הקו הדק המפריד בין עבודה זרה לבין פסיכולוגיה. ההחצנה וההחפצה של הנפש, עומדת בבסיסה של עבודה זרה בכלל. הרי האלוהים הוא באשר הוא שם, השמים, מה שנישא ונשגב מעם האדם, והאל האחד, השם המפורש, הוא הפיסגה האינסופית שאינה כובלת את נפש העובד אותה אלא משחררת אותו לגבהים עליונים של אחדות רוחנית.
ההינדואיזם, עבודה זרה במיטבה, על כל פסליה ואליליה הרבים, מפצל ומגשים את שאיפת האל, את שאיפת השלמות האנושית, לאינספור הפחדים והתחלואים האנושיים. הפוג’ה, טקסי הסגידה, מסמנים את מרכז החשיבות. במרכז הפסיכולוגי נמצא כאן פיצול של כוחות הנפש לגורמים שונים, כשכל גורם מקבל ערך משלו ומקום משלו כמרכז ההוויה, כאל (במקום האחדות המקפת של אמונת האל האחד).
הבודהיזם הוא כמו הפסיכולוגיה הפנימית של ההינדואיזם – ההכרה שנפש המאמין מוקרנת החוצה בצורה של האליל, והנסיון להפנים את האליל כמאמץ למצות את התכונה הנפשית במלואה. בהינדואיזם ההזדהות עם יידאם או ישטדוואה – אליל ספציפי המוזמן לשכון בליבו של המאמין – מבוססת על אמונה בקיומו הממשי של האליל, בעוד שבבודהיזם ברור שמדובר באמנציות של נפש המאמין – שגם הן עתידות להיעלם אם בוא האיון הסופי.
