באמת הסביר
לי רופא
שהזריקות הכואבות
כואבות
כי הנוזל
סמיך
יותר.
הגיוני.
בכל פעם
שאני
נזרק
לתוך סיטואציה חברתית.
אני מרגיש כמו
נוזל סמיך יותר.
יש שם מרחבים
בין
האנשים
חללים חללים
בין חפצים.
האנשים עצמם הם
חפצים.
אני חפץ המתנועע
בחופשיות ביניהם.
נדמה
שזה רק אוויר.
אין כאן נוזל.
אין כאן נוזל סמיך.
אני מתיישב
על הכסא שלי
מול המחשב שלי.
זו העמדה שלך,
מחייך אלי עמית.
הוא
עמיתי.
בבוקר עוד לא
הכרתי אותו.
אבל הוא נקרא אצלי על שם העתיד.
עמית.
גם הוא עובד כאן.
גם לו יש עמדת מחשב.
גם הוא גרפיקאי.
אני והוא
גרפיקאים.
הוא ותיק
אני טרי
הוא היה כאן קודם
אני רק עכשיו
באתי
הוא מכיר כאן את כולם
אני אפילו אותו לא מכיר.
נדמה לי
שהאוויר סמיך יותר
מעובה.
אני נע קשה יותר
בין המרווחים הללו
המלאים היכרות, זכרונות, ותק, אחוות קולגות.
הקולגה החדש שלי
מחייך אלי
הוא רוצה בטובתי
הוא מבין שאני כאן
עם הברגות פתוחות.
והוא מחבר אלי
קו סניקה דקיק
בהברגה רופפת.
רק כאשר אני מתיישב
לידו
אני קולט
שהוא בעצם
העובד שעוזב.
שזה היה המחשב שלו
עד עכשיו.
אלו היה הקשרים שלו
עד עכשיו.
מקום העבודה שלו.
הקולגות שלו.
והוא בעצם,
לא קולגה שלי.
כי הוא הולך.
ואני נשאר.
אין לנו עתיד.
לא
אכיר
אותו.
מצחיק
העובד העוזב הזה,
אני נכנס לנעליו
אך הוא מראה לי
רק את
קרסוליו.
הוא מציג לי את התיקיות
עם הגרפיקות, עם הגופנים.
ארגז הכלים שלי.
"הי", הוא אומר, "אלה פונטים שאני הבאתי…"
הוא מופתע.
מצא דובי ישן בבוידעם.
אבל עכשיו הוא הרי עוזב
מנגב אחריו את חותמו
שואב חזרה את נוזליו.
הוא מוחק את גופניו.
אני מביט.
גופנו עצמיותו.
אקט ייחודי כל כך של גרפיקאי.
למחוק גופן.
אני הולך מכאן.
על גופי ועל גופני.
אחר כך
הוא באמת הולך.
לא כל כך מחייך.
אני שוקע בעבודה.
צינורות חדשים
מתחברים אל
פתחי ההברגה שלי
אני שולח קווים
אל פתחיהם של אחרים:
האיש על מכונת הדפוס.
בעל הבית שלי.
הבן של בעל הבית.
הגרפיקאית בעמדה הסמוכה.
המזכירה.
עובד העבודות השחורות
שגם הביא לי קפה מביך.
אשתו של בעל הבית.
קווים דקים, מהירים,
מעט נוזל.
חיבורים מהוססים.
שרטוטים ראשוניים בעיפרון חיוור.
העבודה
ברוכה.
המקום הבטוח שלי.
הידוע.
בשביל זה שכרו אותי.
את זה אני יודע לעשות.
את זה אני מביא איתי.
זה הנוזל שלי.
סמיך או לא סמיך.
יש מה להזרים.
אני מחייך.
חדוות פוטושופ.
מעצב כותרת.
דוד, מרים, נרקיסים, אריאל…
לא מתאים, לא מתאים…
אני חש
את החוש
המחפש את
ידיעת הנכון
המחפש,
את הגופן
האחד
המיוחד
שרק הוא
המתאים.
פרנק ריל, קורן, אפילו עד לבנים הגעתי.
לאן זה ילך?
"מה קורה"?
בעל הבית ניצב לצידי.
אני מושך בכתפי.
הנוזל הזה סמיך לי מאוד.
ממש רפרפרת כבדה.
אולי דולצ'ה דה לצ'ה.
בעל הבית.
הבוס.
המסדיר הראשי של השטוצרים כאן.
ברצותו מחבר, ברצותו מנתק.
והרי הצינור החדש שלי מתחבר אל מקום חיבור
של צינור ישן.
האם צינורי הוא צינור מצינורות ה-PEX החדשים
או סתם שרוול בד צר…
"אני מחפש גופן מתאים",
אני אומר.
ניצב הוא מאחורי כתפי הימנית.
בבוקר ראיתי
מבעד לחלון ההשקפה שלו
שהוא אוכל לחמניה עם ביצה קשה.
אני מפחד
שאני אריח אותה עכשיו.
את הביצה.
מפחד להקיא.
"שמעון מחזיק את הגופנים בתיקיה של העבודות בביצוע"
הוא אומר.
אבל שמעון.
זה הקולגה הפורש שלי.
שמעון, כבר
הלך.
"כן," אני אומר.
האוויר פועם
כדבש.
"חבל שהוא מחק את הגופנים הפרטיים שלו," אני צוחק. "יכולתי להשתמש בהם".
ברור שלא.
אדובי אינם מרשים לגרפיקאים להשתמש בגופנים הפרטיים של אחרים.
בגלל זה הם מוכרים רשיונות.
זה ברור.
"הוא מחק"? שואל בעל הבית
והעיבוי הופך למיקפא
הופך לקריש
הופך
לסחיף.
זה לא מה שהוא שואל
אלא איך
שהוא שואל
את זה.
"כן", אני אומר.
ומוסיף: "כמובן".
הבוס שלי
הוא רק שלי כמה שעות.
אבל הוא צועק עכשיו מילים.
"מנוול". הוא אומר.
"יורק לבאר ששתה ממנה". הוא אומר.
"עשר שנים הוא היה כאן". הוא צועק.
ההברגות שלי חורקות.
כל הצינורות החדשים,
שרק חוברו אלי
שבקושי זרם שם איזה "בוקר טוב" או "ברוך הבא"
בקושי זרם שם הקפה ההוא
שהכין לי
יוסי
מהחבילות,
מתפתלים
תחת לחץ
הידרוסטטי מופרז.
האם יחשבו
עלי
הקולגות שלי
שאני בוגד
בסולידריות
של
הפועלים?
האם הלשנתי לבעל הבית?
האם הפרתי את החוקים הבלתי כתובים?
כולם שותקים.
תנוחות גוף כפופות.
מה עשיתי?
מה עשיתי?
הזריקות
הכואבות
כואבות
כי הנוזל
סמיך
יותר.
ואתה מצטער שלא שמת
לב
כשבחשת את הסוכר
שטעית
ושמת
קורנפלור
במקום.
אבל אחרי שהטריבונל
ששקל אותי במאזני
לשון הרע מול תום לב
יצא ללא הכרעה
(עם נטיה לזכות)
הבנתי
שבעל בית אחד
יכול לפוצץ
את כל הצנרת.
הנוזלים הישנים
עכורים יותר
אך
זורמים טוב יותר.
הם
מגיעים לכל מקום.
מגיעים מכל מקום.
וכשהם מתערבבים
עם הנוזל הסמיך והרענן
של מי
שאין לו
אג'נדות,
הם מחברים
לאחרים.
גם אני כבר "חטפתי" מבעל הבית
גם אני כבר "פישלתי"
גם אני כבר מחובר לעשר שנות עבודתו
של קודמי.
לא בגדתי באיש
ולא הלשנתי על איש
(הבן-אדם אפילו לא עובד כאן, קיבינימט)
אבל
כבר אינני
זר.
אני מוכר.
סמכות,
פחד,
אשם,
חוקי קניין,
סטיגמה חברתית,
טינות ונקמות.
לפעמים
מספיקות
כמה דקות בכסא חדש
כדי לקבל
תואר בסוציולוגיה.
