חופה הפראי של בת גלים

ארבע שנים אנחנו הולכים לחוף בת גלים בחורף.
מים שקופים וקרירים. שמש מרצדת ודגיגים ירקרקים עם עיניים גדולות חולפים על פניך במהירות הבזק.
עכשיו התחדשנו.
הליכות במים. קנינו נעלי גומי והתחלנו לרוץ ולדאות ולשחות ליד החוף.

כך, הבוקר, במשקפת שקופה, שנורקל קדמי וזוג נעלי הליכת מים, נכנסנו ללגונה שלנו, שוחים והולכים בשקיפות הנהדרת. בתוך זמן קצר התחלתי להבחין בענניות קלות במים – משהו שנראה כמו שקית פלסטיק קטנה, עם עכירות שהיתה רק מעט פחותה מזו של המים. נגעתי באצבע. אופסס. ג’ילה. מדוזה???
אבל לא, זה לא נראה כמו מדוזה. זה לא צורב. זה מעויין. וזה צף לו פה ושם וכאן בין הדגים. מה זה?
ובכן, בדיעבד מתברר שאלו הן “מסרקניות ליידי” – חיות מקפא שאינן צורבות ואינן מזיקות לאדם.
הנה, כל כך פשוט. נכנסים לאוטו, נוסעים דרך הנוף האורבני של הדר-עיר עד לחוף בת גלים, נועלים בוטיז, נכנסים למים – והנה, אתה מוצא את עצמך שוחה בין חיות מקפא הנחשבות לאחד המינים הפולשים המזיקים ביותר בעולם משום שהן אוכלות את כל הביצים של מינים אחרים הצפים במים.

והרי רק בשבוע שעבר יצא לי לתרגם סקר סביבה ימית של חברת נפט גדולה וסוף סוף נתתי שם לדגים המפוספסים הרגועים הללו שמרחפים להם בתכלת כמעט ללא נוע ואז לפתע צוללים לקרקעית ומרביצים שפשוף על החול – והשמש מתנוצץ בברק של כסף מצידם.
מרמירים קוראים להם.

ובעונה זו מרצדות להן גם להקות האנשובי הירקרקות, המהירות. חומה סובבת של עיניים.

האור הבהיר של שמש החורף חודר מבעד למימשק בין האוויר למים ומאיר את ההיכל הכחלחל הזה שבו מרצדות להן להקות אנושבי, מרחפות להן מסרקניות אציליות ושטים להם מרמירים נוגים, ובתוך כל זה, אנחנו מתרוצצים לנו בנעליים החדשות שלנו, חצי שוחים, חצי רצים, חצי מרחפים, חצי שוחים לנו עם השנורקל הקדמי שלנו, ולפתע, שם, על קרקעית הים, אנו רואים מין עזובה עירונית כזאת, כוסות חד פעמיות, חתיכות עצים וקרעי נייר טואלט, מתנועעים קלות על גבי הקרקעית, ושם, בתוך העזובה הפתאומית הזאת, גם כתם חום מתפשט. מה זה? אני שואל את עצמי. כתם נפט. זיהום. בדיוק סיימתי לתרגם איזה מסמך על מקטעי הנפט, הנפטא והבנזין – אז לך תדע. אחנו בעיר, לא? בת-גלים, צמודים לבסיס, מטר מרמב”ם, מטר מכיכר מאירהוף, שלא יהיה זיהום?
אני מתקרב אל הכתם ומשהו מתפתל שם בפנים, איזו התרחשות. תנועה מפרכסת לבנונית, ודגים מתקרבים ובורחים, מתקרבים ובורחים.
אני מתקרב עוד, מתנשף בתוך השנורקל, צף ממעל. משהו לבנוני, מן חוטים לבנוניים, והכל בתוך זיהום חום, ודגים נושכים שם איזה גוש. מה זה הדבר הזה. לא מצליח לגלות, משהו נשרך שם, מין שרוכים, ארוכים. הדגים נושכים אותם, מושכים אותם. עוד אני מתקרב. עוד.
ואז אני קולט.
מפחיד.מוזר.
ארבע שנים אנחנו הולכים בחורף לים, וכל פעם שאני עושה בעיות – אני מפחד ממדוזות – היא אומרת לי: אל תתרגש כל כך. כולה צריבה קטנה. אין מה לפחד.
איך את לא מפחדת?
אני מפחדת רק מדבר אחד. אני מפחדת מתמנונים.
אין כאן תמנונים, אני אומר.
אבל אני מפחדת מהם, היא אומרת.
מזל שאין כאן, אני אומר.
יש. היא אומרת. הם מסתתרים. שם בסלעים. לכן, אני לא מתקרבת לסלעים.
שטויות, אני אומר. הייתי ליד הסלעים. אין שם תמנונים.
אני מפחדת מתמנונים.
מזל. אני אומר. כי אין כאן. אז אין מה לפחד.
אבל שם, בתוך ענן של זיהום התפתל לו תמנון. תמנון ממש, עם ראש מוזר שאתה לא קולט את הצורה שלו, ושמונה זרועות מפותלות, מתפתלות. והדגים תוקפים אותו מכל עבר, גם מרמירים, אך בעיקר הסרגוסים הארורים, הנשכנים הקבועים של החוף – שתמיד רק מחפשים את העקבים שלך.

וככל שהם תלשו ותקפו הוא התגולל, המסכן, שם בחול, ומפעם לפעם נפלט מראשו ענן חום שהרתיע אותם לרגע – אך הם מייד חזרו ותקפו. נושכים אותו מכל עבר. אחד הסרגוסים אחז בקצה זרוע ומשך אותה בפיו, מותח אותה עד כדי קריעה. אפשר היה לראות את כוסיות ההדבקה הלבנות לכל אורך הזרוע. בערך 80 ס”מ אורך. התמנון שחרר עוד ענן חום. פיתל קצת את זרועותיו – אבל זה היה פרכוס עלוב, חלוש. הדגים תקפו. אוכלים אותו חי, ולא היה מה לעשות. הוא היה אבוד.
צפתי שם, מעל למאבק הפראי הזה. יצור שאוכלים אותו חי. יצור שנאבק על חייו ונכשל, טרף לסרגוסים מרושעים ולמרמירים הרפתקניים. זרוק בתוך הפסולת ובתוך ענניו שלו עצמו. ובאמת, לא ידעתי מה לעשות. זה היה דוחה ומרתק, זה היה מפלצתי, זה היה משל למשהו – משל ליצור רב אונים, מעין שיווה מרובה זרועות – שיצורים ליליפוטיים עושים בו שמות – אך גם משל למפלצת נוראית רבת-זרועות שמפלצות אחרות קטנות ממנה קורעים אותה לגזרים. כך או כך, אתה ניצב מול האכזריות הנוראית של אבר מן החי ומול הברבריות של טבע אדיש, טבע שהערך הקלורי הוא המניע שלו. חלבון טורף חלבון. הסדר הטבעי של הבריאה. אך איפשהו, איפשהו בשרשרת המזון הזאת, מופיע הנשמה, התודעה – ואי אפשר לראות בשוויון נפש כיצד יצור חכם ומרשים כמו תמנון נקרע לגזרים בידי יצורים נחותים כמו סרגוסים ומרמירים.

תראי, אמרתי לאשתי. לא נעים לי להגיד לך. כלומר, אל תילחצי.
מה, מה? מדוזה?
לא, לא מדוזה. באמת זה לא מסוכן אבל זה קצת מלחיץ ומפחיד. תראי. לא נעים לי להגיד לך. אבל יש כאן תמנון.
תוך פחות משלוש שניות היא כבר היתה מחוץ למים.
נעלי הים שוב הוכיחו את עצמם.
ואחר כך, כשנזכרתי שהם בעצם נורא חכמים, נהיה לי עצוב.
כמה מטר מהבית בכחול הנפלא הזה, מתחת לפני הים החלקים, מתבצע הרג אכזרי של יצור ספק-תבוני, אך ללא ספק בעל רגש, ללא ספק בעל תודעה מספקת כדי להאבק על חייו בכל כוחו. ואתה מבין כמה זה הכל שברירי בעצם. וכמה זה הכל חסון בעצם. איך מאחורי כל זה //מסתתרת אימה גדולה ואיך בעת ובעונה אחת, חוצצת המערכת המסודרת של מעשה האנוש בינינו לבין האכזריות האדישה של הטבע.
ולזכר התמנון האבוד שקיפח את חייו הבוקר (אני מקווה בשבילו שהוא כבר מת) הנה שיר הלל קטן לרומנטיקה האבודה של הטבעי הנאצל.