ארכיון הקטגוריה: תיאולוגיה

בקורת הדתות ותיאולוגיה השוואתית.

KALI

תעלומת האסלאם במזרח

תמיד הטרידה אותי השאלה מדוע דווקא האסלאם הוא זה שמתפשט במזרח כמו אש ולא הנצרות, שמסיונריה עשו מאמצים נמרצים כל כך ומלאי אהבה כל כך להמיר את דתם של עובדי האלילים והבודהיסטים.
למה דווקא אסלאם,
אבל כאשר מתחשבים בעמדת הבסיס של המזרח, על אמונת העולם שאין לו סוף המאוכלס במדרגות שונות של מגולגלים הסובלים מדרגות שונות של קלקולי קרמה, אפשר להבין, שני דברים:
1) במזרח אוהבים אלים חזקים!
2) במזרח כל אחד מלך! וזה רק ענין של קרמה שכרגע הוא זוחל על ארבע בזבל. אבל אם יזחל עמוק מספיק, אם יגיע למדרגת סדהו שמת לעולם, בגלגול הבא יוולד מלך נפאל. זה גלוי וידוע לכולם.
והנגזרות:
1) רק אל חזק יתאים. רק אללה הוא אכבר! (לא איזה פגר נבעך על צלב – מה הוא כבר יכול להואיל כשמסתובבים בשטח שדים ורוחות רעבות).
2) דת עבדים מוכים לא תועיל. זה שאתה עבד מוכה זה אשמתך כי קלקלת לעצמך את הקרמה בגלגול הקודם. זה לא סיבה לרחם עליך, אלא לבעוט בך. אבל דת תקיפה שיש בה היררכיות ברורות – זה כבר יותר טוב.
ונראה לי שיש עוד כמה וכמה סיבות (מעמד האשה, פטריאכליות, פוליגמיה, ועוד…).
השאלה היא תמיד מה נקודת המוצא שלך. מהיכן אתה בא – כי נקודת המוצא קובעת את טווח האפשרויות של לאן אתה יכול להגיע בטווח הליכה. הנצרות רחוקה מדי מהמזרח – זה לא עובד טוב. אך המימשק עם האסלאם הוא טוב, הוא נוח וקל. אנשים שקיימו פולחני השתחוויה בני שלושה ימים בהם קמו ונפלו, קמו ונפלו אפיים ארצה על פני קילומטרים רבים בדרכם אל מקדש פולחנם – מסתגלים בקלות רבה לנפילת אפיים חמש-יומית ומוקד עליה מסודר לרגל.
להיפך זה אפילו מרגיע.

A_New_Dawn

ראש השנה – דין מכוסה ברחמים

שני צדדי המציאות.
הרעב המהותי של היש מתמלא בשובע הבחיריות האנושית, בשובע בניית העולמות של הרב-אדם.
בתודעת הזמן העולמית, ממשיך הדין, והרחמים באים במעשה האנושי המרחיב והמעלה.

תפוח בדבש והכרה במי שלמעלה מכל דמיון.
נשגב מכל רעיון.
הכוח האמיתי הדוחף את המציאות להתעלות.
הכוח הפנימי.
חלק אלוה ממעל.

מתוך אבולוציה עיוורת
darwin-2

מתוך דינים קשים
deathofthedinasuars

ומלחמות
WAR

עולים
עדינות ויופי
ADIN

השראה וחדווה
violinist

דין מכוסה ברחמים, בשר טחון מכוסה בבצק לבן.
איכלו ורעניקס, איכלו.
kisonim

ושתהיה לכם שנה אנושית.
RUAKH AZ

12steps-1

נצרות ואנונימיים

לשאלת "נוצריותן" של קבוצות האנונימיים[1]

שחר פלד

 

מבוא

מאמר זה נכתב בעקבות טענות שהועלו נגד קבוצות האנונימיים שהן כביכול 'נוצריות' ונוגדות את 'רוח היהדות'. אני בוחן כאן את הטענות ומשווה בין אמונת ה'אנונימיים' לבין אמונות יסוד של הנצרות – ומראה שלמעשה לא מדובר כאן בנצרות, לא מצד ההלכה ולא מצד ההשקפה, אלא באמונה 'חדשה' שאינה סותרת את רוח היהדות.

מקורות נוצריים?

יש הדוחים את האנונימיים באופן קטגורי בטענה שאין מה ללמוד ממה שבא מהנצרות – ואין מקום לחקור יותר מדי אם הוא טוב או רע או מכוער – די בהקבלה החיצונית בין "הודאת חוסר האונים" של צעד אחד, לבין עיקרון "חוסר האונים" הנוצרי כדי לפסול את הקבוצות על הסף.

טענה זו בעייתית מכמה בחינות:

  • קבוצות האנונימיים צמחו מקבוצות שהגוון שלהן הוא יותר רוחני/ניו-אייג' מאשר נוצרי (כפי שאפרט להלן).
  • מה קורה כאשר נוצרים מתבדלים מאמונתם הנוצרית? כיצד נקטלג למשל את ניוטון כאשר הוא דחה את אמונת השילוש כבזיון לאמונה (ולכן סרב לעמוד בראשות טריניטי קולג').
  • תכנים רבים השאובים כביכול מהנצרות, שאובים למעשה מהיהדות שנגזלה על ידי הנצרות. כך למשל, לאוזן יהודית משפט כמו: "יש"ו אמר: ואהבת לרעך כמוך" מגוחך לחלוטין, אך דווקא אמירה זו: "ואהבת לרעך כמוך", היא המוטיב החורז את שיטתו של פוקס אמט, שמייסדי האנונימיים לקחו אלמנטים מתורתו. יש"ו, כידוע, היה פלגיאט, ואין שום סיבה שנניח לו להתהדר בבעלות על תכנים שמקורם ביהדות.

אי-נוצריות מוצהרת

לא ניתן להחשיב את הקבוצות כ"נוצריות", מאחר ואין הן קשורות לנצרות בשום דרך מוצהרת. הן אינן סוגדות ליש"ו, ואינן לא כנסיה ולא זרם דתי. הן אף מדגישות את אי זיהוי האמונה עם דת כלשהי באמצעות הפניה אל "אלוהים כפי שאנו מבינים אותו". מבקרים נוצריים של התוכנית מתייחסים לעיתים קרובות לניסוח זה ככפירה באלוהותו של יש"ו.

אחד הסממנים האנטי-נוצריים הבולטים של הקבוצות היא הוקעת הזלזול במעשים. אנשים בקבוצות רגילים לומר: "אמונה ללא מעשים – מתה", או "אמונה ללא עשייה היא הזיה" וגם, באורח יומיומי: "תהיה לי תוכנית – ורק להיום אעשה אותה בעזרת ה'". בניגוד לנצרות הבוחלת במעשים, המעשים הם הליבה של האנונימיים.

ביל ווילסון, מייסד האנונימיים הצהיר על עצמו כ"אגנוסטי" ופעל במודע לעקור את הנצרות מתוך רעיונותיה של קבוצת אוקספורד ושל פוקס אמט (שכבר הם שייכים למעשה לאמונות ניו-אייג' ולא לנצרות – למרות שתיארו את עצמם כנוצרים) ולזקקם לכדי תוכנית רוחנית ומעשית שאין בה דבר מעבודה זרה ומנצרות. קבוצות האנונימיים מצהירות על עצמן בתוקף רב שאין הן "דת".


התיאולוגיה של האנונימיים

הדגש של הקבוצות הוא על אמונה באלוהים הקיים ברמה 'קדם-תודעתית', כנוכחות אוניברסאלית שדי רק להסיר את ההתנגדות כלפיה כדי לחוש בה. "דמיינו לעצמכם חיים ללא אמונה!" כותב מייסד התוכנית ב"ספר הגדול": "לו כל מה שהיה לנו היה ההגיון הטהור, לא היו אלה חיים. אך אנו האמנו בחיים – כמובן שהאמנו. לא יכולנו להוכיח את החיים במובן שמוכחים שקו ישר הוא המרחק הקצר ביותר בין שתי נקודות, ובכל זאת, החיים היו שם. האם נוכל עדיין לומר שכל העסק אינו אלא צבר אלקטרונים שנוצר מכלום, שאין לו משמעות והוא הולך ומסתחרר לעבר ייעוד של כלום? כמובן שלא יכולנו! האלקטרונים עצמם נראו יותר אינטליגנטים מכך. כך לפחות אמר הכימאי".[2]

בסופו של דבר הציב ביל ווילסון חזון אימננטי של אלוהים הנמצא בקרב המאמין, כ"מציאות גדולה" הנמצא בתוך האדם עצמו: "לבסוף ראינו שהאמונה בסוג כלשהו של אלוהים היא חלק מהעצמיות שלנו, בדיוק כפי שהתחושות שיש לנו כלפי חבר הם חלק מאיתנו. לעיתים היה עלינו לחפש את האלוהים ללא מורא, אך הוא היה שם. הוא מוחשי לא פחות מאיתנו. מצאנו את "המציאות הגדולה" עמוק עמוק בתוכנו. בחשבון האחרון רק שם ניתן למצוא אותו. כך היא במקרה שלנו". [3]

פרק מרכזי וארוך בספר הגדול בשם "אנו האגנוסטיים" דן בשאלת האמונה והקשר בין האדם לאלוהים: "מטרתו המרכזית של הספר היא לאפשר לך למצוא כוח גדול ממך שיפתור לך את הבעיה… משמעות הדבר היא שאנו עומדים לדבר על אלוהים. כאן מתעוררת בעיה עם האגנוסטיים. פעמים רבות אנו מדברים לאיש חדש ורואים כיצד תקוותו מתעוררת כאשר אנו מזכירים את בעיות האלכוהוליזם שלו ומסבירים את החברותא שלנו. אך פניו נופלות כאשר אנו מעלים נושאים רוחניים, במיוחד כאשר אנו מזכירים את אלוהים… "[4]

"… אנו יודעים כיצד הוא מרגיש – היינו שותפים לספקותיו הכנים ולדעותיו הקדומות. חלק מאיתנו היו אנטי-דתיים קיצוניים… הסתכלנו מתוך ספקנות על עולם מסוכסך זה, עם מערכותיו התיאולוגיות המסוכסכות ואסונות בלתי מוסברים… כיצד אפשר שישות עליונה קשורה לכל זה? אולם, ברגעים אחרים, מצאנו עצמנו חושבים, כאשר הוקסמנו על ידי אור הכוכבים, 'מי, אם כן, עשה כל זאת'? היתה תחושה של יראת רוממות ופליאה, אך היא היתה רגעית וחומקת…

… מצאנו במהירה שאם יכולנו להניח לדעותינו הקדומות ולהביע אפילו נכונות להאמין בכוח גדול מאיתנו, התחלנו לקבל תוצאות גם אם לא היה ביכולתו של אף אחד מאיתנו להגדיר בצורה מלאה או להבין את הכוח הנקרא אלוהים".

"כאשר ראינו כיצד אחרים פותרים את הבעיות שלהם באמצעות הסתמכות פשוטה על רוח היקום, נאלצנו להפסיק לפקפק בכוחו של אלוהים. הרעיונות שלנו לא עבדו, אך רעיון האלוהים עבד"[5].

ברור אם כן, שאלוהי התוכנית "תפור לפי מידה" כ"רעיון אלוהי שעובד". אלוהי התוכנית נגזר מהאוריינטציה הטיפולית של התוכנית ויש לו הגדרה אחת: שהוא מסוגל להחזיר למתמכר את שפיות דעתו. למרות שבצעד שלוש נדמה שההגדרה של "אלוהים" בתוכנית נשארת פתוחה "להבנת" המתרפא – אין זה כך, כי התוכנית מגדירה את אמונתה בצורה ברורה לחלוטין: "אמונה שכוח גדול מאיתנו יכול להחזיר לנו את שפיות דעתנו".

מבחינה תיאולוגית בניגוד לדימויי אלוהים "מדולדלים וקצופים" המדכאים את רוח המאמין, ניתן להצביע על אלוהי האנונימיים כבא מהמקום היותר טוב בנשמת המתרפא – מהרצון שלו להתרפא, מהשאיפה שלו להרגיש טוב, לנהל את חייו בצורה שפויה ולחיות חיים מלאים ושמחים. זוהי אלוהות של החלמה, הצומחת מהמקום השפוי שעוד נותר באנשים שלעיתים הגיעו לאובדן צלם אנוש, אנשים סוערים ומבולבלים, מלאי אשם ואובדניות – הנאחזים באמונה באלוהים ששורשו הוא הרצון שלהם להחלים ומהותו יכולתו לעזור להם להחלים. ביל ווילסון התייחס במפורש לנקודה זו של אלוהים שמקורו בלב המאמין כאשר כתב: "הבנו לבסוף שהאמונה בסוג כלשהו של אלוהים היא חלק מהמהות שלנו… מצאנו את 'המציאות הגדולה' עמוק בתוכנו. בחשבון האחרון, רק שם ניתן למצוא אותו."[6]

אוריינטציה של תשובה

עיון מקרוב בתיאולוגיה ובפרקטיקה של הקבוצות מלמד שמדובר בתנועת תשובה במובן היהודי של המילה.

בספר הגדול כתוב: "הבעיות שלנו, אנו סבורים, הם מעשי ידינו. הם נובעים מתוך עצמנו – המתמכר הוא דוגמה קיצונית של רצון-עצמי משתולל" – אם ננסח זאת במונחים יהודיים: הרי שמדובר בהודאה באחריות על המעשים – כאשר הרצון העצמי "המשתולל" הוא היצר הרע.

"בשלב הבא, התחלנו במסלול של פעולה נמרצת, כאשר הצעד הראשון הוא ניקוי-בית אישי שרבים מאיתנו לא ניסו מעולם. למרות שהחלטתנו [למסור את החיים והרצון לאלוהים] היתה צעד מכריע וחיוני, לא תהיה לה השפעה של קבע אם לא נלווה אותה מייד במאמץ נמרץ להתייצב לנוכח אותם דברים בתוכנו החוסמים אותנו, ולהיפטר מהם. ההתמכרות שלנו היתה רק סימפטום. היה עלינו לרדת לסיבות ולתנאים. לכן, התחלנו בספירת מלאי אישית. "זה היה צעד ארבע".

ב-12 ו-12 כותב ביל ווילסון שדי בנכונות הקטנה ביותר כדי לפתוח את הדלת לאמונה, ולמעשה ברגע שאדם מגיע לתוכנית הוא כבר מביע בזאת נכונות לתיקון. נכונות לאמונה שכח גדול ממנו יכול להשיב לו את שפיותו, ובהסכמתו לפעול על פי התוכנית הוא למעשה מסכים למסור את רצונו ואת חייו לידי כוח גדול ממנו. "כבר קיימת נכונות", כותב ווילסון, "לוותר על הרעיונות העצמיים לגבי בעיית האלכוהול לטובת הרעיונות שמציעה קבוצת אלכוהוליסטים אנונימיים, והמצטרף החדש חש שהקבוצה מציעה לו חוף מבטחים בלעדי לספינתו הרעועה. האם אין זו מסירת הרצון והחיים להשגחת אלוהים"?

"כיצד, אם כן, בדיוק", כותב ווילסון, "יכול אדם בעל נכונות למסור את רצונו וחייב לכוח גבוה ממנו? ראינו שהוא כבר התחיל בכך כאשר למד להסתמך על הקבוצה כפתרון לבעיית האלכוהול שלו, אך חייו עדיין בלתי מנוהלים גם אם כבר הפסיק לשתות. עדיין אין כאן פיכחון קבוע וחיים מועילים ומלאי סיפוק… וזהו מקומם של שאר הצעדים בתוכנית. רק פעולה ועשייה מתמדת של הצעדים כדרך חיים יכולה להביא לתוצאה המבוקשת".

ההיפוך התיאולוגי של ההודאה בחוסר יכולת

כידוע, טענת חוסר האונים וחוסר היכולת של האדם – היא אחת מהאושיות התיאולוגיות של הנצרות ותנאי הכרחי ל"ישועתו" של יש"ו. על פי עקרון זה מי שלא יודע כמה הוא לא שווה כלום, לא יוכל ליהנות מישועה זו. מתוך תפיסה זו נובעת תביעת הנצרות לזנוח את המעשים והדגש על החטא הקדמון. האדם הוא חוטא במהות וחסר אונים לשנות זאת, ושום פעולה שלו אינה יכולה להושיע אותו – אלא רק יש"ו לבדו.[7]

כביכול, נדמה שהצעד הראשון מהדהד עקרון תיאולוגי זה: "הודינו שאנו חסרי יכולת ביחס להתמכרות שלנו, שחיינו הפכו לבלתי ניתנים לניהול". אולם בפועל מתברר שמדובר דווקא במי ש"מודה ועוזב". ההכחשה, הסירוב להודות, היא אחד המאפיינים הבולטים ביותר של "המכור" – המתעלם ממצבו ומכחיש שההתמכרות השתלטה על חייו, ושל בעל היצר שאינו מוכן להודות בחטאו. עתה מתבקש המתמכר להודות בהתמכרותו, והשאלות הרבות, שחלק מהקבוצות נוהגות להציב בפני חבריהן במסגרת צעד 1, מובילות אותו להכרה בעומק ההשפעה של ההתמכרות ופעולתה ההרסנית על כל אורחות חייו, כולל גופו, פרנסתו, משפחתו, כישרונו ועוד. הדגש כבר אינו על "חוסר היכולת" אלא על "ההודאה" – על היציאה מההכחשה של ההתמכרות, מההכחשה שאין בעיה. שהכל בסדר.

ברור בעליל שאדם שמגיע לקבוצות, שהולך שבוע אחר שבוע לטפל בהתמכרות שלו – אינו חסר אונים. קבוצות רבות הן דינמיות מאוד ונחושות מאוד במובן זה של שינוי המעשים. למשל הסיסמה של קבוצות גריישיט "ויהי מה" היא בדיוק ההיפך מ"חוסר אונים": מאחר והיא נוקטת התעקשות מוחלטת "ויהי מה" לא ליפול להתנהגות הכפייתית.

ההודאה בחוסר אונים היא הודאה על האמת של מציאות נתונה- המתמכר רוצה אבל לא יכול להפסיק, הוא מודה שאין לו כוחות לעשות זאת בעצמו. לכן, הנוסח הוא "הודינו" ולא "אידאולוגית אנו חושבים שצריך לוותר…". כאן יש גם מקום להדגיש את החשיבות של צעד אחד כהכנה לצעדים 2 ו-3 שהם הכרה ב"בעל הכוחות כולם" ונסיון כנה לקבל הדרכה ואונים מבחוץ. הדבר דומה להודאה במחלה על מנת להיות נכון לבלוע את התרופה ולא על מנת להצדיק עצמו ולהישאר חולה.

הצד המעשי של קבוצות האנונימיים

בין הצדדים המעשיים הרבים של הקבוצות המתיישבים היטב עם רעיונות של תשובה ותיקון, ניתן למנות:

כלים

כל אחת מתוכניות האנונימיים כוללת "כלים" שונים שהמתרפא מיישם על מנת להחלים. יש כלים שהם ספציפיים לקבוצות מסוימות בלבד – למשל: הכלי של מעקב הוצאות בקבוצה למתמכרים לחובות (DA) או הכלי של שקילת המזון בקבוצה של מתמכרים לאוכל (Greysheet) ויש כלים המשותפים לכל התוכניות. מכורים רבים משתמשים בכל הכלים הללו בכל יום – וכל הכלים מתמקדים בגמילה ובהימנעות מההתמכרות – זוהי תרפיה אינטנסיבית מאוד של מי שמוכן ללכת "לכל מרחק" כדי להיגמל.

צעד אפס – הימנעות

ניתן לקרוא "צעד אפס" לכלי הנקרא בתוכניות: הימנעות, ניקיון, פיכחון ועוד. צעד האפס הוא הדבר הראשון שעושה המתמכר המגיע לתוכנית אנונימיים: הוא מרפה מההתמכרות שלו. למעשה, התוכנית מתחילה בגמילה מיידית ותובעת מהמשתתף לעזוב מייד את ההתמכרות שבגינה הגיע אליה. משתתפי התוכניות נוהגים להצהיר על מספר הימים הנקיים שצברו, שבהם לא השתמשו בסם ובהם לא ביצעו את הפעילות הכפייתית המתמכרת, למשל: "שלום, שמי אברהם, אני מכור לאלכוהול ולא נגעתי באלכוהול מזה 578 ימים". בקבוצות רבות ההימנעות היא תנאי למילוי תפקידים שונים בקבוצה כמו הדרכה לחדשים או פעילות כמאמן.

כך, לפני תחילת הצעדים, לפני ההודאה ש"ההתמכרות הפכה את חייהם לבלתי ניתנים לניהול", עושים משתתפי התוכנית צעד ראשון כדי להשיב לעצמם את השליטה: הם עוזבים את ההתמכרות. באופן זה הופכת התוכנית לתוכנית טיפול אקטיבית וממוקדת ביותר. המכור מגיע לתוכנית מתוך רצון חזק ושאיפה עמוקה להפסיק את ההתמכרות שלו – והדבר הראשון שהוא עושה, עוד לפני כל פעולת גמילה, הוא לעזוב את ההתמכרות. שאר הכלים של התוכנית מטפלים למעשה בתגובות הקשות המתעוררות במתמכר בעקבות מניעת הסם – כל הכוחות הנפשיים והגופניים המסתערים על המכור כאשר הוא מנסה לחדול. וכאן, מייד אחרי צעד אפס – עזיבת הסם- נכנסים שאר הכלים של התוכנית כדי לעבור עם המכור את כל תהליך הגמילה.

תפילת השלווה

בתחילה ובסיום של כל פגישה אומרים כל המשתתפים ביחד את תפילת השלווה, שהנוסח שלה הוא:

אלי,

תן בי (בנו) את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי (ביכולתנו) לשנותם,

את האומץ לשנות את אשר ביכולתי (ביכולתנו)

ואת התבונה להבחין בין השניים.

 

תפילה זו, המלווה את חייו של כל מי שמשתתף בקבוצות האנונימיים, מהווה את התמצית של התוכנית: הקבלה של המחלה באורך רוח וסבלנות, האומץ לעשות מעשים – והתבונה להבחין בין השניים, המסמנת למעשה קו מתמיד של שינוי וצמיחה – ככל שמתעצמת יכולתם של המשתתפים בקבוצות לטפל בדברים שבעבר לא היה ביכולתם לשנותם, ועתה הם מצליחים להתמודד איתם. המרכזיות של תפילה זו נובעת מהדרך בה היא מסכמת את עיקרי התוכנית:

המתמכר מגיע לקבוצה שבור והוא מתבקש להפסיק להכחיש ולקבל את קיומה של בעייתו: אומרים לו – די להכחשה. יש לך בעיה שאתה לא יכול לפתור. תודה בזה. ואחרי שהוא מכיר במחלה. הוא מתחיל להפעיל את תבונתו ומוצא דרכים לשנות עוד ועוד דברים – כאשר כל זה הוא חלק מתפילה הנשענת על "כוח גדול ממנו". מערך זה של קבלה-שינוי-אבחנה מתוך תפילה הפוך את התוכנית לדינמית, לא פסיבית, ומאופיינת על ידי שינוי מתמיד.

צעדים

בעוד ששאר כלי התוכנית הם מערכות תמיכה וכלים מעשיים המסייעים למתמכר לשנות את התנהגותו ואורחותיו, הצעדים של התוכנית הם הכלים התרפויטיים המרכזיים שלה. הם מכוונים את המיקוד של המתמכר מהעיסוק בעצמו אל האפשרות הרוחנית שאלוהים יעזור לו לצאת ממצבו הקשה, והם מטפלים ישירות במניעי העומק להתמכרות כמו טינות ופחדים הגורמים למתמכר לברוח אל הסם. חלק זה של התוכנית הנקרא "צעד 4" המתואר בתוכנית כ"ספירת מלאי" של איש עסקים בסוף השנה – על מנת לדעת מה יש לו במחסן – דומה מאוד לרעיון "חשבון נפש" ביהדות. במיוחד כאשר מגמתו היא "מודה ועוזב": הרעיון של צעד 4 הוא להודות בכל העוונות ופגמי האופי ולעזבם בידי הקב"ה.

אמנם, מגמתו של צעד 4 בתוכנית אינה להפוך את האדם ל"צדיק", אלא לסייע לו להתמודד עם הגורמים הנפשיים הדוחפים אותו אל ההתמכרות, אך ניסיונם המצטבר של מיליוני מתמכרים מצביע על כך שדווקא מידות רעות של טינה, כעס, פחד ועוד – דוחפים את האדם אל ההתמכרות – ויש צורך לעקור מצבים אלה אם רוצים להחלים – ומי שמחלים הופך מעצם העניין לבעל תשובה. הדרישה "למסור" את צעד 4 תואמת אף היא את הרעיון של הקב"ה כ"נושא עוון" – האנונימיים מוסרים לקב"ה את עוונותיהם – כי רק הוא יכול לשאתם.

המקורות של קבוצות האנונימיים

גם כאשר דנים ב'מקורות' של קבוצת האנונימיים, יש לזכור שמדובר למעשה ביצירה מקורית ומפתיעה של מייסדי אלכוהוליסטים אנונימיים ושל המשתתפים הרבים בקבוצות אנונימיים במהלך כמעט 80 שנות פעילות, ש"ניסיונם, כוחם ותקוותם" הביא ל"חוכמת גמילה" עמוקה ורחבה. כיום יש מגוון רחב מאוד של תוכניות האנונימיים המתמקדות בכל סוג של התמכרות שניתן להעלות על הדעת – וכל תוכנית ייחודית מצמיחה חוכמה משלה המתגבשת כחלק מ"ספרות" העוסקת בהתמכרות המסוימת. כך, חוכמת המכורים לחובות מציעה כלים מעשיים למעקב אחר כספים והכנת "תוכנית הוצאות", חוכמת המכורים לאוכל מציעה תוכנית אוכל ועצות כמו "מתקשרים לפני הביס הראשון", וחוכמת האמנים המכורים לבטלה מציעה ליצור 5 דקות ביום. מדובר בתהליך דינמי ופורה של גיבוש חוכמת חיים מעשית בשילוב עם אמונה.

בראשיתה, צמחה התוכנית מתוך החיפוש של ביל ווילסון, אלכוהוליסט ניו יורקי, אחר פתרון לאלכוהוליזם שלו והוא מציין 3 נקודות השפעה קריטיות שהובילו אותו בסופו של דבר לגבש את התוכנית:

ההשפעה הראשונה היתה השפעתו של רופא מומחה לטיפול באלכוהוליזם, בשם ד"ר סילקוורת' שניהל בית חולים להתמכרות לסמים ואלכוהול בשנות ה-30 של המאה הקודמת – ואבחן את האלכוהוליזם כמחלה. כפתולוגיה. ולא כעניין של חולשת כוח רצון או פגם מוסרי.

ההשפעה השניה היתה השפעתו של הפסיכולוג המפורסם ד"ר יונג, שטיפל באלכוהוליסט במשך יותר משנה ובסופו של דבר אמר לו שמחלתו חשוכת מרפא ואין הפסיכולוגיה יכולה לעזור לו, אלא רק פתרון רוחני יוכל להועיל.

ההשפעה השלישית היתה קבוצת אוקספורד ממנה שאב ביל וו. רעיונות לתוכנית האנונימיים, דרשן בשום פוקס אמט, והשפעות שונות שעלו מתוך הדיונים של חברי הקבוצה ברעיונות וטקסטים רוחניים – במגמה לזקק מהם את מה שיועיל להם להיגמל מהתמכרותם.

"קבוצות אקוספורד", מייסודו של הכומר הלותרני בוכמן, דגלה בכניעה מוחלטת, הדרכת רוח הקודש, וידויים קבוצתיים, חיים על פי אמונה ותפילה. הם החזיקו בארבעה "אבסולוטים": אהבה, טהרה, כנות וחוסר אנוכיות ובחמישה "פרינציפים": בטחון, וידוי, שכנוע, המרת דת והתמדה. הם ראו ייעוד בהעברה אגרסיבית (מסיונרית) של המסר שלהם בכל מקום.

פוקס אמט דגל ב"מדע אלוהי" ו"במחשבה חדשה" לפיהם צריך בכל מצב לחשוב על האלוהי ובכך לפתור את הבעיה, יש לחיות באופן מוחלט "בהווה", ולהציב את "ואהבת לרעך כמוך" כעקרון המרכזי של החיים.

למרות ששני מקורות אלה הגדירו את עצמם כנוצרים – מבחינה תיאולוגית הם שייכים למעשה לזרם ה"מחשבה החדשה" שדגלה ברעיון של "חוכמה אינסופית" הנמצאת בכל מקום והדגישה שהאלוהים שוכן בנשמתו של כל אדם – תוך חריגה קיצונית מהדוקטרינה של החטא הקדמון. אכן, זרמים נוצרים שמרנים הוקיעו זרם זה בטענה שהדגש שהוא שם על אלוהים אינסופי, כל-יכול וכל-נמצא הנגיש לכל אחד באמצעות תפילה ומודעות – "הופך את יש"ו למיותר".

המקור השלישי, המוזכר המוזכר באופן מפורש ב"ספר הגדול", היה, כאמור, "הפסיכואנליטיקאי יונג", שנתן את הדחיפה הראשונית והרדיקלית להוצאת המושג האלוהי מתחום הדת ואימוצו למטרות תרפויטיות. יונג לא רק הסביר למטופל האלכוהוליסט שלו שרק "חוויה רוחנית חיונית" יכולה להצילו, אלא גם הדגיש בפניו שאין ב"אמונתו הדתית" כדי לספק את החוויה הרוחנית החיונית הדרושה[8].

אפשר שגם הרעיון המובא ב"צעד 3"[9] של "אלוהים כפי שאנו מבינים אותו" שאוב אף הוא מיונג שכתב על אלוהים כמסתורין הנמצא מעבר להבנה אנושית וטען שאנשים יוצרים דמות אלוהים משל עצמם כאשר הם מנסים להבינו – דמות שלעולם אינה יכולה להיות מדויקת.

רבים מונים את "קבוצות אוקספורד", את שיטת "המחשבה החדשה" ואת יונג עצמו, בין ההשפעות שמתוכן צמחו בהמשך תיאולוגיות הניו-האייג' המייחסות ליחיד את הסמכות הבלעדית לעיצוב הקשר שלו עם אלוהים.[10] במובן זה ניתן להצביע על אלמנטים של תוכניות האנונימיים המקבילים לאלמנטים של ניו-אייג', ובכל מקרה ברור שמקורות אלה עצמם כבר רוקנו את הצורות הנוצריות ממשמעותן המקורית, ובהמשך עברו טרנספורמציה נוספת ומרחיקת לכת בידי משתתפי הקבוצות אל ההקשר תרפויטי. בעודו לוקח את הרעיון של נוכחות אלוהית קבועה שהיא "המציאות הגדולה" – ביל ווילסון מתכתב עם התפיסה המטריאליסטית של המדע – ומעלה את הטענה של אלוהים החי בקרב האדם – כתופעה שהמדע אינה יכולה להסבירה כעצם החיים – ולמעשה הוא מציב מעין 'רף מינימום' של אמונה – שאם רק תואיל להתנער מדעותיך הקדומות (המטריאליסטיות) תוכל לאחוז בה בקלות, כפי שאתה חש את חייך – בלא שתוכל להסבירם.


אמונת האנונימיים מול יהדות ונצרות

בסופו של דבר, למרות שאמונת האנונימיים אינה יהדות, היא הרבה יותר קרובה אליה מצד ההשקפה והמעשים מאשר לנצרות. להלן מובאות שתי טבלאות השוואה.

אנונימיים מול יהדות

האנונימיים יהדות
גישה מעשית – אמונה ללא מעשים היא הזיה. גישה מעשית – אין טובל ושרץ בידו. רק המעשים מתקנים.
עזיבת ההתמכרות –עזיבה מוחלטת ומיידית של מושא ההתמכרות היא הפעולה המקדימה והראשונה של כל תוכנית. עזיבת החטא – הצעד הראשון בכל תיקון מוסרי הוא עזיבת החטא.
הישענות על אלוהים השענות על הקב"ה
חשבון נפש נוקב וחסר פחד של המתמכר כדי לאתר את הפגמים שהובילו אותו להתמכרות חשבון נפש נוקב וחסר פחד של בעל התשובה
הודאה על הפגמים ובקשה מאלוהים שיסיר אותם מודה ועוזב – מבקש רחמים
מעשי כפרה מעשי כפרה
חשבון נפש קבוע חשבון נפש קבוע
דגש על מעשים שמובילים להחלמה (אמונה ללא מעשים תמות) דגש על מעשים של תשובה.

 

אנונימיים מול נצרות

הנושא אמונות יסוד מסורתיות המשותפות לכל זרמי הנצרות העיקריים[11] אנונימיים
אמונת השילוש. האלוהים הוא הבן, האב ורוח הקודש. אינם מטיפים לאמונת השילוש.
הבן מאוחד עם האב. יש"ו הוא אל-אדם. הוא לגמרי אנושי ולגמרי אלוהי. אינם מטיפים לאמונה ביש"ו
תחייתו של יש"ו. יש"ו מת וחזר לחיים. אינם מטיפים לתחייתו של יש"ו
החטא הקדמון החטא הקדמון הפך את כל בני האדם לחוטאים. רק חסדו של יש"ו יכול להצילם. אינם מתייחסים ל"חטא קדמון". המשתתפים אינם חוטאים אלא חולים. עושים חשבון נפש כדי להתנקות מהמחלה.
אמונה מול מעשים רק האמונה ביש"ו ולא המעשים, היא הגואלת את האדם. אמונה ללא מעשים היא הזייה. המעשים הם המפתח לחשיבה נכונה.
מותו של יש"ו מכפר יש"ו כיפר במותו על חטאי האנושות כולה. המשתתף מכפר בעצמו על פגיעות באחרים.
גזרה קדמונה (פרדסטינציה) פרוטסטנטים: האל גוזר מראש מי לגן-עדן ומי לגיהנום. אין בחירה חופשית.קתולים: האל גוזר מראש מי לגן-עדן, אך לא מי לגיהנום (יש בחירה חופשית לחטוא). אין פרדסטינציה. כל אחד יכול להחלים אם יש לו כנות, נכונות ופתיחות.
גיהנום נצחי כל הזרמים הנוצרים העיקריים מאמינים בגיהנום נצחי המיקוד אינו בעונש אלא בהחלמה ועזיבת המעשה הקלוקל.

 

[1] למרות שנפוצה מאוד התווית "קבוצות 12 צעדים" – העדפתי כאן את ההגדרה "קבוצות אנונימיים" – משום ש-12 הצעדים הם רק כלי אחד מתוך מערך כלים רחב בהרבה שמפעילות קבוצות האנונימיים.

[2] בתרגום חופשי מתוך הספר הגדול, מהדורה רביעית, עמ' 54.

[3] בתרגום חופשי מתוך הספר הגדול, מהדורה רביעית, עמ' 55.

[4] בתרגום חופשי מתוך הספר הגדול, מהדורה רביעית, עמ' 45.

[5] הספר הגדול, מהדורה רביעית, עמ' 52.

[6] הספר הגדול, מהדורה רביעית, עמ' 55.

[7] אפשר שזהו העקרון החשוב ביותר המפריד הפרדה חדה בין נצרות ליהדות – באשר על פי היהדות האדם הוא בחירי, יכול לתקן את מעשיו, וקיום מצוות התורה מוחק את החטא הקדמון.

[8] הספר הגדול, מהדורה רביעית, עמ' 27.

[9] מסרנו את רצוננו ואת חיינו להשגחת אלוהים, כפי שאנו מבינים אותו.

[10] רעיונות שמקורם הקדום יותר הוא כמובן המהפכה הפרוטסטנטית – אך נראה שכאן הם נגזרים דווקא מהגלגולים החילוניים המאוחרים יותר של השפעה זו על צמיחת ההומניזם והאינדיבידואליזם.

[11]          קתולים (1000 מליון), אורתודוכסים (300 מליון) ופרוטסטנטים (500 מליון) (כולל הזרמים הפרוטסטנטים הראשיים: לותרנים (66 מליון), פרסביטרים (75 מליון), אנגליקנים/אפיסקופלים (77 מליון), מתודיסטים (11 מליון) בפטיסטים (43 מליון) וכו', וזרמים חדשים, כמו הזרם הפנטקוסטי (מליאת האל) (63 מליון)). באופן כללי נאמד מספר הנוצרים בעולם בסביבות 2 מיליארד בני אדם, והנצרות נחשבת לדת הגדולה בעולם.

ZMAN

סעיד קורא את גרוסמן

שלושים שנה קודם לכן, הוציאו אותו בעל כורחו, כמו שקית זבל, אל אחיו. ערבי ישראלי תושב חיפה, שמעולם לא העלה על דעתו להסתובב בין הפליטים הפלסטיניים, הוא הושלך למאסר מנהלי אחרי שנתפס ללא תעודת זהות מחוץ למסעדה בה עבד. באווירה של אינתיפדה. איש לא שאל שאלות. שם, בכלא, התגלגל אליו השייך חאסין הזקן ולחש על אוזנו בערבית ספרותית משובחת: "נקמתו של אללה מהירה מכל ברק ומושחזת מכל סכין". זו היתה תחילתה של ידידות מופלאה. בלילות, אחר כיבוי האורות הכפוי של שלטונות בית הסוהר, היה יושב שפוף לצד כסא הגלגלים וחאסין היה מספר לו את גדולתו של עמו, את גדולתו של האסלאם, וכיצד העמיד מוחמד את כל בני הדתות האחרות על טעותם והביס אותם במלחמותיו, והעניק לאומה הערבית את תכונותיה היסודיות: את הצניעות, את הסבלנות, את הנחישות ואת ההתמדה ללא גבול. רבים ניסו להלחם באסלאם אך כולם נכשלו. "הזמן של אללה", היה חאסין נוהג לומר לו, "הוא נצחי. ולכן גם זמנם של המאמינים הוא נצחי, וסוף המאמינים לנצח כי כל המכשולים הושמו כאן בידי אללה כדי לנסות אותנו ולזכות אותנו בגמול הנצחי על מאמצנו. היהודים הם אויבים עתיקים של האסלאם, אך בסופו של דבר ננצחם, כפי שניצחנו את הכופרים בעבר".
פקיחת העיניים של סעיד היתה דרסטית, מחרידה ובלתי הפיכה לחלוטין. בבת אחת פרצה נפשו מההסגר של כאביה הפרטיים, של מחסוריה הקטנוניים וטינותיה האנוכיות, אל המרחבים הגדולים של האל האחד שאין בלתו ומוחמד הוא נביאו, אל התפקיד הגדול שנועד למאמינים.
הוא למד אז את מצוות האמונה. את התפילות המרוממות, בהן התרונן הלב במוחלטות הנקיה, חסרת הפשרות ונטולת הפניות של ההכרה באללה שאין בלתו ובחוכמתו של מוחמד נביאו.
השייך חאסין נשפט לשני מאסרי עולם וסעיד שוחרר תוך נזיפה לשוטרים שעצרו אותו ללא סיבה מספקת. כשהקוראן הקדוש באמתחתו, עזב סעיד את חיפה ועבר להתגורר ברמאללה, נוצר בליבו את שליחותו. תעודת הזהות הכחולה שלו איפשרה לו לצאת ולבוא במחסומים ללא בדיקות ואיש לא תיעד את נתוניו. במשך כל ההסטוריה הסוערת ורבת התהפוכות של תנועתו, שמר סעיד על הפרופיל הנמוך שקבע לו רבו. "אתה בן לבבי", אמר לו, "בקרוב אהיה אני בן השאהידים, והרבה דברים יעברו על עמו של אללה, אבל אתה חייב להיות שם, עד שתראה סימן. עד שתראה שאחינו המוסלמים מאבדים את התמיכה העממית – רק אז עליך לצאת ולפעול כפי שאני פעלתי, להשיב לעם הפלשתיני את אמונתו. אתה תהיה הגחלת העוממת, הנשמרת גם אחרי כבות האש, כדי לחזור ולהצית את הלהבה.
בזמן שחיכה שאללה יכתוב את גורלו בהסטוריה, בזמן שחיכה ל"מכתוב" הפרטי שלו, למד סעיד והקשיב והתכונן, מכשיר את עצמו לתפקידו העתידי כמצביאו של החמאס המנצח. בערבים, אחרי שעות העבודה, אחרי התפילה האחרונה, היה מסתגר בדירתו, מכין לעצמו קנקן של קפה ומבלה את הערב בקריאה. בכל יום היה קורא קטע מהקוראן ומשנן שלוש הלכות מהסונה. אחר כך היה קורא ספרות מלחמה ואסטרטגיה בהתאם להמלצתו של נפוליון שיש לעיין במלחמותיהם של גדולי המצביאים, כדי לדלות את סודות המלחמה. אישיותו של הגנרל היא המנצחת, קבע נפוליון, לא הצבא. לא הרומאים ניצחו את הגאלים אלא קיסר, לא היו אלה אנשי מוקדון שפלשו להודו, אלא אלכסנדר הגדול.
הוא קרא את כולם ועל כולם, ממקיאווילי ועד רומל, מנפוליון עד צ'נג-קאי-שק, ואפילו ביוגרפיות של משה דיין, יגאל אלון ורבין. הוא הקפיד לקרוא את תולדות גדולי הכובשים המוסלמים, מהנביא עצמו ועד הגדול והנפלא מכולם, צלאח-א-דין, "צדקת האמונה", המצביא הדגול שדחף את הכופרים מפלסטינה וכבש אותה חזרה לאסלאם. סלדין הגדול, שבמותו נמצאו ברשותו רק כמה מטבעות שלא הספיקו לכיסוי הוצאות הקבורה, משום שחילק את עושרו הגדול צדקה לעניים. מוסלמי אמיתי מתחילה ועד סוף.
קונטרס קטן של סרן בצבא ארה"ב, אחד בשם פורסיית', היה חביב עליו במיוחד. פורסיית' קבע שהתחכום הוא הכלי המרכזי של המלחמה. "לפני שמתחילים במלחמה", הסביר פורסיית', "צריך לדעת מה מניע את האויב ולמקד את האמצעים בצורה ישירה או עקיפה באופן שימוטט את מרכז הכובד האמיתי שלו. לכן, צריך המנהיג להבין היטב את התרבות, הפוליטיקה, החברה והצבא של האוייב". סעיד לקח הדרכה זו לליבו ולקראת סוף הערב נהג לקרוא ספרות עברית, כדי לנסות להבין את מרכז הכובד האמיתי של האויב.
החביב עליו מכולם, היה עותק חבוט ומהוה של "הזמן הצהוב" בו קרא שוב ושוב. גרוסמן מבחינתו היה מרכז הכובד של הישראלים. הראש שלהם. לא תמצא את הזמן הצהוב אצל אנשים פשוטים. תמצא אותו אצל האליטה, באוניברסיטאות, באמנות, בתקשורת, במשרדי הממשלה. אם סעיד ידע משהו, זה כשיש לך עסק עם נחש, מוטב שתדע באיזה צד נמצא הראש. גרוסמן שיקף לו לא רק כיצד רואים הישראלים את הפלסטינים, אלא חשוב לאין ערוך, כיצד הם רואים את עצמם.
המאבק בתחושת העלבון צורב היה הקושי המרכזי שלו בפעמים הראשונות שקרא את הזמן הצהוב. עלבון שהפריע לו להגיע לאיזון הדרוש כדי לרדת לחקרו של אוייב. היכן הכבוד הפלסטיני? היכן המאבק? היכן גאוותם של לוחמים עזים הנלחמים על אדמתם כנגד כל הסיכויים ומוסרים עליה את חייהם? לא היה כל זכר לזה. שום רמז לגבורת הפלסטינים, ולאמונה היוקדת בלבם. במקום זאת, שורטט עמו כקורבן נצחי שרשעה ציונית אינסופית אופפת אותו. במקום לראות את הכוח העצום של העם הפלסטיני שאפילו ילדיו הצעירים ביותר יודעים מה עומד בפניהם, גרוסמן ראה רק את הנוולות, את הקיטוב בין ניוול לרווחה כלכלית, בין עוני לעושר, בין תל"ג גבוה לנמוך על פי ד"ר בנבנישתי. הכל נשפט על פי קנה המידה החומרני הזה. על פי גרוסמן אתה שונא – בגלל שאין לך תנאי חיים. אתה חושב נקמה – כי שטפו לך את המוח. אתה מדבר על אדמה – כי לימדו אותך לדקלם. כל מה שצריך זה לסדר לך אמבטיה עם חרסינה וכל הנוחיות – וכבר תהיה לאחר. במיוחד, היה סעיד חורק שיניים במקומות בהם מדבר גרוסמן כביכול מתוך גרונם של הפלסטינים כדי לבקר את הישראלים: "מנשלים אותנו מן האדמות ומן המסורת ומן הכבוד, ועושים לנו פה מין בית-סוהר אחד גדול ונאור, שכל מה שהם רוצים באמת הוא – שנברח ממנו, ואז לא ירשו לנו לחזור אליו לעולם – ובעורמתם היהירה, הבלתי מובנת לנו לחלוטין, הם כורכים סביבנו את חוטיהם, ואנו מרקדים עליהם כבובות".
אכן רק ישראלי יהיר וערמומי יכול להתנשא ככה כלפינו, חשב סעיד. להפוך אותנו לבובות על חוטים, דמויי-פינוקיו עלובים שצמחו להם אוזני חמור. אצל גרוסמן רק הישראלים הם הפעילים ואילו הפלסטינים הם הסבילים הסובלים. "אתם לקחתם לנו הכל", כותב גרוסמן כסניגור פלסטיני, "את הזהות הלאומית, ואת הזהות של כל אחד מאיתנו שמפחד מכם ותלוי בכם בשביל הפרנסה שלו, הכל לקחתם. מתים חיים עשיתם אותנו… זה מה שעשיתם רע, שעשיתם כל אדם פה לפוליטיקאי". הוא היה חוזר וקורא את הקטע הזה, החוצפה העמוקה של האיש הזה שמתיימר לשבת לסעיד בראש ולפסכלג אותו. הוא חשב על החוסן העמוק והאמיתי של המאמינים, על צניעותם ודבקותם, רחוק מעולמו הדמיוני והמערבי כל כך של גרוסמן, שכל כך רוצה למצוא את היהודי שבערבי, את קורבן האנטישמיות שבשמי.
בכל פעם שסעיד היה קורא את המילים הללו, היה חש תחושה מסתורית של דע את אויבך, כאילו הוא מצליח לגעת בקצה ההבנה של מה שמניע את ההנהגה הישראלית. את אותם אויבים שהם המפתח להשגת מטרותיו. אויבים שיהיו מוכנים לעקור עבורו את המתנחלים עד האחרון בהם, תוך שהם מלטפים את ראשו בחמלה. אלו, אלו הכופרים האמיתיים חשב סעיד. אלו, המחזיקים בגרוסמן כמשוררם, כשופרם, הם אלו המנאצים את אללה. "אלוהים לא מרחם" הם חוזרים ואומרים. אם אלוהים היה מרחם, היה מרחם על ילדי הפלסטינים ונותן להם צעצועים שלמים. הם הכופרים אינם יודעים שאללה הוא רחום וחנון, ומחכה שהמאמינים יוציאו לפועל את תוכניתו. הם יודעים כל כך מעט על אלוהים האנשים האלה. הם יודעים רק לייחס לו אכזריות ולהפנות לו עורף, כאילו רחמיהם הפרטיים, הקטנוניים, גדולים ונשגבים מרחמנותו של אללה. סוגדים כולם לצלם העצמי של רחמנותם הפטרונית. רחמנותם המרגיזה היתה כל כך מרחיקת לכת שאפילו שאהיד שהבין סוף סוף שיש להלחם בכיבוש בכל הכוח – יצא אצל גרוסמן דפוק בראש, מסכן ומשוגע, מריונטה של הכיבוש. "הוא חי כחיה נרדפת", כתב גרוסמן, "וחש שכל רגע שעובר מקרב את קיצו… אין ספק שיש רבים יותר אשר בשטחי החיכוך שבין כובש לנכבש מאבדים את צלם האדם". זה היה הדבר המרתיח ביותר, שאצל האויב אתה מסכן. לא ראוי אפילו ליריקה. אף מילה על הגאווה והחוסן, אף מילה על הפחד הנורא שהצלחנו לזרות בלב היהודים. הרי זאת הסיבה לכך שהשייך חאסין קרא לגדודי ההתנגדות האסלאמית שהקים על שם אזה-דין-אל-קאסם – כדי שלא יקחו לנו את הגבורה והגאווה בשם הכיבוש, כדי שהגרוסמנים לא יוכלו לומר שאנחנו נלחמים על פלסטינה בגלל הכיבוש – הרי כמעט אלף וחמש מאות שנה חלפו מאז ההיג'רה אך הישראלים היהירים הללו רואים רק הכל בפרספקטיבה הצרה של ה"כיבוש" שלהם, כאילו שזה משנה משהו באורך הנשימה הארוך של המאמינים, כאילו שההתנגדות הערבית ליהודים התחילה עם הכיבוש.
אולם, גם כאשר היה חורק שיניים מול הפטרונות של גרוסמן, לא יכול היה שלא לאהוב את פרק ארבע של הזמן הצהוב. הוא הוקסם מהאופן בו בצע גרוסמן את ההיפוכים שלו – געגועי הפלסטינים לאדמתם היו תולדה של דיכוי ונישול, אך געגועי היהודים אינם אלא פורנוגרפיה. כל כך נכון. כי הבעלים האמיתיים של הקרקע הם המוסלמים, והיהודים אינם אלא מנאפים.
השיטתיות האכזרית בה ריטש גרוסמן את המתנחלים היתה כל כך נפלאה! הוא תפס אותם באף היהודי העקום שלהם, והכניס להם אותו לקופסה קטנה בה היתה רק שאלה אחת: "במה חשים הערבים את השפעותיו של שלטון לא רצוי. של כיבוש"? זה היה פשוט נפלא. נראה אותך מוכיח שאין לך אחות. אחרי שכתב שהאנשים בעופרה "ממעטים מאוד להקשיב ואינם מגלים ענין אמיתי בך", סירב גרוסמן להקשיב להם כלל, והתעניין אך ורק בשאלה הקריטית, המושחזת, המבודדת: כיצד אתם מאכילים את הערבים חצץ? לא למה, לא כמה, לא מדוע? רק איך אתם עושים את זה, מנוולים שכמותכם. והוא טחן אותם כמו בולדוזר עקשני וקרא להם חסרי אמפתיה ומאובנים. הוא כינה אותם אטומים וערלי לב לפרצופם, בהיותו אורחם. זה היה נפלא. סעיד דמיין לעצמו את התפתלויותיהם של המתנחלים המארחים וגיחך.
איש אינו יודע לעקוץ מתנחלים כמו גרוסמן: "יצרו לעצמם את כילאם, את הספרטה הנפשית שלהם על ראשי ההרים, וממנה הם מציצים, סמורים וקפוצים כלפי כל דיעה אחרת. מאנשי אמונים הם הפכו לגוש-אמונים…" גדול. פשוט גדול. הוא מתאר אותם כ"פרים ורבים" ומגיע לשיאים ספרותיים רוויי בוז ותיעוב כשהוא מתאר אותם כ"מבצעים מין אינסטנט-התעלות-הנפש בסיוע העוזי, מין הכלאה של המשיח עם מטוס הממריא אנכית, נכנסים לטרנאס אפוקליפטי ניחר, מרקדים כתיישים על ראשי הגבעות, צורחים דברי נבואה אקסטטיים ומגוחכים, וכך, בעיוורון נחוש, התאפסות האני על-מנת להניח ל'יחד' למלא את הנשמה, הם נישאים אל-על…". הו, כמה נהדר.
הספר הדק והמר הזה גילה לו לבסוף את שורשו של המנוע המניע את השמאל הישראלי כולו. את ויתוריו, הגיגיו, שאיפותיו ונפתולי מצפונו: "אינני מחפש את הצדק האבסולוטי", כתב גרוסמן, "ולא את יישוב החשבונות ההיסטורי, אלא את החיים האפשריים, הפגומים והנסבלים בלבד, תוך גרימת עוול מועט ככל האפשר". משפט אחד מסכם, שאומר את הכל. לא צדק ולא היסטוריה, גם לא אמונה ולא אהבת פלסטינה, אלא רק המצב האנושי במערומיו. זו הנקודה שאותה חייב הוא, סעיד, למנף. את ההתנשאות חסרת הכבוד כלפי כל היקר לאחרים, ואת השאיפה הבלתי נלאית לחיים פגומים ונסבלים, שרק היא האמת על המציאות. כשהצבא הציוני נסוג מלבנון, וכל הגנרלים שלהם עמדו עם הגב לגדר ונשאו נאומי שלום, תוך התעלמות מוחלטת מקללות הבוז של אנשי החיזבאללה התלויים על הגדר מאחריהם, הרגיש סעיד מושפל מול ההתנשאות שלהם. כל המאבק הפלסטיני, כל התקוות, השאיפות, כל שנאת הרע של ההשתלטות היהודית על אדמת האסלאם – היו כמשחקי ילדים בעיניהם, כמשהו שאפשר להתעלם ממנו. הם עמדו שם עם הגב לגדר, כאילו הערבים אינם קיימים כלל.
ברגע של גילוי לב גרוסמן אומר "שמא העובדה שאיננו מרשים לעצמנו לשנוא מעידה דווקא על הזלזול שאנו חשים כלפי הערבים, שהרי אינך שונא את מי שאתה רואה כנחות ממך – וקשה לנו, למשל, לשנוא ילדים, משום שאנו חשים שאין הם שווים לנו". כל כך עמוק. המתנחלים כשרים לשנאה משום שהיו צריכים להרפות משאיפות הצדק והחשבונות ההסטוריים שלהם, אך הערבים הם רק ילדים שעוד לא טעמו טעמה של השכלה אמיתית, המשאירה מאחור את הבגאז' המיותר של דת ולאום – ולכן, ראויים להם הרחמים.
וזאת היתה המדיניות שלהם כל הזמן. התנהגות של הורה שיש לו ילד מעצבן, אבל הוא סבלני ובעל ארך רוח. הזמן הצהוב לימד את סעיד להבין שמאחורי ההורות המפוקחת הזאת, אין בגרות אלא זקנה. הם היו עם של עקורים חילונים. ללא אמונה, ללא שייכות לאומית. משכילים אירופיים קוסמופוליטיים שבמקרה נפלה להם מולדת עם כל מיני ילידים פראיים. מה יעשו? ינהגו בבגרות ובאיפוק. זה הכל. ורק כשהילדים יוציאו אותם מהכלים הם יעיפו להם איזו צ'פחה.
כשסעיד הבין זאת הפסיק להעלב. הוא ראה את חולשתם במערומיה, וידע כיצד יוכל לנצלה. עליו רק להציע להם חיים אפשריים, פגומים ונסבלים – והם כבר יחוללו לבד את המהפך, הם כבר יעקרו את עצמם עבורו, הם כבר יתנו את חייהם למען חייו. ככה זה, לא נעים לך להכות את הילד של השכן, אבל את הילד שלך צריך לחנך, לא כן? ואצלם, נו, לא נעים להרוג את הילד של השכן, אבל את הילד שלהם אין להם בעיה לשלוח אל הבורות שכרינו להם. השבח לאללה.

תעלומות אבולוציוניות – תעלומת המוות

אחת החידות העמוקות של החיים היא שאלת המוות.

מה היא הסיבה שאותו יחיד המספק מחצית מהחומר הגנטי להיווצרותו של יצור חדש, עתיד למות? מדוע לא נמשך אותו תהליך מופלא של התחדשות גם ביחיד? מדוע רק ב'דור הבא' יתחילו החיים שוב בכל רעננותם, בעוד הדור הקודם מזדקן וכמל? איזה כוח יש בביצית המופרית להתחיל את כל הסיפור מחדש, ומדוע הבזבוז העצום הזה: כל המבנה הגופני, כל נסיון החיים של היחיד הקודם, כל השכלתו וחוכמתו נועדו לאשפה, ובמקום זאת אנרגיה חדשה מושקעת ביצירת יצור חדש. מדוע?

ברור שהמוות אינו הכרחי, באשר אותו חומר גנטי עצמו היוצר את היחיד העתיד למות, מועבר לדור הבא ברעננות המאפשרת חיים חדשים, ולמעשה, ניתן אכן לומר שהחומר הגנטי המועבר בתאי המין הוא נצחי, בעוד שהחומר הגנטי בתאים הסומטיים (תאי הגוף של היחיד) עתיד למות.

 נראה שרק תשובה אמונית יכולה להסביר נקודה זו, והפנימית לה יותר, מדוע אחרי שהיצור חי וקיים מתחילים חוקי האנטרופיה לפעול עליו בעליל והוא הולך ומזדקן –אך יצור חדש הוא מלא רעננות נעורים הסותרת את האנטרופיה, מה הוא רז החיים השואף להופיע תמיד עוד ועוד יחידים ייחודיים בתכלית, שאין אחד מהם דומה לרעהו?

תעלומות אבולוציוניות – יתירות ואקראיות

חידה נוספת העולה מתוך המחקר הגנטי הוא המרחב העצום של יתירות ואקראיות, שבתוכו מופיעים הסדרים המופתיים של הפנוטיפים של בעלי החיים: פנוטיפים שניתן לזהותם באופן ברור שכשייכים למין זה או אחר.

 כותבת רודן-רובינזון:

רצפים של DNA מתחלקים לשתי קטגוריות מרכזיות: רצפים ייחודיים הנמצאים בגנים… ורצפים החוזרים על עצמם המרכיבים חלקים של DNA שאינם מקדדים חלבונים. נראה שהנוכחות של רצפים חוזרים של DNA בכמה יצורים מסבירה בצורה הטובה ביותר את גודל הגנום, כלומר, בגנומים גדולים יש הרבה מאוד רצפים חוזרים שאינם נמצאים בגנומים קטנים יותר….מאחר ולא נראה שכל ה-DNA החזרתי הזה עושה משהו, הוא זכה לכינוי, "די.אן.איי זבל"… אך לאחרונה התברר שהרבה די.אן.איי זבל מתורגם ל-RNA אך לא לחלבון, ויש עדויות שחלק ממידע זה מעצב את הדרך בה מאורגן האורגניזם. הסבר זה מבוסס על העובדה שככל שההתפתחות העוברית נעשית יותר מורכבת (תוך השוואה למשל בין תולעים לבני אדם), יש לאורגניזמים כמות הולכת וגדלה של DNA חזרתי שאינו מקדד חלבון…[1]

ה-DNA של כל האורגניזמים מכיל כמות עצומה של מידע. באופן מדהים, מרבית תפקודי התא פועלים באותו אופן בלא קשר לחיה שממנה נלקחו התאים. שמרים, פילים ובני אדם, משכפלים DNA באותה דרך תוך שימוש בגנים כמעט זהים. הודות לכך שהטבע משתמש באותם מנגנונים גנטיים שוב ושוב, הלמידה אודות רצפי DNA של יצורים אחרים מלמדת אותנו רבות אודות הגנום האנושי.[2]

מוטציות ספונטניות מתרחשות באקראי ובלא כל סיבה חיצונית. זהו אירוע טבעי ורגיל. בגלל שמרבית ה-DNA שלך אינו מקדד דבר, אין שמים לב למרבית המוטציות הספונטניות. אולם כאשר המוטציה מתרחשת בתוך גן, הפונקציה של הגן יכולה להשתנות או להיות מופרעת. שינויים אלו עלולים להוביל לתופעות לוואי לא רצויות, כגון סרטן.[3]

 המוטציות והיתירות הם חלק מהמערך המאפשר את החופש להופעתן של תכונות. האקראיות היא הבסיס לסדר ההולך ומופיע בתוך המציאות הגנטית.

יתרה מזאת, היתירות הזאת היא מאפשרת את האיפיון הייחודי של יחידים:

כאשר גן עובר מוטציה והמוצטיה עוברת לדור הבא, הצורה החדשה המוזחת של הגן נחשבת כאלל חדש. אללים הם פשוט צורות חלופיות של גנים. עבור מרבית הגנים קיימים אללים רבים. משווים את ההשפעות של מוטציות היוצרות אללים חדשים עם ההשפעות הפיזיות של המוטציה (פנוטיפיות). אם אין למוטציה שום השפעה, היא נחשבת אילמת. מרבית המוטציות האילמות גורמות לתוספת יתירה של הקוד הגנטי. הקוד מלא ביתירות במובן זה שלשילובים רבים של בסיסים יש משמעויות זהות.[4]

זוהי המשמעות של היות נטף מהים הגדול, היות קנוקנת זעירה המשתרגת מהצינורות הגדולים, האישיות הפרטית היא ההופעה הנהדרת של חיים, והיא היא טיפה מהים הגדול, טיפה ייחודית ונהדרת.



[1] Rodden-Robinson, T. (2005). Genetics for Dummies. Wiley Publishing. Indiana, p. 163.

[2] Ibid, p. 164.

[3] Ibid, p. 191.

[4] Ibid, p. 198.

 

תעלומות אבולוציוניות – שונות והסתגלות, דטרמיניזם ובחירה

תעלומה אבולוציונית נוספת היא האופן בו מתפתחים מינים בעלי כישורים חדשים לחלוטין במקום שלא היו כלל. כיצד מתחיל דג לזחול על ארבע? כיצד מצמיח זוחל על ארבע כנפיים? כיצד הופך הולך על ארבע להולך על שתים?

מחקרים מעבדתיים בבקטריות, הצביעו על כך שבזמנים של מצוקה, כשהטמפרטורה ממריאה  או צונחת, למשל, או כשהסביבה נעשית פתאום לחה או יבשה יותר, שיעור המוטציות בתרביות של תאי הבקטריה עולה מאוד.

 שונות גנטית

ויינר כותב:

מקורו של חרק ענבות הסבון, צריך להיות ארוך די הצורך להגיע אל הזרעים. רדיוסו של פרי ענבות הסבון, צמח ותיק בדרום פלורידה, כתריסר מילימטרים, ואורך מקורם של החרקים הניזונים ממנו גדול רק מעט מתשעה מילימטרים, כלומר הוא ארוך דיו להגיע אל הזרעים המקובצים במרכז הפרי. אבל לפרי האלביציה הזהובה שטוחת התרמיל, עץ חדש בפלורידה, רדיוס קטן משלושה מילימטרים. החרקים שאוכלים את הפרי הזה אינם נזקקים למקורים ארוכים כל כך, ואכן מקוריהם מתקצרים והולכים: אורכם הממוצע עומד עתה על פחות משבע מילימטרים. זו אבולוציה מהירה, מאחר שהאלביציה המוזהבת לא ניטעה בפלורידה בכמויות של ממש עד שנות החמישים של המאה העשרים (כמה אלפי דורות, מבחינת החרקים). עם הזמן יש לשער שמקוריהם יתקצרו עוד יותר.

לפרי העץ המקומי ספינדוס רדיוס של שישה מילימטר בלבד, אורך מקוריהם של החרקים הסועדים בו את לבם הוא שישה מילימטרים. ואולם רדיוסו של פרי זרעי הלב, שהובא לארץ זו לפני זמן לא רב, מגיע כמעט לתשעה מילימטרים. החרקים שלמדו להיזון מן הצמח החדש גידלו בינתיים מקור שאורכו כמעט שמונה מילימטרים. זו אבולוציה מהירה עוד יותר, מפני שהצמח זרעי לב נעשה נפוץ בבית גידולם של החרקים סמוך לשנת 1970 בלבד. [1]

ההתארכות וההתקצרות של חדקי החרקים מאפשרת הסתגלות לתנאים הסביבה המשתנים. השענותו של האדם על תרבות מאפשרת לו התאמה מיידית לסביבה, אך עד לאדם צריך היה תהליך זה של גמישות לעבור דרך מיתתם וחייהם של אלף דורות של חרקים כדי להאריך מקור, משהו שאצל יצורים גימישים יותר, תלוי בבחירתו של היחיד. אולם, גם החרק בוחר, הוא בוחר להתנחל על צמח שלא היה שם לפני כן, צמח שאין הוא מותאם לו, והוא ממשיך לחיות על הצמח הזה 'הבלתי מתאים' ולהסתגל אליו על פני דורות.

אין ספק שהחרק האמור נתקל בקשיי פרנסה משמעותיים בזמן שהמתין להסתגלותו…

תופעה נוספת בהקשר זה, היא התופעה המכונה תגובת SOS, המופיעה כאשר מאיים אסון הכחדה על אוכלוסיה שלמה. "נראה", כותב ויינר, שסוגים רבים של תאים חיים מסוגלים להגביר את קצב המוטציות שלהם בתנאי לחץ ולשוב ולהנמיכו בעתות רגיעה. הם מסוגלים גם להפוך קטעים מן הDNA שלהם לחסרי יציבות במידה קיצונית. דומה כאילו התאים מהדקים את המכסה על האבולוציה שלהם עצמם, והמצוקה עוקרת את המכסה ממקומו בבת אחת.[2]

השונות, מסתבר, היא השורש הממתין כל העת לשעת כושרו… שעת כושר בה אין יתרון להצמדות לתבנית קבועה שהוכיחה את עצמה בעבר, אלא יש לפרוץ החוצה: בין משום שאין מה להפסיד, מפני שבית הגידול השנתה במידה כזאת לרעה שהתמחות נושאת מוות בחובה; בין מפני שהשפע כה גדול שכל התמחות נעשית אפשרית וההתמחות הצרה מונעת מיצוי מלא של האפשרויות.

ליבת התפתחות החיים על פני כדור הארץ היא הופעתו של גיוון גנטי אינסופי החורג מעבר לפרטים: לא גן אנוכי, אלא ג'נוםגנום יצירתי. ההתמחות, הופעת המינים הנבדלים, היא דרך זמנית למצות את החיים בתנאי ביניים שאינם שפע או מחסור קיצוני.

ניתן לסכם שהמין בכללותו הוא האמצעי לשימור את הגמישות ההישרדותית, וככל שגדלה הגמישות של הפרטים כך גדלה הגמישות הכוללת של המין, שהיא תמיד גדולה מזו של כל פרט ופרט בנפרד. אם עכברי שדה יודעים לחפש גבינה כיחידים, לא תהיה אבולוציה בתחום זה, אך אם כפריטים הם מתקשים לברוח מזן מסויים של חתול בר שהוכנס בשכנותם, תתרחש אבולוציה של המין כולו כדי להיענות לאתגר, וזו תצמיח פריטים בעלי כושר התמודדות עם החתול.

כפי שכותב רוז:

אחרי שהשתכנע בגישת הברירתיות, היה על דובז'נסקי לחפש עתה סיבות אחרות מחוץ לסחף גנטי להופעתן של וריאציות בתוך אוכלוסיות ובין אוכלוסיות. הברירה פועלת על וריאציות, אך מה הוא זה המשמר את הווריאציות? במיוחד, אלו ערבויות יש לנו שהבחירה לא תחסל פשוט מערך שלם של וריאציות? תוך שהוא נדחף לחפש דרכים בהן יכולה הברירה לבצע את העבודה של שמירת הווריאציות באוכלוסיות, פנה דובז'נסקי לכושר הטרוזיגוטי מעולה (הטרוזיס) כתשובה… והחל להעדיף את הרעיון… שהטרוזיגוטים יהנו מהמעלות של שני ההומוזיגוטים ולכן יהיו כשירים יותר. לכן הטרוזיגוטיות 'מספקת מנגנון לשמירה על המאגרים הגנטיים והגמישות הפוטנציאלית' במהלך האבולוציה של אוכלוסיות ומינים, וגם 'מאפשרת לאחוז גדול של יחידים' להפגין שילובים של תכונות פנוטיפיות הקרובות לאופטימום'. באופן זה ניסח דובז'נסקי את מה שהוא כינה תיאוריית ה'איזון' האבולוציוני שלו, העמדה המדעית הבשלה שלו: כל מוקד גנטי באוכלוסיה (באופן כללי) כולל מגוון שלם של אללים שונים שיכולים לאכלס אותו. אללים אלה מוחזקים במקומם באמצעות מנגנונים שונים, כאשר הבולט ביניהם הוא כושר הטרוזיגוטי מעולה. עם הזמן תהינה תנודות ביחסים בין הגנים, אך הנקודה המכרעת היא שאין לשונות נטייה פנימית להיעלם. ככל שהטבע מציב דרישות ברירה חדשות, בדרך כלל עומדת שונות הולמת לשירותו של האורגניזם… אין צורך לחכות באופן פסיבי שתגיע בדיוק המוטציה האקראית הראשונה. היכולת להגיב היא עובדה של החיים הביולוגיים.[3]

הידע הגנטי הנוכחי, מצביע על כך שהשונות נמצא ברמות נוספות ועמוקות מעבר למה ששיער דובז'נסקי כשכתב את דבריו כחמישים שנה לפני מיפוי הג'נוםגנום האנושי. אותו קוד גנטי יכול לשמש ליצירה של מבנים חלבוניים שונים ופונקציות נוספות ביצורים שונים. האללים הם סוד השונות והגיוון האינסופיים. והגבולות שלהם הם החידה היותר עמוקה. מדוע אלל של צבע עיניים מאפשר מגוון רחב של צבעים, אך לא מקדד משהו אחר חוץ מצבע העיניים. מדוע השינויים באללים הם תמיד בגוונים של התכונות ולא בתכונות עצמן, וכאשר התכונות עצמן משתנות כתוצאה מטעויות שכפול ושאר תקלות, היצור לא חי.

אפשר שזוהי הנקודה הפנימית של פעולת הברירה: שינוי באלל של צבע עיניים שיחסל את צבע העיניים לחלוטין או יהפוך את הגן הזה למשהו המקדד חלבון אחר, יביא לאובדן מוחלט של הפונקציה, ולחצי הברירה ימחקו את היצור, אך מחוץ לוריאציות סופניות מסוג זה, כל המגוון של גיוון אקראי יכול להופיע, מעיני אלבינו ועד שחורות כעורב, בלא לפגוע בתכונה היסודית של הגן, קידוד צבע עיניים. ועדיין נותר המסתורין, ביחס לסינרגיה של המערכת, היכולת של תאים לפעול יחד וליצור יצור רב-תאי שאינו מודע לתאיו… זהו הרז נעלה ביותר.

כנראה שיש מפתח סודי באפשרויות הגנוזות הללו, כי הולך ומתברר שכל עניינו של ה-DNA הוא האפשרות ליצור משמעות חדשה, עליונה יותר.



[1]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 207.

[2]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 200.

[3]               Ruse, M. (1997). Monad to Man: The Concept of Progress in Evolutionary Biology. Harvard University Press, p.389-391.

תעלומות אבולוציוניות – בני הכלאיים והמגמה, חוסר ספציפיות

עם בואם של בני האדם החל שלב חדש באבולוציה של פרושי דארווין…. רוזמרי ופיטר סבורים שיש משהו מוזר בפרושים של סנטה קרוז. דומה שהציפורים בכפר וסביב תחנת המחקר מתערבבות וההבדלים ביניהן מיטשטשים. הגראנטים לא בדקו את ההשערה הזאת בדיקה שיטתית, אבל לפי מראה עיניהם נדמה להם שכל המינים מתמזגים. 'כאילו הם רצים זה לקראת זה', רוזמרי אומרת. אין הבדל בין הפרוש הבינוני הגדול ביותר והפרוש הגמלוני הקטן ביותר…הוא ורוזמרי תוהים אם שפע המזון והמים בפוארטו איורה הוא שאפשר לציפורים להתרבות כל כך בסביבות הכפר. מאבק היום אולי נעשה כאן מתון יותר. ככל שגידולו של הכפר ממתן את לחצי הברירה על דורות של פרושים ייתכן שהציפורים הולכות ונעשות להקה של בני כלאיים.[1]

מדוע בני כלאיים דווקא? אם יש מזון בשפע לכל זן וזן, מדוע מייד מתחילה נדידה אל האמצע?

בני הכלאיים הם תקוות הדור הבא. החיים מתנהלים לאורך פסים של התמחות צרה כדי לנצל את כל תווי פני השטח, אבל ברקע ממתינה כל הזמן האפשרות של הגיוון, של התמחות פחות צרה, שהיה היא היוצרת אופק השרדות חופשי יותר. במקור הפרוש, כותב ויינר:

אם יימשכו התנודות במצב באיים פחות או יותר כפי שהיה במחצית האחרונה של האלף הקודם, לא יהיה למינים זמן להתמזג. עצם קיומם העקשני של שלושה-עשר מיני הפרושים מעיד על כך. 'ודאי שהברירה הטבעית פועלת נגד זיווגי כלאיים', פיטר אומר, 'ולכן לא היו ההכלאות חזקות די הצורך להביא את שני המינים האלה להתערבב אלו באלו.[2]

עד לפני זמן לא רב נחשבו זיווגי כלאיים בין ציפורים לתופעה נדירה מאוד. בשנת 1965 כתב ארנסט מאייר, אחד מטובי האורניתולוגים וחוקרי האבולוציה במאה העשרים: 'על יסוד הבדיקות שעשיתי באוספים אקראיים, אני מעריך שאולי ציפור אחת מתוך 60,000 בטבע היא בת כלאיים'. האומדן הזה נכון אולי למינים עתיקים ומבוססים, אבל עכשיו מתחזקת הסברה שזיווגי כלאיים בין ציפורים נפוצים יותר בשושלות צעירות יחסית, שבהן, כלשונו של דארווין, בתי החרושת של המינים עודם פועלים. התהליך הזה עשוי להיות חשוב לאבולוציה, הגראנטים כותבים, 'מפני שהוא מייצר צירופי גנים חדשים וגם אללים חדשים, ויוצר בכך תנאים גנטיים נוחים להתרחשותם של שינויים אבולוציוניים מכריעים ומהירים'.[3]

כמובן, שיש כאן טעות יסודית בהבנת המערך האורגני של המציאות: האבולוציה היא לא בית חרושת למינים, אלא להיפך, המינים הם בית החרושת לאבולוציה.

תופעה זו הפתיעה את הגרנטים והם קצת מתפתלים להסביר כיצד גם בקרב בעלי החיים אנו מוצאים את הגמישות הרבייתית של הצמחים:

עד כה גרסו חוקרי האבולוציה שעירובי כלאיים שכאלה ואבולוציה מהירה הם נחלתה הבלעדית כמעט של ממלכת הצומח…אבל יתכן שלא כך הדבר. ודאי שהתופעה נדירה יותר בקרב בעלי חיים, אבל בין הציפורים וקבוצות רבות אחרות של בעלי חיים דומה שההכלאות אכן נפוצות. הן נפוצות בין קרפדות מן הסוג מרובה המינים Bufo ואצל משפחות רבות של חרקים. הן נפוצות מאוד בין הדגים, שבדרך כלל מפזרים את זרעם וביציהם במים וההפריה נעשית מחוץ לגוף, בדומה לצמחים… במבט כולל, בדרך שהשושלות שלנו צומחות ומתפצלות על עץ החיים, הממלכה שלנו אינה שונה כל כך משלהם. 'מיני בעלי חיים דומים לצמחים יותר משאנו משערים בדרך כלל', הגראנטים כותבים. בעלי חיים עשויים לערבב את הגנים שלהם בחופשיות רבה כמעט כמו עצים ופרחים, המשגרים את זרעם להינשא בכל רוח קלה ופותחים את פרחיהם ללכוד את הזרע הנישא בכל רוח קלה. לבעלי חיים רבים יש 'מערכות גנטיות פתוחות לפלישה, בייחוד בראשית קיומם בתור שושלות עצמאיות למחצה'. [4]

שיעורי הכלאה גבוהים אלו מעידים על האורגניות, על האחדות הטוטלית של כל החיים על פני האדמה.

ניתן להבחין כבר במגמה:  ההכלאות נפוצות בתקופות של שפע דווקא, בתקופות בהן כביכול כל מין יכול היה להתפרנס בנישה שלו בשקט וליהנות מהחיים, דווקא אז עולה שיעור ההכלאות, עולה שיעור החופש.

יציבותם הברורה מאליה של המינים היתה בעבר הטיעון החזק ביותר נגד האבולוציה, כשם שקביעותה הגלויה של הארץ שימשה טענה הגיונית נגד תפישת קופרניקוס. עצם האחידות המשרה סיפוק ובטחון שבזכותה יכלו אזופוס וממשילי משלים אחרים לדבר על השועל, הינשוף, הזאב, הלוויתן והעורב, נראית עתה חמקמקה ומתעתעת יותר מתמיד. 'הזרם הוא חזות הכל', אמר הפילוסוף היווני הרקליטוס, 'הכל זורם'. צורותיהם של היצורים החיים והאינסטינקטים שלהם, הגבולות הסמויים שביניהם ועצם החופים והנופים שהם מאכלסים, כל אלה נזילים ושרויים בזרימה אף יותר משהעלה הרקליטוס עצמו בדעתו. [5]

האבולוציה היא המגמה הגדולה הזורמת מעלה, מעלה, ומעלה עימה את כל היצורים, והמינים והפרטים מופיעים את המגמה במציאות עם כל אישיותם המיוחדת, ושוב חוזרים ונעלמים.

ניתן לבחון את האבולוציה כולה ממבט זה. לשנות פשוט את הפריזמה, במקום להביט מהמינים הנבדלים החוצה ולראות איך הם מתלכדים בבני כלאיים בשעת הצורך, אפשר ללכת הפוך, ולהתבונן בשאיפה הגנטית לכלליות, לתפוס כמה שיותר שטחי מחיה כאשר הלחצים האבולוציוניים מצמצמים ודוחקים את המין הרחב להתפצלות למינים מצומצמים יותר. דווקא תקופות שפע הן אלו המאפשרות את הגיוון והפריחה, ובתקופות מחסור באה התמחות וספציפיקציה.

מתוך ההתמקדות שלהם במינים נבדלים, מחמיצים החוקרים את הנקודה הזאת: "לולא היתה הברירה הטבעית מוסיפה לפעול במרץ בכל אחד מן האיים, על כל דור ודור, היו המקורים הרבים שבים ומתמזגים לאחד". השאיפה להופעת אישיות, להופעת נבדלות ייחודית שתגלם את הנשמה של כל יצור, מופיעה באינספור צורות, אך המגמה היסודית היא לא היצור הפרטי בלבד אלא גם הופעה נשמתית יותר ויותר חירותית, וזה סיבת החזרה לכלאיים שאינה מובנת לחוקרים הרואים בה אלמנט העלול לטשטש את 'היצירה' של כל מין בנפרד:

הציפורים אמנם חיות ונושמות, אבל עשייתן לא נשלמה; באיי גלאפגוס הפסל עדיין עוסק במלאכתו, מלאכה שאפשר להציגה ולמדוד אותה… ככל שהציפורים מסוגלות לשוב ולהתמזג כך מרשימה יותר עבודתו של הפסל, כן חייב האזמל לנוע מהר יותר ולשמור על נבדלותם של הציפורים, כאילו אין הוא מפסל בשיש כלל אלא כותב בתוך מים. בערך אחד מכל עשרה פרושים שנולדו באי המדברי הזעיר דפנה מייג'ור הוא עכשיו בן כלאיים, ובני הכלאיים עושים חיל יותר משאר הציפורים באי. בשבריר אחד של הזמן האבולוציוני עלולים היו כל פרושי דארווין להתלכד ולהתמזג, ועבודתו של הפסל היתה יורדת לטמיון בבת אחת.[6]

וזו הטעות בפרספקטיבה, הפסל אינו שואף לפסל גופים אלא נשמות, ואם הנשמה מופיע מבני הכלאיים –שאינם צריכים כל כך להתמחות גופנית בתוך השפע, אלא יכולים ליהנות ממגוון התכונות של כמה מינים, הרי ששום עבודה לא יורדת לטמיון אלא להיפך.

ולכן נימת  הביכוי שבקטע הבא פשוט מפספסת את העיקר: "כל עירוב גנים שכזה מחליש את המחיצות הסמויות שבין המינים ומגדיל את שיעור זיווגי הכלאיים, ואם לא ייבלם התהליך הוא עלול להתגלגל במורד במהירות הולכת וגוברת, 'עד שלבסוף שני המינים יהיו מחוברים זה אל זה באוכלוסייה רצופה של בני כלאיים"[7]. כמה "נורא"! אובדן טוהר הגזע!.

מכאן ניתן לגזור את הטעות בלב מפעלו המרהיב של דארווין, באשר לא מוצא "המינים", עומד כאן על הפרק,  אלא מוצא "השונות" המופיעה מתוך האחדות האבולוציונית: כיצד משתפים 13 מינים של פרוש פעולה כדי לשמר את חירותו של הפרוש על פני כל ההיבטים, וחשוב מכך, כיצד מאפשרת חוסר הספציפיות את הגמישות ההסתגלותית מעבר ללחצי הברירה, מעבר לאיתני הטבע, כיצד היא מתפתחת אל מול לחצי ברירה התובעים ספציפיות. ברור שחוסר הספציפיות האנושית תובעת תקופת אי-כשירות ארוכה ביותר ורק חברה יכולה לספק את ההגנה הזו.

לפני שמתחילה הברירה האכזרית לפעול מנסה המין תחילה להיזון בכל דרך אפשרית. כלומר, מין שלא ניזון ממזון מסויים ינסה לאוכלו למרות שאין הוא מותאם לו כלל, מאין באה התעוזה הזאת, המעוף הזה, הנסיון לצאת מהנישה הקודמת. ומתוך כך, מתוך חירות זו שתלויה באישיות, מתחילים לחצי הברירה לפעול לשנות את המין בהתאם לאקספרימנט החדש. בכל המקרים קודמת האקספרימנטציה לאבולוציה.

לפני שגידלו מקורים גדולים ניסו הפרושים לפצח מזון שלא הורגלו לו: "הקוטב אינו נפוץ בליזאן, אבל הוא אחד הצמחים העקריים בשונית פרל והרמס. לפיכך החלו הפרושים בביתם החדש לייחד זמן רב לפיצוח זרעי קוטב…. מהירות הסתגלותם של הפרושים האלה מפליאה ממש…" [8]

וכך תמיד, אנו מוצאים שכדי שתחול הסתגלות למצב חדש, תנאי סביבה חדשים, צריכים יחידים, ל"נסות" את המצב החדש ואת תנאי הסביבה החדשים. אוכלוסיית עשים שהסתגלה לדי.די.טי היתה צריכה תחילה לנסות מזון שאין היא רגילה בו, וחרק ענבות הסבון צריך היה לנסות פירות שטרם טעם, לפני שהצליח להחליף את מזונו. ציפורי הדרור באנגליה היו צריכות לנסות לטעום מהחלב על מפתניהם של האנגלים, בטרם יוכלו לפתח את הכישורים המדהימים שלהם בניקוב פקקים.

אי אפשר לשמר מינים ללא שינוי כי כוח החיים חזק מהבשר שהוא לובש… החיים מופיעים על פני הארץ והולכים ונפרשים.

יש כאן גם קושיה מפליאה ביחס למיקומו של היחיד: מה ההבדל בין יחידים למינים. מתי השוני בין יחיד ליחיד כה גדול שאתה מחשיב אותו כשייך למין אחר, מהו הגורם המזהה מין אחד ומפרידו מאחרים, כאשר המינים כל כך נזילים. אם אדם דומה לאדם ב-99.9% ולשימפנזה רק ב-97.8%, מתי מתרחש שינוי היוצר זן חדש.

ומתי חלה תזוזה של המון המון יחידים עד ליצירת זן חדש. ובינתיים?

האם בתוך דורי דורות, יכול 0.1% השינוי בין בני אדם להתרחב?

רצף הבסיסים בג'נוםגנום האנושי זהה ב-99.9% בין אנשים. ה-0.1% הנותרים, המהווים כ-3 מליון זוגות בסיסים, שונים מאדם לאדם. בהבדלים אלו נכללים מוטציות רבות המגבירות את הסיכון למחלות, אך רוב הבדלים אלו הם בלתי מזיקים כשלעצמם. כל אחד מהבדלים אלו בין הגנומים יכולים לשמש כסמן גנטי.[9]

בסופו של דבר, הביולוגים אכן, מתלבטים רבות "במובן מאליו" זה של חלוקה למינים. כפי שכותב ווית'אם:

על פי חשבון אחד קיימות ארבע עשרה הגדרות מתחרות על המושג "מין" ומאייר מודה מייד שההגדרות הביולוגיות אינן ישימות ביחס לצמחים רבים, בקטריות ויצורים חד-תאיים. כאשר קבוצה של ביולוגים צעירים נפגשה בפילדלפיה, הם לא הצליחו להתקדם אל מעבר להגדרה: "כל שעשו היה לריב אחד עם השני לגבי השאלה מה הוא 'מין'", אומר הסטוריון וויליאם פרוביין, המוסיף שלא הצליחו להגיע לעמק השווה. "הרי לא ניתן לפתור את בעיית מוצא המינים אם אתה לא יודע מהו מין", הוא אומר.[10]

לא בכדי, מאחר וזהו מושג פיקטיבי, ניסו הביולוגים הצעירים להתאים את הידע החדש ל"דוגמה" שקיבלו מדור הקודם, והתקשו בכך.



[1]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 216.

[2]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 178-179.

[3]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 180.

[4]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 181

[5]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 183

[6]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 186.

[7]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 187.

[8]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 224.

[9]               Introduction to molecular genetics and genomics (3-chapters.pdf). http://www.jbpub.com/genetics.

[10]             Witham, L.A. (2002). Where Darwin meets the Bible : creationists and evolutionists in America, p. 80.

תעלומות אבולוציוניות – קצב השינויים האבולוציוניים

תעלומה נוספת היא זו הכרוכה בקצב של השינוי האבולוציוני.

למרות שממצאי המאובנים מצביעים על התפתחות אבולוציונית איטית למדי, מחקרים שבדקו תהליכים אבולוציוניים עכשיוויים חשפו קצב שינויים מהיר ביותר. מה שנראה כתמונה סטטית של הישתמרות הגזע והשתנותו ההדרגתית, מתברר כקליידוסקופ מסחרר של שינויים שסכומם הסופי הוא לעיתים קרובות אפס, מעין תהליכים כביכול כאוטיים, בהם חוזר ומופיע הסדר שוב ושוב. כפי שכותב ויינר:

בעיני רוב הבריות לחצי הקיום בטבע נראים כמעט קבועים. אדומי החזה שרים בין ענפי האלון שנה אחר שנה. נדמה לנו ששנה אחר שנה החיים מפעילים אותו לחץ פחות או יותר על אדום החזה ועל האלון גם יחד. אבל מצפייה בחייהם של פרושי דארווין עולה שתפישת הטבע הזאת יסודה בטעות. לחצי הברירה עלולים לעבור תנודות חריפות במהלך חייהם של רוב בעלי החיים והצמחים שסביבנו…[1]

אופיה התזזיתי של הפעולה הזאת הוא אחת הסיבות מדוע לא הבחינו בברירה הטבעית ברוב המחקרים שנעשו על אוכלוסיות חיות בטבע. מי שמודד את הברירה הטבעית בראשיתו ובסופו של דור שלם עלול להחמיץ את אבני הקלע והחצים שפגעו בו בדרכו, את הלחצים המנוגדים בתוך הקן, בימים הראשונים מחוץ לקן, בשנת החיים הראשונה ובשנות הבגרות…בכל שלב בחייו עשוי האורגניזם להתנסות באירוע של ברירה טבעית, אבל ייתכן שהאירועים האלה כבר מחו זה את עקבותיו של זה בשעה שהאחרון בבני הדור נעלם מעל פני האדמה. מינים של בעלי חיים וצמחים נראים קבועים בעינינו, אבל במציאות כל דור הוא מעין קלף שנמחק ונכתב פעמים אחדות, בד שצויר שוב ושוב ביד הברירה הטבעית, וכל ציור שונה במקצת מן הקודם לו.[2]

המגמה מופיעה אינספור צורות חיים, הצורות משתנות עולות ויורדות מופיעות ונעלמות, והמגמה לעולם דוחקת, המגמה לעולם נשארת.

כותב ויינר:

בשנת 1949 הציע חוקר האבולוציה הלדיין לתאר את קצב האבולוציה ביחידות אוניברסליות, ואחת היא אם השינוי מתרחש בממלכת החי או הצומח, בין החיים או בקרב הנכחדים זה עידן ועידנים… הוא כינה אותה "דארווין"…. הלדיין הגדיר דארווין אחד כשינוי של אחוז אחד במיליון שנה. כשבחן הלדיין מאובנים מייצגים של האבולוציה התברר לו שקצב השינוי היה איטי מאוד, בסדרי גודל של אחוז אחד למליון שנה, כלומר בקצב של דארווין אחד. חוקרים אחרים מאז ימי הלדיין אישרו את השערתו, שזחילת השבלול הזאת היא אכן אופיינית למידע שעולה מן המאובנים… עכשיו אפשר לתרגם את האבולוציה של פרושי דארווין בשנות הבצורת והמבול ליחידות של הלדיין, ששמן גחמני כל כך. קצב השינוי בימי הבצורת היה 25,000 דארווין, ולאחר המבול [גשמים סוחפים שירדו שם] 6,000 דארווין. תהום רחבה פעורה איפוא בין מה שאנו רואים כשאנו טורחים להתבונן בעולם החיים בשעת פעולתם, ובין מה שעולה מתוך העדות הרשומה באבן…. החוקר פיליפ ג'ינג'ירץ'[3]… חשף דפוס פשוט. הדפוס הזה מנוגד לחלוטין למה שהיו משערים חוקרי האבולוציה הקודמים…. ככל שמתבוננים בחיים ממרחק זמן קצר יותר כן מהיר ואינטנסיבי יותר קצב שינויי האבולוציה. וככל שמרחק הזמן גדול יותר כן רואים פחות.  בשנה אחת אפשר לגלות קצבי שינוי גבוהים עד 60,000 דארווין. אבל במאובנים הממוצע הוא עשירית הדארווין בלבד. לא קשה לעמוד על הסיבות לסתירה הזאת. אם בכל זמן שהוא באותם מליוני שנה השתנה מין כלשהו שינוי מהיר, אבל בשאר הזמן השתנה לאט לאט, תסתכם התנועה המקוטעת הזאת לכלל ממוצע איטי ביותר. זאת ועוד, עם השתנה המין שינוי מסוים ואחר כך שינוי הפוך לו, וחוזר חלילה, כמו שעשו פרושי דארווין בעשר השנים הראשונות לתצפיותיהם של הגראנטים, לא יירשם במאובנים שום שינוי, כמעט שיווי משקל. ועם זה מקור הפרוש שרוי למעשה בתנועה אבולוציונית תוססת כל כך עד שברגע שהחלו החוקרים לצפות ביסודיות מייד ראו אותו משתנה לנגד עיניהם ממש. [4]

החוקרים שגילו את קצב השינויים האבולוציוניים המהירים בהווה שמחו שיש בידם "הוכחה" כה ניצחת  לקיומה של אבולוציה המשנה בגלוי את צורתם של בעלי החיים, ולכן לא היו מוטרדים ממהירות השינוי. אך מתוך ממצאים אלו עולה השאלה: אם השינוי הוא כל כך נמרץ ומהיר, מדוע מאופיין הרקורד הגיאולוגי בסטטיות מדהימה כזאת?

האם השינויים  הדינמיים מהירים במיקרו והסטטיות במאקרו,  מקבילים לתופעות הקוונטיות בחומר? האם ניתן לחשב  הסתברויות להופעה/שימור מין? ומי מחשב הסתברויות במציאות הפיזיקלית? מי  קובע שהסתברות אחת תהיה מועדפת על פני אחרת?  מדוע הבסיס הוא כאוטי אך ההסתברות יוצרת עולם ניוטוני?

למה ההתפתחות הגיאולוגית כה איטית יחסית למהירות של האבולוציה הנגלית, ומאידך כיצד שמרו קבוצות על סטטיות. אין שמרו המינים על יציבות משך מליוני שנה, זו השאלה: לא ההכחדה אלא ההתמדה.

העובדה של חוסר השינוי מדהימה במיוחד לנוכח המחקרים העדכנים בתחום ה-DNA המצביעים על המהירות העצומה של השינויים האבולוציוניים באוכלוסיה.  למעשה נראה שהפרטים אינם חשובים כלל. הציבוריות, המסה הקריטית של האבולוציה היא האוכלוסיה, האוכלוסיה משתנה סטטיסטית, היחידים נישאים על גבי הגל הנושא של האוכלוסיה. לאמבה היחידה אין משמעות אבולוציונית, לאוכלוסיית האמבות יש, והקפאון של המינים דומה לקפאון של יחידים, היחיד יכול להשתנות רק בגבולות מסויימים, שקובע לו הגנוטיפ שלו, והמין יכול להשתנות רק בגבולות מסויימים שקובע לו הג'נוםגנום שלו, אך המין הוא לא קבוע ונצחי, הוא נתון לשינויים מהירים, אם כן, מאין השינוי? מאין מינים חדשים מול מראית העין הברורה של סטטיות על פני מליוני שנים?

כמו כן, ברור מתוך התמונה האבולוציונית שלעיתים חולפים עידן ועידנים ללא דילוג. יש לקב"ה סבלנות אינסופית לרומם את העולם, והוא ממתין 2 בליון שנה עד שאמבות פוטוסינטתיות יהפכו את האוויר על פני כדור הארץ לחמצן ויאפשרו צמיחתם של חיים. ושוב, תמיד הקפיצה מופיעה מתוך קטסטרופה. 2 בליון שנה הן חיו לא רע האמבות האלה, ובסוף הן הרעילו לעצמן את האטמוספירה ויצרו מצב בו יכלו לתפוס את הבמה דווקא צרכני החמצן, אותו מיעוט שהצליח להתאים את עצמו למצב החדש, הפך לבסיס של כל החיים החדשים על הארץ.

מתי ובאלו נסיבות הופיע היצור הרב-תאי הראשון, ומתי התחיל להתפשט, לנוע.

גם היונקים היו נישה נזנחת לפני הכדתם של הדינוזארים.

מדוע נדרש זמן כה רב להתפתחות, במיוחד לנוכח העובדה שאנו יודעים שפוטנציאלית היו הדברים יכולים להתרחש הרבה יותר מהר. כפי שכותב ג'ורג' ק. וויליאמז על נושא זה ממש: "שאלת הקצב האבולוציוני מהווה אתגר תיאורטי רציני, אך הסיבה היא בדיוק ההיפך ממה שמרבית האנשים סוברים באופן אינטואיטיבי. באופן כללי האורגניזמים לא התפתחו כלל באותה מידה כפי שהיינו יכולים לצפות באופן סביר. קצבי שינוי ארוכי טווח, אפילו בעצי יוחסין בהם התרחשה אבולציה מהירה באופן יוצא דופן, הם כמעט תמיד הרבה יותר איטיים מכפי שהיו יכולים להיות מבחינה תיאורטית"[5]

בשנת 1983 פרסם גינגריץ' מחקר המנתח 512 שיעורי אבולוציה שונים שניצפו.[6] המחקר התמקד בקצבי התפתחות שנצפו מתוך שלושה סוגים של נתונים: (1) ניסויי מעבדה, (2) אירועי קולוניזציה הסטוריים, ו-(3) התיעוד של המאובנים… השיעור הממוצע שנצפה בתיעוד של המאובנים, הוא 0.6 דארווינים, כאשר הקצב המהיר ביותר של אבולוציה בקרב המאובנים הוא 32 דארווינים. מספרים אלו חשובים לשם השוואה: שיעורי האבולוציה שנצפו באוכלוסיות מודרניות אמורים להיות שווים לקצב זה או גדולים ממנו.

הקצב הממוצע של האבולוציה שנצפה באירועי קולוניזציה היסטורית בטבע, היה 370 דארווינים,  יותר מפי 10 השיעור המזערי הדרוש. למעשה, הקצב המהיר ביותר שנמצא באירועי קולוניזציה היה 80,000 דארווינים, או 2,500 פעמים הקצב הנדרש. שיעורי אבולוציה שניצפו בניסויי מעבדה מרשימים אף יותר, ועומדים על ממוצע של 60,000 דארווינים ושיא של 200,000 דארווינים (או יותר מ-6000 פעמים הקצב הדרוש).[7]

מחקר עדכני יותר העריך את שיעורי האבולוציה בקרב דגי גופי בטבע ומצא שיעורים שבין 4,000 ל-40,000 דארווינים.

לשם השוואה, שימו לב שדי בקצב קבוע של 400 דארווינים "בלבד" כדי להפוך עכבר לפיל בתוך לא יותר מ-10,000 שנה".[8] אחת הדוגמאות הקיצוניות ביותר של אבולוציה מהירה היא התפתחות המוח ההומינידי שהכפיל את גודלו בתוך 100,000 שנה בעידן הפלסטוקן, כאשר האצה 'ייחודית ומדהימה' זו בקצב האבולוציה היתה רק 7 דארווינים. קצב זה ניתן לתרגום לשינוי של לא יותר מ-0.02% בלבד בכל דור.

הכל טוב ויפה, העולם הולך ומתפתח.  אך השאלה עתה היא אחרת. למה השינוי היה כל כך איטי. כיצד נשמרה הסטטיות המדהימה הזאת, אם האבולוציה כל כך מהירה?

בינתיים לא מצאתי תשובה לשאלות אלו: מדוע האבולוציה הגיאולוגית כה איטית וכיצד בכלל יכולים להיווצר מינים יציבים כאשר ההתפתחות כל כך "נדיפה".



[1]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 100.

[2]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 100.

[3]           Gingerich, Philip D. 1983, "Rates of Evolution: Effects of Time and Temporal Scaling".Science 222:159-61.

[4]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 103-104.

[5]               Williams, G. C. (1992) Natural Selection: Domains, Levels, and Challenges. New York, Oxford University Press, p. 128.

[6]               Gingerich, P. D. (1983) "Rates of evolution: Effects of time and temporal scaling." Science 222: 159-161.

[7]           http://www.talkorigins.org/faqs/comdesc/section5.html#Williams1992

[8]           http://www.talkorigins.org/faqs/comdesc/section5.html#Williams1992

תעלומות אבולוציוניות – הכחדות?

אחד הנושאים החביבים על מדעני הטבע הוא הנושא של "הכחדה". היצור שהיה ואיננו עוד.

במקומות רבים אף מעלים ספקולציות שבמהלך ההסטוריה נכחדו יותר ממאה מליון מינים.  אולם נקודה השקפה זו של "הכחדה" היא פרספקטיבה שגויה המקפיאה את התהליך לכדי רצף של תמונות דוממות. אם החיים הולכים ולובשים ופושטים צורות, אם יש כאן אחדות של כל היש, ההכחדה היא כגלים בים הגדול, שהרי צאצאיהם של כל היצורים הנכחדים כביכול, אינם אלא אותם יצורים עצמם אחרי שעברו שינוי, והם נמצאים כאן היום. נכון שה"דינוזאורים" נכחדו, אך תנינים, דרקוני קומודו ובעלי כנף ממלאים את כדור הארץ. נכון שסבא שלי "נכחד", אבל אני כאן. נכון שתרבות מסויימת נכחדה, אך תרומתה לאנושות עוד איתנו.

אם נקודת המבט היא פסימית (מה שנקרא: "עין רעה"), היא רואה הכחדות ואנוכיות, אם היא אופטימית (מה שנקרא: "עין טובה"), הרי היא תופסת את הכל בצורה שונה לחלוטין: הרי אנחנו כאן, צאציהם של ספוגים נקבוביים, תולעים פחוסות, דגים קרירים ודו-חיים מקפצים, זוחלים ויונקים זעירים… אנו גלגוליהם המאוחרים, אנו צורותיהם החדשות.

יתרה מזאת, הישן נשמר והחדש מתחדש. הבקטריות לא נעלמו. הצורות החדשות מתווספות לישנות. ההכחדה של מיני התמחויות לא פוגעת בהתקדמות המרכזית של הסוג, הסוג נשאר, האמצעים משתנים. הסוג הוא המגמה עצמה: עצם מגמת ההתפתחות.

בסופו של דבר כל החיים על פני הארץ מופיעים כארבעה בסיסים ועשרים חומצות אמינו. פריי כותבת: "ציפורים שעל ענפים אחרים רחוקים יותר בעץ החיים, נושאות ב-DNA שלהן הבדלים רבים יותר: אחוזים אחדים. ככל שהמרחק בין שני מינים על עץ החיים גדול יותר כן רבים ההבדלים ב-DNA שלהם. אבל אצל כל היצורים כולם, הצופן הגנטי כתוב באותם תווים סמויים, אותן ארבע אותיות בדיוק מפני שבסופו של דבר השתלשלו כל צורות החיים בעולמנו מאב קדמון אחד, שחי לפני כארבעה מיליארד שנה, קרוב לזמן לידתו של כוכב הלכת עצמו".[1] ושתי השאלות הקריטיות הן: מה בא האב הקדמון להופיע? כיצד צמחו כך החיים עלי אדמות? והשאלה השניה: כיצד מאב קדמון פשוט כל כך צמחו שינויים רבים כל כך ומגוון עצום כל כך? כיצד בניגוד לכיוון האנטרופי מופיע מגמה אנת'רופית שהולכת ומחוללת את כל המורכבות והשינויים הללו.



[1]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 188.