ארכיון הקטגוריה: פסיכולוגיה

ילד בוויטרינה

כשהייתי בא לבקרם
היו מראים לי את הילד בוויטרינה.
יפה. מסורק. מלאכי.
הם היו מוציאים אותו מהוויטרינה
ומושיטים לו את הכינור ואת הקשת.

הוא היה מנגן.

אחר כך
נשברה הוויטרינה
והוא הלך משם
מכוסה כולו
בשברי
זכוכית
ודם.
אבל לא מזכירים נזקים.
בשביל זה יש חברות ביטוח.

אתמול פגשתי אותו
ברכבת.
מהוסס בחאקי.
הוא סיפר לי
שזאת בעצם לא היתה ויטרינה
אלא מסך,
עליו היה מוקרן
כל השנים.
עכשיו הוא מנסה
לברר
את המסמן
שאחרי
המסומן.

קולה המתוק של דאגה

הדאגה
קול מתוק
של אהבה.
פצעי
אוהב היא.

שותת
הוא
הפצע הזה.

בגללך
הוא
שותת.

אם תעשה את רצונך
תדאיג אותי.
אם לא תעשה את רצונך
לא תדאיג אותי
למה שתדאיג אותי?
פונה היא הדאגה אל השכל:
אל נא תלך בדרך זו
פן יגורך רע.
האם אינך מבין
את התהום הכרויה
לרגלך?

אני דואג
לך.

אני דואג
שלא תיפול
לתהום
הזאת
כי
אתה
לא
מבין.

אם תעשה רצונך
רומס אתה את שכלך
וגם את ליבי
הדואג.
אתה
גם
אדיוט
וגם
אכזר.

אבדן התמימות

בשורש כל
מחלה
פסיכולוגית
עומדת רמיסה של תמימות.

שטקל לימד את הפציינטים שלו
להיות פחות תמימים.
להיכנס לנעלי הפוגע
ולזרום עם יצריהם.
אך הערכים שהכילו
כל זאת
כמבנה-על
כמעטפת מגוננת
היו מחשבותיה הנחרצות
של התרבות הגרמנית
המעטרת עצמה בכתר הנצחון
של אינטלקט ומדע.
כשחלפה אשליה זו מן העולם
לא נותר לו דבר
והוא שתה
חיקוי-סוקרטס אומלל
את כוס התרעלה
והשקה גם את אשתו עימו.

יהודים אחרים
חכמים אחרים
מזרחית אליו
לימדו שיש לחזור אל התמימות
ולא לברוח ממנה.
אין צורך לעטות שריון מחוספס
של עזות יצרית
כדי לגבור.
ואי אפשר להיאבק ביצר
באמצעות היצר.
התמימות אינה
זקוקה אלא
למעשים טובים.
ובתוך חיי האדם עצמם
לא סופר-אגו דכאני גנוז
אלא
נפש אלוהית.
האלוהים המחייה את כל הברואים
ונופח את כל היצרים.
האלוהים שהוא התשתית
הערכית של הכל.

לכן, כאשר התמוטטה
סביבתם של האחרונים
ונעקרה תשתית עולמם
נשארה
נקודת משענם
החוצעולמית
יציבה ואיתנה כמאז ומקדם.
אין צורך לשתות שום קובעת ארסן.

אדיפוס שמדיפוס

הסתובב לו
זיגמונד בעולם
וכשהצליח לפתור את
חידת התת-מודע (הספינקס)
רצח מבלי משים את אביו (המורשת היהודית)
והתחתן עם אמו (התרבות הגרמנית)
ומאחר ואין כל מקום
לתובנות האלה
בעולמה הסגור
של הפסיכואנליזה
לא נשאר לו
אלא לעוור את עצמו.

סוף דבר הכל נשמע.
את האלוהים ירא.
ומצוותיו שמור.

בין זיגמונד לזלמן

מאתים שנה לפני פרויד
כבר כתב רבי זלמן מלאדי:
בינוניים זה וזה שופטן.
שיפוט היצר הרע
והיצר הטוב:
זהו מיצר האיד והסופר-אגו
בו נתון
האני.

אך במישור הנוסף
במישור שמחוץ לדף
בנקודת הרפרור העצמי
המקנה את הערך למציאות
שם
נמצאת נקודת הכובד
האמיתית
שם נושקים היהודים
זלמן וזיגמונד
זה לזה לשלום
וזה קורא לרע "רע"
וזה קורא לו רק "לכאורה"
זה קורא להתגברות
וזה קורא לשחרור
זה קורא: התעלה מעל עצמך
וזה קורא: קבל את עצמך
זה מוביל אל האושר
וזה מוביל למבוך המזוכיסטי המתוק של משחק סך אפס פסיכואנליטי.
ספירלה עגומה
שגרמה לו בסוף להמציא המצאה מגוחכת: "אינסטינקט המוות".
אכן, אחרי שאתה מבין הכל,
ועשית אנאליזה לכל
ושום דבר לא השתנה
מה נשאר לך
חוץ
מלתלות את עצמך.
עדיף
אם כן
רבי זלמן.
ולרקוד.

porridge2

הנפש האלוהית והסופר אגו

כמה מוכשר היה פרויד
כאשר תבע בדייקנות כזאת את מונחיו.
קרא לנפש האלוהית
סופר אגו
ולבהמית
איד. Continue reading “הנפש האלוהית והסופר אגו” »

project2

פרויקציה פרודוקטיבית

השלכה פוריה
הוא היצר הרע.
אל זר
בגופו של אדם
מרתיח,
מתסיס,
את הדם.

אמנם בתוך הלב
הוא שוכב
ועל מפתן התודעה
הוא רובץ
אך בכל זאת
הוא מוחצן ומושלך
מטונף ומלוכלך
אין הוא פנימי
משולב באני

פרויד הגיע למסקנה
שהיצר מניע את האדם
וחז"ל אמרו
שאפילו תרנגולת
לא היתה מטילה ביצה
בלעדיו.

גם פרויד ידע להפריד
בין אגו לאיד
גם הוא ידע שצריך הזרה
בין האגו ליצר הרע

הוא הצהיר שהאיד
רודף תמיד את האגו
וכי יש
גם מצפון
הנקרא סופר-אגו
הלוחץ ודוחק במלוא העוצמה
והוא האחראי על מנגוני האשמה
וכששהאיד אומר יאללה כבר בוא
אומר לא הסופר-אגו בשום אופן לא

את כל תורתו של פרויד
ניתן לסכם בפשטות:
"אוי לי מייצרי ואוי לי מיוצרי"
"אוי לי מאידי ואוי לי מסופר-אגויי"
ובתווך ניצב לו ה"אני"
נתון בסערת מלחמה
אך נקרא להתבדל מן האחד
ולדבוק בשני:
סור מרע – ועשה טוב
הפנה עורפך לאיד
ופניך לסופר אגו.

ובשורה התחתונה
החשובה
הרי אלו
מנגנונים חזקים להסרת אשמה:
הנחש הישאני ואוכל…
האשה אשר נתת עימדי…
זה לא אני
זה היצר הרע.

וכשיודעים
שזה לא "אני"
אלא "הוא",
אז
אפשר
להאבק עם האיש
ולנצחו.

גם אם
אחר כך
צולעים קצת.

Projector