ארכיון הקטגוריה: כללי

white-hat

התנכרות העצמי

יום חמישי. חמש וחצי לפנות בוקר הוא קם.
קצת הזוי, מעורפל, מדוכדך, לא ברור.
חייב לעשות משהו. איזו טלטלה.
חייב לעבור למקום אחר שהוא לא אני – משהו שונה, מנער, לא מחושב. משהו רחוק מכל ההמולה הזאת של איומים ופיצוצים.
רק ללכת ללכת, או אולי לשכוח וללכת.
גוגל פורש קנוקנות גם על המציאות ממש, והנה זה מוחש, הוא גולש לאי-דרימז, חלומות אי, השעה 5:45. הוא מוצא טיסה זולה ללונדון. אייר אוקראינה, ממריאה ב-14:15.

הוא מארגן תיק. דוחף לתוכו עפרונות צבעוניים. אולי ירצה לצייר שם במקום ההוא שאינו יודע, אל המקום ההוא לשם הוא הולך כדי ללכת לאיבוד מכאן.

הוא חובש כובע לבן, כיאה למי שמסיע עצמו מזהותו. מתחפש לאחר. אמנם בסין, הוא יודע, הלבן הוא צבע האבל. מי שמביט בו מאחור לא יודע מי הוא. אולי לא יחשבו שהוא ישראלי – כי שם, שם, הרי אוכלים ישראלים. הישראלים הללו, החופשיים מדי, שאין להם שום גינונים חיצוניים שצועקים במקומות ציבוריים וגונבים סבונים בבתי מלון. אין להם שום נימוסים ראויים לישראלים האלה, ומי יכול לראות את הרחמנות שלהם? טוב. די עם הנוסטלגיה! לניכר הרי הוא הולך וכובע הוא חובש. כובע לבן.

הוא נוסע, נוסע ללונדון, והיא לא מחכה. אך הוא צריך ללכת. ללכת מהעצמי, וזה עובר דרך אולמות הטיסה, בלי לגנוב שום הצצונת במראה. כן זה הטרמינל, זה אותו טרמינל. ממש. אבל כבר משומש הרבה. כבר הרבה עממיות יש כאן, וצ'ק-אין מהבית, ומעבר אל השרוול ואל המטוס, מושב 11 D, קטן, צפוף, דחוס ומהוה, פחית מעופפת – והוא עוד לא מבין מה הוא עושה כאן, ומקווה שזה יתברר בהמשך. שהרי זה אקט. הוא יושב שם בלא לזוז הרבה, אבל האקט מתבצע, אוטומטית, במהירות 700 קמ"ש, בגובה 11000 מטר. בטמפרטורה של 56 מעלות מתחת לאפס.

הטיסה עוברת דרך קייב, ומקייב ללונדון זה קו ישר החוצה את פולניה, גרמניה והולנד ללא סטייה, ממש גולש על שולי צ'כוסלובקיה, נוגע לא נוגע, והכיוון הוא מערבה, מערבה בעקבות השמש ומשבע בערב עד תשע בערב על פני שני אזורי זמן – הוא טס ארבע שעות בשמים תכולים, בדוק של רסיסי קרח על החלון הכפול, ובשמש הזוהרת שאינה שוקעת, רק זוהרת, והוא טס לתוכה. ועזה רחוקה רחוקה.

אופוריה קלה מתנוצצת לו. הנה הוא שוכח. הנה הוא שוכח את העצמי. חופשי באוויר אל השמש, אל השמש הלא שוקעת. הוא נרדם במושב הצר, חולם חלומות ריקים מתחת לכובעו הלבן.

אתראה אוקראינית מעוררת אותו, נוחתים בקרוב. נא להדק. הוא מסתכל החוצה. ארץ מוזרה, בוצית ומבוקעת, כמו קרקעית בריכת דגים יבשה בקיץ, בוץ מגובש, מחורץ. מה הוא רואה? לא ברור. הרקיע כתום בשקיעה. זו אנגליה. זה ברור. אבל איפה הכבישים? איפה הבתים? אלף ריבועים קטנים, מזוותים, לא ישרים, בגווני אפור וחום וירוק בז' מתוחמים בקווים עבים ושחורים. מה הוא רואה? המטוס מנמיך, הפרטים עולים. שדות הם אלה. שדות הם הריבועים. והקווים העבים, עצים הם, ובינות העצים, כבישים עוברים, וכל שדרה ושדרה מפרידה בין שדה לשדה, והוא מבין, ארץ עתיקה היא זו, ארץ ישנה עם רכוש פרטי. לא קרן קיימת אגליטרית לישראל ואדמות מדינה המוחכרות לארבעים ותשע שנה, לא. כאן יש רכוש פרטי. כאן, כל דאלים גבר, ועמוק מכך, כל דסבי סבו דאלים גבר ואף קיבל תואר אצולה וברבות הימים וברבות הצאצאים התפצל הרכוש והתבקע כארץ מליחה, לזה חתיכה ולזה חתיכה. וכולה מוקפת סביב סביב בחוקים מסורות ומנהג. אנגליה. זוהי אנגליה שהוא רואה שם בדמדומים. ארץ ישנה. ארץ פוסט-אימפריאלית. שריד גאה של כוחנות חסרת פשרות והובריס עם קבלות. כבשנו. ראינו. באנו. אנו האנגלים. ובריטניה שולטת בגלים.

המטוס האוקראיני הולך ומנמיך. הדיילת מדברת אוקראינגלית בלתי מובנת. עם בוא הלילה הוא מגיע ללונדון. לאן ילך? הזמין לילה במלון זול היכשנהו במרכז העיר. ברח מהארץ. לא חשב פעמים. ברח מההזדהות. ברח מהילדים הנכנסים עכשיו לעזה והלך לחפש את הכוכב שגילו עליו חיים. אבל אין לאן לברוח והוא חושב לעצמו שאולי כאן, כאן, שהוא הרחק משם, שם, אולי ימצא איזה עוגן לאישיות. משהו מוצק וברור שהוא האני. משהו חד-משמעי כמו הולך כל יום לפאב או מתפלל יום יום במנין או פותח את המשרד כל בוקר בשמונה, משהו יציב וברור שבו משתקפת אישיות ברורה. מישהו שאוהב תה. הוא לא יגע בקפה. או שמצביע תמיד עם המפלגה השמרנית. או מצדד תמיד עם החלש, ויהי מה. משהו ברור. משהו מוצק. הוא מתלבט. מתלבט. ככה זה כשאתה על כרטיס פתוח. ככה זה כשאתה בורח ולא יודע ממה נוסע ולאן. כושית רחבת פנים וחמוצת סבר יושבת מאחורי דלפק מודיעין מוזר ונמוך בגובה מתניה. האם זו מוזרות בריטית או סתם חידוש של מומחי קבלת קהל? הוא שואל אותה על הרכבת והיא עונה בחוסר רצון. האם זו אנטישמיות או אנטיפטיות? לא יודע. אולי זה הכובע הלבן.
עולה על הרכבת לויקטוריה. הוי ויקטוריה ויקטוריה. מלכת המלכות. כיצד השיקה דמותך המכוערת ממלכות. שמות בריטיים בחליפות טוויד מחליקים בתחנות מוארות: גטוויק. הורלי. רדהיל. מארשם. קולסדון, פרלי, איסט קרוידן, סלהרסט, ולבסוף, אחד לפני ויקטוריה: קלפהאם ג'נקשן.
כבר אחרי חצות. כולם ירדו. הוא נוסע לבדו בדרך לויקטוריה סטיישן. הקריינית ברכבת אומרת שזהו קרון מספר אחד מתוך ארבע. למה הוא צריך לדעת את זה? למה חשוב לאנגלים לדעת את זה? שכונות לונדון חולפות על פניו – הפערים החברתיים מחלחלים פנימה. בנייני סלאמז אפורים שאור כחלחל וקר זולף מחלונותיהם, ואחריהם, מטרים ספורים, קניונים מפוארים באור נגוהות ובאופק בנייני מגורים יוקרתיים. הוא נזכר שוב שזו ארץ שיש בה אצילים ופשוטי עם. בית לורדים ובית פשוטים. לורדז אנד קומונרז. זה דוחה אותו. הוא בן לעם אגליטרי. כולנו בני איש אחד נינהו. עם שיצא לחירות. עם שאינו מבדיל בין דם לדם. היכן, היכן יום התפארת של ילדי המהפכה? אמנם גם הם עשו מהפכה, האנגלים. בטח. מהפכה מהוללת. אבל עדיין, עדיין האוויר ספוג במעמדות.

ויקטוריה סטיישן. ענקית. תקרה של קפלה. הוא חושב לעצמו שתחנות רכבת הן הקפלות של הבריטיים – לחבוק עולם, להביא את סחורות היוקרה באוריינט אקספרס. והכל בתוך שמונים יום. הריח של האימפריה עדיין באוויר. האם הכיבוש השחית אותם? כמה זה גבוה כאן. טרמינל אמיתי. טרמינוס. אבל הוא צריך עכשיו אוטובוס ולנסוע 11 תחנות. השעה כמעט חצות הליל. לונדון שלא מחכה היא יציאות לכל עבר. היכן היציאה לאוטובוסים? הוא מאתר אותה. יש שם מערכת כמו שהכניסו לאחרונה בתל אביב. שלטים דיגיטליים שאומרים לך מתי האוטובוס מגיע. הוא עולה על השלושים ושש, אבל הנהג מסרב לקבל את כספו. הוא לא מקבל מזומנים. תקנה כרטיס בתחנה.

הוא שקט. הכל טוב. הרי תל אביב, על כיפות הברזל שלה, רחוקה, והוא בהרפתקאה. לא? מה בוער לו. יגיע או לא יגיע. הוא בהרפתקאה. אך הזרות גואה והכובע הלבן שלו כבר לא מסתיר. לא מסווה, לא תחפושת. הוא מזדקר. כמו פיל לבן. איש זר עם כובע לבן ניצב מול מכונת כירטוס מתוחכמת ומנסה לפענח לאיזו תחנה הוא צריך להגיע. בהוראות כתוב 11 תחנות מויקטוריה לעבר קווינז פלייס – אבל לא כתוב לאן צריך להגיע. הוא רוכש כרטיס לקווינז פלייס. יוצא שוב למדרכה. הרחוב הומה אנשים. צעירים. הרבה צעירים, ובשוליים אנשי תחזוקה, מנקים, אנשים בסרבלי בטיחות זוהרים. כל מיני. הוא עולה לאוטובוס. היכן משפחתו? היכן חבריו? למה הוא לא מחובר לשום דבר? מה הוא עושה פה? רחובות לונדון חולפים להם באורות הכרך. הוא קולט פתאום שחצי מהחנויות נושאות כרזות בערבית. הפינה הלבנונית, המזללה הסורית, המכבסה המצרית, ערבית בכל מקום. הוא נזכר שהבריטים הכי שונאים. שהבי.בי.סי הכי שקרן, הכי אנטישמי. והוא חושב שאולי יש כאן ברית כזאת, בין העממיות הלוונטינית הגסה להתנשאות הבריטית הקרירה. הם מתחברים טוב זה לזה, אבל הכתובות מביאות לו זכרונות שהוא לא רוצה לזכור. ג'נין, עזה, יפו.
הוא סופר תחנות, ופתאום זה פדינגטון סטיישן וכתוב לו שהמלון הוא במרחק הליכה של דקה מפדינגטון. בכל זאת הוא מצליח לחלוף על פני המלון בלא להבחין בו בתחילה. הוא נתון בין שתי חנויות ערביות ומשהו בו נבהל מכל זה. אני שנוא הוא חושב. אני בן לעם שנוא. אני ישראלי שנוא. אז מה אני עושה כאן? כאן אין כיפת ברזל ואין לצד מי להשתטח על הארץ בעת הישמע. הוא חוזר על עקבותיו ומוצא את המלון. פקיד הקבלה הוא ערבי. לצידו חברו. גם הוא ערבי. הוא אומר לעצמו. הם לא ערבים. הם בריטים. וממתי איכפת לי אם אדם הוא ערבי, יהודי או סיני? האדם באשר הוא אדם. היכן זה? איפה זה בכל הפחדים הללו שלו, איפה באדם אאמין גם ברוחו רוח עז? אבל הם מסתכלים עליו. האם הם מבחינים שהוא יהודי או שזה הכובע הלבן? הוא מתבקש להציג פספורט ולכתוב על דף את הלאום שלו. זה מה שמעניין אותם מכל הדברים? הוא מגלה שהוא רושם ישראלי בגאווה מסוימת, מין חירוף נפש כזה, גאווה לאומית. כזה אני. אין מה להתחבא. אני לא הטועה. אני ההומאני. והנה אני, עוד יהודי רדוף שחוזר לגלות ופוגש אויבים מכל עבר. הוא עולה לחדר. זר כאן. מה הוא עושה בעיר הזאת? לאן חשב לברוח? ממה הוא בורח? לכל אחד יש מקום. למה הוא מחוץ למקום? למה מקומו אינו מספיק? השעה אחת וחצי לפנות בוקר. יום שישי. מה הוא עושה כאן? במלון הזה? בעיר המוזרה הזאת? הוא פותח את הנייד ונכנס לאינטרנט. לונדון (כל שדות התעופה) לתל אביב (כל שדות התעופה) (למה הם מתכוונים? לשדה דוב?) – יש רק טיסה אחת ב-07:05. נוחתת בישראל 14:05. הוא רוצה את זה. הוא רוצה הביתה. הוא רוצה אל ארצנו הקטנטונת ומכל הגלויות ועם כל הבעיות. עכשיו ומייד. לחזור. ראשו לא ינוח על כריות אלה. ארצה ארצה לציון. טיסה של איזיג'ט. כרטיס אחרון. רקטות בציון. אבל ציון הלא תשאלי. הוא מזמין את הטיסה, צ'ק-אין אלקטרוני. הוא מקליד בגוגל איך להגיע מפדינגטון סטיישן ללוטון איירפורט – מקבל תוכנית עם כמה קפיצות. רק צריך להדפיס את הכרטיס. הוא יורד ללובי. מודיע על עזיבה, מבקש מהפקיד שידפיס לו. הוא דווקא בסדר, האיש. מדפיס ברצון, נכון לעזור. כנראה שלא כל השדים המצוירים על הקירות באים לאכול אותך. שבכל זאת, שחקי, שחקי.
הוא רץ לפדינגטון סטיישן. השעה כבר עשרה לשתים. התחנה סגורה. שיפוצים. חחחחח. לא הכל זר. תיקח מונית שחורה אומר לו הפועל שמשפץ שם. זה יעלה לך רק עשרה פאונד בשעת לילה כזאת, כדאי לך. בסין המוניות השחורות גונבות אותך, אבל כאן זה לונדון. הוא עוצר מונית שחורה. מתקשה קצת למצוא את הנהג. הוא בצד הלא נכון. בריטי עב פנים שניכרים בו סימני הבירות ששתה במהלך חייו. אותו כובד בצקי המאפיין את שתייני הבירה. המונית מרווחת, הרבה מקום לרגלים. אתה יושב מאחורה כמו לורד. זכר לכרכרות. אולי בכל זאת יש משהו בחברה מעמדית.
יורד בסיינט פנקרס. עוד טרמינוס ענק של רכבות. מודרני הפעם. מחפש את רכבת הלילה לקהיר ומוצא אותה. מפחד להירדם. נרדם ומתעורר בין תחנה לתחנה. השמות הבריטים המוזרים האלה: סיינט פאנקרס, קנטיש טאון, קריקלווד, בורנהמוול, רדלט, הרפנדן, טווידהמז קלאקסמית', קנטבוטום פלאפס – כל כך אנגלי. מאיפה הם ממציאים את זה? האם גם אותם זה משעשע? יש לו הרגשה שכן. שזו מן גאווה לאומית להמציא כל מיני שמות שמתחרזים עם טוויד ובוטומז. הזוי וסהרורי הוא מגיע בארבע לפנות בוקר לשדה התעופה לוטון – הטיסה תמריא בשבע וחמישה. ניצלתי. הוא חושב. ניצלתי. עוד מעט יהיה בדרך אל ביתו. גם אם הוא אבוד בין חדריו. הוא. הוא הבית שלו.

כשהשמש זרחה בלונדון כבר היה בדרכו אל ארץ הקודש.

הוא הסיר את הכובע הלבן.

אין לו ארץ אחרת.

רק מילה בעברית נוגעת.

נקודה טובה (חושך לאור)

נקודה טובה
שלי ושלך
נקודה טובה
אצלי, אצלך
אל ירע, אל ירע
לבבך
כי יש לך
נקודה טובה!

אל תאמר הכל שחור
אל תאמר כבה האור
אל תאמר הכל רק מר
אל תפחד מן המחר
כי אם רק לרגע תחשוב
תגלה את הטוב, תגלה את הטוב

נקודה טובה
שלי ושלך
נקודה טובה
אצלי, אצלך
אל ירע, אל ירע
לבבך
כי יש לך
נקודה טובה!

מעיין לא אכזב
מתפשטת לקו
הנקודה הזאת פועלת,
הנקודה הזאת גואלת
מחשבות עבר
על מה שנשבר
רק חוויה חולפת
אשליה מעופפת
כי אם רק לרגע תחשוב
תגלה את הטוב, תגלה את הטוב

נקודה טובה
שלי ושלך
נקודה טובה
אצלי, אצלך
אל ירע, אל ירע
לבבך
כי יש לך
נקודה טובה!

נקודה טובה (גרסה חסידית)

מבוא:

… צריך לחפש ולבקש עד שימצא בעצמו איזה נקודות טובות, ועל ידי זה יוכל להחיות את עצמו ולשמח את עצמו…

אם
תראה את הטוב
רק טוב
תלמד לאהוב
כי השם נתן לך מתנות
נתן לך לנשום ולחיות
יש ניסים בעולם
יש חסד מושלם
אל תראה את הרע,
כי הוא רק לכאורה,
ובכל אכזבה
יש
נקודה טובה
נקודה טובה

נקודה טובה
תמצא אותה
רק צריך לגעת
רק צריך לדעת
שבכל דבר
יש
נקודה טובה
נקודה טובה

אל תלך כל כך רחוק
אפשר לחייך, אפשר לצחוק
תגלה שאתה חי
הכל פתאום יהיה כדאי
כי בכל דבר
יש
נקודה טובה
נקודה טובה

נקודה טובה
נקודת חדווה
נקודה טובה
של אהבה
צריך רק לחשוב
לחשוף את הטוב
תמצא שמחה, תמצא חדווה
כי בכל דבר
יש נקודה טובה
נקודה טובה
נקודה טובה

גירוד המסתורין

והרי
בחשבון האחרון
אין
הפסיכואנליזה
אלא
רק
מגרדת
את מסתרי האישיות
ואילולא
החלוקה הנוקשה לרבדי
אגו,סופר-אגו,איד
היה מתברר שאחודים הם.
שהאגו מלא אשמה
שהאשמה מלאה מפלצות איד אפלות
שהאגו מתפרץ בגבורת סופר-אגו ובערמומיות אידית
ושכל זה אינו אלא
שורת הבס
בסימפוניה הניצחת
של תורת ההתקשרות והעצמים המופנמים
עת מתגעשים ומתלכדים
מתפצלים ומתנצחים
אידיהם, אגואיהם ואגואי-העל
של דמויות מופנמות, מוחצנות וממוחזרות
והאני?
איהו?

ברית גנבים והכסף החדש

כל מה שיש בכמות מוגבלת
ובני אדם מאמינים שהוא
"שווה"
יהפוך אוטומטית
ל"כסף".
מתוך הידע החופשי
הפתוח
הזורם באינטרט
אל כל צמא
חוצבות לעצמן האוניברסיטאות את היוקרה
האקדמית
באמצעות
קשיים בירוקרטיים
הקשחת קריטריונים
ודרישת לימודים בחו"ל.
הן מייצרות את ה"כסף"
שיאפשר לבוגריהן
לקבל משרות
מכובדות.
מדובר בכסף קשיח למדי
השמור למעגל פנימי
של סוחרים
המסכימים לקבלו ומייחסים לו
ערך.
כך
בסתר, בסתר
רוחש האינטרנט השחור
בגניבה
מאחורי הקלעים,
פתחה
הרשת האפלה,
כמיטב המסורת הפרועה,
מכרה זהב
של
כסף אלקטרוני.
והעשירים החדשים
יוצאים
לעשות קניות
בביטקויינז.
הברית בין הגנבים פועלת.
יש אמון.
הכסף קונה.

היחס למושג האלוהי

ELION
שאלה: אודה לך אם תוכל להרחיב לי קמעא מדוע הגדרת אלוהים ככוח עליון גם היא הגשמה?
לכאורה גם המילים כוח עליון נטולי הגדרה ומופשטים…

תגובה:המקור היסודי להכרה זו הוא דברי הרב באורות: "כל הגדרה באלהות מביאה לידי כפירה, ההגדרה הוא אליליות רוחנית, אפילו הגדרת השכל והרצון ואפילו האלהות עצמה ושם אלהים הגדרה היא", מעבר ליסוד זה, הביטוי "כוח עליון" עצמו טעון משמעויות תיאולוגיות ספציפיות באשר הוא מרמז על תפיסת אלוהות מונותיאיסטית חיצונית וכוחנית "כוח" שהוא "עליון" – על "החלשים" הנתונים לכוח ועל "התחתונים" הכפופים למרות העליון. אמנם ידוע שאמונת ישראל כוללת גם היבט כזה אך היא למעשה פנאנתאיסטית – אלוהות בכל – לא רק במקום "עליון" כלשהו – אלא גם אלוהות בנשמה – אנחנו בו והוא בנו. מערכת היחסים ההיררכית של עליון ותחתון היא רק חלק ממערכת יחסים הוליסטית של כלול ונכלל, אב ומוליד, בורא ונברא, שלמות והשתלמות, אין ויש.
אמנם, בסופו של דבר, כל תפיסה אנושית באלוהות מגשימה – באשר האדם הוא גשם, והעצה היחידה היא כפי שהרב כותב: "הידיעה העליונה שכל אלה אינם כי אם הזרחות ניצוציות ממה שלמעלה מהגדרה".
עצה זו האחרונה היא עצה טובה מאוד – מאחר והיא פותחת את הדלת גם לחירות מחשבתית בתפיסת האלוהות. בקבוצות 12 צעדים מדברים הרבה על כוח עליון, אך מרוקנים את הביטוי מהמשמעויות הכוחניות שלו באמצעות הכרה בכך שההשגה שלנו היא סובייקטיבית ומוגבלת: "מסרנו את רצוננו ואת חיינו להשגחת אלוהים, כפי שאנו מבינים אותו".
הדגש על "כפי שאנו מבינים אותו" משיב את האלוהות אל הסוביקט התופס אותה – ונדמה לרגע שהיא המסוכנת בהגדרות – הגדרה הנתונה לגחמותיו ומגבלותיו של הסוביקט! ומה אם הוא לא תופס "נכון" את האלוהות? ומה אם דמות האלוהות שלו "קצופה ומשמימה"? – אך כאשר מבינים שכל תפיסה באלוהות, תהיה מזוקקת ככל שתהיה, הגשמה היא – וכי נקודת המפתח היא ההכרה הזו של גדלות אינסוף שהיא מעבר לכל התפיסות הפרטיות שלנו – מקבלת ההצהרה "כפי שאנו מבינים אותו" דגש של ענווה והתבטלות.
אנו, המבינים, עם קוצר הבנתנו, יכולים להתבטל רק בפני אלוהים כפי ש"אנו מבינים אותו" – בין אם הבנה זו היא פרי תודעה קוסמית רוממה, חינוך דתי קפדני, או הכרה תורנית רחבת היקף – בסוף, כאשר עומד האדם מול אלוהיו – זהו האלוהים היחיד שיש לו – ורק ההכרה שאלוהים זה שהוא תופס צומצם על ידי עצם תפיסתו והוא אינו אלא הגשמה, פרי הבנתו המוגבלת – רק הכרה זו, שמה שהוא מבין הוא רק ניצוץ ממה שהוא למעלה מכל הגדרה – רק היא זו המאפשרת את השלתה של הגשמה.
לכן, בשורה התחתונה – שם האלוהים שאתה בוחר לך הוא ההגשמה המועדפת שלך – ואני אישית מעדיף את שלל הכינויים והתארים הנפלאים של האלוהות שמנחילה לנו כנסת ישראל עם כל המורכבויות והעומקים של קרי וכתיב, נהגה ולא נהגה, ריבוי בלשון יחיד ויחיד בלשון רבים, היה הווה ויהיה….

מחסום הבורות

תקנות חדשות מפחיתות בכוח את סכומי דמי הניהול שהחברות גובות ולמנוע מהן להעלות את שכר מנהליהן.
יוזמה נהדרת של הגוף המחוקק!
אלא שאחרי שלל תקנות מעוררות תקווה הבאות להגן על בעלי החסכונות מן העושק – באה הפיסקה האחרונה: "ההפחתה האמורה תהיה בתוקף לתקופה של ששה חודשים שבמהלכה לא יהיה ניתן להעלות את שכר מנהל הקרן. לאחר מכן תוסר המגבלה מתוך הנחה שתחרות חופשית תגרום לכך שדמי הניהול יתייצבו על רמה נמוכה משמעותית מזו המקובלת היום".
אכן תחרות חופשית – זה כשאתה יודע מי ומי במתחרים – ועל מה בדיוק התחרות, וגם יש לך גישה להיצע נרחב ויכולת להשוות.
כביכול הכל נגיש – במיוחד באינטרנט – אך ידוע שרוב האנשים אינם מתחילים לחקור במופלא אלא מתבייתים על הצעה אחת או שתים – והרי התחרות, אחרי הכל "חופשית" – ואם יש רמה "מקובלת" היום (על מי היא מקובלת?) הרי אפשר לחזור ולקבלה אחרי שתוסר העכבה המלאכותית של הפיקוח.
וחוץ מזה, מהו השווי של דמי הניהול?
ומהו זול?
מי קובע את הרף?
אם הזול הוא תמיד יחסי לתחרות – מתי הוא זול?
וכמובן שכל מה שכתבתי כאן הוא
ספקולטיבי
לחלוטין.
אם מישהו יודע על ירידת מחירי דמי הניהול
שיודיע!

ארס פואטיקה

כמה צורמת וקופצנית
פתאומית
היתה הצהרתו המוזרה של דקארט
אני חושב
משמע
אני קיים
אחרי שהשקיע עמל
רב כל כך
להפריד את מחשבתו מכל
אני
ודמיין לעצמו
אינספור אמתלאות
מדוע מחשבתו כוזבת
והוא
אינו
בנמצא
כלל
פתאום הופיע לו "אני"
ויום
הפיקח בפילוסופים
שאין איש
יכול לו
מאז ועד עתה
(כולל התפארותו המגוחכת של קנט במהפכה קופרניקית כביכול)
אמר מייד
היי
מאיפה
בא כאן
אני?
ראיתי
רק מחשבות…
ויום ידע לומר דברים נכוחה
שלא מצריכים
ספקנויות קוטלות אני כלל
ואיך
הלקות הזאת
בקרטיזיאניות
רודפת
בכל פעם
שמנתקים את ה"נושא"
מה"נשוא"
או נכון יותר
מנתקים את מי שנושא את הנושא מהנושא
ושוכחים את
האני ההוגג את ההגיג בעת הגיגו
ואיך אפשר לנתק
בין החושב למחשבה בכלל
רק שכך למדנו
על כל מה שאנו יודעים על האוביקטיביות
שיש להפריד בין החוקר לחקירתו
בין ההוגה להגותו
בין הקורא לקריאתו
אבל הרי אין זה כך
ולולא איפוקו המתודולוגי של פסטר
אנא אנו באים
ואילולא אישיותו המרדנית משהו
של
אינשטיין
האם היה
מעז
לרשום אז
על המפית
את מה שסתר
מאתיים
שנות
חכמת ניוטון.
ערב פסח
קונצ'רטו מספר אחד לכינור של צ'ייקובסקי
ברקע
החדר הפוך מהכנות לפסח
וכזב הקטגורזיציות עולה בנפשי
ואני כותב
את הבלוג הזה.
הלזו יקרא
ארס פואטיקה?

לותר ואורן של ישראל

מקרצף את הגז
באקונומיקה וציפורניים
(אתם כבר מבינים באיזה מצב הוא)
זורם
לתוך השעבוד המשחרר
של ההכנות המנקות
לפסח
וחושב על איך
מתגלגל הרוע בעולם סביב אורן של ישראל
וכמה קירצופים עוד נקרצף לפני
שתשלים
הזרוע הנטויה
את עבודת
היד החזקה
וכמה דקה היא רשעתם של הרשעים
כהבדל חמץ מן המצה
שהרי לותר כבר למד עברית וארמית
וכבר הציב את נוסח המסורה כמקור הקודש
ואז הלך ועמד וכתב את שטנתו על היהודים
מקור לא
אכזב
לנאצים שיבואו אחריו.

איך
ביזה לותר את
הכנסייה
על כך שהעיזה
לחשוב שאדם יכול לעשות משהו
בעולם הזה למען גאולתו
ולו גם לקנות איזה שטר מחילה בכמה זוזים

על כך שהעזה לרגע
להשלות את המאמינים
שיש עוד מה לעשות
זה העולם
כאן בעמק הבכא,
לארוג איזה
מטפחת
לדמעותינו
(היא כמובן מייד טיהרה את עצמה
משמץ זה בקונטר-רפומציה)

וכשהוא דחה אותה
בטענה הניצחת
שאין קדושה בעולם
הזה
ולא יכולה להיות כזאת
וכל המתיימר
לשום עצמו כבעל קדושה כזאת
אינו אלא מתחזה
ויש לומר לו מייד
"מי שמך?"

וזו הנקודה הקריטית העמוקה של ההבדלה
בין ישראל לגויים
ויש להודות ללותר על שטיהר את הנצרות מיהדותה
והעמיד אותה על עיקריה האנרכיסטים ומתעבי העולם
אך באופן מצחיק
השגחתי
גם ביקומו של לותר
העקר, העויין והשטני,
היקום בו הוא מתיר
לעצמו (ולבעלי השררה)
את כל החטאים
כי "אי אפשר אחרת"
ביקום הרע והמרושע והשחור הזה
בריקם הזה שאין בו מעשים
והאדם עומד בו
חסר אונים וחסר תוחלת
חדל אישים ואזל יד
השאיר לו לותר נקודת אור אחת
אפשרית:
האמונה ביהודי.
או לפחות
גוויה של יהודי
אותה זקף
ולה השתחווה.

[ומי יודע אם במקום
לדבוק ביהודי מת,
היה דובק ביהודים החיים
אולי היה ההסטוריה זרועה
הרבה פחות
יהודים
מתים].
וכשהליפה שלי מעלה קצף על הכיריים
אני חושב כמה זה בסוף איכשהו נכון,
שיש רק אור אחד לגויים
והוא בישראל
ונביאיהם מביאים את החשיכה הזאת שהם שרויים בה
ובהיותם נטועים באותה חשיכה עצמה
אינם מסוגלים לישא עיניהם אל
אורן של ישראל
ובמקום זאת הם משפילים מבטם
אל גוויית היהודי המדממת שהם קוראים לה אלוהים
ועסוקים כל דורותיה בלכבות את אורם
האמיתי של ישראל.