האבולוציוניות היהודית שונה תכלית שינוי מהאבולוציוניות הנוצרית – זו רואה את מגמת הכל בהתעלות ובתיקון – האדם שותף לששת ימי בראשית ומתקן ומשכלל את עצמו ואת העולם – וזו רואה את מגמת הכל בכניעה בפני הקלקול המוחלט וחוסר האונים היסודי של הכל – החטא הקדמון שארר את כולם, היצר והשטן השולטים בעולם ומוציאים ממנו את המוסר, וכמובן המוות – 'האמת' האקזיסטנציאליסטית היסודית של תרבות המערב – שרק אהבתו המוחלטת, ההתפלשות בפצעיו תוך גוויעה על הצלב, היא היא המשחררת. התפישות הפרדיגמטיות הנבדלות הללו מחוללות 'עובדות' שונות בשטח – ומרגע שפרץ המדעניזם כמבנה הודאות – מצאה הנצרות את עצמה עוברת מוטציות בקצב מסחרר.
ההיסטוריזציה אף פתרה את הבעיה הפנימית החמורה ביותר של הנצרות, את בעיית האמון הנובעת מהחלפת ההתגלות המקורית על הר סיני בהתגלות של ישו. הפתרון ההיסטוריציסטי, הוא זה שאיפשר סוף סוף להוציא את היהודים מהתיאולוגיה הנוצרית. ההיסטוריציזם איפשר להמשיג את הנצרות כהתפתחות הסטורית מאוחרת ומשמע נעלית יותר מבחינה אבולוציונית מהיהדות, ובכך נפתרה באופן 'טבעי' ו'מדעי' השאלה התיאולוגית האיומה: כיצד אפשר שהתגלות אלוהית תוחלף באחרת וברית אלוהית תתיישן ותוחלף ב"חדשה". ההיסטוריציזם פתר בעיה תיאולוגית זו והתאים מאוד לרעיון הנוצרי שהברית הישנה רק בישרה ברמז על החדשה. אכן, הוגים נוצרים גרמנים רבים, אם לא כולם, עסוקים בקדחתנות בהתפתחותן ההיסטורית של הדתות ובהופעת הנצרות על גבן כפסגה.
כפי שהתודעה ההסטורית היהודית, ה"בינו שנות דור ודור", משמשת ביהדות כאמצעי תיאולוגי להבלטת האופן בו אי מימוש הצו האלוהי המקורי מחולל ליקויים עמוקים במציאות האונתולוגית – כך משמשת התודעה ההסטורית הנוצרית כאמצעי להראות כיצד יכולה להתקיים אבולוציה מתמדת שמגמתה התעלות ובראשה הנצרות. ההסטוריה מאפשרת את החלפתה של התגלות אחת באחרת כשלב אבולוציוני המותיר את הנצרות בראש הסולם וכל המאוחר הרי זה משובח. עם זאת, כפי שנראה בהמשך, הוגים נוצרים רבים דחו את ההיסטוריציזם על הסף, מפני שפתרון זה טומן בחובו סכנה לא פחות נוראה לנצרות: אם באבולוציה עסקינן, מי יערוב לנו שלא תהיה התפתחות גם מעבר לנצרות? ומאחר ואת זה באופן אקסיומטי אין הנצרות מוכנה לאפשר – בחרו תיאולוגים נוצרים רבים באידיאה של ייחודיות הופעתו של ישו כקרע ברצף ההסטורי, כנס, ואת בעיית ההתגלות 'הקודמת' על הר סיני, הם פותרים בשיטה הקלאסית באמצעות הגדרתה כפרה-דסטינציה. לפי הסבר זה, היתה למעשה רק התגלות אחת, זו של ישו, כאשר ההתגלות 'הקודמת' רק רמזה עליה ושמשה לה מבוא.
