כלל ו

תוכן העניינים

הקדמה
כלל ו א
כלל ו ב
כלל ו ג
כלל ו ד
כלל ו ה
כלל ו ו
כלל ו ז
כלל ו ח
הערת שוליים על כלל ו ח
הערת שוליים על כלל ו ח – המשך 1
הערת שוליים על כלל ו ח – המשך 2
כלל ו ט
כלל ו י
הערת שוליים על כלל ו י
כלל ו יא
הערת שוליים על כלל ו יא
כלל ו יב

הקדמה

ההלכה

בכלל זה יבואר איסור קבלת לשון הרע ושמיעת לשון הרע, ואיך יתנהג אדם בענינים אלו לכתחילה. וגם אם נתפס בחבורה רעה של בעלי הלשון, איך יתנהג לצאת בזה על פי התורה, ועוד הרבה ענינים, ובו שנים עשר סעיפים:

התרגום

חזרה לתוכן

כלל ו א

ההלכה

אסור לקבל לשון הרע מן התורה, בין שהוא מהדברים שבין אדם למקום או מהדברים שבין אדם לחברו, דהיינו שלא נאמין בליבנו שהסיפור הוא אמת, כי על ידי זה יבוזה בעינינו מי שנאמר עליו, ואפילו אם לא יסכים לו בפירוש לסיפורו, דאי לאו הכי הרי הוא שונה את העוון בכפליים שהוא מספר ומקבל. והמקבל עובר בלא תעשה, שנאמר: לא תשא שמע שוא, ואמרו חכמינו ז"ל במכילתא שזו היא אזהרה למקבל לשון הרע, ולבד שאר לאוין ועשיין המצטרפים לזה כמו שכתבנו לעיל בפתיחה, עיין שם. ואמרו חכמינו ז"ל שכל המקבל לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים, שנאמר: לא תשא שמע שוא, וסמיך לה: לכלב תשליכון אותו. עוד אמרו, שגדול עונש המקבלו יותר מן האומרו.

התרגום

דין ברור שנקבע בתורה,
הוא שאסור לקבל לשון הרע,
בין שהדברים הרעים האמורים,
נוגעים לענינים שבין אדם לחברים,
בין שהדברים הנאמרים עוסקים,
במה שבין אדם לאלוקים.
דהיינו, שלא נאמין בליבנו
ויחשב הסיפור כלא-אמת לגבינו,
כדי שחלילא לא יבוזה,
מי שעליו סופר כזה.

ודחייה זו שבלב נדרשת,
גם אם לא הסכים בצורה מפורשת,
ולא קיבל בעליל,
את מה שהמספר העליל,
כי אם חלילא קיבל הדברים,
הרי זהו עוון מן החמורים,
כי המקבל עובר ב"לא תעשה"
ואת שם ה' לשווא הוא נושא.
כפי שאמרו חז"ל במכילתא
לגבי האי מילתא
שעל מקבל לשון הרע היא נאמרה
ומזהירה אותו באזהרה חמורה,
וזאת מחוץ לשאר לאוין ועשין האמורים בפתיחה
עליהן עובר אם מקבל ומאמין לתוכן השיחה.

ואמרו חז"ל דברים בוטים ונוקבים:
שראוי להשליך מקבל לשון הרע לכלבים,
כי לאחר הפסוק בתורה,
המביא בענין שמועת שוא אזהרה,
בא פסוק המזכיר אחריתו:
"לכלב תשליכון אותו",
עוד אמרו על המקבל לשון הרע מדוברו,
שגדול עונשו יותר מהאומרו!

חזרה לתוכן

כלל ו ב

אף על שמיעת לשון הרע לבד גם כן יש איסור מן התורה, אף דבעת השמיעה אין בדעתו לקבל את הדבר, כיון שמטה אזניו לשמוע. אך יש חילוק בין שמיעה לקבלה בכמה ענינים: דבשמיעה אין איסור, רק אם אין הדבר נוגע לו על להבא, אבל אם הדבר נוגע לו על להבא – אם אמת הוא, כגון שהוא מבין מתחילת הסיפור שהוא רוצה להראותו בסיפורו איך שפלוני אינו איש מהימן וכהאי גוונא, והיה בדעתו מתחילה להכניסה בעסקו או להשתתף עימו או לעשות שידוך עימו וכל כהאי גוונא – מותר לכתחילה לשמוע כדי לחוש לזה ולהישמר ממנו, כיון דמה שהוא רוצה לשמוע אין כוונתו לשמוע גנותו של חברו, רק הוא רוצה להציל את עצמו כדי שלא יבוא אחר כך לידי היזק או לידי מצה ומריבה וכהאי גוונא. והוא הדין היכא דאין נוגע לו שום טובה מהשמיעה, רק על ידי שמיעתו יסובב טובה לאחרים, גם כן מותר. כגון שרוצה לשמעו דבר זה כדי לחקור אחר כך אם אמת הוא ולהוכיח לפלוני על זה, ואולי על ידי זה יהיה סיבה שישוב החוטא מחטאו או שישיב את הגזילה לבעליו או שיפייס למי שחרף וגידף וכיוצא בזה, דמותר, והטעם כנ"ל. אבל לקבל, דהיינו להחליט הדבר בליבו שהוא אמת, אסור בכל גווני.

ההלכה

התרגום

ולא רק על קבלת הדברים יש איסור תורה,
אלא אף על עצם שמיעת לשון הרע.
כי עצם השמיעה היא אסורה,
וגם ללא קבלת הדברים מהווה עבירה.

אלא שיש חילוק בין שמיעה לקבלה,
התלוי בכוונת השומע לכתחילה,
שכן השמיעה אסורה רק במקרים,
שאין לשומע שום נגיעה לדברים.

אבל אם ברור לו שקיימת נגיעה,
ותועיל לו לעתיד הידיעה,
כגון שמבין שהמספר בדברו,
מעיד על חוסר מהימנות חברו,
והוא ואותו חבר מכרים ותיקים,
עד כי התכוון להכניסו לעסקים,
או להשתתף עימו בעבודותיו
או אפילו לשדך לו אחת מבנותיו:
במקרה כזה מותרת השמיעה,
כי יש בה צורך למטרות מניעה,
ובזכות הידיעות שיקבל על אותו פלוני,
יוכל להשמר ממעשה זדוני,
ולהציל עצמו ממיני נזקים,
ממדון, מריבה ומשאר ענינים מעיקים.

וכן מותר, גם אם הוא באופן אישי,
איננו הנהנה הראשי,
אלא רק יוכל להיטיב לאחרים,
באמצעות שמיעת הדברים.

(והיתר זה עצמו הוא מסווג בשני אופנים,
ובבאר מים חיים מביא הדינים:
א) שגם המספר עצמו יכוון לתועלת נאה,
וחס וחלילה שלא יכוון לצד השנאה.
ב) שהתחיל כבר המספר לספר הדבר לפני אחרים,
שאז לא יעבור על "לפני עיוור" בשמיעת הדברים).

ולגבי השמיעה המותרת מובאת דוגמא ברורה:
כגון שרוצה לשמוע כדי לערוך חקירה,
ואם ימצא שיש לדברים הוכחה,
ילך ויקיים באותו פלוני מצוות תוכחה,
כי סבור שעל ידי זה יצליח לגרום,
שישוב החוטא ויחזור לאביו במרום,
או שישיב הגזילה שלקח לבעלים,
או יפייס למי שחירף וגידף במילים,
וכיוצא בהם מקרים יפים של תשובה,
בהם תצא משמיעה זו טובה.

אולם בכל מקרה אסור לקבל הדברים,
כלומר להחליט בלב שעל אמת אמורים.

חזרה לתוכן

כלל ו ג

ההלכה

ואל יהיה לפלא בעיני הקורא: אם כן, איך נוכל לצאת בזה ידי שמים, כיוון שגדרת עלינו את הדרך דאפילו השמיעה לבד בגנות חברו אסור, ופן יהיה נוגע לי זה בעניני עסקי וכיוצא בזה. תשובה לדבר: הרוצה לצאת ידי שמים בעניני השמיעה יתנהג כך: אם איש אחד בא אליו ורוצה לספר לו על חברו, והוא מבין שרוצה לספר עליו דברי גנות, ישאלנו מתחילה אם הענין שאתה רוצה לספר לי יהיה נוגע לי על להבא או שאוכל לתקן את הדבר בהוכחה או כיוצא בזה וכנ"ל; אים יאמר אליו שנוגע לו על להבא או שהוא יכול לתקן את הדבר וכנ"ל, מותר לשמוע. ולא יאמין לעת עתה, רק לחוש עד שיתברר הדבר. אבל אם יבין מתשובתו שלא יהיה תועלת מזה, או שיבין שהוא רק דברי חירופין וגידופין בעלמא שהוא מעליל עליו עלילות ברשע ומגנה אותו מחמת גודל שנאה אותו, אסור אפילו לשמוע.*
* ובאמת, נוכל לראות זה בחוש, שמי שהוא שומע לשון הרע אף שאין בדעתו לקבלה הוא נותן יד לפושעים על ידי זה, כי אם פעם אחת יראה אשר השומע ישמע לו לא יחשוך פיו מזה תמיד, והיה כזה יום מחר ישנה עוד באיוולתו לספר תמיד דברי גידוף על חברו ולהעליל עלילות עליו; לא כן, אם היה משיבו: אין רצוני לשמוע דבר שלא ראיתי בעצמי, או לפחות היה מראה לו פנים זעומים עבור זה, על ידי זה היה שומר את עצמו על להבא שלא לספר בגנות של חברו בראותו כי סיפורו לקלון יהיה לו שיחזיקו אותו לבעל לשון הרע עבור זה, וכמו שנזכר ברבינו יונה במאמר ריב.

התרגום

ואל יהיה לפלא בעיני הקורא הנבוך,
כאילו אין לצאת כלל מזה המבוך,
ואיך נוכל לקיים מצוות התורה,
אם אפילו שמיעת הגנות אסורה,
ומה יהיה וכיצד אדע מראש,
שמא לטובתי עלי לחקור ולדרוש?

כי יש תשובה ברורה, המתישבת עם הדעה,
והוא שינהג כמובא להלן בעניני השמיעה:
כגון, אם בא אליו יום אחד איזה איש,
והוא מבין שאת שם חברו הוא רוצה להבאיש,
ישאל אותו מייד ובטרם יתחיל,
מה בדיוק סיפורו עומד להכיל,
ואם יהיו בו דברים הנוגעים אליו,
או שיוכל לתקן חברו בהוכחת מעלליו,
ואם יאמר לו שאופן הענין נוגע לו,
מותר לו להאזין לענין כולו,
אך כמובן, לא יאמין לאף מילה,
לפני שיברר הענין תחילה.

אך אם יבין מהתשובה הנואלת,
שלא תצמח כאן שום תועלת,
או שמדובר בחירופים וגידופים,
ושאר דיבורים לא יפים,
כגון שמעליל על חברו עלילה,
מתוך שנאה עצומה וגדולה,
שאז ברור שאלו ענינים חמורים,
שאפילו לשמיעה בלבד אסורים*
* ובאמת אפשר להבין ולראות בחושים,
מדוע אפילו שמיעה אין מרשים,
שכן גם כשאינו מקבל לשון הרע,
נותן בזה יד לעוברי עבירה,
כי אם פעם אחת איש כזה מרושע,
יראה שמאזינים מפיו לדרשה,
הרי לא ימצא כל סיבה לשתוק,
ולהיפך, אולי ימצא שנעים הדיבור ומתוק,
ומחר יישנה באיוולתו ויכביר עוד גידופים,
להעליל עלילות על תמימים וחפים.

אך אם היה דוחהו בצורה תקיפה,
או לפחות מראה לו ארשת פנים זעופה,
אפשר שעל ידי זה ישמר המספר להבא,
שלא להוציא על חברו דיבה,
בראותו שיצמח לו קלון מזה הדיבור,
כי יחזיקוהו לבעל לשון הרע בציבור.

חזרה לתוכן

כלל ו ד

ההלכה

ולפעמים מצוה לשמוע מה שאחד מספר דברי גנות על חברו, כגון שהוא משער שעל ידי שמיעתו את הענין בשלמות יהיה אחר כך בכוחו להראות לפני המספר או שאר השומעים שאין המעשה כן כמו שנאמר עליו או שאר עיני זכות.*) ועוד יש אופן אחר גם כן דמצוה לשמוע, כגון אם בא אחד לפניו לקבול על חברו מאיזה דבר שעשה נגדו, והוא מכיר במספר שבזה שיתן אוזן לדבריו יהיה יכולת בידו להשקיט את אפו מעליו ולא ישוב עוד לספר לאנשים אחרים (כי אולי האחרים יאמינו לדבריו ויהיו מקבלי לשון הרע) ובזה יתרבה השלום בישראל. אך בכל ההיתרים שאמרנו בעינן השמיעה יזהר בנפשו מאוד שלא יאמין בעת השמיעה בהחלט, רק לחוש לזה בלבלבד, כדי שלא ילכד גם הוא ברשת עוון קבלת לשון הרע.

*) וזה גם כן באמת עצה היעוצה בענין שאם נכשל באיסור שמיעת לשון הרע, תכף יחפש עליו בכל כוחותיו זכות בפני המספר וישתדל להוציא מה שיש בליבו עליו, ועל ידי זה יתקן את האיסור למפרע. [עיין לקמן סעיף יב תיקון למי שנכשל באיסור קבלת לשון הרע]. וכל זה בסתמא, אבל אם הוא מכיר את רוע טבעו של המספר שכל מה שיכריעהו לכף זכות הוא יגנהו יותר, בודאי השתיקה בשעת מעשה טוב יותר בזה, ורק אחר כך כשילך המספר מאת השומעים, מצוה שיסביר אחד מהשומעים לפני שאר השומעים את כל הענין לזכות, ולהשתדל עבור זה להוציא מליבם הגנות שנאמר עליו, כדי שלא יתפשו הוא והם לעתיד לבוא בשם חבורה של אנשי רשע ובעלי לשון הרע.

התרגום

ולפעמים שמיעת דברי גנות היא מצווה,
אם באה מתוך שרוצה להכביר לרעו אהבה,
כגון, שהוא משער שעל ידי שמיעת כל הסיפור,
יוכל לפעול ולהביא לשיפור,
בכך שיראה למספר או לשאר השומעים,
שהדברים שנאמרו הם לגמרי מוטעים,
או ילמד על חברו שאר דברי זכות,
המעידים שקורץ מחומר איכות.*

ויש עוד אופן בו מצוה לשמוע,
ואת דברי המדבר בצמא לגמוע,
והוא כגון אם נזדמנה לו שמיעה,
בה מתלונן המספר על איזו פגיעה,
והשומע מבחין שאם יאזין לדברים,
לא יחזור המספר להטעימם לאחרים,
כי בכך שישתתף בצערו עימו,
יוכל להשקיט את חמת זעמו,
אזי מצוה להקשיב לדברים הקשים,
למען לא יוסיף לספר לאנשים,
(שמא חלילה, יאמינו הללו לנאמר
ויקבלו בכך לשון רע ומר),
ובזאת יתרבה השלום בישראל,
ויקודם בהחלט ענין ביאת הגואל.

אולם מתריע החפץ חיים להיזהר מפני הסכנה,
שלמשמע הדברים לא תהיה לו שום אמונה,
וישמר בנפשו לא להאמין בעת השמיעה,
רק יחוש לאותה ידיעה,
כדי שחלילה לא ילכד ברשת החמורה,
של עוון קבלת לשון הרע.
*
וזוהי באמת עצה טובה וישרה,
למי שנכשל בשמיעה אסורה,
שתיכף ישתדל בכל כוחותיו,
להוציא מלב המספר דיבותיו,
וילמד בכל כוחותיו זכות על הרֵע
ובכך יתקן את האיסור למפרֵע
[ועיין לקמן סעיף י"ב בפנים,
כיצד את החטא מתקנים,
מי שנכשלו בעוון החמור
של קבלת לשון הרע האמור].
וכל זה שאמרנו הוא דוקא בסתם,
אך אם הוא יודע שהמספר אינו תם,
ולהיפך, מכיר ברוע טבעו הנחות,
שיגנהו יותר ככל שילמד עליו זכות,
אזי ככל שתהיה מביכה ומעיקה,
עדיפה בודאי השתיקה.
ורק אחר כך, כשילך המספר לדרכו הנלוזה,
מצווה ללמד זכות על מי שביזה,
וכך, אם יסביר אחד השומעים בפני חבריו,
כיצד ניתן ללמד זכות מדבריו,
יוכל בזה להוציא הגנות מליבם,
ולהחניק נזקי הדברים בעודם באיבם,
אף ינקה את כל החבורה,
משם של בעלי לשון הרע.

חזרה לתוכן

כלל ו ה

ההלכה

ועתה נחזור לענינינו הנ"ל, דמה שכתבנו בסעיף ב' דאפילו שמעית לשון הרע הוא איסור תורה, היינו לילך ולשמוע. אבל אם ישב בחבורת אנשים שנתקבצו לענין מה, והתחילו לדבר דברים אסורים, והוא משער שדברי תוכחתו לא יועילו להם מאומה – תלוי בזה: אם אפשר לו לילך ממסיבתם או להניח אצבעו באזניו, מצוה רבה הוא עושה בזה, כמו שאמרו חז"ל בכתובות (דף ה'); אבל אם אי אפשר לו להישמט ממסיבתם ומשער בעצמו שעצה זו דהנחת אצבעו באזניו גם כן קשה לו מאוד מפני שילעגו עליו, ובודאי לא יעשה עצה זו, על כל פנים יראה אז לזרז את עצמו ולהעמיד על נפשו בעת צרה כזו וללחום מלחמת ה' עם יצרו כדי שלא יכשל על כל פנים באיסור דאורייתא של שמיעת וקבלת לשון הרע. ולזה צריך שלושה פרטים שיזהר בהן מאוד, וינצל על ידי זה על כל פנים מהאיסור תורה שיש בעוון הנ"ל: א) יחליט בנפשו בהסכם גמור שלא להאמין לדברי הגנות שמספרין על חבריהם. ב) לא יהיה ניחא לה בשמיעת סיפוריהם האסורים האלה. ג) גם יעמיד על עצמו, שלא להראות לפני המספרין שום תנועה שיראה ממנה שהוא מסכים לדבריהם, אך ישב כאבן דומם. ואם יכול להראות לפניהם פנים נזעמים שיבינו ממנו שהוא אינו מסכים לדבריהם ההבלים, בודאי הוא טוב יותר.

התרגום

ועתה חוזר החפץ חיים ומדייק בדבר,
מתי על איסור תורה בשמיעתו עבר,
וקובע שזהו דוקא אם הלך מרצונו,
ובכך נכשל מתוך בחירה בעוונו,
אך אם ישב בתוך חבורה,
שנתקבצה למטרה כשרה,
ולפתע פתחו אנשיה בדיבורים אסורים,
והוא משער שלא תועיל תוכחת דברים,
עליו להגיב לפי האפשרויות הפתוחות בפניו,
כגון להניח אצבעותיו באוזניו,
או פשוט להסתלק מחברתם,
ובכך להמנע משמיעת דיבתם.

ומצוה לנהוג כך באלו הנסיבות,
כפי שאמרו חז"ל בדף ה' ממסכת כתובות,
אבל אם לא יכול לחמוק מחברתם,
אף חושש מלעג ליצנותם,
וחושש לתקוע אצבע באוזניו,
שלא ילעגו לו ממש בפניו,
הרי על כל פנים אסור לו לוותר,
או למצא באי-יכולתו לחמוק צד של היתר,
אלא יזרז את עצמו בחוזקה,
ויעמיד את נפשו מול זו המצוקה,
וילחם מלחמת השם עם היצר הרע,
כדי שלא להכשל באיסור של תורה,

וישמור על שלושה פרטים ברורים,
ובכך ימנע מהאיסור בדברים:
האחד: יחליט בנפשו בהסכם גמור,
שלא להאמין ללשון הרע האמור,
השני: שלא יהיה לו נוח בשמיעת הסיפורים,
ולא יפיק הנאה מאותם דברים אסורים,
השלישי: שיתאפק שלא להפגין כלפי חוץ
כאילו משהו מדבריהם מקובל או נחוץ,
אלא ישב דומם כמו סלע,
שלא יחשב כמסכים לאותם דברי בלע,
ועוד יותר טוב ומומלץ,
במצב כזה מאולץ,
אם יכול להראות להם פנים זועמים,
כדוחה מעליו את דבריהם הבלתי נעימים.

חזרה לתוכן

כלל ו ו

ההלכה

במה דברים אמורים? אם בעת שישב ביניהם לא דיברו אז דיבורים האסורים וגם עתה אינו יכול להשתמט מהם, אבל אם בעת שהוא רוצה לישב ביניהם כבר התחילו לדבר דיבורים האסורים, או שהוא יכול להישמט ולילך מאיתם והוא מתעצל בזה, או שהוא מכיר מכבר לאלו האנשים בטבעם שהם מבעלי הלשון שתשוקתם תמיד לדבר מגנות חבריהם והוא הולך ויושב ביניהם, אף שלא יסייע לדבריהם כלל ולא ניחא לה בהם, אף על פי כן פושע מקרי כמותם, שעבר על דברי חז"ל שציוו להתרחק משמיעת דברים שאינם הגונים. וכל שכן, אם הוא מכוון לשמוע את דבריהם גדול עוונו מנשוא, ויחקק עבור זה למעלה בספר הזכרונות בשם איש רשע ובעל לשון הרע, וכדאיתא בפרקי רבי אליעזר בצואת רבי אליעזר הגדול שצוה לבנו הורקנוס וזה לשונו: בני, אל תשב בחבורת האומרים רע מחבריהם, כי כשהדברים עולים למעלה בספר נכתבים, וכל העומדים שם נכתבים בשם חבורת רשע ובעלי לשון הרע. על כן צריך האדם להתרחק מאוד מאוד מחבורה רעה כזו.

התרגום

במה דברים אמורים:
אם כשבא לא היו דיבורים אסורים,
וגם עתה אינו יכול להשתמט,
ונאלץ אז להשתמש בעצות האמת –
אבל, אם כשרצה לשבת ביניהם,
כבר התחילו לדבר דבריהם,
או שיכול היה להשתמט מהם ולהינצל,
אך הוא מתרפה או פשוט מתעצל,
או במידה ומכיר אנשים אלו מכבר בטבעם,
ויודע שדיבור גנות להם ימתק וינעם,
הרי אם הולך בכל זאת ויושב ביניהם,
גם אם לא ניחא לו ולא מסייע לדבריהם,
בכל זאת נקרא עבור זה פושע כמותם,
גם אם רק ישב שם סתם.
כי על דברי חז"ל עובר בכך על כל פנים,
שציוו להתרחק משמיעת דברים שאינם הגונים,
וכל שכן אם מכוון לשמוע דברי הרשע
שאז חמור ביותר הוא העוון והפשע.

בדיוק כפי שנאמר מפי רבי אליעזר
שצוה לבנו הורקנוס להיות לו לעזר:
בני אל תשב בחבורה,
שאנשיה מדברים לשון הרע,
כי כשהדברים עולים למעלה בספר נכתבים,
ואז כל העומדים בחבורה שווים,
על כן, כדי שלא להיכתב בשמים כרשע,
הרחקה גדולה מאוד מחבורה כזאת נדרשה.

חזרה לתוכן

כלל ו ז

ההלכה

ודע, דכשם שכתבנו בשם הפוסקים דמן התורה אסור להאמין דברי גנות שמספרים על חבריהם, כן הדין אפילו אם יודע שהדברים שסיפר לו הוא אמת, אך יש בהם לצדד לכאן ולכאן והמספר לו דן אותו לכף חוב ועל-ידי זה הוא מגנה אותו, וידוע דמצוה לשומע לדון אותו לכף זכות (והוא דינא דגמרא בשבועות (דף ל.) ומצוות עשה דאורייתא לכמה פוסקים). והעובר על זה ואינו דן אותו לכף זכות והוא מסכים למספר בגנותו – לא די שעובר על "בצדק תשפוט עמיתך" אלא הוא גם כן נכלל בשם מקבל לשון הרע, כיוון דעל ידי שלא דן אותו לכף זכות ממילא נשתרבב עליו דברי הגנות.

התרגום

יש לדעת שלא רק בהאמנת דברי גנות אנו עוסקים,
כפי שכתב החפץ חיים בשם הפוסקים,
אלא אפילו אם יודע שמדובר באמת גמורה,
אך ניתן לפרש לשני צדדים האמירה,
אלא שהמספר דן אותו לכף החובה,
ועבר בזה על המצווה,
הרי ידוע שמצווה על שומע דברו,
לדון לכף זכות חברו.

(ובמסכת שבועות (דף ל.) זהו דין הגמרא,
ולכמה פוסקים היא מצוות עשה של תורה),
ואם עובר על זה ואינו דנו לכף הזכות הטובה,
אלא מסכים לשמוע גנותו לחובה,
עובר על "בצדק תשפוט עמיתך" שצוותה התורה,
בנוסף לכך שנכלל בשם מקבל לשון הרע,
שכאן באי-לימוד זכות וקבלת הדברים בשאננות,
ממילא נשתרבבו עליו אותם דברי גנות.

חזרה לתוכן

כלל ו ח

ההלכה

וכל זה אפילו אם הסיפור היה על איש בינוני, אשר דרכו ליזהר מן החטא ופעמים יכשל בו, וכל שכן אם הסיפור היה על איש ירא אלוהים, שעליו שייך יותר מצות עשה ד"בצדק תשפוט עמיתך" (כמבואר ברמב"ם פרק ראשון דאבות וב"שערי תשובה" לרבינו יונה במאמר ריח), והוא עובר על זה ודן אותו לכף חוב ומסכים למספר בגנותו, בודאי עובר על איסור קבלת לשון הרע.*

התרגום

וכל זה, אפילו אם הסיפור דן איש בינוני מהשורה,
שבאופן רגיל נזהר לשמור על מצוות התורה,
ודרכו ליזהר שלא לחטוא,
ורק לעיתים הוא סוטה מדתו.

כל שכן, אם מדובר באיש מיוחד,
הירא מהשם אלוקים, השם אחד,
לגביו ביאר הרמב"ם בפרקי אבות החובה,
ורבינו יונה הסביר ב"שערי תשובה"
שאיש כזה ראוי באופן עוד יותר גמור,
להכלל בציווי ד"בצדק תשפוט עמיתך" האמור,
ואם הוא עובר על זאת המצווה,
ודן אותו לכף החובה,
הרי על איסור קבלת לשון הרע עובר בודאי,
מעצם ההסכמה לשמוע הגנאי*

חזרה לתוכן

הערת שוליים על כלל ו ח

ההלכה

ועתה נבאר מה שנכשלין בזה בעוונותינו הרבים בענין קבלת לשון הרע בלי ראות, ואצייר ציור אחד וממנו יקיש המשכיל לכל כיוצא בזה. והוא מה שמצוי כשאחד יוצא מבין דין חייב והוא מספר לחברו ומסדר דברי זכותו לפניו לאמור: ראה בעצמך איך שהדין עימי ובית דין פסקו מהיפך להיפך, ואם היה בא דין שלי לפני רב פלוני ופלוני שהוא מפורסם לחכם בודאי היה מבין האמת עם מי ולא היה פוסק פסק מהופך ומקולקל כזה. ומדבר עוד על בית הדין עבור זה דברי חירופין וגידופין אשר אין להעלות על הכתב. ואם חברו משיבו: איננו מאמין שיפסקו כן, יאמר לו: ראה את הפסק וקרא אותו היטב ותראה בעצמך אשר לא בדעת ובהשכל נעשה. והוא מראה את הפסק וקורא אותו פעם אחרי פעם, ובכל פעם הוא מתפלא יותר, ומוצא גם כן בפסק דברים אשר לא נראו לו לפי דעתו [כידוע שפסקי בעלי-בתים אינם שוין לפסקי התורה הקדושה], עד שנחלט בעיני שניהם שהרב או בית הדין שבעיר הזאת אין להם שיקול הדעת לידע איך לפסוק דין על בוריו. ועתה נבוא לענינינו: ראה איך בשאט נפש עבר על לאו ד"לא תשא שמע שוא", ועל עשה ד"בצדק תשפוט עמיתך", ועד שארי לאוין המבוארין לעיל בפתיחה. ואילו היה השומע הולך בדרך התורה הקדושה, כשבא אחד לפניו בענין כזה, בודאי החיוב מוטל עליו אם יכול להוציא אף מלב בעל הדין שלא יהיה לו תרעומות על בית הדין, ולהרחיב לפניו בדברי אמתלאות שעל בית הדין אין שום עולה, חס ושלום, שהם פוסקים כפי המבואר בתורה הקדושה על פי הטענות, ואין לו לדין אלא מה שעיניו רואות,

התרגום

ועתה יבאר החפץ חיים ויביא דוגמאות,
כיצד בעוונותינו נכשלים באיסור בלי לראות,
ויביא ציור אחד לשם הדגמה,
אשר ממנו יקיש איש משכיל ובעל חכמה:

כגון המקרה הנפוץ שאדם יוצא ממשפט בהפסד,
ואחר הולך לחברו ובפניו מתחסד,
ומסדר דברי זכותו לפניו,
ותוך כך מכפיש את בית הדין ואת דייניו.

וקורא לחברו לראות בעצמו,
כיצד הדין בעצם עימו,
וטוען: בית הדין פסקו היפך האמת בדיני,
ולא כפי שהיה פוסק חכם פלוני,
שכן אותו חכם היה מבין שהאמת עימי,
ולא היה מוציא פסק כזה מקולקל וסתמי.

וממשיך לדבר בעבור זה עוד חרופים,
עד כי אין להעלות על הכתב אותם גידופים,
ואם חברו משיבו שאינו מאמין לדבריו,
שכך פסק בית הדין והרבנים חבריו,
אומר לו: בבקשה הנה הפסק לפניך,
קרא אותו במו עיניך,
ותראה מתוך עיון עצמי,
שבית הדין שפך לשוא את דמי!
והוא קורא את הפסק פעם אחר פעם,
ובאמת לא מוצא בו שום טעם,
[כידוע, נפוץ הדבר שפסקי בעלי בתים,
מפסקי התורה הקדושה חורגים וסוטים]
עד שנחלט בעיני שניהם בצורה ברורה,
שלרב או בית הדין אין דעת תורה.

ואם נבוא עת לענין בו אנו עוסקים,
ראו באיזו קלות לעבור על לאוים הסכים:
הרי בשאט נפש עבר על הלאו,
ד"לא תישא שמע שוא"
אף על לאו של בצדק לשפוט עמיתים,
וכמובא בפתיחה, עוד כמה לאוים פשוטים.

ואילו היה השומע הולך בדרך התורה הקדושה,
כשבא לפניו אחד עם כזאת מין דרשה,
ודאי היה חייב, כפי יכולתו,
להוציא הטינה מלב בעל הדין עמיתו,
לומר לו מילים רגועות ונעימות,
כדי שלא יהיו לו על בית הדין תרעומות,
ולהרחיב בפניו אמתלאות ותירוצים,
שפסקי בית הדין ישרים ונחוצים,
ועל פי התורה אין להם בזה עוונות,
כי פוסקים רק על פי הטענות,
ואין לו לדיין אלא מה שרואות עיניו,
ורק השם יודע במסתרין עניניו,

חזרה לתוכן

הערת שוליים על כלל ו ח – המשך 1

ההלכה

כי יש כמה פעמים שאף שהאמת עם אחד אף על פי כן נסבב מן השמים לשני שיזכה בדין, כמאמרם בברכות (דף ז): ולא עוד אלא שזוכה בדין, שנאמר: מרום משפטיך מנגדו וכו'. ואפשר שמזלא דהאי גברא קגרים [ודאיתא בהרא,ש פרק אחד דיני ממונות סיממן הו', ועיין שם בפלפולא חרפיתא סעיף קטן יח], ואין לך לדאוג בודאי הקדוש ברוך הוא ישלים את גזלתך ממקום אחר, כמאמר: ולא עוד אלא שמטריחים אותי להשיב הגזילה לבעליו, וכיצוא באלה דברי ניחומים להסיר הצער מליבו ולהיציא מליבו התרעומות שעל בית הדין. [ועיין לקמן בכלל ט' בבאר מים חיים סעיף קטן ד', מה ששיך לענין זה]. ואם רואה שדבריו לא יועילו, על כל פנים יש לו להתחזק על עצמו שלא לקבל דברי הגנות והתרעומות של חברו שהוא מתרעם על בית הדין שבעיר, כי האיסור של קבלת לשון הרע והמצוה ד"בצדק תשפוט עמיתך" הוא נאמר אפילו על סתם אנשים מישראל וכל שכן על מי שמוחזק בעיר לתלמיד חכם. ובדיה המצוה ד"בצדק תשפוט" הוא אפילו אם הדרך לכף חוב מכריע הרבה יותר מלכף זכות (וכמו שכתב רבינו יונה ב"שערי תשובה" במאמר ריח, עיין שם, והוא כעין מאמר הגמרא בברכות (דף יט.): אם ראיתה וכו', עיין שם), כל שכן בזה, שהכף זכות מכריע הרבה יותר, כי ידוע הוא לכל יודעי דת ודין שפעמים הרבה הדין משתנה מפני טענה אחת או מפני סברא אחת. ואפילו אם הוא חכם גדול בתורה ורואה הוא לפי דברי בעל הדין, שהוא מספר לו את טענותיו שהדין עימו, עם כל זה יש לו לחשבו עליו פן לא טען כן בעת מעשה ורק עתה אחר שיצא חייב מבית דין נתישב בדעתו שהיה לו לטעון כך וכך. הכלל בענין זה: יש הרבה והרבה מעניני זכות שנוטה יותר מלכף חובה.

התרגום

כי לפעמים, אמנם האמת היא עם אחד הטוענים,
אך דוקא הטוען השני זוכה בדינים,
כפי שהובאו במסכת ברכות הדברים,
לגבי מזלא דהאי גברא קגרים.

ואין בעל הדין צריך להתעצב,
כי הקב"ה ודאי לימינו יתייצב,
ויחזיר הגזילה לבעליה במהרה,
כמובא במאמר בגמרא.
וכיוצא באלה, יאמר לו דברי ניחומים,
כדי להשקיט דבריו הנזעמים.

ואם רואה שדבריו אינם משפיעים,
וחברו ממשיך בדבריו הרעים,
על כל פנים יתחזק בדעתו,
שלא לקבל הדברים מאיתו,
כי בידוע שאיסור קבלת לשון הרע,
ומצות "בצדק תשפוט" האמורה בתורה,
נאמרו אפילו על סתם איש מישראל,
שברגיל בתום לב וביושר פועל.

ועל אחת כמה וכמה,
על מי שמוחזק בחוכמה,
שלגביו חיוב מצוות ה"בצדק תשפוט",
על הרבה דברים יכולה לחפות,
עד כדי כך שאפילו אם נוטה מעשהו לחובה,
יש להכריע לזכות בהרבה אהבה,
וכל שכן, במקרה האמור,
ודאי יש להכריע לכף הזכות הגמור,
כי ידוע להרבה יודעי דת ודין,
שהמשפט יכול להשתנות באופן עדין,
לפעמים בגלל טענה או סברא,
המשנה את כל התמונה על פי דין תורה.

ואפילו אם השומע חכם בתורה ונוכח,
שבאמת האיש איננו טועה בהכרח,
וכי אפשר שבאמת הדין עימו,
ואולי קרה ששפכו לשוא את דמו,
עם כל זה עליו ללמד זכות על הדיינים,
שמא בפניהם הובאו דברים קצת שונים,
ורק עתה, אחר שכבר חייבוהו, השופטים,
מצא בדעתו טעונים רהוטים.
כללו של דבר: כף המאזנים אינה שווה,
ונוטה יותר לצד זכות מאשר לצד החובה.

חזרה לתוכן

הערת שוליים על כלל ו ח – המשך 2

ההלכה

ואפילו אם הפך על כל צידי הענין ואין לו על בית הדין שום זכות, עם כל זה מן התורה אסור להחליט עליהם ולאמור שאינם יודעים איך לפסוק דיני התורה, אלא יש לילך אל הרב או אל בית הדין ולדרוש מאיתם הטעם, וכמאמרם באבות: אל תדין את חברך וכו', אולי יראה לו שהמעשה לא היה, או יראה לו את טעם דבריו מאיזה מקום הוציא את הפסק שלו, או יודה לו ויאמר: טעיתי! כי אפילו באמוראים הראשונים מצינו שטעו בפסקי הדינים ואחר כך חזרו בהן (וכמאמרם בנידה (דף סח): הדר אוקי רבא אמורא עלה ודרש: דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי, ברם כך אמרו וכו'), וכמו שנאמר בתורה: הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, וכמו שפירש הרמב"ם בהלכותיו שפרוש הכתוב כך הוא, שיתווכח עם חברו על מה עשה לו כך וכך ולא שינקוט לו בליבו על זה, עיין שם. והעובר על דברינו אלה, דהיינו שמחליט בליבו אחר סיפורו של חברו שהרב או שבית הדין לא דנו את הדין יפה ועות היה בהוראה זו, בלי דרישה וחקירת טעם הדבר מבית הדין עצמם, עובר על כמה גופי תורה, ובפרט על איסור קבלת לשון הרע ועל לאו ד"לא תשא עליו חטא" לפירוש הרמב"ם. וכל הדן את חברו לכף זכות דנין אותו מן השמים לכף זכות.

התרגום

ואפילו אם הפך הדין מכל צד ובדק האיכות,
ועדיין אינו יכול ללמד בו שום זכות,
עם כל זה, מדין התורה,
אסור לו להחליט החלטה חמורה,
לקבוע, חלילא, בדעתו שהדיינים באותה פרשה,
אינם יודעים לפסוק דיני התורה הקדושה,
אלא חובה עליו ללכת לרב או לרבנים,
לאנשים שחרצו את אותם הדינים,
ולשאול אותם מה היה הטעם,
שכך פסקו הפעם.
כמאמר חז"ל במסכת אבות,
שיחפש לחברו זכויות ולא חובות,
כי אולי יראה לו את טעם דבריו ומה סבר,
או שלא בדיוק כך היה הדבר,
או אפילו יודה לו ויאמר: טעיתי,
באמת שגיתי במה שראיתי,
כי אפילו באמוראים ראשונים,
מצאנו שטעו בפסקי הדינים,
ואחר כך חזר בו האמורא והודה,
כמאמרם בדף סח במסכת נידה,
"הדר אוקי רבא אמורא עלה ודרש",
והודה בטעותו באופן ברור ומפורש.
וזאת מצוות תוכחה שנאמרה בתורה,
הקובעת שנשיאת חטא אסורה,
כפי שפירש הרמב"ם בהלכותיו,
עת דן בהוכחת העמית על עוונותיו,
שמצווה להתווכח עם חברו על מעשיו,
ולא ינקוט בליבו ויטור כעשיו.

והעובר על דברינו אלו האמורים,
דהיינו המקבל כאמת את אותם סיפורים,
ומאמין לחברו שאכן הרב טעה,
ושלא נכונה היתה אותה הוראה,
ועושה כן בלא לחקור הענין וטעמו,
אצל הרב או בית הדין עצמו,
הרי עובר בזה על כמה גופי תורה,
ובפרט על איסור קבלת לשון הרע,
ועל פי הרמב"ם עובר על הלאו
של – לא תישא חטא עליו –
וכל הדן את חברו לכף זכות,
ומאמין עליו רק דברים של איכות,
ידונו אותו לכף זכות מהשמים,
אם יכשל חלילא יום או יומיים.

חזרה לתוכן

כלל ו ט

ההלכה

כשם ששיך איסור קבלת לשון הרע באם המספר סיפר לו על אחד שעשה עתה דבר שאינו הגון, שנצטווינו על זה שלא להחליט בליבנו שהדבר אמת וכנ"ל בסעיף א', כן שייך גם כן איסור קבלת לשון הרע לענין שאר חלקי איסור לשון הרע שבארנו לעיל (כגון לבזותו במעשה אבותיו או במעשיו הראשונים כיוון שהוא מתנהג עתה כשורה, או בחסרון חכמה – הן בתורה והן בעניני עולם, וכנ"ל בכלל ד' והו' – וכיוצא בזה) בכל דבר שהוא גנות עליו, שנצטווינו גם כן שלא להתקבל דברי המספר לפנינו להתבזות על ידי זה בעינינו את מי שנאמרו עליו. כללו של דבר: כל דבר שיש על המספר איסור עבור דיבורו, יש על המקבל איסור עבור קבלתו.

התרגום

וכשם שהאיסור חל על מעשה המתרחש בהווה,
כך חל גם על העבר באופן שווה,
ואסור להעניק כל אמינות,
לסיפור על מעשה שיש בו חוסר הגינות
דהיינו, אסור לקבל לשון הרע,
על מעשה שעשה חברו לכאורה.

וכמו שנצטווינו בשום אופן לא להחליט,
שיש אמת בדעה שלילית,
כך גם לגבי יתר חלקי לשון הרע האסורים,
אסור לקבלם ואסור להאמין לדברים,
(לבזותו במעשי אבותיו הקדמונים,
או במעשיו שלו הראשונים,
או בחסרון חכמה ובקיאות,
הן בתורה הן בעניני עולם ומציאות,
וכל שאר הדברים המטילים מומים,
שנזכרו כבר לעיל בסעיפים קודמים).
וכיוצא בזה – כל דבר שהוא גנות וטפילת אשמה,
נצטווינו לא להאמין לסיפורים שנשמע,
ולא לקבל דברי המספר הנאמרים לפנינו,
שיתבזה חלילה מושא הסיפור בעינינו.

כללו של דבר, בענין לשון הרע,
יש בין שמיעה לדיבור הקבלה ברורה,
וכל מה שאסור למספר לדבר,
גם השומע על יצר ההקשבה יתגבר,
כי האיסור הוא סימטרי לשומע ולדובר,
לדבר או לשמוע רעות על חבר.

חזרה לתוכן

כלל ו י

ההלכה

י אף על פי שברררנו דקבלת לשון הרע, דהיינו להחליט בליבו שהדבר אמת, אסור מן התורה, מכל מקום אמרו חז"ל דלחוש מיהו בעי. וביאור הדבר, שצריך לקבל את הדבר בדרך חשש בעלמא, דהיינו רק כדי לשמור את עצמו ממנו שלא יגיע לו היזק על ידו, ולא יהיה זה הדבר אפילו בגדר ספק, דמעמידין לאדם בחזקת כשרות. ולכן מחוייב עדיין להיטיב עם הנידון בכל הטובות שצותה התורה לשאר אנשים מישראל, כי לא נגרע ערכו בעינינו על ידי הלשנא בישא לשום דבר*), רק שהתורה התירה לחוש ללשנא בישא לענין לשמור את עצמו ואת אחרים ממנו. ועל כן כתבו הפוסקים דמה שמותר לחוש היינו היכא שיוכל לבוא לידי היזק לו או לאחרים אם לא יחוש לו (דבר זה דלאחרים צריך ביאור רחב, ועיין פה בבאר מים חיים ולקמן בחלק ב' בכלל ט', עיין שם היטב כי שם נרחיב בזה בעזרת השם). אבל בענין אחר אסור לחוש ללשון הרע ולהאמינו כלל.

התרגום

אף על פי שבארנו איסור קבלת לשון הרע,
דהיינו להחליט בליבו שזוהי האמת הגמורה,
מכל מקום, אמרו חז"ל שצריך להישמר,
דהיינו לחשוש לדברי האומר,
וזאת כדי לשמור את עצמו מנזקים,
כגון בנישואין או בעניני עסקים.
ועם זאת, אסור שיהיה לו אפילו ספק בדבר,
שהאיש את העברות האמורות לא עבר,
כי מעמידים אדם בחזקת כשרות,
ואסור להאמין שסטה מגדרי הישרות.

על כן, מחוייב עדיין להיטיב עם הנדון,
ולא יעשה עימו שום ריב ומדון,
אלא למרות ששמע לשון הרע,
ייטיב עימו בכל הטובות שצוותה התורה,
כי אותה לישנא בישא אמורה,
לא גרעה מערכו בעינינו כחוט השערה.*)

רק התירו לחוש ללשון הרע ודברים לא בדוקים,
כדי שיוכלו להישמר ממיני נזקים,
ועל כן כתבו הפוסקים במפורש,
שהמקרה בו לחוש לדברים נדרש
הוא במקום שהוא או אנשים אחרים
יבואו לידי נזק אם לא יחושו לדברים.
(וענין זה של נזק לאחרים,
יש בו הרבה הסברים וגדרים,
ועל כך בחלק ב' כלל ט' יכתוב,
ומביא גם את המעדני יום טוב,
האומר שכמו שצריך לדאוג לעצמו,
כך צריך לדאוג לבני עמו,
ובודאי צריך לחוש להיזק לאחרים,
ולהזהירם, על פי מהות הדברים,
בכל מקרה, בחלק ב' כלל ט' מרחיב הדיון,
ומומלץ למקד שם עיקר העיון.)
אך מחוץ לדין זה שהוא מיוחד במינו,
אסור לחוש ללשון הרע ואסור להאמינו.

חזרה לתוכן

הערת שוליים על כלל ו י

ההלכה

ולא מבעי היכא דבלאו הלישנא בישא הוא כשאר אנשים מישראל, אלא אפילו אם בלאו הכי גם כן נתחזק בעיר לאדם רשע על ידי מעשיו הרעים אך שעל ידם לא יצא עדיין לגמרי מכלל שאר אנשים מישראל, כגון להשיב לו אבדה וכדי לתן לו צדקה או לפדותו וכיוצא בו, ועתה נשמע עליו עוד מאנשים שיצא לגמרי מכלל "עמיתך", כגון שביק היתרא וכיל איסורא, כיוון שלא נתברר דבריהם בבית דין, רק שאמרו אנשים בדרך סיפור בעלמא, אין לקבל דבריהם לאמת כדי למנוע את עצמו על ידי זה מפדיונו אם נשבה וכיוצא בו.

התרגום

ולא מדובר במצב בו ללא הדיבור המרושע,
לא היתה לנו כלפיו כל דרישה,
אלא אפילו אם גם ללא אותה פרשה,
כבר נתחזק בעיר לאדם רשע,
אלא שעם כל מעשיו הרעים יש לו גואל,
כי עדיין לא יצא מכלל ישראל,
במקרה זה חייבים להיטיב לו בעת מצוקה,
להשיב אבדתו ולתת לו צדקה,
ואם נפל בשבי או נמכר בין עבדים,
בכל זאת לוקחים אותו משוביו ופודים,
ועתה באו וסיפרו אנשים,
עוד דברים רעים וקשים,
כאילו החל לאכול מאכלות אסורים,
ובזאת פרץ את כל הגדרים,
בכל זאת כיוון שלא נאמרו הדברים בפני דיינים,
אלא רק סופרו ברחוב אותם ענינים,
אין לקבל הסיפור כאמת ואין להאמינו,
ואם נשבה אין להימנע מלשלם פדיונו.

חזרה לתוכן

כלל ו יא

ההלכה

ויש הרבה דברים שנכשלין בו העולם בענין לחוש, וראוי לדבר זה הרבה, אך אין כאן מקום להאריך בו, ואכתוב אותן אם ירצה השם לקמן בכלל האחרון. אך כללו של דבר, דמה שאמרו דצריך לחוש ללישנא בישא היינו רק לענין לשמור את עצמו מהנידון, אבל חס ושלום לעשות לו שום מעשה או לגרום לו שום היזק או ביוש עבור זה, גדול או קטן, אפילו אם הלשנא בישא יצא עליו על ידי עד אחד כשר שהעיד עליו כן בבית דין, דעד אחד לא מהני רק לשבועה. ויותר מזה, שאפילו רק לשנוא אותו בלב עבור זה אסור גם כן מן התורה, וכל שכן שאינו יכול לפטור את עצמו על ידי הלישנא בישא מהחיובין שהוא מחויב לנידון*

התרגום

ובענין לחוש לשמועות לא טובות,
נכשלים העולם לעיתים קרובות,
ולדבר בזה רבות ראוי וצריך,
אך אין כאן מקום להאריך.

והחפץ חיים יכתוב ההלכות כולן,
בעזרת השם בכלל י' להלן.
עם זאת, כללו של דבר, לשם הסברה,
כדי שכוונת ה"לחוש" תהיה צלולה וברורה,
צריך להבהיר את כוונת התורה,
שרק הוא עצמו יגביר השמירה.
אך חס ושלום אסור בודאי,
לעשות מעשה עקב שמיעת הגנאי,
או חס וחלילא לגרום נזקים או בושה,
רק מפני ששמע עליו הלשון הקשה.
וזאת גם אם בעדות עד יצאה השמועה
כי עד אחד יכול רק לחייב בשבועה,
ויותר מזה, הרי יש איסור על שנאה,
אפילו רק בלב, בצינעה.
וכל שכן שמחיובים לשון הרע לא פוטר,
ולהפר התחייבויותיו כלפי הנידון אין היתר.*

חזרה לתוכן

הערת שוליים על כלל ו יא

ההלכה

ובכאן נצייר פרט אחד קטן שכמה אנשים נכשלים בו בעוונותינו הרבים. כגון שיש בעיר אנשים שמוחזקים לעניים וצריך ליתן להם צדקה, וארע שאחד הוציא עליהם דיבה שהם באמת אינם עניים אך שעושים עצמם כעניים כדי לרמות בני אדם, ועל ידי הדיבה מונעים אחר כך הרבה אנשים מליתן להם את קיצבתם כאשר נהגו בהן מאז ומקדם. ועל פי דין תורה הוא עוולה רבה, כי דבר זה נכנס בכלל מקבל לשון הרע ממש, כי אם היה הולך על פי התורה שאין להאמין לשון הרע, רק לחוש, לא היה פוטר את עצמו לעת עתה מן העני הזה, כי עדיין הוא עומד בחזקתו שנתחזק מקדמת דנא לאיש עני, כל זמן שלא נתברר בהפכו, ומחוייבין אנשי העיר לפרנסו. וגדולה מזו אמרו: הרי שבא ואמר פרנסוני! אין בודקין אחריו, וכל שכן בזה שנתחזק עד עתה לאיש עני- היתבטל חזקתו וחיובו מאנשי העיר עבור זה המוציא דיבה?! ורק צריך לחוש לדברי המספר ולדרוש אחר זה היטב, ובודאי כל זמן שלא יתברר הדבר לאמיתו אין רשאין לפטור את עצמן מדין חיוב צדקה. ועל זה וכיוצא בזה אמרו רבותינו ז"ל על פסוק "אל תגזל דל כי דל הוא" שקאי על הרגיל ליתן צדקה לעני אחד ופוסק ואינו נותן לו נקרא עבור זה גוזל הדל.

התרגום

כאן מביא החפץ חיים ציור קטן לשם הבהרה,
כיצד נכשלים אנשים בלשון הרע,
כגון שיש אנשים המוחזקים לעניים במצוקה,
וצריך לתת להם מקופת הצדקה,
ואחד הוציא דיבה רעה על שמם,
שאינם עניים, רק עושים את עצמם,
וכתוצאה ממה שהוציא דיבתם
נמנעים אחר כך רבים לתת קצבתם,
ומפסידים העניים התמיכה הרגילה,
שנהגו לקבל לפני שהוכפשו לשלילה.
ונמצא שהעניים מנושלים,
מהקיצבה בה היו רגילים,
ועל פי דין תורה,
זהו עוול עצום ונורא,
ונכנס ממש בהגדרה,
של מקבל לשון הרע.

כי אם לדבוק בדברי תורה היה נחוש,
לא היה מאמין אלא כדי לחוש,
ולא היה פוטר עצמו מהעני האמור
טרם התברר דינו באופן גמור,
שהרי אדם זה מ"קדמת דנא" נתחזק,
כעני שאת ידו מצווה לחזק,
ועד שלא תעקר אותה חָזַקָּה,
מחוייבים בני העיר לתת לו צדקה,
וכל זמן שלא נעקרה חזקתו ממש משורשה,
אין לחדול לפרנסו בגין שמועה מביאשה,
ועד שלא נתברר בהפכּו,
חייבים להמשיך ולספק כל צרכּו.

וגדולה מזו אמרו חכמים במפורש,
לגבי אדם שפשוט בא ודרש,
שכל האומר "פרנסוני", מקבלים דבריו,
ואין הולכים ובודקין אחריו,
ואם כן אותו איש אמור,
שנתחזק עד עתה לעני גמור,
האם בגלל אותו מוציא דיבה מחבל
יתבטלו החזקה והחיוב של הכספים שקיבל?

אלא צריך רק לחוש לאותם דברים חמורים,
לדרוש הענין היטב ולערוך בירורים,
ובודאי שכל זמן שלא נחקר הדבר ונדרש,
אינם רשאים לפטור עצמם מחיוב צדקה לרש.
ומצבים כגון אלו ומקרים דומים,
מתאימים למה שאמרו חכמים,
שהפסוק האוסר גזילת הדל,
מעצם היותו דל, ובכך נבדל,
מתייחס בדיוק לאדם הרגיל לתת צדקה,
לעני אחד מסויים הנמצא במצוקה,
שיום אחד פשוט הפסיק וחָדָל
ועל כך נאמר עליו שהוא גוזל את הדל.

חזרה לתוכן

כלל ו יב

ההלכה

ואם כבר עבר ושמע לשון הרע והאמין בליבו, בין שהוא מחלקי הגנות שבין אדם למקום ובין שבין אדם לחברו, תיקונו – שיתחזק להוציא הדברים מליבו שלא להאמינם, ויקבל על עצמו על להבא שלא לקבל עוד לשון הרע על אדם מישראל, ויתודה על זה, ובזה יתקן הלאוין והעשיין שעבר על ידי קבלת לשון הרע כמבואר לעיל בפתיחה, אם עדיין לא סיפר לאחרים..

התרגום

ואם חלילא, נפל באותה עבירה,
ושמע, אף האמין בליבו ללשון הרע,
בין אם מדובר בגנות על מה שבין אדם לשֶׁם
בין אם בדברים שבין אדם לחברו מצאוהו אשם,
התיקון הוא שיתחזק להוציא הדברים מליבו,
ויקבל להבא להשליכם אחר גבו,
ולא יקבל עוד שום לשון הרע על ישראל,
ומשום לישנא בישא כבר לא יתפעל,
ויתוודה על החטא ועל מה שיצרו בזה גבר,
ובזה יתקן הלאוין והעשין שעבר,
לפי החשבון המבואר בפתיחה,
שם מוסבר על מה יש לבקש הסליחה,
וזאת כמובן, אם לא החמיר את דינו,
בכך שסיפר לאחרים והגדיל עוונו.

חזרה לתוכן