תעלומת האסלאם במזרח

תמיד הטרידה אותי השאלה מדוע דווקא האסלאם הוא זה שמתפשט במזרח כמו אש ולא הנצרות, שמסיונריה עשו מאמצים נמרצים כל כך ומלאי אהבה כל כך להמיר את דתם של עובדי האלילים והבודהיסטים.
למה דווקא אסלאם,
אבל כאשר מתחשבים בעמדת הבסיס של המזרח, על אמונת העולם שאין לו סוף המאוכלס במדרגות שונות של מגולגלים הסובלים מדרגות שונות של קלקולי קרמה, אפשר להבין, שני דברים:
1) במזרח אוהבים אלים חזקים!
2) במזרח כל אחד מלך! וזה רק ענין של קרמה שכרגע הוא זוחל על ארבע בזבל. אבל אם יזחל עמוק מספיק, אם יגיע למדרגת סדהו שמת לעולם, בגלגול הבא יוולד מלך נפאל. זה גלוי וידוע לכולם.
והנגזרות:
1) רק אל חזק יתאים. רק אללה הוא אכבר! (לא איזה פגר נבעך על צלב – מה הוא כבר יכול להואיל כשמסתובבים בשטח שדים ורוחות רעבות).
2) דת עבדים מוכים לא תועיל. זה שאתה עבד מוכה זה אשמתך כי קלקלת לעצמך את הקרמה בגלגול הקודם. זה לא סיבה לרחם עליך, אלא לבעוט בך. אבל דת תקיפה שיש בה היררכיות ברורות – זה כבר יותר טוב.
ונראה לי שיש עוד כמה וכמה סיבות (מעמד האשה, פטריאכליות, פוליגמיה, ועוד…).
השאלה היא תמיד מה נקודת המוצא שלך. מהיכן אתה בא – כי נקודת המוצא קובעת את טווח האפשרויות של לאן אתה יכול להגיע בטווח הליכה. הנצרות רחוקה מדי מהמזרח – זה לא עובד טוב. אך המימשק עם האסלאם הוא טוב, הוא נוח וקל. אנשים שקיימו פולחני השתחוויה בני שלושה ימים בהם קמו ונפלו, קמו ונפלו אפיים ארצה על פני קילומטרים רבים בדרכם אל מקדש פולחנם – מסתגלים בקלות רבה לנפילת אפיים חמש-יומית ומוקד עליה מסודר לרגל.
להיפך זה אפילו מרגיע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *