ארכיון הקטגוריה: אמונה

פוסטים שונים בנושא אמונה:
אמונת האבולוציה
חפץ חיים בחרוזים
כתבי הרב קוק
לעמוד הראשי בנושאי אמונה: אמונה

אמונת האבולוציה
tree4

זאב בכלר שלוש מהפכות קופקרניקניות – העץ שאינו קיים עדיין איננו

בכלר מביא את המשך ההתקפה על האונטולוגיה הפוטנציאליסטית המקיימת את העולם (האלוהי) גם בהעדר האדם, כהתקפה על "האידיאה של הקיום הנפרד" (עמ' 111):
Bechler111
ובסיכום מבריק כותב בכלר את המסקנות המתבקשות מתוך הגותו של יום (עמ' 112):
Bechler112

tree

זאב בכלר שלוש מהפכות קופקרניקניות – חזרה לעץ ביער

המאבק התמציתי אם כן הוא בין אונטולוגיה פוטנציאליסטית לבין אונטולוגיה אקטואליסטית. על פי הראשונה, העץ נמצא תמיד ביער גם כאשר אין מי שיתפוס אותו כי – כי קיים פוטנציאל שהוא יתפס, והוא תמיד שם, מחכה שיגיע איזה הלך וישב בצילו.
לעומת זאת, האונטולוגיה השניה, האקטואליסטית, היא כולה "עץ עכשיו", דהיינו, אם אתה רואה את העץ הוא קיים ואם לא, לאו. אם אתה לא שם הוא לא קיים (לא בכדי זה נשמע מגלומני – כי הסוליפסיזם המגלומני עומד בבסיס התפיסה כל הזאת: רק על תפיסתי שלי לספר ידעתי – ואם אני לא מבחין בך כרגע – אתה פשוט לא קיים).
יש לי תחושה שנמצא כאן גם שורש ואולי תולדה של עבודה זרה: ההתעקשות לתפוס את "העצם" בפועל – את העצם האקטואלי שיתן להצביע עליו ולומר "זה" – מובילה בסופו של דבר להכחשת כל מה שלא ניתן להצביע עליו ולומר "זה" – כלומר, מעלימים את העץ.
וכך (בעמ' 110) מתאר בכלר את העמדה הקונטרה-אינטואיטיבית הזאת, שאין בה כל "שימור אוביקט", אך היה זו שהפכה לדומיננטית בפילוסופיה:
Bechler110
מדהים לראות כיצד גוזר ההגיון את האינטואיציה, כיצד מחריב ההגיון האנושי את האמת האלוהית.ובעמ' 110 כותב בכלר שהמסקנה היחידה הפתוחה בפנינו שיש לה גם בסיס פילוסופי היא:
BECHLER110B

SHMARIM

הלכות פסח – סימן תמ"ג – English Version

המקור: טור אורח חיים סימן תמג

חמץ משש שעות ולמעלה ביום י"ד אסור מה"ת ולוקין עליו אע"פ שבעל העיטור כתב שאינו אלא מדרבנן ובעל המאור כת' שמותר לאוכלו עד הלילה שבאכילתו משביתו והרמב"ם ז"ל כתב שלוקין עליו משש שעות ולמעלה ולזה הסכים א"א ז"ל וכדי להתרחק האדם מן העבירה הוסיפו חכמים לאוסרו עוד ב' שעות דהיינו מתחלת שעה חמישית ומיהו כל שעה חמישית מותר בהנאה ויכול למוכרו לעו"ג אפילו הרבה ביחד שודאי לא יאכלו קודם הפסח ואפי' כותח ויכול להאכילו לבהמ' חיה ועוף ובלבד שיעמוד עליהם לראות שלא יצניעו ממנו ויבער מה ששיירו ממנו ומתחלת שעה ששית ומעלה אסרוהו גם בהנאה ואם קידש בו האשה אינה מקודשת כיון שאסרוהו בהנאה לכל ישראל הלכך ישראל שהיה בידו חמץ של חבירו בפקדון והגיע הפסח יעכבנו עד שעה חמישית ואם לא באו בעליו ימכרנו לעו"ג ואם לא מכרו צריך לבערו בזמן איסורו אפי' אם אינו חייב באחריותו מעשה וקנתה שפחה עו"ג ירקות בחמץ אחר שש והתירם ר"ת לפי שאינו תופס דמיו כדאמרינן בחולין חמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר מפני שהן מחליפין:

Passover Laws – Section 443 (תמ"ג) Toor ((טור

After six hours the Leaven is forbidden,
And a God fearing person will do as bidden
But sages are aware of what lies hidden,
So in order to keep sin at bay,
They have ordered that Leaven be stopped at an earlier part of the day.
I.e., two hours earlier than the above stated time,
When at the fifth hour the clock begins to chime.
But, though it is then forbidden the Leaven to eat
At this early hour, one may still enjoy it.
Such as if to a non-Jew the Leaven is sold,
Even when obvious that during the Passover, the Leaven he shall continue to hold.
And, even if the Leaven mixture bears his name in bold.
Also, one may feed the Leaven to a beast,
or for a fowl or animal make it a feast,
So long as one burns what's left of the wheat and the rye,
Before the sixth hour has gone by.
And one must watch to see that the beasts have not hid some away,
Let one encounter the Leaven some other day.
And once six hours have passed since the dawn,
The Leaven's enjoyment is also foregone,
From now on it has no use,
and is even worse than mere refuse
It cannot be used a wife to wed
and if so used the wedding is null and dead.
And a Jew who holds another Jew's Leaven in trust
Will hold it until the fifth hour, then sell it he must.
And if he hasn't sold it he must burn it tout suite,
even if he's not responsible for it.
However, if he used the Leaven to buy some goods
Such as, for example, vegetarian foods,
Then these vegetables may be enjoyed,
For the sums exchanged for Torah prohibitions are void,
and the prohibitions no longer pertain,
Except for three cases in which they always obtain,
and the money is prohibited for these three reasons:
Seventh year produce, consecration and the idolation of heathens.

two_chairs

הרב בן אמוזג – בין הכסאות

אין ספק שאחת הדמויות המדהימות והפחות מובנות בהסטוריה של הרעיונות הוא הרב אליהו בן אמוזג. הרב אב"א הצליח איכשהו ליפול בין כל הכסאות של הגות המאה התשעה עשרה – אמוני מדי לטעמם של חוקרי המקרא של תקופתו וחקרני מדי לאנשי הדת של דורו, הוא הצליח להיות בלתי מובן לכולם.
הרב בן אמוזג עצמו, כתב דברים נאים ביותר על מצוקתו לנוכח אי ההבנה של שתי המחנות כאחד: "לזה חסיד שוטה ולזה אפירוקוס ומין, זה אומר לא יקרא בשם חכם כי אם חוקר וזה אומר לא כי! כי אם בולס שקמים ובוקר,זה אומר האיארופא אינה נאוה לו, אל ירושלים ואל הר המור ילך לו, וזה אומר אל המקדש לא יבוא, בין חכמי הגויים בחוץ יכין מושבו.ואני נשארתי תלוי באוויר, לא כופר ולא סופר, לא מין ולא מאמין, לא נבל ולא מקובל, לא פילוסוף ולא רבי הכולל, לא מקלל ולא מתפלל, לא מתבולל ולא מתחולל, לא שמים ולא הלל, לא יום ולא ליל?"
אוי לו לרב אב"א שכך היה לו.
ובשורה התחתונה: דווקא חוקרי המקרא הכירו בו – הם זיהו אותו נאמנה כאיש אמונה ודחו אותו מקהלם כמי שמאיים על זהותם. הם לא יכלו לענות לו. רק להפנות לו עורף. ואנשי הדת – הם רק שמעו את מצלול שפתו ואת הטעמת דבריו – וכבר לא היה איכפת להם מה הוא אומר. הם כיסו את האוזניים.
כך, בין עורפים מופנים לאוזניים מכוסות, נותר לו הרב אב"א לבדו. הוא, שידע לדבר את שפת האמונה בכל השפות.

Truth

זאב בכלר שלוש מהפכות קופקרניקניות – הכללה מתכללת

ההכללה הולכת ומתכללת בתהליך התפתחותי רעיוני. הוודאות הולכת ומתכוננת וה"ההשערות" הולכות ומתאששות.
התפיסות הקודמות לאמונת ישראל הן הכללות חלקיות, בדיוק כפי שהפיסיקה לפני ניוטון חלקית בלבד. אך ככל שההשערה המדעית כוללת יותר, כך היא נעשית גם ודאית: "… ברור היה לכל…", כותב בכלר, "שהמדע שהיא [הפיסיקה] יצרה… הוא היפותזה אדירה אחת…" (בכלר, עמ' 89). הנקודה ההיפוטתית היא גם הנקודה ההתפתחותית של כל הכללה – הנקודה בה הולך הפוטנציאל הסמוי של העולם ומתממש. הנקודה שממנה צומחות הכללות יותר ויותר רחבות.
בכלר מכה כאן בלב הנקודה: הוא מברר מהי האונטולוגיה המאפשרת את עצם קיומה של הכללה כזאת, ומגיע למסקנה הרדיקאלית שאונתולוגיה כזאת מבוססת על קבלה של חלקיות הידיעה האנושית והסכמה עם כך שהוודאות רק מתכללת אך לעולם אינה מוחלטת.
אי-המוחלטות היא המפתח של האונתולוגיה האלוהית – משום שאכן מצד האדם לא יכולה להיות מוחלטות. והתפיסה השניה, האקטואליסטית, אינה מוכנה לוותר על שאיפת המוחלטות גם אם היא מאלצת אותה להרפות מן העולם כולו ולהתמקד ברגע הבודד, בתפיסה בודדת, בשבב חלקי ומנותק של העולם כדי לעשות זאת. אפשר להרגיש בחוש שהתפיסה האקטואליסטית היא השורש הפילוסופי של כל עבודה זרה – כל שאיפת עולם שרוצה לאחוז את העצם, לאחוז במוחלט – ומסרבת להכיר באל נישא ונעלם נסתר בשפרירי חביון.
האונטולוגיה הפוטנציאליסטית היא האונטולוגיה האלוהית האחדות המכירה בנוכחות עליונה בבסיס התופעות הנגלות, כאשר התופעות הנגלות אינן אלא מימושים בלבד של סדר אלוהים נסתר – ורק אונטולוגיה אלוהית כזאת מאפשרת את הפיסיקה של ניוטון.
אכן, המדע שיצרה האונטולוגיה הפוטנציאליסטית הוא היפותזה אדירה אחת.
PAGE90A

MIRAC2

זאב בכלר שלוש מהפכות קופקרניקניות – הנס 2

כפי שהוזכר בפוסט הקודם:
NES1A
NES2
רק המתעקשים להכחיש את המציאות האלוהית בשם הלוגיקה האנושית – רק אלא שאינם מוכנים לקבל את העמימות היסודית של עולם ההולך ונפרס מתוך מה שנעלם ונסתר מן העין, יאלצו לוותר על השפיות. אך למעשה, אין כל צורך לוותר על השפיות, צריך רק להרפות מהתביעה להעדר סתירות ולקבל את העובדה שההכללה העליונה – בה מתבטלות כל הסתירות – תישאר לנצח מעבר להישג ידינו:
הנס גנוז בתוך הטבע. בכל תנועה ותונעה, מתנודתם של חלקיקי היסוד ועד סחרורן של גלקסיון – הכל הוא נסיסי, הכל הוא תנועה בלתי אפשרית וסותרת כל-הגיון בה נשארים הצבים הללו (שהעולם עומד עליהם כמובן…) הרחק מאחור – ועם זאת הכל טבעי ומובן מאליו.
המקום הפלאי, הבלתי אפשרי הזה, הנגזר משורש אינסוף בו כל הפרדוקסים נעלמים, המקום הזה יורד אל תוך העולם ואכילס אכן משיג את הצב – ומתוך שהוא משיגו גם כל ילד יכול לראותו: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי".
ובעמוד 85 מסכם בכלר את כל הענין בלשון "ברור":
MAMASHUT
לכן, אם נעשה מעין פליק פלאק לאחור – יוצא שהאונטולוגיה האמונית של הרב, זו שמתבטאת בקביעתו של הרב כי: "מיום שחוק כח המושך החל לפתור את השאלות התכוניות, מתוך שהוא חזיון קוסמולוגי כללי, השליך מעליו את עבותות הספק" – היא אונטולוגיה פוטנציאליסטית המשקפת ומממשת את מה שאין הדמיון מוסגל להשיג – וכנגד כל מה שהדמיון או הלוגיקה מספרים לנו.
יש כאן הבחנה דקה – הניגוד בין הדמיון ללוגיקה אינו אומר שאין כאן דמיון או לוגיקה, אלא רק עד היכן שהדמיון והלוגיקה מסוגלים לגעת – ואחר כך: "לית מחשבה תפיסא ביה כלל" – המחשבה אינה יכולה לתפוס את האינסוף – אך האינסוף חי וקיים הוא והתממשותו המוחשית במציאות היא אותה פרדוקסאליות אמיתית המאפשרת לאכילס (וגם לארנבים) להדביק צבים.

INFILIM

זאב בכלר שלוש מהפכות קופקרניקניות – הנס

בכלר מתאר את יופיו של הפרדוקס בלב הפיסיקה הניוטונית:
NES1
האם יש לשון אמונית נאה מאשר התבטאות זו: באר את הפלא על ידי הנס – והחשבון האינפיניטיסמלי הוא הנס – נס התנועה, נס האימוץ ללא סייג של העולם התוסס האלוהי הזה על כל הפרדוקסים שבקרבו, עולם בו אכילס משיג את הצב גם אם מבחינה הגיונית זה בלתי אפשרי. עולם אפשרי שאינו הגיוני.
בואו חשבון
אמרו החכמים.
בואו חשבון.
חשבון כזה
שממלא
סטודנטים שנה א' בטכניון
חדוו"א.
הם עמלים להם
הסטודנטים.
מחשבים את החישובים
מחפשים התכנסויות
משרטטים עקומות
ובלב הכל בוער הנס
אכילס מציג את הצב. תמיד.
והעולם הניסי
ממשיך לסוב על צירו
ולהתנהג כאילו
האינסוף
אינו אלא ענין שבשגרה.
וכל כך יסודי הוא הנס הזה,
שבלי חדוו"א
לא ניתן ללמוד שום קורס בטכניון.
כך, בעמ' 82:
NES1A

Cola

זאב בכלר שלוש מהפכות קופקרניקניות – רלטיביזם מול אמת

בכלר מביא את הטיעונים של לייבניץ – הנמסיס של ניוטון – כדי להסביר באיזו מידה תלוי ההסבר של ניוטון בתפיסת מציאות אינפורמטיבית (דהיינו שיש הכללה המלמדת אותנו על הפרטים). יוצא שההכללה האוניברסאלית שהרב ממשיל לתורת הכבידה של ניוטון, תלויה ב"אידיאולוגיה" אינפורמטיביסטית.
בעמ' 76-77 כותב בכלר:
ID1
ID2
בכלר סימן כאן את גבולות המערכה.
מצד אחד, האידיאולוגיה והאונטולוגיה של לייבניץ האומרת שאין כל אינפורמציה שיכולה ללמד אותנו "אמת" ביחס לעולם – משום שהכל יחסי – הרלטיביזם במיטבו – ולכן גם אין משמעות במידע כלשהו – משום שאינך יכול ללמוד דבר על העולם שהוא בעולם ולא בך ומכאן המעבר המדהים למבט הסוליפסיסטי היסודי: "האדם הוא הקובע את קיומם של כוחות ותנועות בעולם".
על פי גישה זו של לייבניץ אין אפשרות להכללה. הכללות מתרוקנות לחלוטין מתוכן כי כל פרט במציאות הוא בעל קיום עצמי בלבד ואינו קשור לאחר כלל. עלמא דפירודא הוא עלמא דשיקרא באופן בלתי נמנע – מאחר ואם אין אמת מכלילה, אז אין אמת, וכל דבר עומד בפני עצמו. האמת היא לכתחילה אמירה "על" משהו – קביעה חיצונית שהוא "אמיתי" – ואם אין שום דבר חוץ מהתופעות – לא יכולה להיות אמת.
על פי לייבניץ אין לנו אלא את התופעות שאנו רואים ברגע זה ממש בפועל (לכן אין פוטנציאל שמופיע או מתממש, ואין שום דבר מ"אחורי" התופעות) ואין גם אינפורמציה משום שלא נוכל לומר כלום על התופעות בהשוואה לדברים אחרים. אין לנו מה להסביר…

ובשורה התחתונה קובע בכלר שיש כאן בחירה דיכוטומית בין השקפה ואידיאולוגיה אחת לבין השקפה ואידיאולוגיה אחרת – וככל שמסתמן כאן, נראה שההכללה שהרב מדבר עליה מעוגנת באונטולוגיה הפוטנציאליסטית והאידיאולוגיה האינפורמטיביסטית דווקא: דהיינו, העולם הוא עולמו של האלוהים והוא קיים גם בלעדינו, והתופעות שנגלות בו הן התגלות של פוטנציאל המתמשש בהן, והאידיאולוגיה שלנו קובעת שאנו יכולים לומר דברים על הפוטנציאל והגילוי שלו – שאנו יכולים לחשוף הכללות המלמדות אותנו על העולם, ולגלות בעולם את הפרטים שיחשפו עבורנו את ההכללות, וכפי שכותב הרב באורות: "האלהות העליונה, שאנו משתוקקים להגיע אליה, לאבלע בקרבה, להאסף אל אורה, ואין אנו יכולים לבוא למדה זו של מלוי תשוקתנו, יורדת היא בעצמה בשבילנו אל העולם ובתוכו, ואנו מוצאים אותה ומתענגים באהבתה, מוצאים מרגע ושלום במנוחתה". אנו מוצאים את האלוהים בעולם והאלוהים יורד אליו בשבילנו. ההכללה העליונה מקיפה את כל היש ואנו מוצאים ביש את ההכללה העליונה.

Paradox

זאב בכלר שלוש מהפכות קופקרניקניות – הפרדוקס

על פי האונטולוגיה הפונטציאליסטית, דהיינו, על פי האמת כפי שהיא ללא כחל וסרק וללא "ביקשו להם חשבונות רבים" – המציאות עצמה היא פרדוקסאלית – לכתחילה – מאחר ועצם קיום העולם הוא עניין בלתי אפשרי – ומאחר והוא קיים – הרי שהבלתי אפשרי הוא אפשרי – המממ… (האם אפשר שנפלתי לתוך מכבסת המילים האקטואליסטית…? לא ממש מכבס, יותר – מערבל).
בניגוד להוגים קודמים שנפגעו כל כך מהפרדוקס הגנוז במציאות שמיהרו למחוק את המציאות ולהכריז עליה כבלתי אפשרית – כזנון האומלל הצופה בארנבות ואכילסים ומסרב להאמין בהם משום שעל פי הגיונו הבריא והבלתי פרדוקסאלי לעולם לא ידביק אכילס את הארנבת, ואם הוא מדביק – הרי שהבלתי אפשרי קרה – והמציאות הופכת לפרדוקס.
הפיסיקה הניוטנית, לעומת זאת, מאמצת את הפרדוקס אל ליבה בלא מצמוצים מיותרים.
PARADOX1
PARADOX2
החיבוק הזה שניוטון מחבק את הפרדוקס הוא הענווה האינטלקטואלית שוחרת-האמת הכופפת את ראשה בפני המציאות ומבינה שחלקיות ההכרה האנושית אינה חייבת להתמפות על העולם – אין צורך לאנוס את המציאות כדי שתתאים לקנה המידה של ההגיון – אלא להיפך, יש להרחיב את ההגיון אלא קנה המידה של המציאות ולאפשר לו לחבוק גם את הפרדוקסאלי – אם המציאות היא פרדוקסאלית – לו יהי – ואם ההגיון שלנו חושף את חתולו החי-מת של שרדינגר כתיאור נאמן של המציאות – אפשר לאמץ בענווה את הבלתי מובן ולשמוח בהגיון אנושי חריף כל כך שהוא יודע להצביע גם מה על מה שאינו מובן.