המהר"ל מפראג – ספר דרך חיים – הקדמת המחבר
כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר (משלי ו'). האדם אשר ברא השם יתברך על האדמה סוכתו ענן וערפל, עד שהוא יושב בחושך ולא אור הוא הגוף העכור והחושך אשר מכסה עליו, עד כי נלאה למצוא הפתח הפונה קדמה שיהיה דרכו נוכח ה'. ואף אם זוהר השכל ונצוץ שלו לו לעינים להורות לו הדרך אשר ילך בו, אין הדבר הזה רק מה שראוי לאדם לעשות מצד שהוא אדם שנתן לו הש"י השכל אשר הוא נר מאיר, ובהלו נר השכל על ראשו ידע מה שיעשה מצד שהוא אדם לא במה שבחר הש"י בו, כמו שהם ישראל שבחר הש"י בהם מכל העמים ודבר זה הוא למעלה מן השכל האנושי.
הביאור על פי האבולוציה
גוויית היונק, כל המערכות הביולוגיות שהן התשתית של האדם, הן עכורות ומחשיכות את הדרך בפני נשמתו המאירה של הרב-אדם. נטיות גנטיות, צרכים גופניים, תאוות, התמכרויות, יצרים, רגשות סוערים – מסתערים על היחיד מכל עבר ומאיימים להטביעו תחת מורשתו הביולוגית.
אותה רוח ממללת, אותה יכולת אנושית מובהקת היוצרת את הקישור בין אדם לאדם – המאפשרת שיתוף פעולה, הבנה, אמפתיה ואיחוד הכוחות – מתערערת מול הסתערות רבדי המורשת הביולוגית. עד כי נלאה למצוא הפתח הפונה קדמה שיהיה דרכו נוכח ה'. הפתח נוכח ה', הוא ההתעלות אל מעבר לרובד הביולוגי אל המגמה הפנימית של האבולוציה עצמה, אל האידיאל האינסופי הקורא לאדם לעלות את המדרגה האבולוציונית הנוספת של שלמות הרב-אדם: יחידה תרבותית מוסרית ומעולה המרוממת את כל יחידיה.
אמנם, כחלק התשתית הביולוגית הזו ניחן האדם בשכל, בהבנות ותובנות המאפשרות לו להבחין בשלמות ולשאוף אל התיקון העצמי. אך שכל זה אינו אלא התמצית והפסגה של המהלך האבולוציוני המסתכם באדם. האינטליגנציה של השימפנזות, במיוחד מזן בונובו נודעה לתהילה, ואפילו לימדו אותן לדבר בשפת אלמים והן מסוגלות להביע את מחשבותיהן הפנימיות – אך זהו רק מצד האורגניזם המפותח – האורגניזם שהוא פיסגת התפתחות החיים עלי אדמות עד כה, שהוא הפיסגה של התפתחותם של היצורים הרב-תאיים, שהחלו דרכם לפני כשש מאות מליון שנה, וגולת הכותרת שלם היא הופעת האדם – האדם שהוא אבן הבנין של הישות האבולוציונית הבאה: הרב אדם.
לכן, כותב המהר"ל: ואף אם זוהר השכל ונצוץ שלו לו לעינים להורות לו הדרך אשר ילך בו, אין הדבר הזה רק מה שראוי לאדם לעשות מצד שהוא אדם שנתן לו השם יתברך השכל אשר הוא נר מאיר, ובהלו נר השכל על ראשו ידע מה שיעשה מצד שהוא אדם לא במה שבחר השם יתברך בו
האדם באשר הוא אדם פועל כאורגניזם משוכלל בעולם, ושכלו מנחה אותו מצד שהוא אדם. שכל זה נמשל ל"נר", אור קטן ובודד הזורה מעט אור על סביבותיו – אך אין בו כדי לעמוד על שורש המגמה – אין בו כדי להבין את תביעת האבולוציה מהיחיד לחבור אל הרב-אדם – אין בו כדי להראות לו מה שבחר השם יתברך בו. לשם כך, צריך תורה – לשם כך צריך את המערך השלם שהוא נעלה מהשכל האנושי, והוא האמצעי להעמדת הרב-אדם על רגליו. הרב-אדם ששמו ישראל – שהוא עולה מתוך העמים כמי שמכיר את בוראו, כמי שמכיר את המגמה, ומבין את ייעודו כשלמות אחת, כישות נבדלת מכל העמים, שכל מגמתה היא היות גוי קדוש, עשות צדקה ומשפט. ורק התורה יכולה להנחות את היחיד האנושי אל המעשים והמחשבות מצד מה שבוחר הקדוש ברוך הוא, מצד המגמה האלוהית המתגלה במודע לעם ישראל ומורה לו מה יעשה מצד מה הרב-אדם: כמו שהם ישראל שבחר השם יתברך בהם מכל העמים ודבר זה הוא למעלה מן השכל האנושי.
ולכך אל דבר זה שילך אחר בוראו ולהיות דבק עם הש"י וכדכתיב (דברים י"ג) אחרי ה' תלכו ואותו תעבודו ובו תדבקו, אין כח במאור הזה שהוא השכל להאיר דרכו אשר עליו מה שיש לו ללכת אחר בוראו. ואיך אפשר דבר זה שיהיה המאור הזה הוא השכל הבוחר הדברים הראוים אל האדם במה שהוא אדם, רק הדבר הזה הם מעשים הרצוים אל הש"י ומה שמרחיק האדם מן הש"י אשר בחר בו, עד שבזה יוכל האדם להגיע אל הצלחתו האחרונה ולהיותו דבק בו ית', ודבר זה הוא למעלה מן השכל. לכך המאור אשר הוא להגיה חושך האדם אשר יושב בו הוא התורה והמצוה, וזהו דכתיב כי נר מצוה ותורה אור, ר"ל כי הם בלבד המאירים לאדם בחשך עד שהלילה כיום יאיר. ופירוש נר מצוה ותורה אור, ר"ל כי המצוה דומה לנר אשר האור שלו אינו אור גמור בלא גוף, רק האור נתלה בגוף הוא הפתילה והשמן וכלי המקבלים האור הזה, ואינו אור מופשט מן הגוף שיהיה אור בהיר רק עומד ונתלה בדבר שהוא גוף ובשביל כך אינו אור בהיר, וכך המצוה היא המעשה אשר יעשה האדם על ידי כלי הגוף, ובמעשה אשר יעשה האדם בעל גוף דבק בו האור האלהי מה שמעשה הזה מעשה שכלי אלהי מצות בוראו ורצונו של הש"י לכך המצוה נקראת נר. אבל התורה נקראת אור כי האור אינו תולה בדבר אבל הוא מופשט מן הגוף לגמרי, ולפיכך התורה דומה לאור בהיר.
