גחלת אש על חפץ חיים כלל ה

בס"ד

המעוניינים להשתמש בחומר לשם לימוד בשיעור או בכיתה יכולים להזמין אצלי קובץ להדפסה 0544527518 espelled@gmail.com

גחלת א"ש

על

חפץ חיים

כלל ה

כלל ה

תוכן העניינים

הקדמה
כלל ה א
כלל ה א – המשך
כלל ה ב
כלל ה ב – המשך
כלל ה ג
כלל ה ג – המשך
כלל ה ד
כלל ה ה
כלל ה ו
כלל ה ו – המשך
כלל ה ז
כלל ה ח

הקדמה

ההלכה

בכלל זה יבואר קצת איסור לשון הרע מענינים דבין אדם לחברו, וענין שלילת המעלות, ודיני לשון הרע, שתלוי לפי האיש, ואיסור לשון הרע על נכסי חברו, ובו שמונה סעיפים.

התרגום

בכלל זה יבואר כיצד עליו להשמר בִּדְבָרו
בענינים הנוגעים בין אדם לבין חברו,
וידובר בו בענין שלילת המעלות
ולשון הרע התלוי באם נבחר לגדולות,
אף ידובר באיסור לשון הרע על נכסים,
שאף הם בכלל מעלותיו של אדם נכנסים.

חזרה לתוכן

כלל ה א

ההלכה

כשם שאסור לבזות את חברו בענינים שבין אדם למקום, כן אסור לבזותו בענינים דבין אדם לחברו, ואפילו אם לא נתערב בספור הזה שום תערובות של שקר. ולא אכחד תחת לשוני כי יש בזה שורשים וענפים רבים, והרבה פעמים ישתנה זה הדין, ונבארם אם ירצה השם לקמן בכלל י' בארוכה, אך עתה נבאר מהם פרט אחד לאיסור אשר לא יפול בו שום ספק. והוא, כגון שרואה לאחר שבקש מאת חברו שילונו מעות (אף שהוא מצות עשה שאורייתא ד"אם כסף תלוה" (שמות כב, כד), וכמו שמפורש בספר המצוות לרמב"ם (מ"ע קצח מצוה מ) או שייטיב עימו בשער טובות, ולא הטיבו; או בלאוין דבין אדם לחברו, כגון נקימה ונטירה, (וכפי מה שמפרש ביומא כ"ג (ע"ב) איזה היא נקימה ונטירה (עין שם) – כיון שלא עשה לו רעה (וגם אין שום תועלת לאותו פלוני שכנגדו בספורו את הדבר הזה לבני-אדם), לכן ההולך ומגנה אותו בזה לפני אנשים, לשון הרע נקרא מן הדין.

התרגום

כשם שאסור לבזות את חברו
על חטאים שחטא בעברו,
ועל מקרים בהם פעל באופן עקוֹם
בנושאים שבין אדם למקום,
כך גם אסור לבזותו בדברים,
בענינים שבין אדם לחברים,
גם אם בסיפור זה לא מתערבים,
אפילו פירורים קטנים של שקרים וכזבים.

והחפץ חיים לא מכחיש ולא מסתיר
כי יש בזה שורשים וענפים רבים וצדדים להתיר,
והרבה פעמים הפרטים משתנים
כפי שיובאו בכלל י' הדינים,
אך כאן יבואר כלל אחד לאיסור,
שאין בו שום ספק, ואין ממנו לסור:
כגון שרואה שאחד מחברו מבקש,
שילווה לו מעות, כסף קֶש,
(גם אם מדובר במצוות עשה מהתורה,
שבהלוואת כספים אמורה,
כפי שמפורש בין הדינים והחובות,
אצל הרמב"ם בספר המצוות),
או שטובה אחרת ביקש אותו הרש
והוא לא היטיב עימו כנדרש,
או שראה אותו עובר על לאוין של תורה,
כגון בעניני נקימה ונטירה)

עם כל זה שלא עשה לחברו טובה,
אין לדונו לכף החובה,
כיוון שאחרי הכל לא עשה לו רעה,
למרות התנהגותו הגרועה.
(אף לא תהיה שום פעולה מועילה,
לאותו פלוני שנענה בשלילה,
אם יפיץ דבר אכזבתו בציבור
וירחיב על דוחה הבקשה הדיבור).

לכן, ההולך ומגנה אותו איש,
ובפני אחרים את ריחו מבאיש,
נקרא על פי דין דובר לשון הרע,
עם כל החומרה שכתבה התורה.

חזרה לתוכן

כלל ה א – המשך

ההלכה

וכל זה אפילו אם רואה דבר זה בעצמו, ונתברר גם-כן אצלו שהיה יכול להיטיב עימו הטובה הזאת אך לא הטיבו מפני רוע טבעו, ושיך בזה כל חלקי האיסור שאר נתבאר בכלל העבר בסעיף ג' לענין בין אדם למקום. ואפילו אם מניעת הטובה הית לאדם אחר ומהספר מכון רק לקנאת האמת, ועל שכן אם מניעת הטובה היתה למספר בעצמו, בודאי אסור אחר-כך לילך ולגנותו בעבור זה, והעובר על זה לבד שנכשל בעוון לשון הרע, עוד נכשל בזה בלאו ד"לא תיטור" (ויקרא יט, יח). ואם מכוון בסיפור ההוא לנקום ממנו עבור זה ולפרסם את רוע לבבו לפני אנשים, עובר גם-כן בלאו ד"לא תיקום" מלבד איסור לשון הרע.

התרגום

וכל זה אפילו אם ראה במו עיניו,
כיצד מנהל אותו איש עניניו,
וגם נתברר אצלו במפורש
שיכול היה ההוא לתת הנדרש,
וכל הסיבה שלא עשה כפי שהתבקש,
הוא רק מפני רוע טבעו וליבו העיקש.
ושייך בזה כל חלקי האיסורים,
שבסעיף ג' לעיל מסודרים
וכל שנאמר שם ביחס להפצת דברים,
שעל חטאים בין אדם למקום אמורים.
וגם אם לא במספר עצמו היתה הפגיעה,
ולא ממנו אותה טובה נמנעה,
אלא הוא רק מקנא לאמת על האיש,
בכל זאת אסור את ריחו בציבור להבאיש.
וכל שכן, אם תקוות המספר עצמו נכזבה,
והוא זה שממנו נמנעה הטובה,
בודאי אסור אחר כך את האיש לגנות,
רק מפני שמנע ממנו הטובות השונות.
והעובר על ציווי זה האמור,
לא רק נכשל בעוון לשון הרע החמור,
אלא גם על מצוות "לא תיטור לאחיך" עבר,
האוסרת זכירת פגעי העבר.
ואם מחשב מתוך רגשות נקם,
להכפיש שמו של האיש שהשיב פניו ריקם,
ולפרסם את רוע לבבו לפני אנשים,
שידעו כמה רעים מנהגיו וקשים,
הרי מלבד איסור לשון הרע,
עובר גם על "לא תיקום" שצוותה התורה.

חזרה לתוכן

כלל ה ב

ההלכה

והנה עד כה הצענו מעניני דיבור האסור הרבה דברים שהם משתנים לפעמים בדינא לפי הענין. ועתה בסעיפים הללו נדבר בחלק הגדול שבחלקיו, מפני שאין שום צד זכות על המספר כי איננו מכוון לשום תועלת רק לספר בגנות חברו, והמכשלה בו יותר מצוי, שנכשלין בו כמעט רוב העולם ורק מצד חסרון ידיעה. ולכן אבקש שאל יהיה לפלא בעיני הקורא במה שאאריך בו ואציע כל פרט בפירוש, כי אחשוב אולי יתן ה' שעל ידי זה תסור מעט מהמכשלה הגדולה הזו. ואען ואומר: אסור לבזות את חברו מצד חסרון שלמות המעלות שיש בו, הן בחכמה, הן בגבורה, הן בעושר וכל כהאי גוונא. ואפרש את דברי בכל הפרטים: הן בחוכמה – כגון להציע לפני אנשים איך שפלוני איננו חכם, ולא מבעי אם הוא דבר שקר, או הוא אמת מקצתו והוא מגזם את הדבר יותר ממה שהו, בודאי עוון גדול הוא עד מאוד, והוא יותר חמור מסתם לשון הרע, והוא בכלל מוציא שם רע, כי הוא משפיל את חברו בשקריו. אך אפילו הוא אמת גמור, הלוא כבר השרישונו כל הראשונים וכנזכר לעיל בכלל א' דלשון הרע הוא אפילו על אמת, ודבר זה – דהיינו מה ששולל ממנו המעלות – בודאי גם כן בכלל לשון הרע הוא סיפור רעות האדם ומומיו, ולגנותו באיזה צד שיהיה מן הגנות, ואפילו אם יהיה המגונה חסר וכו', וכמו שהאריך שם דלשון הרע נקרא אם הוא אמת מה שדיבר עליו, עיין שם. וגם ממה שכתב בפרק ז' מהלכות דעות שלשון הרע נקרא דבר שגורם אם יתודע זה לאנשים להזיק לו בגופו או בממונו או להצר לו או להפחידו, נראה ברור שחסרון שלילת המעלות לשון הרע גמורה הוא מן התורה, שאם נתבונן היטב נמצא שיוכל להיות שיסובב על ידי זה היזק בממונו או להצר לו וכו'.

התרגום

והנה אם עד כה עסקנו בענינים,
המשתנים לפעמים לכמה פנים,
עתה ניגש החפץ חיים להסביר,
ענין מרכזי ובעל משקל כביר
שבו אין למספר שום צד זכות
ולא ניתן למצוא בדבריו צד של איכות,
כי מספר רק כדי לגנות חברו,
ואינו מכוון לשום תועלת כלל בדברו.

והמכשלה בענין זה מאוד נפוצה,
ורבים נכשלים בה מחוסר עצה,
ולכן מבקש החפץ חיים שהקורא לא יתפלא,
מכך שהוא מאריך ומסביר כל פרט באופן מלא,
כי על ידי פרישׂת כל אורך המגילה,
הוא חושב להסיר מעט מהמכשלה הגדולה.

ועתה הוא מבהיר את עיקר הדברים,
ואת הלאו שרבים בעוונותינו עוברים,
והוא: שאסור לבזות חברו ולפרש קלקלותיו,
רק מצד חוסר שלמות מעלותיו,
כגון בחוכמה או בגבורה,
בעושר או בלימוד התורה.

ומסביר החפץ חיים שכוונתו את דבריו לפרש,
בכל הפירוט שלדין זה ידרש,
כגון בענין הכפשת שם אדם לריק,
לומר שאינו כה חכם או מבריק,
ולא משנה אם זהו שקר גמור
או אמת, אך מגזים להציג הפגם כחמור,
כך או כך, זהו בודאי עוון גדול ונורא,
והוא יותר חמור מסתם לשון הרע,
כי איש זה נכלל במוציאי שם רע בדבריו,
כי הוא משפיל את חברו בשקריו.
אך אפילו אם אמת גמור הדבר,
הרי על איסור לשון הרע בכל זאת עבר,
כי פגיעה כזאת, שהוא שולל ממנו איזו מעלה,
הרי גם היא בגדר לשון הרע נכללה:
כפי שכתב הרמב"ם בפרק ראשון,
והסביר עניני ופרטי השימוש לרעה בלשון,
שם כתב על לשון הרע ופגמיו
שהוא סיבת רעות האדם ומומיו,
ולגנותו ביזה צד שיהיה של גנאי,
אפילו אם יהיה המגונה חסר בודאי.
והאריך שם הרמב"ם בהסברה,
שגם דבר אמת נקרא לשון הרע.
אף כתב הרמב"ם בפרק ז' מהלכות דעות,
שלשון הרע נקרא דבר גורם רעות,
דהיינו משהו שאם יוודע לאנשים,
יגרום למושא הדיבור נזקים קשים,
ויפגע בגופו או בממונו,
יצר לו, יפחידו או ירחיקו מקונו.

ומכל זה נראה ברור ששלילת המעלות של איש,
שיש בה הטלת דופי ויכולה ריחו להבאיש,
היא לשון הרע מוחלטת וגמורה,
לא מדרבנן אלא ממש מהתורה,
כי אם נתבונן היטב נמצא ברורות,
שיכול דבר זה לגרום לו נזקים וצרות.

חזרה לתוכן

כלל ה ב – המשך

ההלכה

וראשונה נבאר את מה שאנו עוסקים בו עתה, דהיינו אם אמר עליו שאיננו חכם – אין חסרון גדול מזה על פי אמת, כי אם הוא עדיין אינו נשוי, אם יתפרסם זה לאנשים לא ימצא מי שירצה להתחתן עימו; ואם הוא בעל עסק – איזה עסק שיש לו, הן אומנות או מלמדות – לא ימצא מי שירצה להתחבר עימו בענינו; ובפרט אם הוא איש מורה הוראה בישראל, והוא אומר עליו לאנשים שאיננו חכם, מלבד שהוא איסור לשון הרע מן התורה, שבודאי אם יתקבל זה לפני השומעים ויתפרסם זה בעיר יסובב לו על ידי זה הפסד בממנונו, שלא יהיה מי שירצה לילך אצלו לדין ולפשרה, וגם יוכל הלסבב יותר מזה, שעל ידי סיבת השפלתו לפני אנשי העיר יסתלק לבסוף ממקומו על ידי זה ודמו ודם זרעיותיו תלויין במספר הזה, כי על ידי הלשון הרע שלו ירד עימו לחייו ממש – עוד הוא משפיל בזה מאוד את כבוד התורה ולומדיה, ונקרא מבזה תלמיד חכם שאמרו רבותינו ז"ל שאין לו רפואה למכתו, ועל ידי זה יתמוטט, חס ושלום, מאוד מאוד קיום התורה, כי אחר כך אם יזהירם הרב על איזה מצוה מהתורה לא יחושו כלל לדבריו מכיוון שכבר נתפרסם בעיניהם על ידי בעלי לשון הרע לאיש שאינו חכם.

התרגום

וראשונה ניגש החפץ חיים לבאר,
את מה שהתחלנו זה עתה לתאר
דהיינו שאם אמר עליו שאינו חכם,
ופקפק בחדות חושיו או כוחם,
הרי זהו החסרון הגדול ביותר,
אם על האמת לא נוותר,
שכן, אם עדיין לא התחתן,
הרי אף אחד את בתו לו יתן,
ואם הוא בעל עסקים,
מי להתחבר עימו יסכים?
ובמיוחד אם הוא מורה הוראה,
והוא מפיץ עליו שמועה לא נאה,
דהיינו, שאינו חכם כאמור,
הרי גורם לו בכך נזק חמור,
ובזאת, לא רק שהוא עובר על התורה,
בכך שהוא מפיץ לשון הרע,
כי בודאי אם יתקבל באזני השומעים,
וילכו ויפרסמו בעיר הדברים הרעים,
יסובב לו מזה הפסד בממונו,
כי איש לא ירצה עוד לבוא לדינו,
וגם אפשר שהרע הנגרם עוד יוכפל,
אם עקב ההשפלה שהושפל,
יסתלק לבסוף ממקומו,
ואז כאילו שפך המספר את דמו,
כי בזה הלשון הרע שמפיו לא מש,
ירד עימו לחייו ממש.
ומעבר לכל הרעות האמורות,
עובר גם על עבירה מהחמורות,
בזה שמשפיל את כבוד התורה,
בספרו על לומדיה לשון הרע,
וזה נקרא "מבזה תלמיד חכם"
עליו אמרו שאין לו רפואה ולא ינוחם,
ועל ידי זה מתמוטט ונהרס,
קיום התורה, חלילא וחס,
כי אחר כך, אם יזהיר אותו רב,
אותו כינה "לא חכם" בדבריו,
את בני קהילתו על איזה מצווה,
לא יתייחסו לדבריו כלל כחובה,
שהרי כבר נתפרסם אצלם,
לאיש פחות חכם משאר העולם.

וגרמו בזה אותם בעלי לשון הרע,
לקריסה, חלילא, של כבוד התורה.

חזרה לתוכן

כלל ה ג

ההלכה

עוד אשאלך אחי על דבר פיתוי היצר שדבר זה איננו בכלל לשון הרע, שתבחן בעצמך, אם יתודע אליך בבירור שאחד פירסם עליך לאנשים שאינך חכם (וכיוצא בזה בשאר שלילת המעלות) – כמה מהתרעומות היה לך עליו עבור זה, והיית חושב עליו לאמרו: מה סימני שטות ראה עלי? אין זה כי אם רוע לב ובעל לשון הרע שרצונו רק לגנות חברו ולהשפילו! וכשאתה עושה כן לחברך, שבכמה ענינים הוא טוב יותר ממך לה' ולבריות, אין זה נחשב בעיניך לעוון כלל. ראה את העיוורון הגדול שיש בזה. ובאמת כשתדקדק בו תמצא בזה הענין מחלקי איסור לשון הרע הרבה יותר מחלקים אחרים. אחד – מחמת המספר, והוא כי בשאר ענינים שהוא מספר על חברו שעבר איזה איסור, הן בבין אדם למקום או בבין אדם לחברו, מצוי מאוד כמה פעמים שהוא מכוון רק לקנאת האמת, ואף שאין זה מועיל לדינא וכנ"ל בכלל ד' סעיף ב' ובכלל זה סעיף א', על כל פנים מחשבתו לא היתה לרעה; מה שאין כן בזה שכוונתו רק לגנות לחברו ולהשפילו, והיא מידה רעה מאוד כמו שכתוב ב"שערי תשובה" לרבינו יונה.

התרגום

עוד אשאלך אחי היקר,
שאלה המסייעת לחשוף העיקר,
ולהתגבר על פיתוי היצר הרע,
הטוען שכאן אין עוון, לכאורה:
והיא שתבחן בעצמך בכנות,
אם היה נודע לך שפרסמו עליך גנות,
כגון שאחד פרסם בין אנשים,
שראשך אינו חכם כשאר הראשים,
וכיוצא בזה הצהרות של שלילת המעלות,
שאת שמך וכבודך משפילות.

כמה היית מתרעם עליו,
וכועס על רוע מעלליו,
והיית חושב עליו לאמור:
מה ראה כך על חכמתי לגמור?
אין זה כי אם רוע לב נורא,
ואיש בעל לשון הרע,
שכל רצונו רק לגנות חברו,
ולהפילו לריק בדברו!

וכשאתה עושה כן לחבר בעצמך,
שבכמה ענינים הוא טוב ממך,
אין זה נחשב בעיניך כלל עבירה,
שאתה מדבר עליו כך לשון הרע,
ראה איזה עוורון גדול יש בכך,
שלגבי חברך כל המוסר נשכח.

ובאמת, כשנדקדק לבחון ולגלות,
את פרטי ענין זה של שלילת מעלות,
נמצא שיש בו חלקים רבים ביותר,
של לשון הרע ללא שום היתר.

ראשית, מחמת המספר עצמו,
המדבר על חברו ומכפיש את שמו,
להבדיל משאר ענינים שמספר על חבר,
ומדווח, כיצד על איזה איסור עובר,
בין שמעשה זה, האסור ועקוֹם
היה בין אדם לחברו, או בין אדם למקום,
בכל זאת מצוי שכאשר מדבר בגנותו,
רק לקנאת האמת היתה כוונתו,
ולמרות שאין כוונתו זו מועילה דבר,
הרי על איסור לשון הרע בכל זאת לא עבר.
כפי שהוסברו הדברים בצורה מפורשת,
שגם לגבי האמת השתיקה נדרשת,
על כל פנים מבחינת הדעה,
לא היתה מחשבתו לרעה.

מה שאין כן במקרה הנדון,
שכל כוונתו לגנות חברו ולהשפילו בזדון,
והיא מידה רעה ומאוד מגונה,
כפי שכתב ב"שערי תשובה" רבינו יונה.

חזרה לתוכן

כלל ה ג – המשך

ההלכה

עוד זאת מצד המקבל, כי בשאר עניני לשון הרע הנ"ל לא יתקבלו תיכף דבריו, ובודאי יהיו הרבה מהשומעים שישיבוהו: כל זמן שאין אנו רואים בעינינו לא נאמין, ובודאי מה שסיפרת אף אם אמת הוא מסתמא היה איזה סיבה שהביאו לזה, כי כפשוטו אי אפשר להאמין עליו; ואם יתברר אחר-כך שהוא שקר, יהיה המספר עבור זה לבוז ולקלון בעיני כל, מפני שהוציא שם רע על חברו. אבל בזה אם ישפיל את חברו ויפרסמו לשוטה ולפתי לעין כול, ועל ידי זה יעשהו לבוז ולקלון בעיני אנשי העיר, מצוי מאוד בעוונותינו הרבים שאף אחד מהשומעים לא יעמוד נגדו לאמור: המעט דבריך וחוס על כבוד ישראל! למה אתה צריך לבזותו כל כך? וכאילו לא עשה המספר שום עולה בזה. ועל המספר הזה נאמר: אכלה ומחתה פיה ואמרה: לא פעלתי אוון.*

* ואם מכוון בזה להשקיט המריבה, כגון שהוא רואה לראובן שיש לו שנאה על שמעון על איזה דבר שעשה לו או שדיבר נגדו, מותר לו לומר לראובן שלא נתכוון בכל זה להתריז נגדו, רק סיבת שטותו גרמה לזה, כדי להקל בזה השנאה שבליבו, ומצווה נמי איכא.

התרגום

ויש לחומרת ענין זה עוד סיבה,
והיא מצד השומע, מקבל הדיבה.
כי בשאר עניני לשון הרע,
אפשר שלא יתקבלו הדברים במהרה.
כי בודאי יהיו הרבה מאוד שומעים,
שיטילו ספק בדבריו הבלתי מחמיאים,
ויענו לו: "מאחר ולא ראינו הדבר,
לא נאמין שחברינו על מצווה כך עבר,
ואפילו אם סיפרת את האמת עצמה,
בודאי היתה איזו סיבה שגרמה,
כי כפשוטו אי אפשר להאמין עליו
שכך פרק עול מצוות מעליו.

יתרה מזאת, אם יתברר אחר כך לכולם,
שזהו שקר, ולא היו דברים מעולם,
יהיה המספר עבור זה בעצמו,
לבוז ולקלון בעיני עמו,
מפני שהוציא שם רע על אותו איש,
ולשוא ברבים את ריחו הבאיש.

אולם, במקרה שלנו האמור,
המצב הרבה יותר חמור,
כי גם אם ישפיל את חברו בצורה קיצונית,
ויפיץ על טפשותו וסכלותו שמועה זדונית,
ובזה יעשהו לבוז ולקלון כואבים,
בעיני כל אנשי עירו, רחוקים וקרובים,
למרות זאת, בעוונותינו אנו יודעים,
שמצוי מאוד שיקבלו השומעים,
ואיש לא יקום נגדו לאמור:
המעט דבריך ועל פיך שמור!
לחוס על כבוד ישראל אתה מוכרח,
ואינך צריך לבזותו כל כך!

ואדם שמספר ומדבר כזאת נבלה,
מתקבל כאילו לא עולל כל עוולה,
ועל מצב כזה שפעולת זדון מתקבלת,
וללא כל תגובה את רשעתה מעוללת,
נאמר שהיא אוכלת ומוחה את הפה שזלל,
ואומרת: לא פעלתי אוֶן כלל.*

*
אולם יש מקרה שאין לדון המספר לחובה,
והוא שבדעתו להשקיט מריבה,
כגון שרואה שראובן שונא את שמעון בכל מאודו,
על שעשה או דיבר דבר כנגדו,
שאז מותר לו לומר לראובן דעתו,
ששמעון לא מבקש במזיד רעתו,
רק טפשותו של שמעון גרמה לו לעשות דברים,
שאנשים חכמים אינם עושים לחברים.
ואם מדבר כך כדי להסיר השנאה ולחדש אהבה,
לא רק שמותר, אלא יש בכך אפילו מצוה.

חזרה לתוכן

כלל ה ד

ההלכה

וכל זה כתבנו אפילו אם לא אמר עליו רק שאיננו חכם בעיני העולם, וכל שכן אם סיפר על איש שסוברים אנשי העיר שהוא חכם בתורה, והוא אמר עליו שאיננו חכם כל כך, רק מעט הוא יודע בתורה, ועל ידי נתמעט מדרגתו בעיניהם, בודאי הוא בכלל עוון לשון הרע, ואפילו הוא אמת, כיוון שכוונתו ללא תועלת, רק להשפיל את חברו ממדרגתו לפני השומעים, כי על ידי זה באיזה מצב שהוא עומד יוכל להסבב לו לבסוף היזק או על כל פנים צער מזה. ואצייר שני ציורים. כגון לומר על הרב שבעיר לפני אנשי העיר שאיננו חכם גדול בתררה, רק הוא יודע מעט את פסקי ההלכות הנצרכות לו למעשה – אפילו הוא אמת לשון הרע גמורה היא מדאורייתא, כי בזה הוא ממעט את כבודו לגמרי, ויורד למחיתו ממש, ומשפיל בזה כבוד התורה וקיום מצוותיה, וכנזכר לעיל בסעיף ב'. או לומר עין זה על מי שהוא עתה מחדש נשוי בעיר הזאת, כי בודאי יתמוטט לבסוף כבודו על ידי זה לפני חמיו וחמותו ואנשי ביתו כשיתוודע להם שמחזיקין אותו בעיר לבעל מעלה קטנה, ואין לך היזק וצער יותר מזה, וכל כהאי גוונא. וקשה לי לצייר את הכל, אך תן לחכם ויחכם עוד, כי לא באתי רק לעורר, והמשכיל יבין את הכל מדעתו. ודע עוד, דהוא הדין אם מספר על אומן לפני אנשים שאיננו אומן כראוי, גם זה לשון הרע גמורה הוא, דבזה בודאי שייך גם כן כל הטעמים. ואם איננו מכוון בזה ובכל הנ"ל לגנותו, רק לתועלת – יבואר הכל, אם ירצה השם, לקמן בכלל ט' בהלכות רכילות

התרגום

וכל הדברים שכתבנו כולם,
הוא כשאמר שאיננו חכם בעניני העולם,
אך אם האיש עליו דיבר זה הרע,
הוא אחד הנחשב בעיר כחכם בתורה,
והוא אמר עליו שאינו כזה בעל דעת עצום,
אלא יודע בתורה רק מעט בצמצום,
ברור שזהו לשון הרע גמור,
שהרי מיעט בעיניהם מדרגת האיש האמור,
ונחשבת התנהגות זו לעוון בגין כוונתו,
שאך רצה להשפיל חברו ממדרגתו.

כי על ידי דיבורים אלו המזלזלים,
יכול לגרום לחברו נזקים גדולים,
ואפילו אם לא יגרום נזק באופן פעיל,
אין ספק שיגרום צער בדיבורו הרעיל,
ומביא החפץ חיים שני ציורים,
כדי לבאר עד היכן מגיעים הדברים:
כגון שבאוזני אנשי העיר,
מלביש עצמו עזות להעיר:
שהרב המכהן בעירם במישרה,
אינו חכם גדול בתורה,
רק יודע מעט את פסקי ההלכות,
שבאופן מעשי נצרכות.

אפילו אם יש אמת באותה הערה,
אין היא אלא לשון הרע גמורה,
כי בזה הוא מדלדל כבודו לחלוטין,
ואת פרנסתו ממעט ומקטין.

ומשפיל בזה קיום המצוות וכבוד התורה,
כפי שההלכה בסוף סעיף ב' לעיל הובהרה.
ודוגמה נוספת לכזה נזק ממאיר,
היא של חתן חדש שהגיע לעיר,
שאם יזלזל כך בחוכמתו בפני אנשים,
סופו שיגרום לו הדובר נזקים חמורים וקשים,
כי כאשר יגלו חמיו וחמותו
ושאר קרוביו ואנשי ביתו,
שבעיר מחזיקים אותו לבעל מעלה קטנה,
הרי יתמוטט כבודו לגמרי מדבר השׂיטנה.
ואין לך היזק וצער גדול מזה,
שכך בעיני משפחתו יתבזה;
ושאר מקרים הדומים לזה הנזכר,
בהתאם למה שהוסבר כעיקר.
וקשה לצייר את כל הפרטים המדויקים,
אך תן לחכם וימשיך להחכים,
כי החפץ חיים רק בא לעורר ולהתריע
והמשכיל יבין מעצמו את הדבר להכריע.
ודע עוד, שאותו הדין חל במפורש,
גם אם מלעיז על אומן שאיננו אומן כנדרש,
שגם זה לשון הרע גמור,
ושייך בזה כל מהלך הטעמים האמור.
אולם כל הדין האמור עשוי להשתנות,
כאשר אין הכוונה שלו כלל לגנות,
ועם בכל התבטאותו השוללת,
מתכוון אך ורק לתועלת,
ודין זה יבואר לקמן בצלילות,
בכלל ט' של הלכות רכילות.

חזרה לתוכן

כלל ה ה

ההלכה

ועתה נבאר מה שכתבנו למעלה "הן בגבורה", היינו לספר על אחד לפני אשני העיר שהוא בטבעו איש חלוש – תלוי בזה: אם לפי עניניו יוכל להסבב לו מזה רעה, דהיינו אם הוא שכיר יום או מלמד וכיוצא באלו הרבה, אז בודאי בכלל עוון לשון הרע הוא. ו"הן בעושר" היינו לספר על אחד לפני אנשים שהוא איש עני או איננו אמיד כמו שאומרים עליו בעיר, ומה שיש לו הוא חייב לאחרים כנגד זה, גם זה בכלל לשון הרע הוא, כי בודאי אם יתפרסם זה בעיר לא ימצא אחר כך מי שיתן לו באשראי, ויבוא מזה לידי היזק וצער גדול, ובזה יורד לחייו ממש. ועל הכל, צריך האיש הנלבב לשום עיניו, כיון שאינו מכוון לתועלת בודאי צריך להיזהר מאוד ומאוד שלא יצא מזה קלקול לנידון. ואם בכל אלו הוכרח לספר לשום תועלת, יבואר הכל אם ירצה השם לקמן בחלק ב' בכלל ט' באיזה ענין ובאיזה אופן, ומאוד מאוד יש ליזהר שלא למהר להקל בדבר ולומר: אינני מכוון לגנות לנידון רק לתועלת שיצא מזה, כי יש בזה פרטים רבים, כמו שמבואר להמעיין היטב בכלל ט', עיין שם.

התרגום

ועתה נבאר מקרים נוספים של לשון הרע,
כגון מה שכתבנו למעלה בענין הגבורה,
דהיינו לספר לפני אנשי העיר על אחד,
שהוא בטבעו איש חלוש במיוחד,
והדין תלוי בתוצאת זה הדיבור,
אם תסובב רעה מהפצת חולשתו בציבור,
כגון אם הוא אדם המועסק בשכר,
ומקרים דומים בהם ניזוק מכך ששמו נעכר,
ואז בודאי אותו לשון שהותרה,
היא בכלל עוון לשון הרע.

אף להטיל דופי בעושר הוא מהדברים הקשים,
כשמספר שהוא עני לפני אנשים,
או אומר עליו שאיננו אמיד,
כפי שחשבו אנשים תמיד
ובניגוד למה שאומרים ברחוב,
כל שיש לו נלקח בחוב.

ודיבור כזה הוא לשון רעה וגרועה,
כי אם תתפרסם בעיר כזאת שמועה,
אותו איש לא ימצא בודאי,
מי שיתן לו הלוואה או אשראי,
ויבוא לידי היזק וצער גדולים ביותר,
ובזה תחת חייו ממש הוא חותר.
והאיש הנלבב צריך לשים עיניו,
להיכן בדיוק חותרים עניניו,
ואם אינו מכוון לתועלת,
בודאי צריך להיזהר מאמירה נואלת.
שחס וחלילה, לא תצא מזה תקלה,
ותבוא אל הנדון צרה וקללה.

ואם יש איזו תועלת בזה הדיבור,
ולכן הוכרח להכפיש האיש בציבור,
בחלק ב' בכלל ט' יסביר המחבר,
בדיוק באיזה אופן וענין מותר כך לדבר.

ומאוד מאוד יש להיזהר,
שלא להקל ולא למהר.
לכן, לא יגיד אדם בפזיזות,
שאינו מתכוון לגנות בעזות,
ומתכוון רק לשם התועלת,
ולא לשם הכפשה מורעלת,
כי יש בזה פרטים רבים ושונים,
כפי שיראה מי שיעיין שם בפנים.

חזרה לתוכן

כלל ה ו

ההלכה

ודע עוד כלל פשוט בענין לשון הרע: שתלוי לפי האיש שהוא מדבר עליו, וימצא שאחד אומר דבר אחד על שני אנשים, באחד הוא מספר על ידי זה שבחו ובאחד הוא עובר על ידי זה על איסור לשון הרע, ואבאר דברי: כגון אם יאמר על איש שאחרים מספיקין לו את מזונו ואין לו דאגת פרנסה, שהוא לומד לערך שלוש או ארבע שעות ביום – הנה לפי ערכו יהיה לו זה לגנאי גדול ולשון הרע מקרי; ואם יאמר זה גופא על בעל בית שטרוד בפרנסתו – הוא לו לשבח גדול. וכן כיוצא בזה בשאר עניני מצוות עשה שתלוי לפני ממון האיש, כגון לכבד שבת, שאם יאמר על אחד מעלי בתים השפלים שהוא מוציא הוצאות כך וכך על שבת קודש, הוא לו שבח גדול; וזה גופא אם יאמר על מי שהוא נחשב לאיש עשיר איך שהוא מתנהג כך וכך בעניני שבת קודש, לגנאי גדול יחשב לו ויהיה לבוז בעיניהם עבור זה, ולשון הרע מקרי. וכן באופן זה בעניני הצדקה, שתלוי לפי ממון האיש, גם כן מה שיהיה לזה לשבח יהיה לשני לגנאי, וכן בענין זה בבין אדם לחברו, אם יספר על אדם בינוני שמתנהג כך וכך עם שכיריו לא יהיה לו זה לגנאי, ואם יספר זה גופא על החשבו שבישראל שמתנהג כך וכך עם שכיריו ומשרתיו יהיה לו זה לגנאי. וכל כהאי גוונא. על כן, קשה מאוד להעתיק בספר כל הענינים הנכשלים בו בענין לשון הרע,

התרגום

ויש בלשון הרע עוד כלל פשוט ביותר,
לפיו ניתן לקבוע איסור והיתר,
והוא שתלוי הדבר במהות האיש,
אם ימצא מהלל או מבאיש.

כי יכול לומר אותו דבר על שני אנשים,
ודבריו יהיו לאחד תהילה ולשני ביאושים,
כגון, במקרה של איש מסוים,
שלא על עמל כפיו הוא קיים,
אלא אחרים מספקים לו מאכלו,
ואינו צריך להתפרנס מעמלו,
שהוא לומד כשלוש או ארבע שעות,
הרי זה בכלל הלשונות הרעות,
שכן לאדם כנ"ל שיש לו פנאי,
ודאי ששיעור לימוד כזה הוא גנאי,
אך אם יביע באותם מילים דעתו,
על בעל בית המתפרנס מיגיעתו,
הרי זה לו שבח גדול,
שלמרות טרדתו מהתורה לא יחדול.
ואותו עקרון חל לגבי שאר המצוות,
שעשייתן תלויה בהכנסות לא שוות,
כגון, בענין כבוד השבת,
שרעתו תלויה בנקודת המבט,
כי אם יאמר על מי שבקושי גומר את החודש,
שהוא מוציא הוצאה מסוימת על שבת קודש,
יחשב לו הדבר לשבח עצום,
כי ראוי לו לנהוג ביתר צמצום.

אך אם יגיד בדיוק אלו הדברים,
על מי שנחשב לאחד הגבירים,
שלמרות שנחשב לבעל שפע וגודש,
מוציא רק כך וכך על שבת קודש,
הרי יהיה לבוז בעיני אנשים,
ולשון הרע גמור יהיו הדברים הקשים.

וכך הדין גם בעניני צדקה,
המושפעים ממידת העושר או המצוקה,
שמה שיאמר על אחד דבר נפלא,
יהיה על אחר לשון רעה ושפלה.

ואותו עקרון של מושא דברו,
חל גם על מה שבין אדם לחברו,
שאם יספר על אדם בינוני ממכריו,
שמתנהג בצורה מסוימת עם שכיריו,
לא תהיה בכך שום גנות,
כי כך ברגיל מתנהגים בחנות,
אך אם יספר על יחס כזה לפועל,
מצד אחד מגדולי ישראל,
והיה לו הדבר לגנאי ברור,
ועובר בזה על עוון לשון הרע החמור.

אולם, למרות שניתן לראות לאן העיקר חותר,
זהו עקרון שכלליו רבים ביותר,
ולכן קשה להביא בספר בצורה סדורה,
כל הענינים שנכשלים בהם בלשון הרע.

כלל ה ו – המשך

ההלכה

רק קח דברי הרמב"ם עטרה לראשך וזכור אותו תמיד, דכל דבר שאם יתפרסם יוכל לגרום לחברו היזק בגופו או בממונו או להצר לו או להפחידו, הרי זה לשון הרע. והזהר אחי, שאל יטעה אותך היצר לאמור: הלוא אמרו חז"ל "כל מאי דעלך סני לחברך לא תעבד", ותטעה לומר: מה אמרתי עליו, שהוא אינו לומד תורה רק שלוש או ארבע שעות ביום, הלוא איני מצווה לאהוב אותו יותר מכמוני, והלואי שהיו אומרים עלי שאני לומד תורה שלוש או ארבע שעות ביום, וכן כהאי גוונא בעניני הצדקה ובעניני הוצאות שבת-קודש וכדומה. אבל באמת זהו טעות, דכוונת הגמרא "כל מאי דעלך סני וכו'" היינו אם היית במדרגתו היה דבר זה שנאוי לך, ובאמת זה תלוי לפי האיש שדיבר עליו והמקום והזמן, אם לפי הענין יהיה זה לו לגנאי בודאי לשון הרע הוא מן הדין.

התרגום

אך החפץ חיים ממליץ לקחת,
את דברי הרמב"ם, הנשמעים בנחת,
ולשים דברים אלו עטרה לראשינו,
ולהחזיקם תמיד לנגד עינינו,
דהיינו: כל סוג של דיבור
שאם יתפרסם אחר כך בציבור,
יכול לגרום לחברו נזקים וגרעונות,
בין בגופו, בין בעניני ממונות,
או שעלול להפחידו או לגרום לו צרה,
דיבור כזה בשם לשון הרע נקרא.

והזהר אחי שלא יטעה אותך היצר הרע,
להשען כביכול על דברי הגמרא
שמא את דברים לסובב תנסה,
בענין:כל השנוא עליך, לחברך אל תעשה.
לומר כביכול בהיתממות גמורה:
מה דבר אמרתי עליו שהיה כה נורא?
שאינו לומד תורה אלא שלוש, ארבע שעות?
מה מקום יש כאן לטעות?
הרי אני מצווה לאהבו כמוני,
ואין כאן בינו וביני כל שוני,
להיפך, הלואי והיו מביעים עלי כאלו דעות,
שבכל יום אני לומד תורה שלוש, ארבע שעות.
וכן, סברות דומות בעניני צדקה,
ובעניני הוצאות שבת המלכה.

אבל באמת, אינה אלא טעות זאת הסברה,
כי בודאי שלא זאת כוונת הגמרא,
אלא התכוונו שאם היית במדרגתו,
והיית חווה את הדברים כמותו,
אזי היית שונא כאלה דיבורים,
לו היו עליך נאמרים.

ובאמת הכל תלוי באיש המסוים,
והזמן והמקום בהם הוא קיים,
ואם לפי הענין יהיה לו לגנאי,
אזי זהו לשון הרע מן הדין בודאי.

חזרה לתוכן

כלל ה ז

ההלכה

ודע, דכשם שאסור להוציא דיבה על חברו כן על חפציו אסור להוציא דיבה (רבינו אליעזר ממץ בספר יראים). וזה מצוי מאוד בעוונותינו הרבים שחווני אחד מוציא דיבה על נכסי חנווני אחר וכל כהאי גוונא מפני הקנאה, וזו היא לשון הרע גמורה מדאורייתא.

התרגום

ודע, דכשם שאסור להוציא דיבה על האדם עצמו,
כך אסור גם להוציא דיבה על חפציו שעימו,
ובעוונותינו הרבים, מאוד מצוי,
שחנווני יתנהג באופן בלתי רצוי,
ויוציא דיבה על סחורת חנווני אחר,
מפני קנאת סוחר בסוחר.
וסוג זה של דיבור חמור,
נחשב מהתורה ללשון הרע גמור.

חזרה לתוכן

כלל ה ח

ההלכה

איסור סיפור לשון הרע, שאסרה התורה לספר בגנות חברו אפילו על אמת, הוא אפילו ביחידי, וכל שכן לספר בשניים דבר גנות על חברו דאסור, והעוון הוא יותר גדול מן המספר ביחידי, כי יאמינו העם יותר ויהיה לבוז בעיניהם בשמיעתם את הדברים מפי שנים. ובכל מקום שנכתוב סתם איסור לשון הרע הכוונה היא בכל גווני, לבד אם נפרש בהדיא.

התרגום

ואיסור זה של לשון הרע,
אותו, כאמור, אסרה התורה,
הוא אפילו אם היה יחיד בִּדְברו,
עת סיפר איזו גנות של אמת על חברו,
וכל שכן אסור לספר בשנים,
לטפטף דברי בלע בטנדו לאוזנים
וגדול עוון שנים שלשון הרע מספרים,
מעוון אדם המדבר יחידי הדברים,
כי יאמינו העם יותר לצמד אנשים,
ויבוזו יותר לשמע הדברים הקשים.

לכן, בכל מקום שנכתוב בצורה ברורה,
על קיומו של איסור לשון הרע,
הכוונה היא בכל האופנים,
אלא אם נאמר במפורש ששונים הדינים.

חזרה לתוכן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>