ארכיון הקטגוריה: תיאולוגיה

בקורת הדתות ותיאולוגיה השוואתית.

פולמוסי אבולוציה – נסיונות ליישב בין אבולוציה לנצרות

אחת הדרכים שמצאו הוגים נוצרים להתמודד עם המשבר של הנצרות כתוצאה מהידע האבולוציוני, היתה לבחון את שרשי האמונה הנוצרית ולקבוע שאין להם דבר וחצי דבר עם הטבע. האמונה היא עניין שבלב והיא נשענת על התגלותו של האלוהים באמצעות כתבי הקודש, הכנסייה, ובייסורי המאמין.

כפי שכותב ווית’אם:

המודרניסטים פנו אל ‘תיאולוגיות משבר’ ניאו-אורתודוכסיות, שדחו כל נסיון למצוא את האל בטבע. התיאולוג קרל בארת’ הזהיר מפני החדלון של התיאולוגיה הטבעית, שכן את האל הטרנסנדנטי ניתן לפגוש רק בהצהרת הבשורה של יש”ו ובזעקה הקיומית של הנשמה. גם אם לא התכוונו לכך, התיאולוגים הניאו-אורתודוכסים בנו חומה בין המדע לבין התיאולוגיה.[1] אין ספק שפתרון זה שהוא פתרון נוצרי אותנטי[2] השואב את השראתו מהעמדה הנוצרית הקלאסית המפרידה בין הגיון לאמונה, כפי שבוטאה על ידי טרטוליין: “אני מאמין דווקא מפני שזה אבסורד”[3].

עם זאת אותם נוצרים שפתרונו הקלאסי של קרל בארת’[4] לא הצליח להשקיט את הסער בלבבם, מצאו את עצמם חוזרים ומתחבטים במבוי התיאולוגי הסתום של הנסיונות ליישב בין הנצרות לבין האבולוציה.

פיקוק מתאר את השינויים בהבנה המדעית שחייבו בחינה מחודשת של נוכחות האל בעולם:”מסגרת מתמטית אחדותית של מרחב-זמן-חומר-אנרגיה; הכרה מוניסטית שהיקום עשוי מיחידות פיסיקליות יסודיות זהות; ההיררכיה של מורכבות מערכות העולם; זניחת התיאורים הדואליסטיים של האדם; וה’אפוס של האבלוציה’, הקוסמית והביולוגית כאחד”.[5]

הלכו וגברו הקולות הקוראים להעמיד את האבולוציה עצמה במרכז האמונה. כך, ג’ון הוט, פרופסור לתיאולוגיה באוניברסיטת ג’ורג’טאון, טוען שתורת האבולוציה של דארווין אמורה לפעול עתה כמקפצה שתזניק את התיאולוגיה לעבר מבט רחב יותר של אלוהים. במקום לשנות את התורה האבולוציונית כך שתתאים למטרה תיאולוגית, קורא הוט לקוראים לחשוב מחדש על תפיסת האל שלהם באמצעות העמקת ההבנה שלהם ביחס לתיאוריה האבולוציונית עצמה.[6] הוגים אחרים מצביעים על הפנאנתאיזם כמוצא תיאולוגי הפתוח גם לנצרות ובוחנים את השלכותיו של הפנאנתאיזם עבור הנצרות.[7]  עם זאת, בחינה מקרוב של ‘התפנית הפנאנתאיסטית’ חושפת נסיון להלביש את הדואליזם הנוצרי על ההכרה הפנאנתאיסטית עצמה. על פי הוגים אלו האל והעולם, כעצמים נבדלים, תורמים ונתרמים הדדית. עמדה זו משמרת את הדואליזם ועומדת בסתירה לתפיסת האחדות היסודית של האמונה לפיה העולם אינו תורם לאל, אלא מהווה חלק בלתי נפרד ממנו, החלק המתעלה של האל. האל אינו פושט את ידו כדי לקבל את ‘תרומת’ העולם.

מתוך ההכרה של התיאולוגיה הנוצרית בעובדה שהעולם הטבעי סותר באופן יסודי את אמונתה היא מחפשת אחר שינוי. פיקוק כותב ש”אמנם המודל התנ”כי אינו מניח מראש תיאור דואליסטי של טבע האדם, הנעדר לחלוטין מהתנ”ך… אך חלקים נרחבים מהתיאולוגיה הנוצרית המסורתית הסתמכו על מודלים דואליסטים ודחייתם של מודלים אלו מחייבת בחינה מחודשת של יחסו של האל לעולם”.[8]

הבעיות שמעלה כאן פיקוק הן תולדה ישירה של הפרכת הנחות היסוד של התיאולוגיה הנוצרית, כתוצאה מהידיעה ההולכת ומעמיקה שלנו אודות העולם. ידיעה זו חושפת שאין בנמצא דואליזם כלל, אלא אחדות אחת של כל ההוויה על כל מדרגותיה, ולכן “המעשה”, שהוא התמצית של ההופעה המשתלמת, הוא התמצית של ההשתלמות האלוהית, והוא המקבל את התפקיד המרכזי בתיאולוגיה העברית.

המחשבה יורדת מטה עד לספירת המלכות, המעשה הנכון, ויש לאמוד את המחשבות על פי המעשים. יש מחשבות המובילות לכפירה גסה ויש מחשבות המובילות לאמונת אומן, כפי שזו מתבטאת במעשים, בעולם הברוא המתעלה.

נסיונותיהם של הוגים נוצרים לאמץ את הפנאנתיאיזם כפתרון, לא מצליח להתנתק מעיקרי היסוד האנטי-אבולוציוניים של הנצרות,  ובעיקר מ”אהבתו” המוחלטת של האל. אהבה זו, שהעניקה את שמה ל”דת האהבה”, אינה אלא אהבת החוטאים, שהביאה בסופה של דבר לרקבון המוסרי היותר עמוק, ולעקירתה של הבחירה החופשית.

לכן, כאשר פנאתאיסטים נוצרים, כמו אלו המובאים באסופתם של קלייטון ופיקוק[9], מדברים על היחס בין הקב”ה לעולם, האקסיומה שלהם היא שמדובר באל שכולו אהבה, אל מחייב תיאודיציה, והם מחמיצים את ההיבט המרכזי של אל קנא ונוקם, יוצר אור ובורא רע. שהוא המחוגג והוא המזגג, צר ומוחק את הצורות. לכן הם כותבים דברים מגוחכים כמו: “האל זקוק לקוסמוס כדי לממש את טבע האהבה שלו… האל זקוק ל’מישהו’ לאהוב”.[10]

אם הטבע הוא השתלמות מתעלה, משמע שזה גם תפקידו כלפי האל, תמצית העולם אינה האהבה או ‘היות אהוב’ אלא דווקא עקרון התשובה. להיפך, בעומק הגותה של העבריות, עומד העקרון שקבלת דברים מתוך אהבה וחסד בלבד נחשבת ל’נהמא דכיסופא’: לחם בזיון. האהבה מכסה על כל הפשעים ומונעת את הצמיחה, האהוב צריך רק להתפלש בנעימות בחמימותו של האוהב. אך העולם האבולוציוני ההולך ונחשף לעניינו בדורות האחרונים, אינו מאופיין על ידי התפלשות כזאת, אלא על ידי מימד אחר לגמרי, של עצמאות, בחירה וצמיחה.

התשובה היא הכוח המניע של העולם, והעולם אינו נפרד מהאל, אלא חלק חיוני באל. אין כאן ‘הזדקקות’ חיצונית של סובייקט לאובייקט, אלא העולם הוא הפן המשתלם של הקב”ה. ללא עולם אין השתלמות וללא השתלמות אין שלמות, השלמות המתעלה היא השילוב המופלא של אל ועולם. העולם הוא ההשתלמות האלוהית, ללא כל הזדקקות חיצונית. לכן, האל אינו ‘צריך’ את העולם, אלא האל והעולם הם ישות אחת, משתלמת ומושלמת בעת ובעונה אחת.

הטרודוקסיה בלתי נמנעת

באופן בלתי נמנע מובילה ההכרה באבולוציה ליצירה של הטרודוקסיה נוצרית, כלומר וריאנטים נוצרים שכל נוצרי המכבד את עצמו דוחה אותם על הסף כ”לא נצרות”. כך, הנוצרים הקוראים לקבלת האבולוציה משתייכים ברובם לכנסיות פרוגרסיביות וליברליות כמו הכנסייה האוניטרית-האוניברסליסטית, שעקרונותיה לכתחילה מתאימים לאבולוציה וסותרים עיקרי יסוד של הנצרות. כנסייה זו אינה רואה ביש”ו אל, אלא מורה דגול בלבד, ומחזיקה בדעה שבני אדם הם בעלי נשמה אלוהית המובילה לגאולתם, ולכן הגיהנום אינו קיים.

תיאולוגיה נטולת דואליזם

ככל שמתבררת האחדות של החיים על פני כדור הארץ, לא רק הגשמית אלא גם הרוחנית, באשר ניתן לראות שיתוף נפשי בין בעלי חיים, בין ברמת הרצון, בין בנפשיות הכללית של בעלי חיים, כך הולך ומתבהר שתמונת עולם דיכוטומית הרואה בעולם מכונה שנזרקה בה רוח, היא תיאוריה גרועה שאינה מצליחה להסביר או לשקף את המציאות.

“לתוך חלל זה”, כותב ווית’אם, “פרצה התיאולוגיה ללא דואליזם”.

התיאולוגית ננסי מרפי, חברה בדו-שיח ‘מדע ודת’ דוחפת אופציה זו עד למקסימום שלה, תוך הצגה דרמטית של האפשרי במחקר שלה אודות מדעי המוח והנשמה. ‘נראה שהמוח עושה את רוב, אם לא את כל, מה שפעם יוחס לשכל או לנשמה’ היא אמרה לי בשנת 1997, בכנס ‘האפוס של האבולוציה’. ‘כך שאנו ניצבים בפני סתירה מרכזית בין המדע לבין הדת, נכון?’ למעשה היא אומרת: ‘לא נכון’. לא נכון מפני שתפיסה מוניסטית חדשה של טבע האדם כמתת האל יכולה לפתוח את הדלתות למדע. ‘אין אצלנו שום חלק נבדל מטפיסית שחסין מפני חקירה מדעית’. מה שהתיאולוגיה צריכה להציע מקבילה על-טבעית לחומר אלא את המטרה הכללית והמשמעות של הקיום האנושי, משמעות שחומקת מהמדע במיקוד האמפירי שלו בסיבה ומסובב.

מרפי, שגדלה בבית קתולי, ועובדת עתה במסורת הפרוטסטנטית, היא חלק מאסכולה נוצרית חדשה האומרת: ‘מוניזם, כן’, אך לא רדוקציוניזם גנטי ‘שאינו מותיר מקום לשום דבר אחר’, הנפוץ כל כך בקרב המטריאליסטים הפילוסופיים. ‘נושא הליבה שלנו הוא תפיסה מוניסטית, או הוליסטית, של בני אדם’, היא כותבת עם עמיתיה בספר ‘מה קרה לנשמה?’[11].

כאשר מדעי המוח מסבירים יותר ויותר פרטים אודות החשיבה האנושית והרגשות האנושיים, היא טוענת שכבר אין צורך בתיאוריה של ‘רוח’ הנבדלת מהגוף. התנ”ך העברי, היא ממשיכה, לא ראה את האדם כבעל נשמה או חיים אחרי המוות; אלו הם מושגים שנוספו בשלב מאוחר יותר בידי הוגים יוונים, מחברי הברית החדשה, ולבסוף תיאולוגים בעלי השפעה רבה כמו אוגוסטינוס ואקווינאס. מבחינת הפיסיקליסטים הנוצרים החדשים הללו, הרוח האנושית היא ‘תכונה נגזרת’. היא מהווה שלם הגדול מסכום חלקיו, ואיכות ייחודית לבני אדם בשאיפה שלהם ליחסים עם אחרים ועם האל. הם טוענים שלא ניתן לצמצם ‘תכונה נגזרת’ לשרשרת של מאורעות המתחילה באטומים ומולקולות, כך שמדובר באיכות מסוג ‘מלמעלה-למטה’ שבתוכה ניתן למצוא את הרצון החופשי האנושי, מודעות עצמית, ואפילו ההשפעה של האל.[12]

עם זאת, מרפי היא עדיין תיאולוגית נוצריה, המלמדת בסמינר התיאולוגי של פולר, שנוסד בידי ניאו-אוונגליסטים והוא היום בית הספר הגדול ביותר לתיאולוגיה באמריקה. לכן, עליה גם להדגיש שהגישה החדשה הפיסיקליסטית וההוליסטית, “כלל איננה סותרת את התמונה שאנו רואים ביחס לטבעם של אנשים בביבליה, העברית והנוצרית כאחד”. אם נדמה שיש סתירה, הרי זה רק בגלל הנוצרים היוונים הדואליסטים: ‘הוטעינו כתוצאה מהאופן בו הנוצרים הראשונים תרגמו את הטקסט העברי’.[13]

כפי שניתן להבין בקלות מתוך נפתוליה של מרפי, כל החידושים הללו ‘במסורת הפרוטסנטית’, אינם אלא ‘גילוי מחדש’ של עקרונות עבריים, תוך דחיית עקרונות ליבה של הנצרות. ביטול הדיכוטומיה בין גוף לנפש ודחייתם של תיאולוגים ‘בעלי השפעה רבה’ כמו אוגוסטינוס ואקווינאס, אינו אלא דחיית הנצרות עצמה. אותם ‘נוצרים ראשונים’ הם אבות הכנסייה, והדואליזם הוא מורשתו של פאולוס עצמו. הסרתה של ‘הטעות’ היא כהסרת ליבה ומוחה של הנצרות, ולכן פאטלית. הצהרותיה של מרפי לכך ‘שאין סתירה’, באות לטשטש את העובדה שהידע ההולך ומצטבר על מבנה המוח האנושי ועל האבולוציה של המוח, מנוגד לכל מה שלימדה הנצרות משך כל דורותיה, וכי הפניה אל התנ”ך ודחייתם של אבות הכנסיה הדואליסטים, מפאולוס ועד אקוויאנס, מאוגוסטינוס ועד לותר, באה למעשה ליצור דת חדשה, החוזרת ומתקרבת אל העבריות.

אין צורך להבדיל בין ‘טבע’ ל’רוחניות’ או ‘אנושיות’, שכן הם שלובים זה בזה כפי שתאי הגוף שלובים יחד בגוף השלם. ‘טבעם’ של תאי הגוף לאכול ולצרוך אנרגיה ולשחרר פסולת פועל בהרמוניה עם טבעם לשתף פעולה ולתאם ביניהם, ואפילו לבצע אפופטוזיס כאשר יש צורך בכך. הטוב גנוז בתוך עולם הטבע והוא הולך ונחשף, הולך ומופיע, כאשר נשמת האדם, הרוח שנפח בו האלוהים, היא התודעה הנעשית מודעת לעצמה, המבחינה בין טוב לרע במודע ושואפת אל הטוב מתוך בחירה. האבולוציה הטבעית, העיוורת, הולכת ומחוללת טוב ושיתוף פעולה הולכים וגוברים, כפי שחזרו וגילו כל חוקרי האבולוציה, כאשר נתנו דעתם לתחומים כמו האבולוציה של ההורות או שיתוף הפעולה החברתי בין יונקים. ההתפתחות הטבעית שזורה בהתפתחות הרוחנית של העולם, ואין להפריד ביניהם, ההכרה האנושית היא המדרגה הנוספת והיא תובעת את ההכרה בחברה, בתרבות, בלאום, בקיבוץ של בני אדם כיחידה האבולוציונית הבאה.

“קשה להכחיש”, כותב הסוציולוג ברגר, “שהאבולוציה הדארווייניסטית העניקה את הדחיפה הגדולה ביותר לרדיקאליזם דתי. כך, דוד שטראוס קיבל בברכה את התיאור האבולוציוני של דארווין דווקא משום שהוא הראה שהאדם עלה ולא נפל. תפיסה זו מעניקה תקווה לגזע האנושי, בעוד שהדוקטרינה המסורתית של החטא הקדמון מחוללת רק יאוש”.[14]

האבולוציה פועלת כמעין נייר לקמוס של תיאולוגיות, המשנה את צבעו כאשר הוא בא במגע עם תיאולוגיה הסותרת את מגמת ההתעלות. מתוך כך, הולך מדע הביולוגיה וחושף את העקרון הגדול של התשובה בעולם. את ההתעלות הגדולה של העולם אל שלמותו. לא חטא קדמון בלתי הפיך, אלא תיקון מתמיד ומתעלה של עולם שנברא חסר כדי להתמלא, שנברא מצומצם וירוד כדי להפוך לעשיר ומעולה.

וכפי שכותב הרב:

עובדי עבודה זרה ציירו את האלהות באופנים מושפלים, מה שהרוח החפשי של האדם עולה למעלה מהם, על כן הם עתידים להיות חולפים ובטלים, ‘והאלילים כליל יחלופו’.

הנוצרים ציירוה בהשפלה לשלמות האדם. וכשיתרומם האדם למעלה מכל מה שיש לו איזה ציור להיות מאחז בו צורת שלמות האדם, ימחה רושם ציור האלהות הנשפל הזה.

בעלי האיסלם לא מצאו כל מעבר פרטי לעצם הציורים האלהיים שיהיה נמזג במזג דתי, על כן הוצרכו להיות מסמיכים הכל על סמיכותו של נביאם ולחזור האמנתו בכל פינה דתית שלהם. כשיתרומם העולם ממעל לשאיפות שיהיו יכולות להצטייר בנביאם, יעקר כח הדת ההיא מיסודו.

אבל אין כל אומה שבעולם שהמושג האלהי יהיה שורה על עצמותה כי אם כנסת ישראל, שחפצה שאיפתה ומגמתה, שגורם קיומה הוא החפץ היותר כביר, יותר נאור ויותר עליון עדי עד.

על כן, שם ד’ קשור בה כשלשלת של מפתח פלטין, וכשם ששמו קיים לעד ולעולמי עולמים אלא שהוא מתגדל ומתקדש מדור לדור, כן ישראל עולים לעד ואינם יורדים: ‘אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל…[15]



[1]              Witham, L.A. (2002). Where Darwin meets the Bible : creationists and evolutionists in America, p. 31.

[2] שאומץ גם על ידי יהודים רבים כדי להתמודד עם טענות בקורת המקרא, ראה ספרי “מגרסת הזהויות”, 2007, הוצאת פרדס.

[3] Credo quia absurdum.

[4]           המהדהד את הכרזתו של טרטוליאן ש: credo quia absurdum, כלומר, הערובה לאמונה הנוצרית היא דווקא האבסורדיות שלה וסתירתה עם המציאות.

[5]           Clayton, P. & Peacocke, A. (eds.) (2004). In Whom We Live and Move and Have Our Being: Panentheistic Reflections on God’s Presence in a ScientificWorld. Eerdman’s Publishing Company, xiv.

[6]               Haught, J.F. (2000). God after Darwin: A Theology of Evolution.  Boulder, Westview.

[7]           Clayton, P. & Peacocke, A. (eds.) (2004). In Whom We Live and Move and Have Our Being: Panentheistic Reflections on God’s Presence in a ScientificWorld. Eerdman’s Publishing Company.

[8]           Clayton, P. & Peacocke, A. (eds.) (2004). In Whom We Live and Move and Have Our Being: Panentheistic Reflections on God’s Presence in a ScientificWorld. Eerdman’s Publishing Company, xxi.

[9]           Clayton, P. & Peacocke, A. (eds.) (2004). In Whom We Live and Move and Have Our Being: Panentheistic Reflections on God’s Presence in a ScientificWorld. Eerdman’s Publishing Company.

[10] Brierley, M.W. (2004). Naming a quiet revolution: The pantheisitic turn in modern theology. In  Clayton, P. & Peacocke, A. (eds.) (2004). In Whom We Live and Move and Have Our Being: Panentheistic Reflections on God’s Presence in a ScientificWorld. Eerdman’s Publishing Company, pp. 1-15, p. 9.

[11] Murphy, N., Brown W. and Malony H.N. (eds.) (1998). Whatever Happened to the Soul?: Scientific and Theological Portraits of Human Nature, Fortress Press.

[12]          Witham, L.A. (2002). Where Darwin meets the Bible : creationists and evolutionists in America, p. 251-252.

[13]          Witham, L.A. (2002). Where Darwin meets the Bible : creationists and evolutionists in America, p. 252.

[14]             Berger. The Sacred Canopy, pp. 79.

[15] שמונה פרקים, פנקס יג, קטו.

פולמוסי אבולוציה -מסורות נוצריות ואבולוציה

המסורות הדתיות המרכזיות של הנצרות אף מתוות גבולות תיאולוגיים.

אמנם הכנסיה הקתולית העניקה סמכות ייחודית למנהיגים שלה, ולכן יש לה גמישות רבה יותר להתמודד גם עם השאלה האבולוציונית, כפי שראינו לעיל מרגע שהאפיפיור מכשיר, הרי זה כשר. אולם, הכנסייה הפרוטסטנטית שמקורה בלותר ובקלווין, התלויה ישירות בסמכות כתבי הקודש, אינה יכולה להרשות לעצמה סטיות פרשניות שיהרסו את יסודותיה. אכן, ווית’אם מתאר כיצד “הקווים התיאולוגיים הבולטים ביותר באמריקה נמתחים דווקא בין שתי מסורות של הרפורמציה הפרוטסטנטית: הלותרנית והקלוויניסטית. כל מסורת בעלת תפיסה צרה של פשט הביבליה התנגדה לאבולוציה, וכך היה שאדבנטיסטים של היום השביעי והלותרנים של סינוד מיזורי היו מייסדי מפתח של חברת המחקר לבריאת כדור הארץ הצעיר. עם זאת, מי שמעורר את הדיון הציבורי הם בעיקר הזרמים השייכים למסורת הקלביניסטית, ובמיוחד פרסביטריאנים ובפטיסטים, אך גם אנגליקנים, קונגרגיישיונאליסטים ומתודיסטים (המסורת הדומיננטית בדייטון בימי “משפט הקופים”). אפשר שהגבול הקאלוויניסטי-לותרני צמח מהדרכים השונות בהן ניגשו ג’ון קאלווין ומרתין לותר אל שאלת האל-והטבע. ‘קלאווין התעניין בעולם הטבעי בידיעת האל’, אומר התיאולוגי אדווארד לירוי לונג.  ‘לותר דיבר יותר על חווית האל, הצדקה באמצעות אמונה’. הוגי הרפורמציה מנסים ליצור ‘אפולוגטיקה ישירה’ כדי להרמן את מדעי הטבע עם כתבי הקודש, אומר התיאולוג הלותרני פיליפ הפנר. ‘לעיתים הם ינסו בפועל לקרוא תיגר על מדע האבולוציה’. לותרנים שמרנים עשו כך אף הם, אך בעיקר במסגרת הכנסיה ורק לעיתים נדירות בככר הציבורית. לותרנים מודרניסטים נמנעים מהקונפליקט עם האבולוציה בפרשם את ספר בראשית באופן סימבולי. עם זאת, שני האגפים פועלים תחת הדוקטרינה הלותרנית של ‘שתי ממלכות’, אחת של אמונה, אחת של העולם, והנח לרשות החילונית להחליט ביחס לשאלות האבולוציה בבתי הספר הציבוריים או במדע.”[1]

הטבלה שלהלן משווה בין אמונות יסוד מסורתיות של הנצרות, המשותפות לכל זרמיה העיקריים, לבין מסקנות האבולוציה.

 

טבלת השוואה- הלחץ האבולוציוני על הנצרות

הנושא

אמונות יסוד מסורתיות המשותפות לכל זרמי הנצרות העיקריים[2]

מסקנות האבולוציה

אמונת השילוש.

האלוהים הוא הבן, האב ורוח הקודש.

מגמה אלוהית אחת מתגלה בריבוי אינסופי

הבן מאוחד עם האב.

יש”ו הוא אל-אדם. הוא לגמרי אנושי ולגמרי אלוהי.

האל מתגלה בעולם אך אינו זהה לו.

תחייתו של יש”ו.

יש”ו מת וחזר לחיים.

החיים מתקדמים ברצף אינסופי, המוות הוא חלק מהופעת החיים הרב-תאיים.

החטא הקדמון

החטא הקדמון הפך את כל בני האדם לחוטאים. רק חסדו של יש”ו יכול להצילם.

הטבע הולך ומתעלה, “החטאים” הולכים ומתוקנים.

אמונה מול מעשים

רק האמונה ביש”ו ולא המעשים, היא הגואלת את האדם. מי שנגאל, עושה מעשים טובים.

האבולוציה היא כולה מעשים. המעשה הנכון מציל חיים, מרומם, מחיה מלמד, מגונן

מותו של יש”ו מכפר

יש”ו כיפר במותו על חטאי האנושות כולה.

אין צורך בכפרה, אפשר לתקן את המעשים ישירות

 

הנושא

אמונות יסוד מסורתיות המשותפות לכל זרמי הנצרות העיקריים

מסקנות האבולוציה

גזרה קדמונה (פרדסטינציה)

פרוטסטנטים: האל גוזר מראש מי לגן-עדן ומי לגיהנום. אין בחירה חופשית.

קתולים: האל גוזר מראש מי לגן-עדן, אך לא מי לגיהנום (יש בחירה חופשית לחטוא).

האבולוציה אקראית ופתוחה, צורה מתגלגלת בצורה, ביצירתיות אינסופית.

גיהנום נצחי

כל הזרמים הנוצרים העיקריים מאמינים בגיהנום נצחי

אין גיהנום.

סיפור בראשית, אדם וחווה

מתאר אירוע אמיתי ואנשים ממשיים

התפתחות רציפה של אדם מתוך יצורים קודמים.

יש”ו הוא סוף ההסטוריה

כל הזרמים

אין סוף להסטוריה, הכל הוא רצף אחד מתעלה לאינסוף.

“כל ההבדלים נובעים מעניין החסד”, מסבירה בן-יוחנן, מומחית לנצרות מאוניברסיטת תל-אביב.

הרעיון הוא שהאנושות פגומה ואין בה כוחות פנימיים, לכן המעשים אינם יכולים להושיע, כי מאז החטא הקדמון ישנה רק נטייה לעבר ניוון ולא נטייה כלפי מעלה. הילכך, העולם, שנברא מן האין, שואף כל העת לחזור אל האין וזו התנועה הפנימית שלו. את התנועה הפנימית הזו מפר האל באקטים חסרי מובן של חסד, שבעצם מפריעים לעולם לנהוג כמהלכו. זו לעולם לא התפתחות, אלא תמיד דיסוננס, הפרעה לתהליך הניוון הטבעי. חסד זה אינו משנה את התנועה של העולם כולו אלא רק “גואל” ממנה יחידים, זו תמיד גאולה פרטית, תמיד רגעית ולא רציפה.[3]

בעוד שעימות חזיתי זה בין עיקרי הנצרות לגילויי אבולוציה, הביא את רוב רובם של המאמינים לדחות את האבולוציה כתיאור של המציאות, הוא חולל גם ניסיונות שונים מצד הוגים נוצרים, למצוא דרך להתאים בין הנצרות לבין האבולוציה.



[1]           Witham, L.A. (2002). Where Darwin meets the Bible: Creationists and Evolutionists in America, p. 55.

[2]           קתולים (1000 מליון), אורתודוכסים (300 מליון) ופרוטסטנטים (500 מליון) (כולל הזרמים הפרוטסטנטים הראשיים: לותרנים (66 מליון), פרסביטרים (75 מליון), אנגליקנים/אפיסקופלים (77 מליון), מתודיסטים (11 מליון) בפטיסטים (43 מליון) וכו’, וזרמים חדשים, כמו הזרם הפנטקוסטי (מליאת האל) (63 מליון)). באופן כללי נאמד מספר הנוצרים בעולם בסביבות 2 בליון בני אדם, והיא נחשבת לדת הגדולה בעולם.

[3] בן יוחנן, כ. התוכנית למדעי הדתות, הפקולטה למדעי הרוח. אוניברסיטת תל-אביב. תכתובת פרטית.

פולמוסי אבולוציה -בין אדם ראשון לאדם קדמון

בין אדם ראשון לאדם קדמון

בשנת 1996 עלה האפיפיור פאולוס ה-2 לכותרות כאשר אישר את האבולוציה והוסיף ש”אם מקורו של הגוף האנושי הוא בחומר חי קודם, הנשמה נוצרה ישירות בידי האל”. זמן קצר אחרי הצהרה זו, עמד החשמן ג’ון או-קונור על דוכן הדרשנים בקתדרלה על שם סיינט פטריק במנהטן ניו-יורק ודרש על הכיתוב בספר בראשית לפיו נפח האל רוח חיים לתוך עפר: “שאולי אותו עפר היה חיה נחותה יותר” הוא אמר. “האם אפשר שכאשר נבראו שני האנשים שאנו מכנים אדם וחווה, היה זה בצורה אחרת כלשהי, והאל נפח בהם רוח חיים, נפח לתוכם נשמה? זוהי שאלה מדעית”.

אמנם בחלוקה בין אדם קדמון לאדם ראשון, אנו מוצאים הוגים יהודים רבים המסכימים עם החשמן או-קונור בעניין הנשמה, כלומר משמרים את הדיכוטומיה בין גוף גשמי לנשמה אלוהית המוזרקת לתוכו מבחוץ, אך העדויות האבולוציוניות מצביעות, כפי שראינו, על משהו אחר, על הדרגה וקפיצות גם בהופעת הנשמה, ובהתאם לחוכמת הסוד היהודית, הרואה באור ובכלי שני היבטים של אותו דבר, כך גם הגוף והנשמה הם שני אספקטים אבולוציוניים ההולכים ומתפתחים בד בבד. גם בנשמתיות אנו רואים מדרג של חיים ותודעה שאינו מתחיל לפתע פתאום באדם בלבד.

יתרה מזאת, מצד ההבנה האמונית של מגמת האבולוציה, הרי הולכת ומופיעה כאן נשמת העולם, והיא עושה זאת באופן אבולוציוני רציף לכל אורך הדרך, תוך קפיצות איכות כשהחומר נכון לכך, והחומר במקביל מתרחב בעקבות קפיצות הרוח, אך התהליך הולך ומתעלה כל הזמן. יש דילוגים והתרחבות מהירה, אך אפשר לשרטט רצף ברור של התקדמות חומרית ורוחנית משולבת, מהמפץ הגדול ועד להופעת ישראל. חי העולמים הולך ומופיע בעולמו!

חטא וחסד

בדומה ליהדות, מוצאת האבולוציה בתוך העולם את תיקון החטאים. אם דור מסויים לא ידע להתמודד עם שאלה הישרדותית מסויימת, הדור הבא כבר ידע. התיקון התבצע בזמן אמת ובמחיר גבוה. היהדות כבר מרוממת את הנקודה הזו של התיקון לרמה אחרת, כפי שהסבירה ברוריה לבעלה: “יתמו חטאים ולא חוטאים…”[1], החטא הוא בר תיקון. אפשר לעשות תשובה, לשוב אל השלמות.

אך בנצרות אין תיקון לחטאים בעולם הזה. זהו עמק הבכא העכור שאין ממנו מנוס אלא באמצעות חסדו הגואל של יש”ו, ולאיש אין ודאות שחסד זה אכן נכון לו. “מרכז הדאגה של הדוקטרינה הנוצרית”, כותב ווית’אם,

היא שאלת החטא הקדמון, המהווה את כל ההצדקה להופעתו של מושיע. ספר העיקרים של הכנסיה הקתולית קובע שסיפור החטא המובא בפרק ג’ של בראשית אמנם מובא בשפת ‘משלים’, אך הוא ‘מאשר את קיומו של אירוע קדמון, מעשה שהתרחש בתחילת ההסטוריה האנושית’. ‘ההתגלות מעניקה לנו את הוודאות של האמונה שכל ההסטוריה האנושית נושאת את סימנו של החטא הקדמון שבוצע בידי הורינו הראשונים מרצונם החופשי’. הוותיקן עושה בחוכמה כאשר הוא מתחמק משאלות מדעיות ספציפיות, אומר הביולוג קנת’ מילר: ‘הכנסיה מוסמכת בעיקר לדבר אודות מקור הנשמה האנושית’ הוא אומר. ‘אפשר שלעולם לא נוכל לענות על השאלה: מתי הופיעה הנשמה בהסטוריה הטבעית’.[2]

תפיסת החטא הקדמון משתנה באופן רדיקלי בהתאם לרעיון האבולוציה או העדרו. הנצרות תופסת את  החטא הקדמון כ”אירוע טרמינלי”, שרק חסדו של יש”ו יכול לגאול את האדם ממנו, ולכן אין מקום להתפתחות אנושית אל מעבר לחטא זה. לעומתה העבריות, תופסת את החטא הקדמון כבסיס לכל התיקונים, שאז הרעיון האבולוציוני, המתאר את ההשתכללות ההדרגתית של המציאות כולה, מתאים לה בצורה נפלאה, מאחר וזהו לב ליבו של רעיון “התשובה”, התיקון על ידי מעשים בעולם הגשמי.

על פי תורת ישראל לא אירר החטא הקדמון את האדם לנצח, אלא ישראל, כיוון שעמדו בהר סיני, פסקה זוהמתם: התורה היא התיקון ומימושה הוא תהליך אבולוציוני כשלעצמו, בו ישראל והקב”ה הולכים ומופיעים את האיכות המיוחדת של נשמת העולם. מאחר וכך, אין לנו צורך במושיע חיצוני המתגלם בבשרו של יהודי מת, אלא נשענים אנו על מעשיהם של יהודים חיים. יתרה מזאת, גם הטענה באשר להופעת הנשמה באופן פתאומי היא טענה המנסה להציל את הפשט המילולי של הכתוב, תוך התעלמות מהאפשרות למצוא בכתובים עצמם רמז להופעתה הדרגתית של הנשמה: “ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה ויהי כן. ויעש אלהים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו וירא אלהים כי טוב. ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ. ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם”.[3]

ניתן לראות בבירור בפסוקים שהאדם הוא “עשיה” המופיעה על גבי ה”נפש החיה” וכהמשך ישיר לבריאת חית הארץ, הבהמה וכו’. בסיפור הבריאה השני, המרחיב את עניינו של האדם, אנו מוצאים (בראשית ב ז): “וייצר ה’ אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה“.

ההבדל ההולך ומתבקש קשור ל”צלם”. בעוד שבתחילה מוציאה הארץ “נפש חיה” בעקבות אמירה אלוהית, ובהמשך יש עשיה אלוהית של אותה נפש חיה, הרי שבתיאור בריאת האדם הופך האדם ל”נפש חיה” באמצעות נשמת החיים שנופח בו אלוהים, זוהי אותה נפש חיה, אך יש כאן מדרגות שונות של הופעה אלוהית, אמירה, עשיה, בריאה, יצירה, נפיחת נשמת חיים. למרות המקום המיוחד של האדם לעומת בעלי החיים, מקפיד הכתוב להצביע על הנקודה הפנימית המשותפת: ה”נפש החיה“.



[1] בבלי, ברכות, י.

[2]               Witham, L.A. (2002). Where Darwin meets the Bible : creationists and evolutionists in America, pp. 193-194.

[3]           בראשית פרק א כד-כז

פולמוסי אבולוציה – עוד סתירות יסודיות בין נצרות לאבולוציה

הנזירות

האידיאל הנוצרי הוא ללכת למנזר, לא להעמיד ילדים. אידיאל זה עומד בסתירה מוחלטת לעצם המגמה, הנישאת על גבי הוולדות. “פרו ורבו ומלאו את הארץ…”.

“הזורע האיום”, כפי שמכנים אותו כהן וסטיוארט[1] הוא לב האבולוציה, ומתוכו הולכים ומתפתחים אינסוף המינים והצורות. הנצרות שאפה להחריב ולהצמית את הלב החי של המגמה עצמה, בהציבה את אידיאל הנזירות במקום את אידיאל פרו ורבו, בראותה במוסד הנישואין מוסד ארור שאין בו קדושה ועדיף להימנע ממנו. כך, למשל, הפרוטסטנטיות, שהתירה נישואין לכמרים, עשתה זאת על סמך נסיונו המר של לותר שנאבק קשות בשטן במהלך נזירותו והובס, ואז הבין שאין כל סיכוי לאדם לגבור על השטן, ולכן אין כל משמעות לנזירות, באשר אתה ארור בין כה וכה. עמד והתיר את הנישואין לכמרים.

גאולה באמונה ולא במעשים

המעשים הם המפתח לכל, באשר אין תיקון עולם ללא מעשים, ועובדה זו עומדת בסתירה מוחלטת לעמדת הנצרות, המבוטאת בצורה חריפה וברורה על ידי לותר מייסד הפרוטסטנטיות: “…האמונה בישו מצדיקה אותנו ללא מעשים של תורה. למעשה הוא דוחה לחלוטין את כל המעשים…דבריו, ברורים מאוד – ‘ללא מעשים’! שום מעשים כלל! ואם אין מעשים, הרי שחייבת זו להיות האמונה בלבד…הו איזו תורה נהדרת, קונסטרוקטיבית ובלתי-פוגענית היתה זו שהיתה מלמדת שמעשים יכולים להושיע ולא רק האמונה. זה יהיה כמו לומר שאין זה מותו של יש”ו לבדו שלוקח מאיתנו את החטא שלנו, אלא שמעשינו קשורים איכשהו לענין זה. זו באמת היתה דרך יפה לכבד את מותו של יש”ו, לומר שמעשינו עוזרים לכך, ושמה שמותו של יש”ו עושה גם מעשינו יכולים לעשות – שאנו שווים לו בטוב ובכוח. זהו השטן עצמו שאינו יכול לעולם להפסיק לנאץ את דמו של ישו”[2].

אכן, העמדת “מותו של ישו” במרכז מסירה את האנושות ממסילתה האבולוציונית, מעצם תביעתם המתמדת של החיים למעשים! מקעקעת היא את עקרון היסוד של “התשובה”, של השיבה המעשית מהחטא כדי לתקן את הכל. וללא תשובה – כיצד זה יתעלו העמים מצידם האפל והאכזר ויצאו אל האור הבהיר של האחווה האנושית.

אחרי שלותר קבע שאין גאולה במעשים, חזרו ואישרו את עמדתו מספר כנסים נוצריים חשובים. אחד מעיקרי הנצרות היסודיים שהודגשו על ידי קתולים ופרוטסטנטים כאחד, הוא שאין משמעות למעשים.

האבולוציה לעומת זאת, היא כולה מעשים: מעשים מביאים להישרדות, מעשים מביאים לשכלול המין, מעשים עושים את המגמה, מעצבים את השלמות, יש משמעות רבה למעשים שלך אם אתה רוצה להישרד, וכל החי על פני תבל הוא תולדה של מעשים מוצלחים.

היהדות אף היא כולה מעשים. מעשים מתקנים את העולם, ולא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות… וכל המתחרט ולא מתקן את מעשיו בהתאם, כטובל ושרץ בידו…

אין ספק שסביבתם הנוצרית ספוגת האשמה השפיעה עמוקות על כל ההוגים הפוסטמודרנים, שלא מרדו אלא בתרבות האשמה שחוללה הנצרות: המקום הקשה הזה בו ניטל מהיחיד כוח התשובה, הכוח האבולוציוני האמיתי של תיקון המעשים והמידות, ובמקומה הועמדה אשמה נצחית ובלתי נמחית שלן חטא קדמון מפוקפק שידך לא היתה במעל וידך לא תהיה בתיקון – אלא אתה נתון לכוחות גורל אקראיים שיובילו אותך אל הכפרה, תלוי במימד חיצוני של גאולה במחוץ, במקום גאולה מבפנים.

תרבות כזאת, שבזה לכוחות היצירתיים האדירים של החד-אדם ורואה חטא ועוול בעצם חיבורו לחיים, שבמקום תיקון תובעת ממנו כניעה ובמקום תשובה דורשת ממנו להצטער מאוד על השרץ בידו, אך מקבעת אותו בריגור-מורטיס שלעולם לא תאפשר לו לפתוח את היד – תרבות כזאת מחוללת קרע כל כך עמוק בין החד-אדם לרב-אדם שהם הופכים לכוחות מנוגדים. לותר מעודד את הדיכוי האכזרי של מרד האיכרים. אין העולם הזה אלא עמק הבכא – אז שיבכו. ושאיפות התיקון שלהם? עורבא פרח. הלאומיות הגרמנית המאוחרת הפכה את שאיפת ההשכלה והפיתוח של החד-אדם לכדי שלמות לעניין יהודי. הרעיון של ה”בילדונג” – החינוך של האדם השלם – הפך לעניין יהודי הנוגד את השאיפות הלאומיות של העם הגרמני. הכלל הגרמני זלזל ביחידים ורמס כל מוסר בשם שלמותו הלאומית, עד שבסופו של דבר הגיע לרציחה המונית של כל האנושי – הגיע לרציחה המונית של הרב-אדם ישראל, שכל עניינו הוא האיזון בין שלמות היחיד לשלמות הכלל. בין חד-אדם לרב-אדם.



[1]               Stewart, I. & Cohen, J. (1999). Figments of reality : the evolution of the curious mind. Cambridge University Press.

[2]           מתוך,  Project Wittenberg by Dr. Gary Mann

http://www.tentmaker.org/tracts/LutherLetter.html

פולמוסי אבולוציה – ההתנגדות ההכרחית של הנצרות באבולוציה

נסירת המדע מהדת והופעתה של הכפירה, אינן תולדות הכרחיות של המדע עצמו, אלא הן נובעות מעימות בין תכנים ספציפיים של הנצרות לבין גילויי המדע.

פילוסופים ומדענים בכל רחבי אירופה, כמו הגל או כמו ניוטון, נטו להיות יוניטריאנים, כלומר, נוצרים הדוחים את רעיון השילוש ומחזיקים באמונה באל אחד. כאמור, גם כאשר ביקשו הוגים נוצרים להתייחס לאבולוציה, כמו טליאר דה-שרדן, הם עשו זאת במחיר של הטרודוקסיה ופרידה מעקרונות הליבה של הנצרות (דה-שרדן למשל נאלץ להפוך את יש”ו לתודעה קוסמית שכל קשר בינה לבין הצלוב המקובל מקרי בהחלט).

כל תפיסת עולם שמקורה באבולוציה, גם כאשר מדובר בתפיסה בעלת גוון “תיאולוגי” המוצאת את אלוהים בתוך העולם האבולוציוני, אינה יכולה להתיישב בשום דרך עם עקרונות הליבה של התיאולוגיה הנוצרית. כאשר משווים אחת לאחת את התפיסות העולות מתוך התפיסה האבולוציונית עם התפיסות שהתקדשו בנצרות, בין באסכולות הפרוטסטנטיות בין בוועידותיה של הכנסייה הקתולית, מתברר שמדובר בניגודים קוטביים.

לכתחילה, מעצם העובדה שהנצרות היא שיטה המבוססת על הבחנה רדיקלית בין חומר לרוח, בין המכונה לנשמתה, היא מראש אינה מאפשרת הסבר רחב שיכלול חומר ורוח יחד כפי שאנו רואים שמופיע בכל הופעת החיים, מבנה ונשמתו, כלי ותוכנו, צורה ותוכן, מוח ונפש, לב בשר ורגש, שרירים וצהלת סוסים…

על פי הנצרות האל הוא טרנסנדנטי ומחוץ לעולם, בעוד העולם נשלט על ידי נסיך העולם (הגנוסטי) שהוא הרוע והשטן, לכן תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים, הפרידו בין הרוע והכוחנות של העולם הזה, המופקר לכוחות הקשים הללו, לבין העולם השמיימי של השלמות. האידיאל הנוצרי הוא הסגפנות, ובו זמנית קובעת הנצרות שאין כל ערך למעשים, וכי לא ניתן לחזור בתשובה. אפשר רק להצטער מאוד ולקוות שיש”ו יושיע אותך בחסדו.

באבולוציה וביהדות אין כל הבחנה כזאת, באשר הכל הוא אחד. האלוהות נמצאת בכל ותובעת גם מהקיסר לנהוג על פי הערכים האידיאליים. העולם הוא אחד והאל הוא אימננטי. האבולוציה, אותה מגמה מופלאה המחוללת את פאר הברואים מתוך אמבה, המצמיחה נשמות מתוך שמשות קדמוניות, היא, היא העולם הזה.

בדיוק העולם אותו דוחה הנצרות על הסף.

בנוסף לכך, עצם האמונה ביש”ו עומדת בסתירה לאבולוציה, משום שיש”ו מציין מבחינת הנצרות את סוף ציר הזמן, את הגאולה השלמה, שאחריה אין צמיחה או שינוי. מבחינת הנצרות יש”ו הוא סוף ההסטוריה, וכל מה שקורה אחרי הופעתו זה רק המתנה ותקווה לחסד.

תפיסת עולם נוצרית יסודית זו אינה יכולה להלום את הרעיון שהכל מתעלה. אם הכל מתעלה, ומישהו טוען שזה נגמר, הרי הוא שם בכך סוף לאבולוציה, שכל עניינה הוא השתלמות לאינסוף.

גוף ונפש, גשמיות ורוחניות

כבר מראשית דרכה, נטלה הנצרות יסודות גנוסטיים ושילבה אותם עם יסודות מהיהדות כדי ליצור שילוב מלא שנאה כלפי העולם הזה, החיים, הגוף, והמציאות הגשמית.

בהמשך, הפך ההוגה הנוצרי, קירקגור, את הפער הזה בין האדם הכלוא במציאות הגשמית ‘הארורה’ לבין האל הטרנסנדנטי, הרוחני והבלתי מושג, לקרע שאין לאחותו, וטען שהיאוש הנובע מקרע זה, מגירושין אלו בין נשמת האדם לעולם, הוא מקור האמונה. לא בכדי, זנח קירקגור את אהובתו ולא התחתן מעולם. הוציא את עצמו מהמעגל האבולוציוני של הנצח…

האבולוציה אינה מאפשרת את הפיצול בין גוף לנפש, באשר אנו רואים כיצד הנפש הולכת ומופיעה ביתר עוצמה וביתר שאת, ככל שהגוף משתכלל, וברור שקיימת כאן אחדות שלמה. תודעתה האמהית של התנינה, היא מבוא לתודעתה העדינה של הדולפינה, שהיא מבוא לתודעתה ההורית המחוכמת של השימפנזה, ולתודעתה ההורית הטרנסנדנטית ומלאת מסירות הנפש של האם האנושית, הרציפות התודעתית, הופעת הנשמה אינה מנותקת מהגוף, וכמאמר התפילה: “הנשמה לך, והגוף פועלך”, ושניהם הולכים וצומחים במגמה.

התפיסה המפצלת בין גוף לנפש, היא תפיסה בינארית שאינה מותירה מקום לבחירה.

לפי תפיסה זו, יש לאדם נשמה רוחנית הרוצה להתנזר מהעולם הזה, וגוף חומרי השואף למלא את תאוותיו. בהיות הגוף חלש ונתון בידי יצריו ובידי השטן הוא נידון תמיד להכריע את הכף לטובת הרע הגשמי, ולכן חי האדם את חיי הגוף מתוך אשמה נצחית של מי שחי בחטא.

דארוויון פעל בתוך מסגרת מושגית נוצרית שכבר עברה שינויים יסודיים בעקבות הפילוסופיה של דקרט. דקרט הפך את הפיצול בין גוף לנפש לעקרון פילוסופי יסודי, וסלל את הדרך להופעתו של מדע המשוחרר מהתייחסות לצד “הנפשי” או “הרוחני” של המציאות, מדע שזרק את טיעוניו של דקרט בדבר קיום האלוהים, ודבק בהוכחותיו ביחס למציאות הגשמית המכנית. עצם היווסדו של המדע בתוך עולם קרטזיאני מטה מראש את הדיון, מאחר ואין הוא יכול למצוא בעולם אלא את חומרו.[1]  כאשר ניגש המדע לדון בחיים הוא מוגבל מראש על ידי הדיון המכני, ועתה אין לו ברירה אלא להכניס את הרוח למכונה או להתעקש שגם הרוח היא מכנית, בכל מקרה הוא נשאר באותו עולם דיון, בשיח המכניסטי-מטריאליסטי.

כאשר הופיעה תורתו של דארווין היא אמרה את דבריה על אותו ציר מחשבתי, ומתוך כך הגיעה דווקא אל הפרדיגמה לפיה “דעתו נעשית זחה עליו… וגדרי המוסר מתרופפים אצלו”. שכן, האופן בו נתפסה התיאוריה של דארווין המשיך את הקו היסודי של ארירות הגוף ורעיון שעבודו הדטרמיניסטי של האדם לטבעו וליצריו, אך, בניגוד לתורתו של דקרט, שאמנם רוקנה את העולם מהאל אך חזרה והדגישה קיומו של האל “מחוץ לעולם”, השפעת תורתו של דארווין היתה לסלק את הצד השני במשוואה, את המשקולת הטרנסנדנטית שכנגד, ומכאן את תודעת האשמה הנוצרית.

דארווין שחרר את האדם להיות קוף, ובעצם אישר את תפיסותיה היותר עמוקות של הנצרות לגבי טבעו של העולם. הוא סיפק את ההוכחה הניצחת שהאדם אינו אלא בהמה,  ומדארווין ואילך ניתן היה לזרום עם החיות של האדם במקום ללחום בה. מה הנשמה הזאת לכם? שאלה התיאוריה הדרוויניסטית, אינכם אלא בהמות, חיות, קופים! לכן, ניתן עתה סוף סוף להרפות מהיומרה הנשמתית הזאת, מ”מוסר העבדים” על פי הגדרתו של ניטשה, באשר האדם אינו אלא חיה (מה שהתרבות האירופית ידעה מזמן) ולכן ניתן  לשמוח במה שקודם היה נחשב לקללה.

המבט הדרווינסטי מפנה את האדם אל שורשיו, מפנה את מבטו לאחור אל שורשיו החיתיים. באתי מהקוף, משמע אני קוף, ואם הקוף מתנהג בדרכים מסויימות, אין מקום להאשים אותי אם אני מתנהג בצורה דומה, באשר אינני אלא קוף. תפיסה זו אינה שונה בהרבה מהאופן בו ראתה הנצרות תמיד את האדם, כקרוץ חומר וכחוטא במהות, כחוטא על פי הגדרה. אלא שהחידוש הגדול, שגרר כפירה בנצרות, היה ביטולו של המתח האשמתי: נכון שאני קוף, אומר איש האבולוציה, אך אין רע בכך! זו האמת הביולוגית הפשוטה ממנה משתמע שאין נשמה ואין גיהנום. אפשר לנשום לרווחה.

על פי אנשי האבולוציה, מאחר והאדם הוא קרוץ חומר וצאצאם של בעלי חיים, אין כל מתח בין התנהגות בלתי-מוסרית או ייצרית לבין מהותו.

כל פקולטה אקדמית הפועלת במסגרת התרבותית של תרבות המערב, נשענת על מהפכה אמונית זו של הוצאת הקפיץ העמוק של הנצרות וניתוקו. לא עוד נשמות אבודות וארורות המחכות לגאולתן בחסד, אלא פשוט “יונקים” שקיומם המטריאלי הוא כל מהותם.

מעתה, כל האוריינטציה המדעית רואה את האדם במונחים מטריאלים ובהקשר החייתי שלו. הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה, הביולוגיה, הזואולוגיה, הארכיאולוגיה ושאר הדיסציפלינות, מגדירים את האדם בראש וראשונה כ”יונק”. מאז דארווין זהו הסיווג המרכזי של האדם, הכולל את שאר התובנות. ועצם הסיווג מחולל נקודת מבט ייחודית  ביחס לשאלות היסוד של האדם. נקודת מבט שעיקרה, הנמכת ציפיות כלפי האדם. גם כאשר האדם מתנהג מוסרית, אנו לא מצפים שהוא יתמיד בזאת, באשר הוא רק יונק, כלומר בעל חיים בעל מאפיינים מורפולוגים מסויימים הממקמים אותו בקבוצת בעלי החיים, מערכת המיתרנים, מחלקת בעלי הגולגולת, תת מחלקת בעלי החוליות, תת-תת-מחלקה חולייתנים לסתניים, סדרת בעלי ארבע רגליים, תת-סדרה בעלי שפיר עוברים, תת-תת סדרה סינאפסידה, תת-תת-סדרה תראפסידה ולבסוף, סוף, סוף, מחלקת היונקים (שגם היא אגב מתחלקת לשלוש: בעלי הביב (ברווזנים), חיות הכיס ובעלי השליה, שגם אלו מתחלקים למספר קבוצות: אוכלי חרקים, פרימאטים (מוגדרים בויקיפדיה כיונקים מפותחים ובכללם הקופים והאדם עצמו), הטורפים, הלוויתנים, בעלי הפרסה והמכרסמים), לא נלאה אתכם בתת-מחלקות נוספות כמו סדרת בעלי החדק או סדרת הארנבאים, התמונה ברורה למדי, האדם אינו אלא יונק!

איור: יונק.[2]


[1]           לדיון על “הריגת העולם” בידי דקארט, ראה: שטייניץ, י. (1998). טיל לוגי מדעי לאלוהים וחזרה. זמורה ביתן, מוציאים לאור.

[2]               http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/1/10/Lion_waiting_in_Nambia.jpg

פולמוסי אבולוציה – אבולוציה ונצרות

האבולוציוניות היהודית שונה תכלית שינוי מהאבולוציוניות הנוצרית – זו רואה את מגמת הכל בהתעלות ובתיקון – האדם שותף לששת ימי בראשית ומתקן ומשכלל את עצמו ואת העולם – וזו רואה את מגמת הכל בכניעה בפני הקלקול המוחלט וחוסר האונים היסודי של הכל – החטא הקדמון שארר את כולם, היצר והשטן השולטים בעולם ומוציאים ממנו את המוסר, וכמובן המוות – ‘האמת’ האקזיסטנציאליסטית היסודית של תרבות המערב – שרק אהבתו המוחלטת, ההתפלשות בפצעיו תוך גוויעה על הצלב, היא היא המשחררת. התפישות הפרדיגמטיות הנבדלות הללו מחוללות ‘עובדות’ שונות בשטח – ומרגע שפרץ המדעניזם כמבנה הודאות – מצאה הנצרות את עצמה עוברת מוטציות בקצב מסחרר.

ההיסטוריזציה אף פתרה את הבעיה הפנימית החמורה ביותר של הנצרות, את בעיית האמון הנובעת מהחלפת ההתגלות המקורית על הר סיני בהתגלות של ישו. הפתרון ההיסטוריציסטי, הוא זה שאיפשר סוף סוף להוציא את היהודים מהתיאולוגיה הנוצרית. ההיסטוריציזם איפשר להמשיג את הנצרות כהתפתחות הסטורית מאוחרת ומשמע נעלית יותר מבחינה אבולוציונית מהיהדות, ובכך נפתרה באופן ‘טבעי’ ו’מדעי’ השאלה התיאולוגית האיומה: כיצד אפשר שהתגלות אלוהית תוחלף באחרת וברית אלוהית תתיישן ותוחלף ב”חדשה”. ההיסטוריציזם פתר בעיה תיאולוגית זו והתאים מאוד לרעיון הנוצרי שהברית הישנה רק בישרה ברמז על החדשה. אכן, הוגים נוצרים גרמנים רבים, אם לא כולם, עסוקים בקדחתנות בהתפתחותן ההיסטורית של הדתות ובהופעת הנצרות על גבן כפסגה.

כפי שהתודעה ההסטורית היהודית, ה”בינו שנות דור ודור”, משמשת ביהדות כאמצעי תיאולוגי להבלטת האופן בו אי מימוש הצו האלוהי המקורי מחולל ליקויים עמוקים במציאות האונתולוגית – כך משמשת התודעה ההסטורית הנוצרית כאמצעי להראות כיצד יכולה להתקיים אבולוציה מתמדת שמגמתה התעלות ובראשה הנצרות. ההסטוריה מאפשרת את החלפתה של  התגלות אחת באחרת כשלב אבולוציוני המותיר את הנצרות בראש הסולם וכל המאוחר הרי זה משובח. עם זאת, כפי שנראה בהמשך, הוגים נוצרים רבים דחו את ההיסטוריציזם על הסף, מפני שפתרון זה טומן בחובו סכנה לא פחות נוראה לנצרות: אם באבולוציה עסקינן, מי יערוב לנו שלא תהיה התפתחות גם מעבר לנצרות? ומאחר ואת זה באופן אקסיומטי אין הנצרות מוכנה לאפשר – בחרו תיאולוגים נוצרים רבים באידיאה של ייחודיות הופעתו של ישו כקרע ברצף ההסטורי, כנס, ואת בעיית ההתגלות ‘הקודמת’ על הר סיני, הם פותרים בשיטה הקלאסית באמצעות הגדרתה כפרה-דסטינציה. לפי הסבר זה, היתה למעשה רק התגלות אחת, זו של ישו, כאשר ההתגלות ‘הקודמת’ רק רמזה עליה ושמשה לה מבוא.

פולמוסי אבולוציה – דתות הכפירה – הינדואיזם מול בוזהיזם

וובר מתאר היטב את האופן בו כופר הבודהיזם בהינדואיזם.

הוא מציין שתי נקודות כפירה עיקריות:

האמונה שאין נשמה

האמונה שמעשים וסדרים חברתיים אינם אלא אשליה

הינודיאזם

בודהיזם

יש נשמה

אין נשמה

השפעה על העולם

השפעה על היחיד

העולם קיים ומוחשי

הכל הוא בתודעת היחיד, הכל הוא אשליה, כולל תודעת היחיד עצמה

שאיפת המאמין היא להתגלגל במעמד טוב יותר בעולם הזה

שאיפת המאמין היא להתאיין, להתנתק לחלוטין מכל רגש ומחשבה שאינם אלא אשליות.

הדרך הטובה היא קיום הפולחנים ושמירה על המעמד החברתי

הדרך הטובה  היא ההתנתקות וההתנזרות מהעולם הזה

ההתנזרות נועדה לצבור כוחות מגיים

ההתנזרות נועדה להתנתק מהסחות הדעת של העולם הזה

פולמוסי אבולוציה – הינדואיזם מול יהדות

ההינדואיזם קשיח מדי – משמר לנצח את הרבדים החברתיים המהווים את המרקם של החברה – יוצרים בתוך הרב-אדם עצמו דיפרנציאציה קשיחה ועמידה המשמרת את דמותו אך מונעת את התפתחותו. לכן הבודהיזם עמיד כל כך – כי יש בו כדי להעמיד רב-אדם על רגליו ולשמר את הדפוסים התרבותיים המהווים את אישיותו – אך הוא מוצלח מדי – התיאולוגיה שלו שלמה מדי – כפי שכותב וובר:

 

אם ההינדואיזם הוא התיאודיצאה המושלמת – הפסגה של אמונה אלים משוכללת המציבה את האדם מול המציאות על כל רבדיה, ומקבעת את האישיות הרב-אדמית בצורה קשיחה וברורה מעצם כינונו של מגנון “אחריות נדחית”, הרי היהדות היא התיקון המרתק שלו.

הינדואיזם

יהדות

ריבוי אלילים

אל אחד

קסטות קשיחות

אחדות העם, (שלוש קסטות בלבד (כהנים, לויים וישראל) אך אפשרות גיור מבחוץ לתוך האומה.

אחריות נדחית לדור הבא. המעשים השלמים יביאו למצב משופר בגלגול הבא.

אחריות אישיות מיידית – מודה ועוזב ירוחם – התשובה מניבה פירות כבר בעולם הזה.

העולם הבא הוא מצב זמני עד לגלגול הבא

העולם הבא – אינו אלא מצב זמני המאפשר לתודעה המשך התפתחות

אין סוף לגלגולים, ההסטוריה היא אינסופית – העולם “קדמון”

יש סוף ותכלית להתפתחות, יש אחרית הימים. העולם “נברא” ויש לו ראשית ואחרית.

האלים אינם אלא “קסטה” נוספת שהאדם יכול להשתייך אליה

האלוהים נשגב מכל בינה ונעלה מכל חי ולא יושג או ייתפס לעולם.

יש טקסים ברורים שהם “הטוב” וחריגה מהם מביאה לתוצאות חמורות.

יש מעשים ברורים שהם ה”טוב” חריגה מהם פוגעת ביחיד ובכלל – עלולה להביא גלות על העם ולפגוע בשפע הטוב שמעניק העולם

מכוונת אל העולם הזה וטובו

מכוונת אל העולם הזה וטובו

המאמין מייחל למעמד טוב יותר בעתיד

המאמין מייחל למעמד טוב יותר בהווה

ההתנזרות והסגפנות נועדו לצבור כוח מגי

ההתנזרות והסגפנות נועדו לכפר על חטאים – כסוג של קורבן

יש קורבנות

יש קורבנות

יש טקסים ופולחנים

יש טקסים ופולחנים

פולמוסי אבולוציה – דתות טבעיות ודתות כפירה

המודעות למגמה וכפירה במגמה. מה בין דתות “טבעיות” לבין דתות “כפירה”

דתות הרב-אדם

דתות הכפירה

מדגישות את התרבות, הלאום, הקסטה – ישות רב-אנושית כלשהי

מחזירות את הדגש אל היחיד

מאחדות את היחידים בפולחן משותף וטקס משותף – אישיות רב-אנושית

מנתקות את האדם מתרבותו – פועלות נגד הופעתו של הרב אדם

עוסקות בדיאלוג בין האדם לאלוהים

חוזרות אל התודעה האנושית הפרטית

פועלות על העולם – מוקירות את המעשים המדויקים והמודעים שהם הנדרשים כדי להבטיח את הקשר בין אדם לאלוהים.

מתנכרות לעולם – תודעתו של היחיד היא העיקר – למעשים אין משמעות.

מביאות לאחדות המאמינים

כופרות באחדות המאמינים

מחוברות למציאות של “העולם הזה” ומנסות להשפיע טובה חומרית על המאמינים ועל תרבותם המשותפת

מכוונות אל “העולם הבא” תוך הפניית עורף מכוונת אל העולם הזה: בוז לעשירים ולחומר – עזיבת המערכות החברתיות, כפי שישו אומר לתלמידיו שמי שרוצה ללכת אחריו יעזוב את אביו ואמו [המייצגים את התרבות המונחלת – את הדבק המאחד של הרב אדם] וילך אחריו – וכפי שהבודהיזם מחייב את כל ההולך בדרכו לנתק קודם כל את כל הקשרים המחברים אותו אל אישיות הרב-אדם.

היהדות מול דתות הכפירה:

יהדות

נצרות

אמונה באל נשגב שאין להגשימו

התגלמות האל בבשר אדם (בדומה להתגלויות ההינדואיסטיות של האלים בצורות שונות).

אמונה באל איממנטי המופיע בעולם מצד חיותו ונשמתו

אמונה באל שהאימננטיות שלו מתגלמת בצלם – אך העולם מסור בידי הסטרא אחרא ובידי השטן.

יהדות

בודהיזם

אמונה באל נשגב

אין אלים

אמנוה בנשמה

אין נשמה

אמונה במעשים משפיעים

כל המעשים כרוכים באשליה

פעולה על העולם האובייקטיבי

אין עולם אובייקטיבי – הכל הוא מסך אשליה

יש מעמד של כהונה

יש ברהמינים

יש אמונה שמעשי היחיד משפיעים על גורלו

יש אמונה שמעשי היחיד משפיעים על גורלו

הינדואיזם ועגל הזהב

בלבה של העבודה הזרה עומדת האשליה שניתן לייצג את האינסופי באופן גשמי.
גם כאשר המאמין סובר שהפסל והמסכה אינם אלא ייצוגים חיצוניים של אלוהות נעלה מהם – כפי שסוברים עובדי אלילים רבים – זוהי ליבה של העבודה הזרה – ההגשמה של מה שלא ניתן לתיאור במילים.

כאשר משה רבנו נעלם בהר, דורש העם תחליף מוחשי יותר (שמות לב): “…קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו… ויעשהו עגל מסכה ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים”.

הנקודה שעליה התעכבו החכמים היא שביקשו אלוהים בלשון רבים “אשר ילכו לפנינו”. ורש”י כתב: אלוהות הרבה איוו להם – וזה בדיוק ליבו של ההינדואיזם שהוא מפרק את האלהות לאלוהיות רבות.

האמונה הטהורה עושה בדיוק את ההיפך, ומתייחסת לאלוהים בלשון יחיד. אנו אומרים: ה’ הוא האלוהים – שניהם בגוף אחד – מאחר וכל הביטוי “אלוהים” – אינו בא אלא לציין את אינספור האופנים בהם מתגלה הקב”ה בעולם אנו אומרים את כל ההתגלויות הללו בלשון רבים אך בגוף יחיד – כפי שאמר אברהם ליצחק: “אלוהים יראה לו השה לעולה, בני”.

וזאת בניגוד לעובדי האלילים, המייחסים לכל התגלות והתגלות הוויה משל עצמה – ומכאן הפנתאונים רחבי הידיים שלהם – במיוחד ההינדואיסטי.