תעלומות אבולוציוניות – ראשית החיים: חוסר סבירות סטטיסטית

אחת החידות המרכזיות של המחקר האבולוציוני, היא חידת יצירת החיים.

כיצד בדיוק נוצרה אותה קפיצה מפתיעה בין חומר דומם לתא חי? בעלי אמונה פרוגרסיביים רבים מייחסים לאלוהים את אותה קפיצה ראשונית מדומם לחי, ממולקולות "סתם" למולקולות המשכפלות את סידורן באופן פעיל, מחומר שמונח לו שם ללא מחאות מיוחדות, לחומר שניכר בו "רצון" ונחישות לשמר את סידורו המולקולרי המיוחד. לדידם, מאותה נקודה של 'בריאה מיוחדת' ואילך אין לנו אלא גנים עוורים לכל אורך הדרך מהארכיאה הראשונה ועד לביולוגים אבולוציוניים מעונבים.

במקום שבעלי הנטיות התיאיסטיות דוחפים את אלוהים, משתמשים בעלי הנטיות האתאיסטיות במימד הזמן וההסתברות… פריי כותבת ביחס להסתברות הסטטיסטית של הופעת חיים: "ההשערות הראשונות לגבי 'הגן העירום' הניחו, כי פולימר כזה היה יכול להתקבל מצירוף מקרי של אבני הבניין כתוצאה מתהליכים כימיים אקראיים במרק הקדום, וכי פרק הזמן הארוך מאוד שעמד לרשות התהליך הפך לאפשריים גם אירועים שהסתברותם נמוכה ביותר. (כפי שנראה בהמשך, ההערכה כי מדובר בפרק זמן ארוך מאוד השתנתה לאחרונה). עד סוף שנות הארבעים, כאשר טיבו הכימי של החומר הגנטי עדיין לא היה ידוע, ניתן היה לדבוק בטענה זו. גם מאוחר יותר, במסגרת 'התקופה האופטימית', שהתאפיינה באמונה בכוחה של הכימיה הפרביוטית לחולל פלאים, היה מקום לגישת 'המקרה המוצלח'. אגב, גרסה עכשווית של תפיסה זו מופיעה בספריו של הביולוג ריצ'רד דוקינז (Dawkins), למשל, הגן האנוכי והשען העיוור. לדעתו של דוקינז, בעוד התהליך האבולוציוני נשלט לא על ידי המקרה אלא על ידי מנגנון הברירה הטבעית, היוצר את ההתאמה המופלאה בין היצורים החיים לסביבתם, הרי ראשיתו של התהליך הזה באירוע מקרי, שבו נוצר "רפליקטור", מולקולה המסוגלת לשכפל את עצמה. גם דוקינז מסתמך על פרק הזמן הארוך שבמהלכו התהוו החיים, ומסיק כי אין מדובר בנס אלא באירוע בעל הסתברות סופית ומתקבלת על הדעת….

"… מה היא ההסתברות להופעתו האקראית של רצף כזה? [של חומר גנטי]. גם אם נסתפק ב'גן' בעל אלף יחידות שהוא קצר ביותר על פי מונחינו היום, ונחשב את מספר הצירופים האפשריים של פולימר כזה בהנחה שבכל אחד מאלף המקומות בשרשרת יכול להתייצב אחד מבין ארבעת הבסיסים החנקניים האפשריים, נגיע למספר הבלתי נתפס של 4¹⁰⁰⁰ או 10⁶⁰². כלומר, ההסתברות ליצירתו המקרית של רצף אחד מסוים מבין כל הרצפים האפשריים עומדת על אחד חלקי מספר אסטרונומי זה והתרחשות של אירוע מקרי בעל הסתברות כזאת היא למעשה בגדר נס. לדבריו של אייגן, 'כל החומר שבעולם וכל הזמן שבעולם לא יספיקו כדי לנסות את הצירופים האלה, כך שהמערכת תוכל לסקור את כל האפשרויות כדי להגיע לאפשרות נכונה'… צירופים 'נכונים' לא היו לפיכך יכולים להיות תוצאה של 'זריקת קוביה', של התרחשות מקרית, אלא רק תוצאת פעולתו של עקרון ארגון מוגדר ביותר שצמצם, על פי קני מידה מסויימים, את מרחב האפשרויות הבלתי מוגבל כמעט".[1]

אין ספק ש"המגמה" היא המחוללת את הופעת המורכבויות, והיא המחוללת את הופעתם של החיים עצמם מתוך הדומם. ברור שהדומם עצמו מכיל כבר את כל היסודות והמרכיבים שיהיו מרכזיים אצל בעלי החיים. יכולותו של הפחמן ליצור קשרים כימיים איתנים, היתה קיימת הרבה לפני הופעת החיים, והיא ממשיכות לככב באופן מרכזי בחיים. המרכיב הרצוני, השאיפה הקבועה של החיים עלי אדמות להתמיד בתצורתם המורכבת הייחודית, היא הנקודה הקריטית, והתעלומה כאן סובבת את מבני הביניים שיכולים היו ליצור מצב של התמדה כזאת בחומר הדומם, ובסופו של דבר להוליד רצון זה לשמר מורכבות.

"לכאורה", כותבת פריי,

ניתן להפריד בין שתי הנחות: ניתן לדבוק בתיזת הרצף, כלומר להניח כי החיים התהוו בתהליכים חומריים בעלי הסתברות גבוהה, ועם זאת לטעון כי מוצא החיים היה כרוך באירוע ייחודי בעל הסתברות נמוכה ביותר. ואכן במשך תקופה ארוכה (בעיקר לפני שהובהר כי 'חלון הזמן' שבמהלכו התהוו החיים היה ככל הנראה קצר מאוד במונחים גיאולוגיים[2]) טענו חוקרים רבים כי 'האירוע הראשון' שפתח את התהליך היה 'מקרה מוצלח' שהסתברותו נמוכה מאוד, וכי רק פרקי הזמן הארוכים לאין שיעור, שעמדו לרשות התהליך הפכו את הבלתי מסתבר לאפשרי… הבהרנו מדוע טענת 'המקרה המוצלח' אינה קבילה מבחינה אמפירית…[מאחר והיא מצריכה מליוני מליארדי שנה ולא רק 15 מליארדי שנות קיום העולם בפועל] גישת המקרה המוצלח אינה עולה בקנה אחד עם הנחת הרצף… ולא ניתן להפריד בין הנחת הרצף לבין הנחת ההסתברות הגבוהה.[3]

על סמך הידוע על הסינתוז של אבני הבניין הדרושות ועל הפולימרים הקצרים הראשוניים, ברור, כי למונחים דוגמת 'האירוע הראשון' או 'השלב הראשון' אין כלל מקום בהתהוות החיים. על פי כל תסריט שהוא, ההתחלה עצמה, למשל הסינתזה של הסוכרים 'הנכונים' והבסיסים שהיו נחוצים לבניית הנוקלאוטידים, כבר היתה כרוכה בסדרה ארוכה של 'אירועים' והצלחתו של כל אירוע היתה תלויה בהצלחת השלבים שקדמו לו. שלא כבתהליכי האבולוציה הביולוגית, אשר הובילו להתפתחותם של איברים מורכבים במיוחד, כגון העין או הכנף, או של דרכי התנהגות מסובכות, הרי שבשלבי התהוותן של המערכות החיות עדיין לא היתה קיימת כל מערכת של זכרון,[4] וטרם הופיעו מנגנונים שישמרו הצלחות חלקיות קודמות". [5]

ככל שהידע הולך ומצטבר לא ניתן יותר לשלוף עוד שפנים וירטואלים מתוך כובעים ספקולטיביים. יש גבולות ברורים לחומר ולזמן. גילו הקוסמולוגי של היקום, הקובע את הראשית, גם מלמד אותנו על התפתחותה של האחרית.

"כדי להציע הסבר מדעי להתהוות החיים במסגרת ריאליסטית של הזמן ושל החומר שעמדו לרשות התהליכים", כותבת פריי,

ואפילו 'נכניס לחישוב' את היקום החומרי כולו, אי אפשר שלא להניח כי הסתברותם של מרבית השלבים היתה גבוהה ביותר. למעשה, אם ניקח בחשבון את מספרם הגבוה של השלבים הדרושים, היתה ההסתברות של רובם צריכה להיות קרובה לאחת. כלומר היה עליהם להיות בלתי נמנעים בהינתן התנאים המתאימים. אחרת, הסתברותה של הסדרה כולה לא היתה שונה מעשית מאפס. למדנו כבר, כי לצורך הסינתזה המקרית של פולימר פעיל מסוים, בין אם הוא האנזים הקטן ביותר או הגן הקצר ביותר הידועים לנו, 'לא היה מספיק זמן ולא היה מספיק עולם' כדברי קיירנס-סמית, אייגן, דה דוב ואחרים. כל המבקש להסביר את התהוות החיים על בסיס 'אירוע ראשוני מקרי' מסתמך למעשה על מעשי ניסים וכך מערער על הנחת הרצף, כלומר על טענותיה האבולוציוניות-מטריאליסטיות של הנחה זו. משום כך לא ניתן להפריד בין הנחת הרצף לבין הנחת ההסתברות הגבוהה: תיאוריה מדעית המבקשת להסביר את המעבר בין חומר דומם למערכת חיה ללא התערבותו של גורם על-טבעי, בהתחשב במגבלות הזמן והחומר, בעולם שבו מתקיימת הכימיה המוכרת לנו והמערכות החיות בנויות מן המרכיבים הכימיים שאנו מכירים, חייבת להסתמך על הנחת ההסתברות הגבוהה. [6]

אכן, המדע הולך וחושף את חוסר הקבילות המוחלט של התפיסה הדיכוטומית הקורעת את העולם בין חומר אפל למעשי ניסים מפוקפקים:

"חשוב לציין", כותבת פריי,

כי מסקנה זו [של הצורך להסתמך על הסתברות גבוהה] היא המניעה, במובלע או במפורש, רבים מהחוקרים שהציעו תסריטים שונים למוצא החיים. דה דוב קושר במפורש בינה לבין התסריט שלו: חוסר ההסתברות הפנטסטי הכרוך בהופעתו האקראית של עולם ה-RNA, הוא שדחף אותו לניסוח תסריט אולטרנטיבי. תסריט זה נשען כאמור על תהליכים בעלי הסתברות גבוהה ביותר, שהיו יכולים להביא להתפתחותו של מטבוליזם ראשוני ובהמשך, גם להתפתחותו של עולם ה-RNA. נזכיר כי גם החלטתו של קיירנס-סמית' לאמץ את הכימיה האי-אורגנית, הכימיה המינירלית, כבסיס להתהווות החיים, נבעה מאותם שיקולים. בעיני קירנס-סמית', הסיתנזה הספונטנית האקראית של כמה מאבני הבניין האורגניות, בעיקר של הנוקליאוטידים היא תהליך רב שלבי ובלתי מסתבר במידה הגובלת במעשה ניסים, ולכן הוא אינו יכול לקבל אותה כהסבר מתקבל על הדעת. [7]

פעילות הדומם בגוף החי, החד-תאי והרב תאי, היא בעלת מורכבות עצומה. אמנם, הדומם אינו אלא האטומים של מימן, חמצן, פחמן וחנקן המרכיבים את רוב בנינו של הגוף החי, אולם אין שום דבר דומם בפעילות הקדחתנית של חילופי החומרים בגוף, והגלגולים והתמורות האינסופיות של חומר לחומר, כשכל שלב מתווך על ידי חומרים אחרים, שכולם מתנהגים בצורה מופתית על פי "ספר החיים" של כל אורגניזם, התורה הגנטית המורה לו כיצד להיות ומה להיות. עולם הדומם אינו קטגוריה נפרדת אלא שותף מלא בחיים הצמחניים והביולוגיים עלי אדמות. הביוספירה כולה היא הרכבות רבות-גוונים של הדומם-כביכול העסוק בפעילות קדחתנית של חיים. המדע יודע לתאר את כל הפעילות הזאת אך לא להסביר את מניעיה. לא להסביר את הרצון, את השאיפה, את המוטיבציה לכל הפעילות הזאת. הוא לוקח אותה כנתונה. ובהעדר מתסכל של הסבר, הוא טוען שאין הסבר. המכונה פועלת כי היא פועלת, נקודה.

כאשר אדם עומד ומתפלל, הוגה, חושב, אוהב, יוצר, המרכב שעליו מתבצעת כל הפעילות הזאת הן המולקולות הללו המרכיבות אותו. מה יכול להסביר את היתירות המופלאה של הכל, כאשר רק אחוזים בודדים מסך כל ה-DNA מקדדים חלבונים בפועל, והכל עשוי שכבות על שכבות, מ-DNA לmRNA ל-tRNA לחומצות אמינו המתחברות זו לזו בשרשראות חלבון ארוכות להדהים שכל אחת מהן מסוגלת לעשות משהו אחר, למה זה ואיך זה? כיצד הולך החומר ומתרכב בצורות של החיים?

הגוף עצמו אינו איזה גלם, אלא תוצר אבולוציוני מורכב ומופלא ביותר, דינמי ופעיל. מלא רזים וחוכמה. ככל שהמחקר מתקדם, כך הולכת ומתערערת אפשרות הקיום של שני הקצוות של הדואליזם, כפי שכותבת פריי:

גישה מוטעית זו, לפיה שתי האופציות להסבר התהוות החיים הן: מקרה או תכלית, עומדת למרבה ההפתעה גם בבסיס השקפתם של כמה ביולוגים בכירים ביותר. שלא כבריאתנים, תומכים אנשי מדע אלה כמובן באופציית המקרה. הנציג המובהק ביותר של עמדה זו היה הביולוג הצרפתי הנודע, חתן פרס נובל, ז'אק מונו (Monod), אשר בספרו המקרה והכורח שפורסם בשנת 1970, דחה כל השקפת עולם או אידיאולוגיה הרואות תהליכים הסטוריים כתהליכים תכליתיים המובילים לקדמה ולהופעתו של האדם, 'נזר הבריאה'… בנסיון להציב אלטרנטיבה לכל גישה תכליתית, מתאר מונו את התהוות החיים כפרי של מקרה מוצלח במשחק גורל ענקי. על רקע זה, ולאחר שהישגי הביולוגיה המולקולרית הבהירו ביתר שאת את מורכבותו של הארגון הביולוגי ואת התלות ההדדית בין חלבונים לחומצות גרעין, נתפס מונו לעמדה של ייאוש… אנו כאן מכיוון ש'מספרנו עלה בגורל' במשחק המזל הענקי של האבולוציה… בדומה לבריאתנים אין מונו מכיר בקיומם של מנגנוני ארגון עצמי חומרי, השונים תכלית שינוי ממפגש מקרי בין מולקולות, מנגנונים העומדים בבסיס התיאוריות השונות שהצגנו כאן… הבריאתנים עושים שימוש בטיעון ההסתברות כדי לפסול חקירה מדעית בנושא מוצא החיים. בנוסף לכך, תוך שהם מציגים את עצמם כאנשי מדע מתוסכלים, כדי להסוות את עמדתם הדואליסטית, הם מונים אחד לאחד את כל הקשיים העומדים בדרכו של המחקר המדעי בנושא, הקושי בסינתזה של תרכובות אורגניות, קיצור 'חלון הזמן', בעיית הביצה והתרנגולת, וטוענים כי פתרון מדעי קונבנציונלי אינו אפשרי. מה שנדרש, לדעתם, הוא מדע מסוג אחר, הנשען על מתכנן ובורא עליון. השאלה אם החיים נבראו על ידי אלוהים או התהוו הודות לתהליכים חומריים הכפופים לחוקים פיזיקליים, הוכרעה על ידי מרבית אנשי המדע לפני זמן רב כחלק מהשקפת העולם האבולוציונית… הטענה כי עקב קשיים במודלים שונים, ואפילו קשיים חמורים מן הראוי לנטוש את השקפת העולם האבולוציונית ולאמץ את הגישה הדתית-דואליסטית מבטאת בלבול פילוסופי, תמים או מכוון, ולא רוח ביקורתית. [8]

הדיכוטומיה בין בריאה אלוהית לתהליכים פיזיקליים אינה קיימת כלל במבט העברי, מאחר והבריאה  האלוהית מופיעה באמצעות החוקים הפיזיקליים, ולכן כל חקירה מדעית רק מרחיבה את הבנתנו ביחס לבריאה האלוהית. הבנת המגמה מובילה לגישה אמונית שאין בה דואליזם אלא אחדות, ותפיסה זו עומדת למבחנה של המציאות. ככל שהמדע מערער את התפיסות הדואליסטיות, כך הוא הולך הוא ומאשש את קיומה של האחדות.

ככל שנמשיך את המחקר המדעי כך נוכל להעמיק ולהרחיב את הבנתנו ביחס לפרטי הופעת המגמה המסבירה את המציאות הקוסמולוגית והביולוגית כאחד. אין כל סיבה להתחיל את רצף האבולוציה מהחיים, אלא יש להתחילו דווקא באינסוף המתכנס לנקודה אחת של חומריות אינסופית דחוסה שהיא המפץ הגדול והיא השמים והארץ המופיעים כתוהו ובוהו, וככל שחולפות שנות היקום, כך הולך ומתנוצץ האינסופי בסופי, באינסוף המדרגות של החומר המתעלה…

המושג " חֵי עולמים", אינו אלא לשון נרדפת לאלוהות עצמה. הוא נגזר מהברכה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא נפשות רבות וחסרונן על כך מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי, ברוך חֵי העולמים".

ומתוך כינוי זה של " חֵי עולמים": החיות האיממנטית המכוננת לעולמים את העולמים כולם, מסתמנת אף הגדרה מהותית ביחס לאלוהות, הגדרה במה שאין המחשבה תופסת כלל.

כותב הרב:

לעומת האמת העליונה האלהית, אין הבדל בין האמונה המצויירת להכפירה. שתיהן אינן נותנות את האמת, כי כל מה שהאדם משיג באופן חיובי הכל הוא שלול מאמיתת האלהות. אלא שהאמונה מתקרבת לגבי דידן אל האמת, והכפירה אל השקר, וממילא נמשך הטוב והרע מאלה ההפכים, צדיקים ילכו בם ופושעים ייכשלו בם. והעולם כולו עם כל ערכיו החמריים והרוחניים, הכל הוא לערכנו, ולגבי ערכנו האמת מתגלה באמונה, והיא מקור הטוב, והשקר בהכפירה, והיא מקור הרע. אבל לגבי אור אין סוף הכל שווה, גם הכפירה היא התגלות כח חיים, שאור החיים היסודי מתלבש בתוכה, ומשום כך מקבלים ממנה גיבורים רוחניים ניצוצות טובים מאד, ומהפכים מרירו למתיקו.

האלוהים, שאמיתתו שוללת את כל מה שאדם משיג באופן חיובי, הולך ומתגלה באמצעות החיות העולמית, באשר הוא האל המחולל את הפלא הגנטי דרך ההעלם, דרך שכפולים אקראיים לאינספור, מוטציות בלתי צפויות, הזורע האינסופי של החיים, המחולל את הפלא של בשר ורוח, של חיים עולמיים אורגנים מתנשאים ומתפתחים. ומסילה שאינה סרה ממסילתה.[9]

מתוך הגדרה עמוקה זו של האלוהים כ"חי עולמים" ניתן לעמוד לעומק על כפירתו של דוקינז בדימויו הקלאסי של הכומר פיילי, שדימה את אלוהים לשען ואת העולם לשעון: פיצול קרטזיאני קלאסי בין סובייקט לאובייקט.

כפור כפירתו של דוקינז, שקרא לספרו "השען העיוור", קרוב יותר למה שכותב הרב באורות האמונה:

יש כפירה, שהיא כהודאה, והודאה שהיא ככפירה. כיצד. מודה אדם שהתורה היא מן השמים, אבל אותם השמים מצטיירים אצלו בצורות כ"כ משונות עד שלא נשאר בה מן האמונה האמיתית מאומה.וכפירה שהיא כהודאה כיצד. כופר אדם בתורה מן השמים, אבל כפירתו מיוסדת רק על אותה הקליטה שקלט מן הציור של צורת השמים אשר במוחות המלאים מחשבות הבל ותהו, והוא אומר התורה יש לה מקור יותר נעלה מזה. ומתחיל למצא יסודה מגדולת רוח האדם מעומק המוסר ורום החכמה שלו, אע"פ שעדיין לא הגיע בזה למרכז האמת, מכל מקום, כפירה זו כהודאה היא חשובה, והיא הולכת ומתקרבת להודאת אמונת אומן. ודור תהפוכות כזה, הוא נדרש גם כן למעליותא. ותורה מן השמים משל הוא על כל כללי ופרטי האמונות. ביחש של מאמר המבטאי שלהן, אל תמציתם הפנימי, שהוא העיקר המבוקש באמונה.[10]

מתוך שנקעה נפשו במודל "הרוח שבמכונה", גוזר דוקינז את הרוח ומשאיר את המכונה על עומדה, ואינו מבחין באלוהיותה של המכונה עצמה, התפתחותה הנשגבת ללא לאות…

לא ניתן כלל להפריד בין הצד הביולוגי של האדם לצידו הנשמתי, באשר הכל הוא אחד. ההפרדות המלאכותיות בין גוף לנפש, בין מכונה לנשמה, חסרות ממשות בדיוק כמו מסקנתו המוזרה של דקרט שקיומו מותנה במחשבתו.