לוינס – בדה לך פילוסוף

על השתקפותן של הטיות פילוסופיות בתרגום הגותו של עמנואל לוינס

תרגום גימטריה תרדמה, והנה נסירת אחוריים הוא ע"י התרדמה שנאמר ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם, והוא סוד התרגום.
פרי עץ החיים

למאמר המלא + דוגמאות: BDE

ממש לאחרונה, בקול תרועה קלה ואיוושת ניירת של ועדה אקדמית, הוציאה הוצאת רסלינג את ספרו הנחשב של עמנואל לוינס, כוכבה העולה של הביקורת הפילוסופית, אחרי שדרידה הכתירו כמורהו.
כביכול, ניתן היה לתהות על בחירתו של דרידה בלוינס, הוגה שמצא עצמו מנודה במידה רבה מהמיינסטרים הפילוסופי הצרפתי – עם ביטויים מהותנים לעילא כמו: "מעתה, הבאנליות אינה אפשרית עוד. אין עוד קיום מעורפל, אין עוד גורלות אנונימיים. החיים בנקודת השיא של החיים – הדת! מלכים, אבות, נביאים, לוחמים, איכרים, בנאים… איזה אושר לבוא מהעולם ההוא, להימנות על צאצאיהם של אנשים אלה, בקו ישר, מבלי להזדקק להגותו של איש! כמה טוב להיות יהודי!"
אלא שדרידה, האיש שהעניק לעולם את הדה-קונסטרוקציה, קורא במקרים רבים את לוינס בערך כמו שפאולוס קורא את "איילת השחר": כאלגוריה נפלאה למבשר ולבשורה, ללא זכר ליהדותו המהותנית של לוינס. כאשר קוראים את לוינס דרך דרידה, בוקעת מהטקסט מנגינה שהיא tout autrement מהתשתית היהודית של הגותו הפנימית של לוינס.
התרגום הוא הפרוטוטיפ היסודי של כל "קריאה" – מאחר וטקסט המקור עובר טרנספורמציה מוחלטת לשפתו של המתרגם. גבולות "נאמנות" המתרגם הם גבולות נשימים. כל עוד שהמתרגם ניגש לטקסט בענווה כמו-חסידית של ביטול-עצמיותו תוך שאיפה להתמלא במשמעות המקור – יש סיכוי שהנגיעות הבלתי-נמנעות תהינה קלות במידה מספקת כדי לאפשר לקורא הנמצא מצד זה של מחיצת השפה לספוג משהו מהרושם (ה-trace בלשון לוינס) של המקור שאינו נגיש לו – אלא שעמדתו של המתרגם היא עמדת כוח מוחלטת המאפשרת קולוניזציה של מחשבת המקור ללא כל תפר – ניכוס במשמעותו היותר עמוקה ומוחלטת. ואם ידע הוא כוח, אזי כלפי הטקסט המתורגם מרכז המתרגם בידו כוח מוחלט.
מלאכת התרגום רחוקה מהתמרה פשוטה של טקסטים משפה לשפה. השאלה המכרעת היא שאלת אחריותו של המתרגם הנמצא בעמדת יתרון בלתי הוגנת כלפי הקורא – הנאלץ לתת בו אמון עיוור בהיות טקסט המקור נסתר מאחורי הקרום הבלתי עביר של הירוגליפים סתומים.
יציאתה לאור של חירות קשה בהוצאת רסלינג, מסמנת אכן חירות קשה, שסימני שיעבוד דבוקים בה. הספר ארוג ושזור בהסטוריה ארוכה של עיוותי תרגום ומאבקי מתרגמים, וההסטוריה הפנימית המרתקת שלו.
ההסטוריה של חירות קשה בארץ, אינה מתחילה ונגמרת בהוצאה של רסלינג ויש בה כדי לסמן שתי עמדות-עומק נבדלות בהבנתו של לוינס.
לפני כמעט 30 שנה, כאשר לוינס עוד היה בין החיים, ועדיין לא זכה להערצת עולמים כמורהו של דרידה, יובאה עבודתו של הפילוסוף ארצה בידי הרב זייני, רב הטכניון, המזהה עצמו כרב אורתודוכסי. הרב זייני הביא עימו ארצה את אוסף מאמרי "חירות קשה" והוא רואה בספרות זו ספרות קודש המעניקה לדבריו: "מבט מפוקח אמיתי ופנימי על תרבויות העולם כולו, מתוך ראיה יהודית נאמנה, פנימית ועמוקה" .
בהמשך קיבל הרב זייני את הסכמתו האישית של לוינס לתרגום "חרות קשה" לעברית . אלא, שבניגוד למתרגמיו האחרים, קורא הרב זייני את הטקסט של לוינס בצורה הישירה ביותר כטקסט אורתודוכסי פנימי המסתכם בקריאה המהותנית: "כמה טוב להיות יהודי!"
קריאה זו, המציבה את לוינס בראש וראשונה כהוגה יהודי ורק אחר כך כפילוסוף פוסט-היידגרי, קוראת את הגותו של לוינס כהגות יהודית-מבדלת, הגות מהותנית המעמידה במרכזה את הקריאה (ויקרא כ כד): "…אתם תירשו את אדמתם [של הגויים] ואני אתננה לכם לרשת אותה ארץ זבת חלב ודבש אני ה' אלוהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים".
כך, מתוך כל האדים המתאבכים סביב יצירתו של לוינס, ניתן לסמן עתה שתי קריאות יסודיות: "קריאה ממשקת", הרואה בלוינס פילוסוף היוצר מימשק בין היהדות לפילוסופיה הכללית, ו"קריאה מבדלת", הרואה בלוינס הוגה יהודי המצביע על הבדלים מהותיים בין היהדות לכל השקפת עולם אחרת.
כאשר ניגשים ללוינס, כרֶבֶּה של דרידה, ניצבים לנוכח מיסוך כפול ומכופל, לוינס במונחיו שלו, ההירוגליף שיש לפענחו – מול לוינס ה"מנוכס לקריאה הממשקת".כאשר הוא מתורגם לשפות אחרות, כגון עברית או אנגלית, מתקבלת הסתרה בתוך הסתרה. כך למשל, ציטוטים מתוך "חירות קשה" במהדורה האנגלית בתרגומו של שון האנד מחזקים את המוניטין של לוינס כ"אינטלקטואל צרפתי עמוק", דהיינו כזה המאפשר פירושים מגוונים ולעיתים סותרים.
בחינה מקרוב חושפת – שטשטוש תרגומי/פרשני זה הוא בכיוון המתמם את לוינס עם הקריאה הממשקת ועם החשיבה הבקורתית הכללית, ומתרחק מהקריאה המבדלת ומאותם עמדות ייחודיות של לוינס היונקות מיהדותו. כך למשל, ב"גגרין ואנחנו" בתוך "חירות קשה" כותב לוינס:
“La Bible ne connaît qu’une Terre Sainte. Terre fabuleuse qui vomit les injustes, terre où l’on ne s’enracine par sans conditions.”
כלומר: "התנ"ך מכיר רק ארץ קדושה אחת. ארץ פלאית המקיאה את הרשעים, ארץ בה לא ניתן להשתרש ללא תנאי."
אלא שהאנד מתרגם את הקטע באופן הבא:
“The Bible knows only a Holy Land, a fabulous land that spews forth the unjust, a land in which one does not put down roots without certain conditions.”
כלומר: "התנ"ך מכיר רק ארץ קדושה, ארץ אגדית המקיאה את הרשעים, ארץ שבה לא ניתן להשתרש בלא תנאים מסויימים".
ההבדל הקריטי נעוץ כמובן בתרגום של UNE כמילית הבלתי מיודעת לעומת תרגומו כ"אחד" – יש הבדל בין ארץ קדושה סתם לארץ הקודש האחת והמיוחדת – וזהו בדיוק ההבדל הקריטי בין קריאה "ממשקת" של לוינס לבין קריאה "מבדלת" שלו כהוגה בעל נאמנות יהודית, המדבר בשפה פיוטית/פילוסופית על "מובנים מאליהם" של היהדות האורתודוכסית, ובמקרה הזה, קטע מתוך קריאת שמע: "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם… (התנאי להשתרשות)… וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם (לא ניתן להשתרש בארץ הטובה ללא תנאי). התרגום של האנד מטשטש את הרעיון הרדיקלי של לוינס אודות קיומה של אפשרות קישור לאדמה שאינה נגועה בפרטיקולריזם, למרות היותה "פרטיקולריסטית" (ארץ מסויימת זו, עם מסויים זה).
גם עידו בסוק, במהדורה החדשה של חירות קשה, מצליח להישאר נאמן לקריאה הממשקת ולטשטש את הקריאה המבדלת, והוא מתרגם את אותו משפט באופן הבא: "התנ"ך מכיר רק אדמת קודש אחת. זוהי ארץ אגדית המקיאה את מי שאינם נוהגים בצדק, ארץ שבה אין משתרשים ללא תנאים" בסוק פיצל את המונח terre המופיע פעמיים באותה שורה, לשני מופעים: התרגום המדייק את terre כאדמה ולא כארץ – מעקר כמובן את הרעיון של "ארץ הקודש", אותה ארץ שיהודים "עולים" אליה ו"יורדים" ממנה, והופך אותה ל'אדמה' – משהו אוניברסלי המתאים היטב לקריאה הממשקת. מאידך, במופע השני של המילה terre (במרחק מילה אחת בלבד מהמופע הראשון) הוא מתרגם "ארץ" – אך מצמיד לה את התואר "אגדית" – ובכך יוצק נופך מיסטי ומנותק.
ההצמדות לטקסט הצרפתי תוך התעלמות מהמקור העברי ממנו תרגם לוינס עצמו, יוצרת את הביטוי המסורבל "מי שאינם נוהגים בצדק", במקום הביטוי העברי הקלאסי: "רשעים".
"ארץ פלאית המקיאה את הרשעים", כאשר ברור שמדובר בארץ ישראל, כפי שזו מובנת לכל אורך ההגות והפרקסיס היהודי, היא קריאה מבדלת חריפה. "ארץ אגדית המקיאה את מי שאינם נוהגים בצדק" היא קריאה ממשקת.
כמובן שבעולם פוסט-נארטיבי יש מקום נרחב לעמדות אנטי-מהותניות המתעבות את עצם הרעיון של קישור לקרקע – אולם כאן אנו מגיעים לשאלה בעלת נופך אתי: האם תרגום של לוינס באופן המתעלם מהקריאה ה"מבדלת" כדי להתאימו לעמדתו הסותרת של המתרגם/המפרש היא לגיטימית כאשר אין היא מוצגת כ"קריאה" אלא כ"תרגום" נאמן של מקור, פרזנטציה המקבלת את תוקפה הכמו-אובייקטיבי מהחזות המדעניסטית שמציב המתרגם?
האנד בתרגומו לאנגלית, אפשטיין בתרגומו לעברית, ואף עידו בסוק בהוצאת רסלינג החדשה, יכולים אמנם לקרוא את לוינס כראות עיניהם – בדומה לכל קורא של כל "אֶקְריטור" – אך האם הם רשאים לנכס אותו לעצמם במסווה של תרגום נאמן? וגם אם נאמר שכן, אם נכיר בכך שכל מתרגם הוא מפרש וכי פרשנותו חירותית לחלוטין – עד כדי קדיחת חורים בוטים בטקסט, כפי שעשה דרידה – האם לגיטימית היא הפוזה הכמו-בן-יהודאית של אפשטיין המכריז: "מפעל התרגום של כתבי עמנואל לוינס, שלפני כמה שנים נראה בעיני רבים משימה בלתי אפשרית, ואולי אפילו מיותרת, יצא לדרך. אט-אט מתגבשת שפה, ונמצאים המונחים שבכוחם להעביר הגות תובענית זו לעברית מובנת, לפחות לקהל המשכיל". האם לגיטימי הדגש ההיסטוריציסטי החריף של רסלינג על "כיצד חווה אינטלקטואל בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה את האירועים שזעזעו את העולם בן-זמננו".
בעוד ההקשר ההיידגרי של לוינס זוכה להדגשת יתר – יש נטייה לטשטש את ה'עקבה' המעניינת של היות לוינס, לצד שלושה הוגים יהודים אחרים בצרפת, מניטו, הרב פרופסור יהודה אשכנזי, פרופסור אנדרה נהר, ופרופסור אמדו לוי ולנסי, בעל זהות יהודית-לאומית מבדלת רבת עוצמה ותקיפות, שעיקר השפעתו היתה: "להשיב לחיק האומה ולחיק תרבותה הנצחית והאלהית רבבות צעירים… ואם יש רבים הממשיכים לפתח תרבות יהודית נאורה, מעמיקה ונאמנה לקודשי ישראל, הם אינם אלא ממשיכים את מפעלה של אישיות מיוחדת זו שידעה להחדיר בהם לא רק את התחושה אלא הרבה יותר מזה, את ההכרה הברורה שקדושה מתנשאת הרבה מעל השכלה", תיאור שאינו קונסוננטי עם התדמית של לוינס כתלמודיסט-לחובבי-היידגר.
הנקודה הקריטית שמצליחים מתרגמי לוינס בעלי הקריאה הממשקת להעלים היא בדיוק הנקודה בה מתבדלת הגותו של לוינס מזו של פילוסופים צרפתיים אחרים, ונובעת מתוך אותו הכרה המשתקפת היטב בבחירתו הקיומית בחיים המשועבדים לפרקסיס של היהדות ומצדדים בלאומיות ישראלית – לכן, כאשר לוינס כותב ש: "דברי התלמוד משיבים למלחמה לאומית – מלחמה המגינה על תרבות – את אופקו הנצחי של נס." בוחר אפשטיין לומר ש"לוינס מחזיר את הנס הלאומי לאופקים אוניברסליים" – בהיפוך מדויק של דברי לוינס המעניק דווקא אופק של נס למלחמה הלאומית, ובמקור:
"…le texte talmudique restitue à une guerre nationale – à une guerre qui défend une culture – l'horizon permanent du prodige."
בסוק הצליח לברוח מהקריאה המבדלת, בכך שעיקר את השפה המסורתית המתבקשת – ובמקום "נס" תרגם "פלא": "הטקסט התלמודי משיב למלחמה הלאומית – למלחמת ההגנה על התרבות – את האופק המתמיד של הפלא".

אין די בידיעת פילוסופיה כדי להבין , אליבא דכהן (2002) "את תרגום היהדות לשפת הפילוסופיה… במשנתו של לוינס" ספק אם התרגומים של האנד, של אפשטיין או זה האחרון, של בסוק, עושים צדק עם אפיונו של לוינס כמי שרואה ביהדות "התנסות יסוד אחת, שהיא ורק היא נתפסת כמפעמת וכמזינה את המסורת כולה".
בטבלאות שבעמודים הבאים מובאת השוואה שיטתית בין טקסט המקור הצרפתי של לוינס לבין שלושה תרגומים. שנים מהמתרגמים הם מתרגמים מקצועיים – שהגיעו לתרגום לוינס מכוח היכרותם המקצועית את השפה הצרפתית ויכולת התרגום המוכחת שלהם.
שון הנד הוא פרופסור לצרפתית במחלקה ללימודי צרפתית באוניברסיטת ווארוויק, אנגליה והוא מגיע לתרגום לוינס מתוך התעניינות כללית בפילוסופים צרפתיים בני זמננו, כולל דרידה, לאקן, דלוז, קריסטבה, איריגארי וליוטאר. לא נראה שיש לפרופסור האנד רקע ביהדות או שהוא מכיר את השפה העברית ואת עולם התורה וההלכה בו מושרש לוינס.
עדו בסוק הוא משורר ומתרגם ותיק שרבים משיריו ותרגומיו הספרותיים ראו אור ועולה מהם הקישור האמיץ שלו להגות ולפילוסופיה הכללית.
הרב זייני, רב הטכניון, מלמד את לוינס שנים רבות כחלק משיעורי יהדות, וטוען שלא ניתן לקרוא או לתרגם את לוינס בלא להכיר ולהבין את התשתיות ההגותית וההלכתיות היהודית שלו.
מתוך השוואת שלושת התרגומים וטקסט המקור – ניתן ללמוד רבות על הייחודיות של לוינס עצמו ועל הסכנות הכרוכות בתרגום שאינו מבקר את עצמו.