מאז ומתמיד, היתה עבורי האבולוציה עיקר האמונה.
הפלא הגדול של התרוממות מתוך המרק הבראשיתי, מתוך המפץ הגדול, מתוך אינספור יצורים זעירים, פרוקריאוטים ואוקריאוטים, אינספור צורות בעלות אינספור זרועות, מיחושים, יונקות ומשושים, אל יצורים מעופפים, זוחלים ויונקים, יצורים פרוותיים ומתוקים, עצבניים וארוכי ניבים – כל השפע האינסופי של החיים על פני כדור הארץ – הפלא הזה היה עבורי התגלות האלוהי – עדות מפעימה לדינמיות של כל הדברים, לתקווה הנוראה שמה שהיה אינו מה שיהיה, כי מה שיהיה הוא חדש ונפלא ומשוכלל יותר ממה שהיה – כי העבר מקופל בתוך ההווה וצופן בתוכו את העתיד. התא היחיד, מקופל בתוך הגוף הרב-תאי מנוסס רעמה ושואג את רעבונו יחד עם אחיו התאים. השלמות הולכת ומשתכללת, מופיע צורות על גבי צורות, פרחים על גבי פרחים – ועל כל זה ניצב האדם, והנה הוא בעל כושר שלמות מודעת, בעל יכולת אמיתית לעלות בעצמו מדרגות של התפתחות. להיטיב את עצמו, להתפתח, לעלות ולהתעלות.
לפני כעשרים וחמש שנה, נפגשתי עם האמירה הבאה של הראי”ה קוק:
” …דווקא ההתפתחות ההולכת בקישור כל כך נמרץ, ממטה למעלה, מיצור שפל לעליון, ואינה סרה ממסילתה, היא המורה אותנו על ההבטה מרחוק, עד אין תכלית, ועל תכלית נועדה לכל ההויה… מאחר שהכל הולך למגמה הרי עין צופיה על כל, ומאחר שהכל מתעלה, ויש בשכלולו של האדם את עצמו ואת עולמו גם כן כדי להעלות מדרגות, הרי הוא עושה בזה ממש את רצון קונו…”. (הראי”ה קוק, “ההתפתחות המתעלה”, אורות הקודש חלק ב’).
פעולתו של האדם אינה אלא המשך שכלול העולמות שהתחיל במפץ הגדול והמשיך מעלה מעלה ביצור שפל לעליון – וכאשר האדם עולה מדרגות, הרי הוא ממשיך בכוחו וברצונו את מגמת האבולוציה – ומאחר והאבולוציה היא ההשתקפות הברורה של רצון ה’ – הרצון להתעלות העולם – הרי שהאדם עושה בזה את רצון קונו.
התורה היא המחליפה הגדולה של הברירה הטבעית. לא עוד כוחות של דין המפתחים את העולם באמצעות לחץ בלתי פוסק של איומי חיים – אלא תורה גדולה ורחבה המרוממת את האדם ממורשתו הביולוגית אל ייעודו האלוהי.
