פולמוסי אבולוציה – המגמה והרדוקציוניסטים

המגמה והרדוקציוניסטים
כאמור, מול אנשי-הדת המכחישים את האבולוציה למען ה”נשמה”, ניצבים אנשי-האבולוציה המכחישים את הנשמה למען ההסבר המכני-רדוקציוניסטי.
ספרו הידוע של דוקינז , “הגן האנוכי”, הציב את האבולוציה כולה על שורשה המולקולורי-גנטי: “הגן האנוכי”!
הביטוי “אנוכי” שאין לו שום רלוונטיות לתהליכים הביוכימיים הכרוכים בשכפול הגנטי, אינו אלא קריצה מתריסה כלפי המוסר: העולם הוא אנוכי!
אלא שאין גן אנוכי, אלא מגמה המרוממת את המציאות מתוך ה”אנוכיות” כביכול. האבולוציה הולכת ויוצרת תקשורת בין יצורים, ומתוך תקשורת זו נולדות אמפתיה, הזדהות, רחמים, וכל מיני תכונות נוספות של חוסר אנוכיות.
אותו “גן” אנוכי, ישות “מהותנית” שדוקינז מדבר עליה כמובן מאליו, אינו קיים. הגנים הרי משתנים ללא הפוגה בעקבות מוטציות המחוללות פנוטיפים הנמצאים בפעילות גומלין מתמדת עם סביבה המשתנה בעצמה. במערכה הדינמית הזאת, אין ‘יחידת בסיס’, אין ‘גן’ בעל זהות קבועה שיכול להיות ‘אנוכי’ לגבי הישרדותו, אלא מערכות שלמות הנמצאות בשינוי מתמיד ההולך ומכונן אצלן תודעה. באותה מידה של הגיון, ניתן היה לדבר לא על גן אלא על אטומי מימן ‘אנוכיים’, שהולכים ועוברים טרנספורמציות לאין שיעור מהמפץ הגדול ועד היום, עד שהגיעו למצב של תודעה כאשר השתלבו באדם. אין כל משמעות, לתפיסות רדוקציוניסטיות כגון אלו של דוקינז, באשר באותה מידה, המגמה שהובילה מאטומי מימן אילמים אל האדם המדבר, היא זו שחוללה את המהלך כולו וממשיכה לחולל אותו הלאה, למדרגות נוספות מעבר לאדם.
הכיוון של המגמה משתקף בחיים עצמם.
החיים עצמם מתנהלים על פי מטרותיהם של אורגניזמים שלמים. הכלב רוצה לתפוס את האוכל. לכן הוא קופץ. האדם רוצה להגיע, לכן הוא בונה מכונית. לא קודם נוצרה לו מכונית, ואחר כך כתופעת לוואי, כ”ספנדרל” הוא גם רוצה להגיע למקום כלשהו, או קודם נוצרה מכונית מתוך יצר ההישרדות האנוכי של חלקיה, ואחר כך הנהג, ורק בגלל שהוא משתמש בה כדי להגיע למקום כלשהו, הוא חושב שזה היה בכוונה. זה היה בכוונה, והכוונה מחוללת את המהלך כולו. המטרה קודמת לאמצעים.
רעיון הגן האנוכי הוא גם רעיון נוצרי מאוד. אותו מבט הרואה את העולם כארור, כנשלט בידי השטן, ובגלגולים הקרטזיינים המאוחרים יותר: כעולם הנתון לכוחות עוורים ומכניים דטרמינסטיים, הוא זה הרואה גם את האבולוציה כולה כתולדה של גנים אנוכיים. מאחר ואין מקום לתיקון בעולם הזה והעולם הוא ארור, גם הגנים הם “אנוכיים” וכל מה שאתה רואה, כל היופי, כל הפרחים, זה “אקראי” כחלק מהרוע הבסיסי, מהמכניות העיוורת. אתה כלוא במכונה, רדוקציוניזם קרטזיאני במיטבו.
על פי הגישה הרדוקציוניסטית, כל התופעות שאינן מתיישבות עם הרדוקציוניזם המטריאליסטי תימחקנה מייד, בדיוק כפי שהביהביוריזם ניסה בזמנו להפוך את הנשמה ל”קופסה שחורה”.
מאחר וכל מה שיש לי הוא מיקרוסקופ, מה שאינו ניתן לבדיקה במיקרוסקופ אינו קיים.
לעיתים קרובות, מפגינים הוגים אלה אדישות לנוכח הכחשותיהם של הדתיים. הם פשוט מקטלגים את הדתיים כבורים וממשיכים הלאה, אולם, הבד האדום המוציא אותם מכליהם, היא דווקא פרשנות אמונית המקבלת את ממצאי האבולוציה אך מנסה להבין את התופעות בצורה אחרת, בצורה שאינה משאירה את אלוהים מחוץ לתמונה.
גולד ודוקינז רואים בטיילר דה שארדן אוייב גדול יותר מאשר הבריאתנים המכחישים את “עובדת האבולוציה”, באשר הוא משתמש בעובדות האבולוציה כדי להעמיק את האמונה באלוהים, ופרשנות זו נחשבת אצלם כאוייבת הגדולה של המדע.
במידה רבה, בספר זה, למרות שגם כאן אנו עוסקים באבולוציה ואמונה, הכיוון שלנו הוא הפוך מזה של טיילר דה שארדן. דה שארדן היה כומר ישועי שהידע הפליאונטולוגי שלו הלך וחשף בפניו מציאות שהיה לו קשה לישבה עם אמונתו הקתולית, ולכן נזקק להסברי אד-הוק כדי ליישב בין אמונתו לבין הידע האבולוציוני שלו, ובסופו של דבר הגיע להטרודוקסיה כזאת שהניעה את הכנסייה הקתולית להטיל צו איסור על כתביו.
האמונה העולה מתוך מגמת האבולוציה באופן בלתי נמנע היא בדיוק האמונה בה נלחמה הנצרות בחירוף נפש משך כל שנות קיומה, אמונה העומדת בסתירה כה עמוקה לאמונה הנוצרית, שהיא למעשה כפירה בנצרות, כפי שהנצרות היא כפירה בה.
כך, באופן פרדוקסאלי יש נקודת שיווי פנימית דווקא בין האמונה המוצגת בספר זה, לבין העמדות האנטי-דתיות החריפות של ניאו-דארווינסטים כגולד ודוקינז, הכופרים בנצרות, ונלחמים בעוז למען תפיסת עולם שבשום אופן אינה נושאת עיניה לאותו “ציור של השמים” שהיה למרכזה של האמונה הנוצרית.
המדע עויין את הדת כי הדת מתנגדת לגילויים הסותרים את האקסיומות שלה. הדת אינה מפסיקה לדחוף את האלוהים לתוך מכונתו של המדע, אך המדע אינו מוכן לדאוס אקס מכינה כזה, הוא רוצה להסביר את הכל במונחים פשוטים המתיישבים עם השכל הישר, עם חוקי הלוגיקה.
“המנגנון של המוטציות”, כותב ווית’אם, “הובהר בסופו של דבר בשנת 1953, עם גילוי מבנה הסליל הכפול של ה-DNA, שרשרת מולקולורית בה השילובים השונים מורכבים מארבעה כימיקלים בלבד. כאשר זכר ונקבה מולידים צאצאים, מתפצל סליל ה-DNA כדי לשכפל את הצופנים הכימיים שלו, תהליך המסוגל ליצור שגיאות, מוטציות. כך, התברר שהחיים, אחרי הכל, הם מכניים. עבור מדעי החיים המסקנה היתה ברורה, אומר ג’יימז ד. ווטסון, שהיה שותף לגילוי ה-DNA: ‘בבסיס החיים אין שום כוחות ויטליים, אלא קשרים כימיים בלבד’. הסינתזה החדשה טרקה את הדלת בפני הראשונים. ‘כל המנגנונים של האבולוציה שנדמו מטרתיים בדרך כלשהי, נעלמו מהביולוגיה האבולוציונית בשנות השלושים והארבעים’, אומר פרוביין. ‘לכן אני טוען שהסינתזה האבולוציונית היתה למעשה ההגבלה האבולוציונית. הם הגבילו והוציאו את כל הדברים שלא היו מכניסטיים.”
אכן, אמונה דטרמיניסטית, מהסוג בה החזיק איינשטיין, אמונה שאלוהים אינו משחק בקוביה, לא תחזיק מעמד מול הגילויים ההולכים ונפרשים של מדעי הטבע, החל מאקראיות המערכת הקוואנטית וכלה בשינויים בסלילי ה-DNA כתוצאה ממוטציות אקראיות, נדמה שהמציאות כולה מסרבת לקבל את הסדר הטוב אך המצומצם, שאפיין לא רק את הדת אלא גם את המדע של המאה ה-19.
אלא שיש גל נושא ויש מנגינה, וגם כאשר הגל הנושא מלא אקראיות, המנגינה ממשיכה לנגן. אין צורך להכחיש את האבולוציה כדי לזכות באמונה, אין צורך להכחיש את האמונה כדי להבין את המנגנון. מתוך האקראיות הסטטיסטית של חלקיקים קוואנטיים מסתחררים, נולדת מציאות מוצקה וברורה, עם סדרים אמינים ביותר. מתוך שהתבררה המכניקה הכימית של החיים, נשמטת הקרקע תחת אמונות ויטליסטיות, אין שם רוח במכונה, אין דיכוטומיה כזאת בכלל, אלא המכונה עצמה הולכת ומכוננת את הרוח, הרוח עצמה הולכת ומרוממת את המכונה, ההשתלמות עצמה הולכת ומכוננת את השלמות, השלמות עצמה הולכת ומרוממת את ההשתלמות.