GRIMM

ישראלית מתחדשת

האם אפשר שהישראלית עוד תבצע הנשמה מלאכותית לעברית?
אנשי אגודת המתרגמים אוהבים להביא את גלעד צוקרמן לארועים. קהל היעד מורכב מאנשים שהעברית יקרה להם, ולכן הם מתרגזים כשאומרים להם שהישראלית ירשה אותה. מבחינת האגודה, עדיף מתרגם נרגז ממתרגם רדום.
אם נרדמים יותר מדי פעמים כבר לא באים יותר למפגשים.
כך, או כך, מאחר והייתי בין הנרגזים, – ומאחר והרוגז הוא תמיד בעינו (העצבנית) של המתרגז – שאלתי את עצמי למה להתעצבן?
האם לא עדיף להיות רגוע?
הבנתי שאני מתעצבן,
ראשית, רגשית:
משום שקוברים את העברית.
אהובתי.
איך אפשר לשבת בשקט?
שנית, מקצועית:
כי אני מתרגם וכל היום אני מחפש את הביטוי העברי "הנכון", "הנאמן", "המתאים" (הוי כמה מילים לא פוסט-מודרניות במחרוזת אחת), וקשה לי לשמוע, ציטוט מדקל: "אף אחד לא מכחיש את קיומה של השפה העברית, רק לא בתקופתנו".
שלישית, הכרתית:
הטענה שהעברית מתה נשמעת לי כל כך מוזרה (האם אני זומבי כי כל הראש שלי מלא בשפה מתה), שאני עומד מולה נבוך (ונרגז, כאמור).

טוב, ידוע שהרוגז מזיק לבריאות, אז התחלתי לבדוק איך אפשר להרגע.
לגבי הרגש – צריך רק למרוד ולומר נחרצות: נוע תנוע – היא חיה והומיה בלבבי.
לגבי המקצוע: ברור שיש משהו מאוד מורבידי בחיטוט המתמיד אחר מילים נכונות בבית הקברות של העברית, כך שאין ברירה אלא להכיר בכך שהמתרגם אינו אלא שודד קברים. הבעיה תתחיל אם יחליט להיגמל מזה. איזה סחורה יציע אז ללקוחותיו?
לגבי ההכרה: טוב. כאן, החלטתי שאני חייב להבין מאין באה אותה אמת אקדמית ממותת שפות, וניגשתי לבדוק את הדיסציפלינה הבלשנית במחשבה שאוכל להתחקות אחר השתלשלות הדברים עד למסקנותיהם. זה היה ממש מסתורין בעיני, כיצד הגיע המדע להגדיר שפות מסויימות כ"מתות" ואחרות כ"חיות", עד כי דקל יכולה לקבוע חד משמעית בשם המדע: "שפה ללא דוברים ילידיים מוגדרת במדע כשפה מתה. העובדה שכתבו ויצרו בעברית לא משנה זאת".
ובכן, הנה מה שהעלה הבירור שלי.
1) השפה כתופעת טבע: רכישת שפה היא תופעה אנושית טבעית. גם במקומות שאין שפה משותפת מתפתחת שפת פידג'ין, ובדור הבא היא כבר הופכת לשפת קריאול בפי הילדים. השפה משתנה באופן טבעי ללא הרף. כתופעות טבעיות מתאימים שינויים אלה בצורה נאה מאוד לחקירה מדעית אמפירית.
2) השפה כתופעה התרבותית: מתברר שההיבט הפורמלי שברכישת שפה פועל נגד מגמותיה הטבעיות של התפתחות השפה, בכך שהוא כופה אוצר מילים מגובש וברור, מבנים דקדוקיים, וסגנונות התבטאות "רצויים" ו"נכונים". ניתן אולי לדבר כאן על שפת "אב" (במובן הלאקניאני) ולא שפת "אם" – יש כאן תוכנית חינוכית מסודרת שאינה מאפשרת התפתחות טבעית של השפה אלא מקבעת אותה ומנחילה אותה במבנים מוגדרים מראש.
3) חקר השפה כמפעל אקדמי: הבלשנות כמדע אמפירי החוקר תופעות טבע אינה יכולה לעסוק בשפות "אב" הנרכשות בצורה מובנית אחרי ששפת ה"אם" כבר נרכשה. שפות אלה עסוקות בלשמר עצמן משינוי, ואינן מתאימות למחקר.
4) פתרונה של הלינגוויסטיקה: בתחילת המאה הקודמת הוגדר התחום של הבלשנות כחקר השפות הטבעיות, המתפתחות. שפות אלה כונו "שפות חיות". לעומת זאת, השפות שאינן מתאימות לחקירה אקדמית, שפות האינטלקט וההשכלה כמו יוונית, לטינית, עברית – הנרכשות כחלק מתהליך תירבות – מוגדרות כ"שפות מתות" שאינן חומר נושא למחקר הלשוני המדעי.
5)ההשלכות: הגדרה אקסיומטית זו של תחום המחקר הלשוני, הוציאה ממנו את כל השימושים השפתיים התרבותיים המבוססים על שפה מוסכמת שאינה שפת אם – כולל, למשל, כל השירה, הדת והפילוסופיה שנכתבו בלטינית, או עברית, כולל, למשל: התנ"ך.
6). ממרשם לתיאור: להגדרה שרירותית זו של תחום הנושא היו השלכות מעניינות. אחת מהן היא הדגש האקדמי על תיאור השפה ולא על התווייתה. למעשה כל משמרי השפה למיניהם הופכים ל"אויביו" הטבעיים של המחקר המדעי – באשר הם מנסים לקבע את הזרימה החיה העומדת בלב מושא החקירה (ובכך הם "מזהמים את השדה"). לכן האקדמיה מתארת שפה אך לא מתווה שפה.
7)התיאור הופך למרשם: בשלב זה מתברר שגם מדענים אוביקטיבים רוצים לומר למציאות איך להיות ולא רק לתאר אותה, ונולדו הבלשנים המהפכנים הלוחמים למען שחרורה של השפה מהכוחות השמרניים המנסים לקבע אותה (ולהמיתה!).
8) המעגל נסגר: דחיית השפה התרבותית כמושא למחקר מדעי, הובילה בלשנים לראות בווריאנטים השונים הנוצרים לצד השפה ה"מתה" [עברית] – וריאנטים "מדוכאים" שיש לשחררם ולהעניק להם מעמד עצמאי [ישראלית].
9) לסיכום:

  • רק שפות "אם" מתאימות לחקירה אמפירית.
  • שפות כתובות ונקראות הנרכשות באמצעות חינוך, שפות "אב", אינן ניתנות לחקירה אמפירית.
  • נגדיר את הראשונות כ"חיות" ואת השניות כ"מתות".
  • אי אפשר לומר על שפה שלא נרכשה כשפת אם שהיא שפה חיה, ולכן אי אפשר לומר על העברית שהיא חיה, גם אם כמה מליוני דוברים חיים מדברים אותה.
  • מאחר והקביעה שהעברית מתה היא קביעה אקסיומטית הנובעת מהגדרת התחום המחקרי ולא מהמחקר – אין היא יכולה להיחשב לקביעה מדעית.

מתברר אם כן, ש"על פי המדע" העברית מתה כמו כל הדברים שהתקבעו בתרבות ואינם נתונים למתודה האמפירית של מדעי הטבע. היא מתה כמו המתמתיקה, כמו המוסיקה, כמו מתכוני העוגות של סבתי. כל מה שזקוק להשכלה ותרבות ואינו מתגלגל ומתפתח באופן טבעי – הריהו מת מבחינת מדעי הטבע.
ואם רק נסיר את כל הרטוריקה המיותרת הזאת, יתברר מה שהיה ברור אינטואיטיבית לכתחילה:
1) העברית לא מתה – היא פשוט כתובה – ואם חקר הלשונות מגדיר את שפותיהם של בוגרים משכילים כמתות – האם יהיה על בעלי ההשכלה לשכב בארון?
2) הישראלית אמנם חיה – אבל חדר הורתה היא פשוט הבורות – והיא מתפתחת כמו כל שפת קראול ראויה לשמה. בכל זאת, אנחנו יכולים לעשות מעשה לייזה דוליטל בכל דובר ישראלית מצוי – קצת הפלייה מתקנת והכל יהיה בסדר.
ועם כל זאת, מתוך הרוגע הנפלא שאחרי הבירור, אני מהרהר בליבי כמה נהדר היה לו היו צוקרמן ודקל צודקים, לו היו יכולים מתרגמים להמריא על כתפיה החיוניות של הישראלית המתחדשת ולשכוח את מטען העבר המעיק של מומיית העברית. הרי יכולנו לתרום תרומה חשובה כל כך ליצירת שפת קריאול מרהיבה ולחמוק, כמתרגמים, מהכלא הצר של אוצרות המילים שאנו נאבקים להתאים אלו לאלו.
כך, כאשר אנו ניצבים בפנים קלישאות כאלה או אחרות בשפת המקור, למשל:

I say mum's the word, and they ask me if the cat got my tongue. I tell them that I just don't want to put my foot in it. Then I realize that it's too late: the cat's already out of the bag.

לא נחוייב לתרגם קלישאה תחת קלישאה: "אני מסביר שסייג לחוכמה שתיקה, הם שואלים אותי אם דבקה לשוני לחיכי, ואני מסביר שחששתי מהלבנת פנים, אך מבין שאחרתי את הרכבת: כבר יצא המרצע מן השק". אלא נוכל גם למחזר ישירות כמה קלישאות יפות משפות זרות ולהציבן כחידושים נפלאים במסגרת "ישראלית חיה ומתחדשת: "אם אומר שאמא היא המילה, ישאלו אותי אם תפס לי החתול את הלשון אבל אני אומר להם שאני פשוט לא רוצה להכניס לזה את הרגל. אבל כבר מאוחר מדי: החתול כבר יצא מהשק".
ובכל מקרה, תמיד נוכל לדלות פנינים מאמתחתה של הישראלית עצמה: "עד שאני סותם הם אומרים לי שפוך. לא רוצה להתפדח, אני אומר, אבל כבר אכלתי אותה: כולם יודעים".

באתרי Academoclast ניתן לעיין בגרסה אנגלית מורחבת של הנושא בה אני דן ברטוריקה האקדמית של מהפכנות/נאורות. (אני מנתח שם את הרטוריקה של נורית דקל ו"מתרגם" את דבריה לכוונה העולה מהם: "רוב האנשים אינם מסכימים עם התיאוריה, משום שהרגילו אותם לחשוב בצורה מסוימת [תרגום: שטפו את מוחם], ומשום שבנושא זה יש איזשהו טאבו בארץ [תרגום: הם שמרנים ללא סיבה הגיונית]. אני מודעת לעובדה שזוהי קריאה של "המלך עירום" [תרגום: כולם צבועים ורק אני אומרת את האמת]. המדיניות הלשונית בארץ [תרגום: האח הגדול] עושה עבודה מצוינת…". (הציטוטים לקוחים מתוך מכתבה של נורית דקל מיום Sat, Oct 9, 2010 at 9:56 PM ברשימת הדיוור של אגודת המתרגמים תחת הכותרת: [ITA2001] Nurit Dekel's Reply)".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>