרוג את הילד של השכן, אבל את הילד שלהם אין להם בעיה לשלוח אל הבורות שכרינו להם. השבח לאללה.