גחלת אש על חפץ חיים כלל ג

בס"ד

המעוניינים להשתמש בחומר לשם לימוד בשיעור או בכיתה יכולים להזמין אצלי קובץ להדפסה 0544527518 espelled@gmail.com

גחלת א"ש

על

חפץ חיים

כלל ג

כלל ג

תוכן העניינים

הקדמה
כלל ג א
כלל ג ב
כלל ג ג
כלל ג ד
כלל ג ה
כלל ג ו
כלל ג ז
כלל ג ח

הקדמה

ההלכה

בו יבואר שאין חילוק באיסור לשון הרע בין בפניו ובין שלא בפניו. ואיסור לשון הרע אפילו דרך שחוק, ואפילו אינו מבאר בעת הסיפור את האיש שהוא מכוון עליו, ועוד שאר פרטים. ובו שמונה סעיפים.

התרגום

בו יבואר שאסור לכלול רע בדבריו,
בין בפניו, בין שלא בפניו,
וחל האיסור על פי זה החוק,
אפילו על לשון הרע דרך שחוק,
ואפילו על המקרה שבמהלך דיבור,
לא פירש למי הוא מתכון בבירור,
ועוד יובאו פרטים נוספים,
על פני סך הכל, שמונה סעיפים.

חזרה לתוכן

כלל ג א

ההלכה

כמה גדול איסור לשון הרע, שאסרתו התורה אפילו על אמת ובכל גווני. ולא מבעי אם הוא שומר את עצמו לספר עליו בסתר ומקפיד על זה שלא יתגלה לו דאסור, שעל ידי זה מקבל על עצמו גם כן ארור, כמה דכתיב: ארור מכה רעהו בסתר; אלא אפילו אם הוא משער בעצמו שהיה אומר דבר זה אף בפניו, או שהוא מספר לשון הרע על חברו בפניו ממש, גם כן אסור ולשון הרע מקרי. ובצד אחד גדול איסורו בפניו משלא בפניו. דבפניו, לבד איסור לשון הרע הוא מלביש את עצמו על ידי זה במידת העזות והחוצפה, והוא מעורר יותר מדנים על ידי זה, וכמה פעמים בא על ידי זה גם כן לידי הלבנת פנים, וכמו שהארכנו לעיל בפתיחה בלאו ד"לא תישא עליו חטא", עיין שם.

התרגום

כמה גדול איסור לשון הרע,
שאפילו דבר אמת אסרה התורה,
ואין זה משנה אם מכסה הדברים,
ומקפיד לאומרם במסתרים,
כי דיבור נסתר כזה הוא לא רק אסור
אלא בזה מקבל על עצמו גם כן ארור
שהרי כתוב בתורה, בין היתר,
"ארור מכה רעהו בסתר".

ואפילו אם סבור לגבי דברו
היה אומרו אף בפני חברו,
או אפילו מספר בלי חשש,
לשון הרע על חברו בפניו ממש,
בכל המקרים ההתבטאות אסורה,
ונקראת בפירוש לשון הרע.
ומצד אחד גדול איסור הדיבור בפניו,
אפילו יותר מאשר מאחורי הגב,
כי מלבד איסור לשון הרע,
הוא עובר כאן עוד עבירה,
כי מלביש עצמו במידת חוצפנים,
כדי לומר לחברו הכל בפנים,
והוא מעורר בזה יותר מדנים,
כי ודאי יתנגד חברו לרינונים,
אף עלול לבוא לידי הלבנת פנים,
כפי שהאריך לבאר לעיל בפנים,
בפתיחה בלאו של "לא תשא עליו חטא"
בה יעיין כל הרוצה ידי לאו זה לצאת.

חזרה לתוכן

כלל ג ב

ההלכה

ומה שנמצא לפעמים היתר בדברי חז"ל באם לא היה מונע את עצמו מלומר זה בפניו, היינו דוקא באבק לשון הרע ודיבר עליו לישנא דמשתמע לתרי אפי, ואם נבאר דבריו באופן אחד, לא יהיה עליו שום גנאי, וענין כזה ידוע שתלוי לפי רצון האומר ולפי האמירה בשעת מעשה, שאם הוא רוצה – מוציאו בקולו ובתנועותיו בלשון קל מאוד דלא יהיה מנכר מלשונו שום גנאי על חברו, ואם רוצה – מוציאו מפיו באופן שהשומע מבין שכוונתו בביאור אחר שיש בדבריו לגנאי. וענין זה קשה מאוד לצמצם, לכן אמרו חז"ל דאם באפני תנועותיו שהוא מוציא עתה דבר זה מפיו אין אדם מתבייש לומר אפילו בפני חברו, אם כן מוכח שאין כוונתו לגנות, ועל כן מותר; אבל אם מנכר מתנועותיו שכוונתו לגנותו, ואם כן טבע האדם להיות מתביש לומר באופן זה בפני חברו – אף שכל הענין בעצמותו, אפילו אם נפרשו לגנאי, הוא רק אבק לשון הרע, והוא אמת, והוא יודע בעצמו שהוא היה אומר דבר זה אף בפניו, אפילו הכי אסור.

התרגום

ומה שנמצא לפעמים,
היתר בדברי חכמים,
אם לא היה נמנע מלומר את דבריו
בנוכחות חברו, ממש בפניו,
הרי כיוונו חז"ל באותה התרה,
דווקא לאבק לשון הרע.

והכוונה לדיבור המשתמע לשתי פנים,
שאם נבארו לפי אחד האופנים,
לא יהיה בדיבור שום גנאי,
ולא יחשוש לאמרו בפניו בודאי.

וידוע הדבר לכל וברור,
שתלוי הדבר באפנות הדיבור,
וברצונו של האומר בשעת מעשה,
וכיצד הוא מציג את הנושא.

שאם רוצה, יורה בקול ותנועה,
שכונתו כלל איננה רעה
ובשינוי נימה וגוון של ביטוי,
יבהיר שאין בדבריו כל גינוי,

ואם רוצה לומר גנאי, ברשעתו,
יכול להבהיר בקלות כוונתו,
באופן כזה שהשומע יבין,
כי דבריו כלל אינם חביבין.

ודבר זה קשה מאוד להגדרה,
מתי בדיוק נחשב לשון הרע,
לכן קבעו חז"ל שיטת בחינה,
באמצעותה ניתן לאמוד הכוונה,
לפיה אם אין אדם מתביש בפני חברו,
לומר, תוך אותן התנועות את דברו,
מוכח מכאן בעליל,
שאין כוונתו להפליל,
ועל כן מותרת האמירה,
כי אין בה לשון הרע.

אבל אם רומז בתנועתו,
שכונתו לומר את גנותו,
באופן כזה שאם היה חברו בפניו,
היה מתביש לומר כך את דבריו,
אסרו חז"ל כזה דבור,
למרות שאינו לשון הרע גמור.

כך, למרות שכל הענין בעצמותו,
אף אם נפרשו באופן שדבר בגנותו,
הוא רק אבק לשון הרע
והוא האמת הגמורה,
והוא יודע בעצמו שהיה אומרו,
אף ממש בפני חברו,
אף על פי כן, בגלל ההרמזה בתנועה,
המעידה על כונתו הרעה,
הכריעו חז"ל שסוג כזה של אמירה,
בכל זאת תהיה אסורה.

חזרה לתוכן

כלל ג ג

ההלכה

וראה עוד את גודל איסור לשון הרע, שאפילו איונ מדבר מתוך השנאה ולא נתכוון בהסיפור לגנותו, רק אמרו דרך שחוק ודרך קלות ראש, אף על פי כן, כיוון שעל פי אמת דברי גנאי הוא, אסור מן התורה.

התרגום

וראה מהו גדר לשון הרע החמור,
ומהו גודל האיסור,
שאפילו אינו מדבר מתוך שנאת חברו,
ולא נתכוון כלל לגנותו בדברו,

אלא רק מתוך שחוק והומור,
בחר על לשונו לא לשמור,
אף על פי כן אסור הדבר מן התורה,
כי אלו דברי גנאי על פי האמת הגמורה.

חזרה לתוכן

כלל ג ד

ההלכה

איסור סיפור לשון הרע הוא אפילו אם אינו מבאר בעת הסיפור את האיש שהוא מדבר עליו, רק הוא מספר סתם, ומתוך ענין הסיפור נשמע לשומע על איזה איש כיוון המספר הזה, בכלל לשון הרע הוא. ויותר מזה, שאפילו אם בדברי סיפורו לא היה שום ענין גנאי כלל, רק שעל ידי דבריו נסבב רעה או גנות לחברו, והמספר הזה נתכוון לזה ברמאותו, גם זה בכלל לשון הרע הוא, ודבר זה נקרא בפי חז"ל בשם לשון הרע בצנעא.

התרגום

גם אם אינו אומר במפורש,
את שם האיש שברעתו דרש,
ורק מספר עליו באופן סתמי,
אך מתוך הדברים מתברר מי הוא מי,
הרי גם זה בגדר לשון הרע,
אותה אסרה לדבר התורה.

יתרה מזאת, יש כאן חומרה,
שאפילו אם לא דיבר ממש רע,
אלא שדבריו פעלו בעקיפין פעולה,
להרע לחברו או לגנותו לשלילה,
והמספר נתכוון לכך מתחילה,
וסיבב ברמאות את אותה עלילה,
הרי יש בכך דיבור של שנאה,
שחז"ל כינוהו: לשון הרע בצנעא.

חזרה לתוכן

כלל ג ה

ההלכה

ויש עוד הרבה אופנים בבעלי לשון הרע המספרין דרך רמאות. והוא שמספרין הענין לפי תומן על חבריהן כאילו אינם יודעים שדבר זה שדיברו לשון הרע הוא, או שאלו מעשיו של פלוני – כל זה וכיוצא בזה בכלל לשון הרע הוא.

התרגום

ויש עוד הרבה אופנים שבעלי לשון הרע,
עושים ברמאות את אותה עבירה,
והוא שמסתירים את זממם,
בכך שמשיחים כביכול לפי תומם,
ומעימידים בערמומיות פני תם,
כאילו אין לשון הרע בפטפוטם,
אך המדברים דברים כאלה וכיוצא בהם,
בכלל לשון הרע הם דבריהם.

חזרה לתוכן

כלל ג ו

ההלכה

ודע, דאפילו אם לא בא על ידי לשון הרע שלו שום רעה להאיש ההוא, כגון שלא קיבלו השומעין את דבריו וכיוצא בזה, אף על פי כן, מכלל לשון הרע לא נפקא, וצריך כפרה. ויותר מזה, דאפילו אם הוא משער לכתחילה שלא יבוא לנידון שום רעה על ידי דיבורו, אף על פי כן, אסור לו לספר בגנותו.

התרגום

וביחס לדיבור לשון הרע,
צריך לדעת בצורה ברורה,
שאפילו אם לא נגרם נזק לאותו איש,
כגון שהשומעים הזדרזו את הדברים להכחיש,
או שלא קיבלו השומעים את דבריו,
ולא החרו והחזיקו אחריו,
בכל זאת לא יצא מכלל לשון הרע,
וצריך על דבריו כפרה.

יתר על כן, אפילו אם משער מלכתחילה,
שמה שדבר על חברו לשלילה,
לא יגרום כל רע לאותו איש,
בכל זאת אסור לו את חברו להכפיש

חזרה לתוכן

כלל ג ז

ההלכה

ודע עוד כלל גדול ועיקר בענינים אלו: אם הוא רואה אדם שדיבר דבר או עשה מעשה, בין ממה שבין אדם למקום או ממה שבין אדם לחברו, ויש לשפוט דברו ומעשהו לצד הטוב ולצד הזכות – אם האיש ההוא ירא אלוהים, נתחייב לדון אותו לכף זכות אפילו אם הדבר קרוב ונוטה אצל הדעת יותר לכף חובה; ואם הוא מן הבינונים, אשר יזהרו מן החטא ופעמים יכשלו בו – אם הספק שקול, צריך להטות הספק ולהכריעו לכף זכות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: הדן את חברו לכף זכות המקום ידינו לכף זכות, והוא נכנס בכלל מאמרו יתברך: בצדק תשפוט עמיתך; ואפילו אם הדבר נוטה יותר לכף חובה, נכון מאוד שיהיה הדבר אצלו כמו ספק, ואל יכריעהו לכף חובה. ובמקום שהדבר נוטה לכף זכות, דבודאי אסור על פי הדין לדונו לכף חובה, והוא דן אותו לכף חובה ובשביל זה הלך וגינהו, לבד שעבר בזה על "בצדק תשפוט עמיתך" עוד עבר בזה על איסור סיפור לשון הרע.

התרגום

ויש לדעת עוד כלל גדול ועיקר,
ביחס לענין זה הנזכר:
שאם רואה במו עיניו,
כיצד מנהל אדם את עניניו,
כיצד עושה מעשה או מדבר דבר,
ממנו נראה שעל מצוות השם עבר,
בין מה שבין אדם לבוראו,
בין מה שבין איש לרעו,
אך ניתן לשפוט המעשה או הדיבור לטובה,
ולדונו לכף זכות ולא לחובה,
הרי אם אותו איש הוא ירא שמים,
חייב להטות לזכות את כף המאזנים,
וזאת אפילו אם הדעת הבלתי משוחדת,
אפשר שלחייב את האיש היתה מקפדת.

ואם אותו איש הוא מהבינונים שבעם,
הנזהרים, אך פעמים נכשלים בחטאם,
אם הספק נוטה לשני הצדדים במידה שווה,
צריך להכריעו לזכות ולא לחובה.
וכתבו חז"ל שאם לא ידון חברו לגנאי,
אף הוא עצמו בפני המקום יצא זכאי,
ואם מטה כך לצד זכות דעתו,
מקיים המצוה לשפוט בצדק עמיתו.

יתרה מזאת, גם כשאין נטיה שווה,
והכף נוטה יותר לצד החובה,
נכון מאוד שלא לגזור הדין לרעה,
אלא יתייחס לענין כספק שצריך הכרעה.

ובמקום שניתן לדון חברו לטובה,
שאז בודאי אסור להכריע ענינו לחובה,
אם בכל זאת חרץ דינו לשלילה,
ובשביל זה הלך וסיפר עליו עלילה,
עבר לא רק על איסור לשון הרע,
אלא גם על "בצדק תשפוט עמיתך" האמור בתורה.

חזרה לתוכן

כלל ג ח

ההלכה

ואפילו במקום שהכף-חוב מכריע יותר, דמצד הדין לכיא איסורא כל-כך אם יכריעהו לכף חובה, הינו לענין שיוסכם בעיני עצמו עליו שעשה שלא כדין, אבל אין למהר לילך לבזותו עבור זה עצל אחרים, אם לא שישלמו כל הפרטים המבוארים לקמן בכלל ד' וה' ובכלל י', כי יש הרבה דברים שאפילו אם אין הדין עימו גם כן אסור לבזותו עבור זה, כמבואר למעיין בכללים אלו.

התרגום

ואפילו במקום שהכף-חוב מכריע יותר,
שאז מצד הדין לדון לחובה יש קצת היתר,
כלומר שיגמור בדעתו להחליט,
שחברו נהג בצורה שלילית,
אפילו אז, שכבר שפט חברו לחובה,
ואת אי-חפותו בדעתו קבע,
אין לו למהר בעבור זה לבזותו,
ולרוץ לספר לאחרים את גנותו,
אלא אם ישלמו כל הפרטים שזאת מתירים,
אשר בכלל ד', ה' וי' לקמן נזכרים,

שכן יש מקרים רבים למדי,
שאפילו כאשר חייב בדין בודאי,
ודבר חטאו ברור ומוכח,
בכל זאת אין לבזותו בהכרח.

חזרה לתוכן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>