תעלומות אבולוציוניות – בני הכלאיים והמגמה, חוסר ספציפיות

עם בואם של בני האדם החל שלב חדש באבולוציה של פרושי דארווין…. רוזמרי ופיטר סבורים שיש משהו מוזר בפרושים של סנטה קרוז. דומה שהציפורים בכפר וסביב תחנת המחקר מתערבבות וההבדלים ביניהן מיטשטשים. הגראנטים לא בדקו את ההשערה הזאת בדיקה שיטתית, אבל לפי מראה עיניהם נדמה להם שכל המינים מתמזגים. 'כאילו הם רצים זה לקראת זה', רוזמרי אומרת. אין הבדל בין הפרוש הבינוני הגדול ביותר והפרוש הגמלוני הקטן ביותר…הוא ורוזמרי תוהים אם שפע המזון והמים בפוארטו איורה הוא שאפשר לציפורים להתרבות כל כך בסביבות הכפר. מאבק היום אולי נעשה כאן מתון יותר. ככל שגידולו של הכפר ממתן את לחצי הברירה על דורות של פרושים ייתכן שהציפורים הולכות ונעשות להקה של בני כלאיים.[1]

מדוע בני כלאיים דווקא? אם יש מזון בשפע לכל זן וזן, מדוע מייד מתחילה נדידה אל האמצע?

בני הכלאיים הם תקוות הדור הבא. החיים מתנהלים לאורך פסים של התמחות צרה כדי לנצל את כל תווי פני השטח, אבל ברקע ממתינה כל הזמן האפשרות של הגיוון, של התמחות פחות צרה, שהיה היא היוצרת אופק השרדות חופשי יותר. במקור הפרוש, כותב ויינר:

אם יימשכו התנודות במצב באיים פחות או יותר כפי שהיה במחצית האחרונה של האלף הקודם, לא יהיה למינים זמן להתמזג. עצם קיומם העקשני של שלושה-עשר מיני הפרושים מעיד על כך. 'ודאי שהברירה הטבעית פועלת נגד זיווגי כלאיים', פיטר אומר, 'ולכן לא היו ההכלאות חזקות די הצורך להביא את שני המינים האלה להתערבב אלו באלו.[2]

עד לפני זמן לא רב נחשבו זיווגי כלאיים בין ציפורים לתופעה נדירה מאוד. בשנת 1965 כתב ארנסט מאייר, אחד מטובי האורניתולוגים וחוקרי האבולוציה במאה העשרים: 'על יסוד הבדיקות שעשיתי באוספים אקראיים, אני מעריך שאולי ציפור אחת מתוך 60,000 בטבע היא בת כלאיים'. האומדן הזה נכון אולי למינים עתיקים ומבוססים, אבל עכשיו מתחזקת הסברה שזיווגי כלאיים בין ציפורים נפוצים יותר בשושלות צעירות יחסית, שבהן, כלשונו של דארווין, בתי החרושת של המינים עודם פועלים. התהליך הזה עשוי להיות חשוב לאבולוציה, הגראנטים כותבים, 'מפני שהוא מייצר צירופי גנים חדשים וגם אללים חדשים, ויוצר בכך תנאים גנטיים נוחים להתרחשותם של שינויים אבולוציוניים מכריעים ומהירים'.[3]

כמובן, שיש כאן טעות יסודית בהבנת המערך האורגני של המציאות: האבולוציה היא לא בית חרושת למינים, אלא להיפך, המינים הם בית החרושת לאבולוציה.

תופעה זו הפתיעה את הגרנטים והם קצת מתפתלים להסביר כיצד גם בקרב בעלי החיים אנו מוצאים את הגמישות הרבייתית של הצמחים:

עד כה גרסו חוקרי האבולוציה שעירובי כלאיים שכאלה ואבולוציה מהירה הם נחלתה הבלעדית כמעט של ממלכת הצומח…אבל יתכן שלא כך הדבר. ודאי שהתופעה נדירה יותר בקרב בעלי חיים, אבל בין הציפורים וקבוצות רבות אחרות של בעלי חיים דומה שההכלאות אכן נפוצות. הן נפוצות בין קרפדות מן הסוג מרובה המינים Bufo ואצל משפחות רבות של חרקים. הן נפוצות מאוד בין הדגים, שבדרך כלל מפזרים את זרעם וביציהם במים וההפריה נעשית מחוץ לגוף, בדומה לצמחים… במבט כולל, בדרך שהשושלות שלנו צומחות ומתפצלות על עץ החיים, הממלכה שלנו אינה שונה כל כך משלהם. 'מיני בעלי חיים דומים לצמחים יותר משאנו משערים בדרך כלל', הגראנטים כותבים. בעלי חיים עשויים לערבב את הגנים שלהם בחופשיות רבה כמעט כמו עצים ופרחים, המשגרים את זרעם להינשא בכל רוח קלה ופותחים את פרחיהם ללכוד את הזרע הנישא בכל רוח קלה. לבעלי חיים רבים יש 'מערכות גנטיות פתוחות לפלישה, בייחוד בראשית קיומם בתור שושלות עצמאיות למחצה'. [4]

שיעורי הכלאה גבוהים אלו מעידים על האורגניות, על האחדות הטוטלית של כל החיים על פני האדמה.

ניתן להבחין כבר במגמה:  ההכלאות נפוצות בתקופות של שפע דווקא, בתקופות בהן כביכול כל מין יכול היה להתפרנס בנישה שלו בשקט וליהנות מהחיים, דווקא אז עולה שיעור ההכלאות, עולה שיעור החופש.

יציבותם הברורה מאליה של המינים היתה בעבר הטיעון החזק ביותר נגד האבולוציה, כשם שקביעותה הגלויה של הארץ שימשה טענה הגיונית נגד תפישת קופרניקוס. עצם האחידות המשרה סיפוק ובטחון שבזכותה יכלו אזופוס וממשילי משלים אחרים לדבר על השועל, הינשוף, הזאב, הלוויתן והעורב, נראית עתה חמקמקה ומתעתעת יותר מתמיד. 'הזרם הוא חזות הכל', אמר הפילוסוף היווני הרקליטוס, 'הכל זורם'. צורותיהם של היצורים החיים והאינסטינקטים שלהם, הגבולות הסמויים שביניהם ועצם החופים והנופים שהם מאכלסים, כל אלה נזילים ושרויים בזרימה אף יותר משהעלה הרקליטוס עצמו בדעתו. [5]

האבולוציה היא המגמה הגדולה הזורמת מעלה, מעלה, ומעלה עימה את כל היצורים, והמינים והפרטים מופיעים את המגמה במציאות עם כל אישיותם המיוחדת, ושוב חוזרים ונעלמים.

ניתן לבחון את האבולוציה כולה ממבט זה. לשנות פשוט את הפריזמה, במקום להביט מהמינים הנבדלים החוצה ולראות איך הם מתלכדים בבני כלאיים בשעת הצורך, אפשר ללכת הפוך, ולהתבונן בשאיפה הגנטית לכלליות, לתפוס כמה שיותר שטחי מחיה כאשר הלחצים האבולוציוניים מצמצמים ודוחקים את המין הרחב להתפצלות למינים מצומצמים יותר. דווקא תקופות שפע הן אלו המאפשרות את הגיוון והפריחה, ובתקופות מחסור באה התמחות וספציפיקציה.

מתוך ההתמקדות שלהם במינים נבדלים, מחמיצים החוקרים את הנקודה הזאת: "לולא היתה הברירה הטבעית מוסיפה לפעול במרץ בכל אחד מן האיים, על כל דור ודור, היו המקורים הרבים שבים ומתמזגים לאחד". השאיפה להופעת אישיות, להופעת נבדלות ייחודית שתגלם את הנשמה של כל יצור, מופיעה באינספור צורות, אך המגמה היסודית היא לא היצור הפרטי בלבד אלא גם הופעה נשמתית יותר ויותר חירותית, וזה סיבת החזרה לכלאיים שאינה מובנת לחוקרים הרואים בה אלמנט העלול לטשטש את 'היצירה' של כל מין בנפרד:

הציפורים אמנם חיות ונושמות, אבל עשייתן לא נשלמה; באיי גלאפגוס הפסל עדיין עוסק במלאכתו, מלאכה שאפשר להציגה ולמדוד אותה… ככל שהציפורים מסוגלות לשוב ולהתמזג כך מרשימה יותר עבודתו של הפסל, כן חייב האזמל לנוע מהר יותר ולשמור על נבדלותם של הציפורים, כאילו אין הוא מפסל בשיש כלל אלא כותב בתוך מים. בערך אחד מכל עשרה פרושים שנולדו באי המדברי הזעיר דפנה מייג'ור הוא עכשיו בן כלאיים, ובני הכלאיים עושים חיל יותר משאר הציפורים באי. בשבריר אחד של הזמן האבולוציוני עלולים היו כל פרושי דארווין להתלכד ולהתמזג, ועבודתו של הפסל היתה יורדת לטמיון בבת אחת.[6]

וזו הטעות בפרספקטיבה, הפסל אינו שואף לפסל גופים אלא נשמות, ואם הנשמה מופיע מבני הכלאיים –שאינם צריכים כל כך להתמחות גופנית בתוך השפע, אלא יכולים ליהנות ממגוון התכונות של כמה מינים, הרי ששום עבודה לא יורדת לטמיון אלא להיפך.

ולכן נימת  הביכוי שבקטע הבא פשוט מפספסת את העיקר: "כל עירוב גנים שכזה מחליש את המחיצות הסמויות שבין המינים ומגדיל את שיעור זיווגי הכלאיים, ואם לא ייבלם התהליך הוא עלול להתגלגל במורד במהירות הולכת וגוברת, 'עד שלבסוף שני המינים יהיו מחוברים זה אל זה באוכלוסייה רצופה של בני כלאיים"[7]. כמה "נורא"! אובדן טוהר הגזע!.

מכאן ניתן לגזור את הטעות בלב מפעלו המרהיב של דארווין, באשר לא מוצא "המינים", עומד כאן על הפרק,  אלא מוצא "השונות" המופיעה מתוך האחדות האבולוציונית: כיצד משתפים 13 מינים של פרוש פעולה כדי לשמר את חירותו של הפרוש על פני כל ההיבטים, וחשוב מכך, כיצד מאפשרת חוסר הספציפיות את הגמישות ההסתגלותית מעבר ללחצי הברירה, מעבר לאיתני הטבע, כיצד היא מתפתחת אל מול לחצי ברירה התובעים ספציפיות. ברור שחוסר הספציפיות האנושית תובעת תקופת אי-כשירות ארוכה ביותר ורק חברה יכולה לספק את ההגנה הזו.

לפני שמתחילה הברירה האכזרית לפעול מנסה המין תחילה להיזון בכל דרך אפשרית. כלומר, מין שלא ניזון ממזון מסויים ינסה לאוכלו למרות שאין הוא מותאם לו כלל, מאין באה התעוזה הזאת, המעוף הזה, הנסיון לצאת מהנישה הקודמת. ומתוך כך, מתוך חירות זו שתלויה באישיות, מתחילים לחצי הברירה לפעול לשנות את המין בהתאם לאקספרימנט החדש. בכל המקרים קודמת האקספרימנטציה לאבולוציה.

לפני שגידלו מקורים גדולים ניסו הפרושים לפצח מזון שלא הורגלו לו: "הקוטב אינו נפוץ בליזאן, אבל הוא אחד הצמחים העקריים בשונית פרל והרמס. לפיכך החלו הפרושים בביתם החדש לייחד זמן רב לפיצוח זרעי קוטב…. מהירות הסתגלותם של הפרושים האלה מפליאה ממש…" [8]

וכך תמיד, אנו מוצאים שכדי שתחול הסתגלות למצב חדש, תנאי סביבה חדשים, צריכים יחידים, ל"נסות" את המצב החדש ואת תנאי הסביבה החדשים. אוכלוסיית עשים שהסתגלה לדי.די.טי היתה צריכה תחילה לנסות מזון שאין היא רגילה בו, וחרק ענבות הסבון צריך היה לנסות פירות שטרם טעם, לפני שהצליח להחליף את מזונו. ציפורי הדרור באנגליה היו צריכות לנסות לטעום מהחלב על מפתניהם של האנגלים, בטרם יוכלו לפתח את הכישורים המדהימים שלהם בניקוב פקקים.

אי אפשר לשמר מינים ללא שינוי כי כוח החיים חזק מהבשר שהוא לובש… החיים מופיעים על פני הארץ והולכים ונפרשים.

יש כאן גם קושיה מפליאה ביחס למיקומו של היחיד: מה ההבדל בין יחידים למינים. מתי השוני בין יחיד ליחיד כה גדול שאתה מחשיב אותו כשייך למין אחר, מהו הגורם המזהה מין אחד ומפרידו מאחרים, כאשר המינים כל כך נזילים. אם אדם דומה לאדם ב-99.9% ולשימפנזה רק ב-97.8%, מתי מתרחש שינוי היוצר זן חדש.

ומתי חלה תזוזה של המון המון יחידים עד ליצירת זן חדש. ובינתיים?

האם בתוך דורי דורות, יכול 0.1% השינוי בין בני אדם להתרחב?

רצף הבסיסים בג'נוםגנום האנושי זהה ב-99.9% בין אנשים. ה-0.1% הנותרים, המהווים כ-3 מליון זוגות בסיסים, שונים מאדם לאדם. בהבדלים אלו נכללים מוטציות רבות המגבירות את הסיכון למחלות, אך רוב הבדלים אלו הם בלתי מזיקים כשלעצמם. כל אחד מהבדלים אלו בין הגנומים יכולים לשמש כסמן גנטי.[9]

בסופו של דבר, הביולוגים אכן, מתלבטים רבות "במובן מאליו" זה של חלוקה למינים. כפי שכותב ווית'אם:

על פי חשבון אחד קיימות ארבע עשרה הגדרות מתחרות על המושג "מין" ומאייר מודה מייד שההגדרות הביולוגיות אינן ישימות ביחס לצמחים רבים, בקטריות ויצורים חד-תאיים. כאשר קבוצה של ביולוגים צעירים נפגשה בפילדלפיה, הם לא הצליחו להתקדם אל מעבר להגדרה: "כל שעשו היה לריב אחד עם השני לגבי השאלה מה הוא 'מין'", אומר הסטוריון וויליאם פרוביין, המוסיף שלא הצליחו להגיע לעמק השווה. "הרי לא ניתן לפתור את בעיית מוצא המינים אם אתה לא יודע מהו מין", הוא אומר.[10]

לא בכדי, מאחר וזהו מושג פיקטיבי, ניסו הביולוגים הצעירים להתאים את הידע החדש ל"דוגמה" שקיבלו מדור הקודם, והתקשו בכך.



[1]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 216.

[2]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 178-179.

[3]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 180.

[4]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 181

[5]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 183

[6]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 186.

[7]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 187.

[8]           ויינר, ג. (2002) מקור הפרוש: סיפורה של אבולוציה בימינו. תרגם: יוסי מילוא.הוצאת ספרים עם עובד., עמ' 224.

[9]               Introduction to molecular genetics and genomics (3-chapters.pdf). http://www.jbpub.com/genetics.

[10]             Witham, L.A. (2002). Where Darwin meets the Bible : creationists and evolutionists in America, p. 80.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>