ארכיון הקטגוריה: כללי

תורת הבחורילות

לחצו כאן כדי לרכוש את הספר

 

מתוך הספר:
“לא ‘יציאה’ שוביניסטית” אלא ‘משנה סדורה’ – תורת בוז שלמה – ‘תורת הבחורילות’. ‘מדובר בדפוסי הרודנות העתיקה בעולם, זו של הזכר בנקבה. הבעל באשתו, האב בבתו, ולבסוף, הבן באמו. המסקנה החשובה היא שאין הטיעונים של הר”י קלנר משקפים את “היהדות” או את “התורה”, אלא דווקא צד משותף למאבק עולמי של חברות מסורתיות בחידושי הדור, בשינויים הגדולים המשחררים את הנשים באופן “מבני”, משום שגם בלי להיות פמיניסטית רדיקלית או ספרז’טית עזת נפש, פתוחות היום בפני כל אשה האפשרויות של שליטה בילודה ואי-תלות כלכלית בזכרים, שינוי מבני רדיקלי, השולח את הזכרים האמונים על “הרוח” לפיתוח אידיאולוגיות פטרוניות מתוחכמות שישכנעו את האשה לוותר על האישיות בשם הנשיות, ולעמעם את אורה כדי לא לסנוור את הזכרים שבחבורה”.

תורת הבחורילות של הר”י קלנר מנסה לחזור ולבלבל את הנשים באמצעות אותה “מיסטיפקציה של נשיות” שהוכחה כבר לפני יותר משני דורות כמהלך הרסני ופוגעני, ומי שתדבוק במהלך דעותיו ההרסני, מתוך ביטול, אמונה תמימה, אמונת חכמים או כל דרך אחרת של ביטול האישיות שלה למען אידיאל נשגב יותר, תגלה שלא אידיאל נשגב היא מצאה אלא כלא של ביוב ותשתית שעוקר את ההקרבה הגדולה שלה ואת המפעל הגדול של האמהות באמצעות ריקונו מהאנושיות שבו והעמדתו על נשיות שאין בה לא הוד ולא הדר, לא שכל ולא נצח; תמצא את עצמה עטרת לפדחת במקום אישיות בפני עצמה.
לא את הנשיות צריכים הילדים, אלא את האנושיות – ואת זה חותר הר”י קלנר לעקור בתורת הבחורילות.
האישיות היא ההכללה היותר רחבה המכילה בתוכה גם את הנשיות, וגם את כל הרבדים הביולוגיים, המסורתיים,המהותניים, והאישיות, ההכללה הרחבה הזאת שהיא הסובייקטית הנשית העבריה בעידן הגוגל, צריכה לאפשר לעצמה את המרחבים האלוהיים שבהן זכתה, ולהמשיך להרחיב את אישיותה על פני כל המציאות כולה, מהרחם האמהי ועד הנהגת האומה, מטיפוח הצאצאים ועד ניהול מפעלי היי-טק, מהרטבת האגו של הבעל ועד לפיתוחים חדשים של מערכות טפטפות ומניהול שירותי הביוב והתשתית של המשפחה ועד כתיבת מסות על השירה המודרנית, שלא לדבר על לשורר את השירה המודרנית עצמה.
אם יש לך מנוע ענק של 12 צילינדרים, למה את צריכה לנסוע רק על צילינדר אחד. אם האנושיות שלך כוללת את כל מותר האדם, למה את צריכה להצטמצם רק בחזון המצוצמצם והמחניק של תורת הבחורילות?

כותב הר”י קלנר: “יוצא שגולת הכותרת, שמה שעושה את התלמיד חכם לתלמיד חכם, זה הצד הנשי שבו. כי הכשרון הנשי כשבן אדם הוא תלמיד חכם זה לא מאגר מידע אלא זו אישיות חיה והאישיות החיה היא כבר מתפקדת בצורה אינסטינקטיבית, וההגיון של תלמידי חכמים שנבנה מתוך עמל נוראי הוא מגיע בסופו של דבר אל הדדוקציה, אל המבט מהכלל אל הפרט, וכשככה הוא מסתכל על הדברים אז הוא ‘גדול’. זו הגדרת ‘גדול’ בישראל. גדול בישראל זה מי שרואה את הדברים מהכלל אל הפרט, קטן בישראל זה מי שרואה את הדברים מהפרט אל הכלל…”
כך, חוזר ומדגיש הר”י קלנר את תורת הסמכות הכריזמטית, המבוססת על “שימוש” – והמייצרת “גדולי דור” בעלי אלטעות, שעיקר עבודתם הוא ביאור הדוֹגמה והנחלתה לכלל, כמי שרואים את הדברים “מהכלל [הדוֹגמה] אל הפרט [מה שראוי שתחשוב, תרגיש ותעשה], בעוד “קטן בישראל” הוא מי שתקוע, נבעך, במדבר של האמפירי ולא הפנים עדיין את גדולת הדוֹגמה של הר”י קלנר משום שהוא רואה את הדברים מהפרט [האמפירי] אל הכלל [הלא ודאי].
אמנם הר”י קלנר קובע שיפה היא לאשה אותה טביעות עין עוקפת שכל, עוקפת אמפיריקה, שכולה כניעה וביטול בפני הדוֹגמה הגדולה: “אלוקית היא האשה בגלל שהצד הגדלותי זה, האינטואיטיבי הזה, הדדוקטיבי הזה, זה מהותה”.
אכן, זהו עיקר העידוד המוראלי של הר”י קלנר לנשים הנאמנות לדרכו. בפעם הבאה שאת עושה ספונז’ה או תולה כביסה, או מקרצפת את השומנים מהגז, מללי לך בינך לבין עצמך: אלוקית אנכי בזכות הצד הגדלותי, האינטואיטיבי, הדדוקטיבי הזה באישיותי.
אמנם יוצא, שהזכר האולטימטיבי, “הגדול”, מנכס לאשה את כל תכונותיה “הנשיות”, והאשה נבדלת מהגבר רק בזאת שלה אסור לנכס את התכונות “הגבריות”. אפילו תורת הקומפלימנטריות של “שווים אבל שונים” קורסת תחת כובדה של הפטריארכיה הדוגמטית הזו.

תורת הבוז
בצד השני של מטבע מהות האשה כ”אלמנט מרגיע” ו”עטרתי” וכל דיבורי ההערצה כלפיה, אנו מוצאים את תורת הבוז הבאה למנוע מזוהרן של נשים מוכשרות מלהתפשט יותר מדי, היצירה של סטיגמות ייעודיות עבור כל מי שמפתחת את כשרונה, והדבקת הכינוי של בחורילות, כדי לזלזל בהן ולצמצם את התפשטות אורן.
שאלה תיאורטית מעניינת היא אם אפשר שהטרמינולוגיה הבוטה הזו עוברת על גדרים הלכתיים של הלבנת פנים והונאת דברים על פי ההלכה “הנגלית”.
יש מקום לדון שמצד אחד לא מכוון הר”י קלנר את דבריו כלפי אשה ספציפית, אך מצד שני, נשים רבות שייכות לקטגוריות שהוא מחרף, ממנכ”ליות ועד תלמידות מכללה. יתרה מזאת מאחר והדברים נאמרים באופן גורף על מגזר ועל מגדר שלם, האם אין דין אונאת הדברים חל על כל בנות המגזר המוכפש?
כמו כן, אפשר שיש כאן ‘הסתה’ לזלזול במגמה למנוע כבוד וייקר דווקא מנשים שיש להן תפקיד מרכזי וחשוב בחברה, וביזויין של המשפיעות והמנהיגות, שהן הן הנופלות לתוך הקטגוריה של הבחורילות – הרי הוא ביזוי של ישראל המושפעים והמונהגים.
בנוסף לכך, האם אין להתבטאויות אלה מצד רב בעל מעמד נערץ כשל הר”י קלנר גדר של ‘הוראה לציבור’ שיש בה כדי לפגוע בפועל במעמדן וביוקרתן, ובכך לגרום נזק ממשי למוניטין שלהן?
אף יש לשאול לגבי מערכות התמיכה של נשים אלה, שהרי הן אינן פועלות בריקם, ובנוסף לפעילותן העניפה כמנכ”ליות הן גם לעיתים קרובות בעלות משפחה, ואף רבות מהן עוסקות בפעילויות צדקה וחסד למען הכלל, האם אין העובדה שהר”י קלנר מונע מהן כבוד וייקר ומזלזל בפועלן, מחלישה את הסובבים אותן, את הבעלים, את המשפחה המורחבת, ששומעת מפי רב גדול דברי זילות דווקא כלפי האשה החזקה והמוכשרת שכולם מסייעים על ידה?
האם אין בכך פגיעה דווקא במפעלים הציוניים, האנושיים, והישראליים המרכזיים של הדור?
מעבר לביצור תרבות עמוקה של אי-כבוד כלפי הנשים הישראליות המוכשרות ביותר, האם אין כאן גם פגיעה אנושה דווקא בחוסנה של הציונות-הדתית, שהיא בדיוק המגזר הישראלי שהוא הכלל-ישראלי, שהוא המאחה בין הקצוות של דת וחול, של הישן והחדש, של הנאמנות למסורת עם הפתיחות למימוש הפוטנציאל האנושי בכל אורחות החיים – על אחת כמה וכמה בתחום התורני במכללות?
יתרה מזאת, מאחר ונשים אלה כולן הן בגדר “ישראל” – הרי יש כאן היפך ענין “דיבר טוב על ישראל” – ואפשר שיש כאן אפילו ‘הוצאת שם רע’ ופגיעה בחיי האומה באשר יבואו הבריות לזלזל בבעלות תפקידים ציבוריים, וכל זה עוד לפני שנכנסים לפגיעה האישית שאולי חוות נשים אלה והמורך שאולי נזרע בלבבן כאשר הן מבינות שרב גדול כר”י קלנר רואה בהן מפלצות?
אמנם מעבר לזלזול שהוא מזלזל ב”בחורילות”, מתווה הרי” גם קו מעשי של התנגדות ל”תחרות” מצד נשים. בתמונת ראי לחוק ההגבלים העסקיים, שכל עניינו להבטיח תחרות חופשית, הר”י קלנר קורא להסדרים כובלים בין גברים לנשים, שלא רק יגבילו את התחרות מצד נשים, אלא אף ימנעו מראית עין של תחרות כזאת משום שמבחינתו כל הצלחה נשית אינה אלא “פוזה” כדי לזכות בהערכת הגבר:
“האשה שנותנת ערך לחיי הבית כולו”, אומר הר”י קלנר, “זה לא שהיא מתחרה בגבר, וכל מה שהוא יכול לעשות אז היא יכולה לעשות לא פחות, וככל שהיא תצליח לעשות לא פחות מהגבר רק אז היא תהיה נערכת. זה ממש לא הגישה שלנו ומעולם לא היתה הגישה שלנו”.
במידה רבה, המחזמר עתיק-היומין של אירבינג ברלין שהר”י קלנר רומז אליו כאן ונוהג לצטטו לעיתים קרובות, הוא תבנית אב-טיפוסית ל’תורת הבחורילות’.
הסרט הוקרן בזמנו בארץ תחת השם “אנני אוקלי אשת לפידות” וספק אם מי מתלמידיו של הר”י קלנר זכה לראותו, אם כי אין אחד בהם שלא שמע אותו מזמר בבוז, באנגלית, את הפזמון החוזר של השיר המפורסם ביותר בסרט: anything you can do I can do better – וכפי שהוא מביא גם בתגובתו הראשונה אחרי פרסום “פרשת הבוחרילות”, המובאת להלן תחת הכותרת מתקפת הנגד הראשונה של הר”י קלנר – כו שבט.
מחזמר עתיק יומין זה, מראשית שנות החמישים, לא רק שאינו מעודד “תחרות נשית”, אלא משחזר באופן מופלא את עמדותיו של הר”י קלנר עצמו ביחס לתפקידה של האשה.
בסרט, שולחת השאיפה לזכות ב”הערכת” הגבר את אנני אוקלי אשת הלפידות החצופה חזרה אל תפקידה הראוי, כעטרת בעלה כמובן, בו היא זוכה בזכות המעטת אורה, כראוי “לעטרת”.
למרות היותה צלפית טובה מבעלה לעתיד, מחטיאה אנני בכוונה את המטרה, על מנת שהוא יזכה ב”כתר” הצלף הטוב ביותר, ובאופן זה, במקום לזכות בעצמה בכתר היא מכתירה את האגו הגברי ומשמשת לו עטרה נאה.
הדיאלוג המשעשע שבו אנני מתווכחת עם בעלה המיועד על מי “נעלה” יותר נדמה כתעתיק של שיח אפשרי בין האשה הדמיונית של הר”י קלנר לבין הר”י קלנר, ומצביע באופן מרתק על “האווירה” התרבותית ממנה יונק הר”י קלנר את השראתו האמיתית למקומה של האשה.
אנני אוקלי, ‘הבחורילה’ האולטימטיבית, המסוגלת לצלוף למטרה בעמידה מגב סוס, או לקלוע בתפוח המונח על ראש כלבה האהוב , לומדת את מקומה בעולם, לנוכח אי-שביעות רצונו של גיבור הסרט, שאינו “מעריך” את כישוריה המופלאים כשהם עולים על שלו.
אחרי שהיא עורכת מפגן מרהיב של קלעות וירטואזיות הוא מוחה: “חשבתי שהיא נערה כה פשוטה ומתוקה… והנה… עוד מעט אני אהיה אסיסטנט שלה!”
והרי זה חלום הבלהות של הר”י קלנר בהתגשמותו – היא תהיה המנכ”לית! אפילו המלכה ויקטוריה מבחינה בסרט שמדובר במוטציה, ואומרת לה: “העלמה אוקלי, את אשה צעירה יוצאת דופן”.
הר”י קלנר, כאמור, מרבה לצטט את קטע הסיום של הסרט, בו אנני שרה לפראנק: “כל דבר שאתה מסוגל לעשות אני מסוגלת לעשות טוב יותר”. בסרט משיב לה פראנק מידה כנגד מידה ושר לה חזרה: “כל דבר שאת מסוגלת לעשות אני מסוגל לעשות טוב יותר”, אך הר”י קלנר לעולם אינו מתייחס לעובדה שגם הגבר שם מתחרה, או ששניהם מסכימים ברוח טובה שהם לא מסוגלים לאפות פשטידות – שזו כמובן מגרעת בנשיותה של אנני.
כך, או כך, בקטע האיקוני הזה, המשמש את הר”י קלנר כמופת לכשל תרבותי, פוגשת אנני אוקלי את בעלה לעתיד, פראנק באטלר, כשהיא עטורת מדליות בגין הצלחותיה.
פראנק מתעלם מכל המדליות הללו המשקפות את הצלחתה, ורוצה להעניק לה דווקא את המדליות שלו, עליהן כתוב “הצלף הטוב בעולם”.
מאחר והיא עצמה ‘הצלף הטוב בעולם’, שואלת אותו אנני בהתרסה:
אנני: “איזה עולם? הישן או החדש?”
פראנק: “כל העולם”.
אנני:”לי יש את כל המדליות הללו שאומרות שאתה לא”.
פראנק:”הם לא מוכיחות כלום”.
אנני:”איש עדיין לא ניצח אותי!”

“איזו אשה תהיה זו?” מתלונן פראנק,
“במקום לטפל בבית היא תטפל ברובה שלה, במקום לשבת בבית לתפור [ומן הסתם גם לסרוג איזו כיפה או שתים] היא תצא לקלוע למטרה”.
אכן, בחורילה אמיתית, אנני אוקלי אשת לפידות.
וסוף הסרט?
איש המסורת, “האינדיאני”, מסביר לאנני אוקלי את תורת הבחורילות: “אם אנני תנצח בתחרות היא תאבד את פראנק, אם היא תפסיד בתחרות היא תזכה בפראנק”.
הוא מעקם לה בכוונה את הקנה של הרובה ומסביר לה שהדרך להשיג את הגבר הוא לירות ברובה המשובש.
והרי זה בדיוק תפקיד הר”י קלנר: הוא מסביר לנשים את מקומן בעולם – את הצורך לעמעם את אורן כדי לעמוד באידיאל שלו – והוא מקדיש את חייו ללמד גברים צעירים את הדוֹגמה, כדי שגם הם, כמו פראנק, ידרשו בחורה שאינה בחורילה – ואחר כך מסביר לנשים איך לזכות בגברים אלה – היי אמא טוטאלית ותזכי להיות עטרת!
מתברר שהסרט הזה שהר”י קלנר אוהב כל כך לצטט כמופת ל”שטיפת המוח המערבית” ששכנעה נשים שהן צריכות להיות “טובות מהגברים”, “שוטף” למעשה את המוח בדיוק בכיוון ההפוך, בהנחילו את הדוֹגמה של הר”י קלנר ואת האמת המרה גם ביחס לנשים שהר”י קלנר מנסה להנחיל להן את ערכיו: הלקח הוא שאסור לנשים להפגין את כשרונן הטבעי, משום שהאגו השברירי של הגברים פשוט לא יעמוד בזה, וברגע שהיא תתן ביטוי מלא לכשרון העצמי שלה, היא תאבד את הגבר שלה.
כשאנני מכריזה: “כל דבר שאתה מסוגל לעשות אני מסוגלת לעשות טוב יותר”, היא לא מתכוונת שהיא “צריכה” להיות טובה ממנו, כדי לזכות בהערכת הגברים, כפי שהר”י קלנר אוהב לטעון, אלא שהיא באמת טובה ממנו, והמחאה שלה היא נגד הצורך לדכא את עצמה כדי להגן על האגו השברירי שלו.
אמנם, בסופו של דבר יורד לה האסימון והיא מבינה שהיא באמת צריכה לאחוז בפלך “השימוש” וההתבטלות ומכריזה “אני מוותרת למר פארנק בטלר הצלף הטוב בעולם”, כשלכולם ברור שהיא היא הצלפת הטובה בעולם.
אך למי איכפת?
הרי יש לנו ערכים!
הר”י קלנר תופר את העסק משני קצוותיו – הוא מלמד את הגברים “מה להעריך” ובמיוחד ל”מה לבוז” ואז הוא מסביר לנשים שעדיף לוותר על חווייתן כסובייקט ולזכות ב”הערכת הגברים” – והוא הרי יודע מה גברים מעריכים – מאחר והוא מקדיש שיעורים ארוכים כדי ללמד אותם את זה.
ובאמת הסרט מסתיים בשיר השני המפורסם ביותר שלו: “אין עסקים כמו עסקי השעשועים”: עסקי מראית העין של נשים הכופפות ראשן בפני זכרים בעלי כבוד שלימדו אותם “להעריך”. וכפי שמבטאת אנני אוקלי את הדכדוך הזה בשיר אחר: “אי אפשר לתפוס גבר עם רובה”, דהיינו, לא תהיה לי ברירה אלא לוותר על הכשרון הגדול שלי אם אני רוצה לזכות בהערכת הגבר.
אפשר שניתן לראות בשאלות של “נערתו החמודה” של הר”י קלנר את הנזק האפשרי שעלולה ‘תורת הבחורילות’ שלו לגרום לנפשן של נשים שמבינות היטב מדבריו שיש רק תחום צר בלבד שבו חל עליהן “הערך” של הר”י קלנר, ואם הן חורגות מחוץ לתחום זה, הריהן מפלצות ומוטציות.
איזו עמדה נפשית מובילה את “הנערה” לשאול: “האם הרב כועס… מה עלי להרגיש…?”
והרב הפטרון עונה בנדיבות: הרב לא כועס – והנה מה שעליך להרגיש… ומתחיל..
כמה דומה הפטרונות של הר”י קלנר לפטרונות הגברית בסרט המדאיב אנני אוקלי שבו רואים את הטרנספורמציה ההדרגתית של בעלת כשרון לכדי אשה שעיקר עניינה הוא ההתבטלות בפני הגבר.
מה שהר”י קלנר אוהב לכנות “שימוש”.
היא “משמשת” את הגבר שלה.
ונראה שאין איור טוב מזה לתורת הנשים של הר”י קלנר, שבה מה שהוא “מעריך” כ”טבעי” ו”נשי” קובע את האג’נדה הבלתי-טבעית עבור הנשים הסובבות אותו, כך שהם פונות אליו בלשון התרפסות, התנצלות וחשש.
אנני אוקלי, שבאמת יכולה לעשות טוב יותר מהגבר שלה כל דבר, חוץ מאפיית פשטידה, מוותרת על כתר כשרונה, על מנת להפוך ל”עטרת” בעלה. תכשיט אינסטרומנטלי של הגאווה הגברית. האם יש טרגדיה גדולה יותר מאשר ליצור אווירת דיכוי קשה כזאת עבור כל כשרון אנושי, באמצעות שיעבודו ל”ערך” שאינו אלא אספקת שירותי ביוב ותשתית למערכת הגברית? וכפי שכותבת בלאק, “אנני הקריבה את עצמה כדי לזכות בגבר שאהב רק את הרעיון שלו ביחס למהותה”.
פרידן שאלה על “הערכה” זו שאלות נוקבות: “מה קורה כאשר נשים מנסות לחיות בהתאם לדימוי שמחייב אותן להכחיש את יכולותיהן השכליות? מה קורה כשהן גדלות בדימוי שגורם להן להכחיש את מציאותו של עולם משתנה”?
וגם אם “נערתו” של הר”י קלנר צפתה בשיעור, כפי שוודאי צפו נשים רבות אחרות – באמצעות המדיום המבורך של האינטרנט שמצליח לחצות את כל קווי המגדר ולהכניס גברים ונשים לשיח – הרי השיעור ניתן בסופו של דבר על ידי גבר לגברים, בעוד שמהנשים מצפים רק “לספוג את האמת”, ולא חלילא להיות שותפות בהפקתה.

אובדן הסובייקט הנשי
בסופו של דבר גוזרת “דוֹגמת הבחורילות” של הרי” קלנר כלייה על “הסובייקט הנשי”, על האדם הקובע את גורלו מתוך רצונו החופשי.
הר”י קלנר ממשיג את רצון האשה כעצם סטטי הנתון על פי “גזירה” אלוהית ומעודד אותה להיכנע ל”טבע” גזור זה כייעודה – על מנת לזכות בהערכת בעלה כ”עטרת”.
“תורת הבחורילות” מבטלת את האוטונומיה של האישיות, את אותו “רצון עצמי” קטגורי שהוא חותמה של החירות, חותמה של הבחירה החופשית החיונית לקיום המצוות ביהדות, ואפילו אמור היה להיות חלק מההשאלה שמשאיל הר”י קלנר מ”רבנו קנט”, דהיינו, ההכפפה של רבדיה השונים של האישיות למסקנות הרציונאליות של שכל התובע את הטוב ובוחר באופן חופשי לחיות על פי “אידיאל”.
הר”י קלנר מרוקן את הקישור של הנשים אל האידיאל מרצון חופשי ומשעבד אותן כקליפת הפרי אל רצונו החופשי האידיאלי של הגבר. האשה מתבקשת להיות נאמנה ל”טבעה” שהוא אינו בחירי או רצוני, אלא להיפך, בחירה ורצון עצמי מבלבלים אותו וטורפים אותו.
לכן, גם אם אשה אמיצה השתכנעה מ”תורת הבחורילות” ומחליטה מתוך אידיאלים להעמיד עשרה צאצאים ולפעול ביכולותיה כאם למען רוח האומה, בחירתה זו החופשית נשללת ממנה משום שהיא לכתחילה נחשבת כמי שבחירה זו “טבעית” לה, ולכן, עם “סילוק” הבלבולים של אישיות בעלת רצון-עצמי, היא אמורה ליפול באופן “טבעי” לתוך הדפוס המבוקש של “האמהות הטואטלית”.
האשה ב”תורת הבחורילות” של הר”י קלנר עקורה מהבחירה החופשית שהיא חותם ההיכר של הסובייקט החופשי, עקורה מהבחירה החופשית שהיא הבסיס לכל קיום המצוות, ומועמדת על “טבעה” התואם את “הרצון” האלוהי.
אל מול קריאתו של הראי”ה קוק לחירותו של הסובייקט: “מרחבים מרחבים מרחבי אל איוותה נפשי, אל תסגרוני בשום כלוב, לא גשמי ולא רוחני… “, נותרת האשה מרוקנת מחירות ומבחירה.
אין זה בכדי שהר”י קלנר קרא לשיעוריו “מקום האשה בעולם” ומתייחס אל האשה כאובייקט שיש למקם אותו בעולם. לשיטתו היא אכן אובייקט. אובייקט אלוהי בעל תכונות יקרות של פריון, ואם תסכין ל”בטל” את אישיותה ולמלא את תפקידה, תזכה להערכתם החיצונית של הגברים.
נישול הנשים מהסובקייטיביות שלהן, מהאנושיות שלהן כבעלות רצון חופשי המתמודדות עם הפרמטרים הביולוגיים של קיומן כחלק מהדטרמיננטים של המציאות המגבילים את בחירותיהן, אך לא את חירותן לבחור, היא בעלת השלכות מרחיקות לכת עבור החברה הישראלית, כפי שכל נישול מהותני של “אחר” ממעמד של “סובייקט” מוביל תמיד אל חטאיה היותר אפלים של האנושות.

כל הזכויות שמורות.פלד, ש. (2018). תורת הבחורילות: נשיות, אמהות ורוח האומה במשנת הרב יוסף קלנר,

התנכרות העצמי

יום חמישי. חמש וחצי לפנות בוקר הוא קם.
קצת הזוי, מעורפל, מדוכדך, לא ברור.
חייב לעשות משהו. איזו טלטלה.
חייב לעבור למקום אחר שהוא לא אני – משהו שונה, מנער, לא מחושב. משהו רחוק מכל ההמולה הזאת של איומים ופיצוצים.
רק ללכת ללכת, או אולי לשכוח וללכת.
גוגל פורש קנוקנות גם על המציאות ממש, והנה זה מוחש, הוא גולש לאי-דרימז, חלומות אי, השעה 5:45. הוא מוצא טיסה זולה ללונדון. אייר אוקראינה, ממריאה ב-14:15.

הוא מארגן תיק. דוחף לתוכו עפרונות צבעוניים. אולי ירצה לצייר שם במקום ההוא שאינו יודע, אל המקום ההוא לשם הוא הולך כדי ללכת לאיבוד מכאן.

הוא חובש כובע לבן, כיאה למי שמסיע עצמו מזהותו. מתחפש לאחר. אמנם בסין, הוא יודע, הלבן הוא צבע האבל. מי שמביט בו מאחור לא יודע מי הוא. אולי לא יחשבו שהוא ישראלי – כי שם, שם, הרי אוכלים ישראלים. הישראלים הללו, החופשיים מדי, שאין להם שום גינונים חיצוניים שצועקים במקומות ציבוריים וגונבים סבונים בבתי מלון. אין להם שום נימוסים ראויים לישראלים האלה, ומי יכול לראות את הרחמנות שלהם? טוב. די עם הנוסטלגיה! לניכר הרי הוא הולך וכובע הוא חובש. כובע לבן.

הוא נוסע, נוסע ללונדון, והיא לא מחכה. אך הוא צריך ללכת. ללכת מהעצמי, וזה עובר דרך אולמות הטיסה, בלי לגנוב שום הצצונת במראה. כן זה הטרמינל, זה אותו טרמינל. ממש. אבל כבר משומש הרבה. כבר הרבה עממיות יש כאן, וצ’ק-אין מהבית, ומעבר אל השרוול ואל המטוס, מושב 11 D, קטן, צפוף, דחוס ומהוה, פחית מעופפת – והוא עוד לא מבין מה הוא עושה כאן, ומקווה שזה יתברר בהמשך. שהרי זה אקט. הוא יושב שם בלא לזוז הרבה, אבל האקט מתבצע, אוטומטית, במהירות 700 קמ”ש, בגובה 11000 מטר. בטמפרטורה של 56 מעלות מתחת לאפס.

הטיסה עוברת דרך קייב, ומקייב ללונדון זה קו ישר החוצה את פולניה, גרמניה והולנד ללא סטייה, ממש גולש על שולי צ’כוסלובקיה, נוגע לא נוגע, והכיוון הוא מערבה, מערבה בעקבות השמש ומשבע בערב עד תשע בערב על פני שני אזורי זמן – הוא טס ארבע שעות בשמים תכולים, בדוק של רסיסי קרח על החלון הכפול, ובשמש הזוהרת שאינה שוקעת, רק זוהרת, והוא טס לתוכה. ועזה רחוקה רחוקה.

אופוריה קלה מתנוצצת לו. הנה הוא שוכח. הנה הוא שוכח את העצמי. חופשי באוויר אל השמש, אל השמש הלא שוקעת. הוא נרדם במושב הצר, חולם חלומות ריקים מתחת לכובעו הלבן.

אתראה אוקראינית מעוררת אותו, נוחתים בקרוב. נא להדק. הוא מסתכל החוצה. ארץ מוזרה, בוצית ומבוקעת, כמו קרקעית בריכת דגים יבשה בקיץ, בוץ מגובש, מחורץ. מה הוא רואה? לא ברור. הרקיע כתום בשקיעה. זו אנגליה. זה ברור. אבל איפה הכבישים? איפה הבתים? אלף ריבועים קטנים, מזוותים, לא ישרים, בגווני אפור וחום וירוק בז’ מתוחמים בקווים עבים ושחורים. מה הוא רואה? המטוס מנמיך, הפרטים עולים. שדות הם אלה. שדות הם הריבועים. והקווים העבים, עצים הם, ובינות העצים, כבישים עוברים, וכל שדרה ושדרה מפרידה בין שדה לשדה, והוא מבין, ארץ עתיקה היא זו, ארץ ישנה עם רכוש פרטי. לא קרן קיימת אגליטרית לישראל ואדמות מדינה המוחכרות לארבעים ותשע שנה, לא. כאן יש רכוש פרטי. כאן, כל דאלים גבר, ועמוק מכך, כל דסבי סבו דאלים גבר ואף קיבל תואר אצולה וברבות הימים וברבות הצאצאים התפצל הרכוש והתבקע כארץ מליחה, לזה חתיכה ולזה חתיכה. וכולה מוקפת סביב סביב בחוקים מסורות ומנהג. אנגליה. זוהי אנגליה שהוא רואה שם בדמדומים. ארץ ישנה. ארץ פוסט-אימפריאלית. שריד גאה של כוחנות חסרת פשרות והובריס עם קבלות. כבשנו. ראינו. באנו. אנו האנגלים. ובריטניה שולטת בגלים.

המטוס האוקראיני הולך ומנמיך. הדיילת מדברת אוקראינגלית בלתי מובנת. עם בוא הלילה הוא מגיע ללונדון. לאן ילך? הזמין לילה במלון זול היכשנהו במרכז העיר. ברח מהארץ. לא חשב פעמים. ברח מההזדהות. ברח מהילדים הנכנסים עכשיו לעזה והלך לחפש את הכוכב שגילו עליו חיים. אבל אין לאן לברוח והוא חושב לעצמו שאולי כאן, כאן, שהוא הרחק משם, שם, אולי ימצא איזה עוגן לאישיות. משהו מוצק וברור שהוא האני. משהו חד-משמעי כמו הולך כל יום לפאב או מתפלל יום יום במנין או פותח את המשרד כל בוקר בשמונה, משהו יציב וברור שבו משתקפת אישיות ברורה. מישהו שאוהב תה. הוא לא יגע בקפה. או שמצביע תמיד עם המפלגה השמרנית. או מצדד תמיד עם החלש, ויהי מה. משהו ברור. משהו מוצק. הוא מתלבט. מתלבט. ככה זה כשאתה על כרטיס פתוח. ככה זה כשאתה בורח ולא יודע ממה נוסע ולאן. כושית רחבת פנים וחמוצת סבר יושבת מאחורי דלפק מודיעין מוזר ונמוך בגובה מתניה. האם זו מוזרות בריטית או סתם חידוש של מומחי קבלת קהל? הוא שואל אותה על הרכבת והיא עונה בחוסר רצון. האם זו אנטישמיות או אנטיפטיות? לא יודע. אולי זה הכובע הלבן.
עולה על הרכבת לויקטוריה. הוי ויקטוריה ויקטוריה. מלכת המלכות. כיצד השיקה דמותך המכוערת ממלכות. שמות בריטיים בחליפות טוויד מחליקים בתחנות מוארות: גטוויק. הורלי. רדהיל. מארשם. קולסדון, פרלי, איסט קרוידן, סלהרסט, ולבסוף, אחד לפני ויקטוריה: קלפהאם ג’נקשן.
כבר אחרי חצות. כולם ירדו. הוא נוסע לבדו בדרך לויקטוריה סטיישן. הקריינית ברכבת אומרת שזהו קרון מספר אחד מתוך ארבע. למה הוא צריך לדעת את זה? למה חשוב לאנגלים לדעת את זה? שכונות לונדון חולפות על פניו – הפערים החברתיים מחלחלים פנימה. בנייני סלאמז אפורים שאור כחלחל וקר זולף מחלונותיהם, ואחריהם, מטרים ספורים, קניונים מפוארים באור נגוהות ובאופק בנייני מגורים יוקרתיים. הוא נזכר שוב שזו ארץ שיש בה אצילים ופשוטי עם. בית לורדים ובית פשוטים. לורדז אנד קומונרז. זה דוחה אותו. הוא בן לעם אגליטרי. כולנו בני איש אחד נינהו. עם שיצא לחירות. עם שאינו מבדיל בין דם לדם. היכן, היכן יום התפארת של ילדי המהפכה? אמנם גם הם עשו מהפכה, האנגלים. בטח. מהפכה מהוללת. אבל עדיין, עדיין האוויר ספוג במעמדות.

ויקטוריה סטיישן. ענקית. תקרה של קפלה. הוא חושב לעצמו שתחנות רכבת הן הקפלות של הבריטיים – לחבוק עולם, להביא את סחורות היוקרה באוריינט אקספרס. והכל בתוך שמונים יום. הריח של האימפריה עדיין באוויר. האם הכיבוש השחית אותם? כמה זה גבוה כאן. טרמינל אמיתי. טרמינוס. אבל הוא צריך עכשיו אוטובוס ולנסוע 11 תחנות. השעה כמעט חצות הליל. לונדון שלא מחכה היא יציאות לכל עבר. היכן היציאה לאוטובוסים? הוא מאתר אותה. יש שם מערכת כמו שהכניסו לאחרונה בתל אביב. שלטים דיגיטליים שאומרים לך מתי האוטובוס מגיע. הוא עולה על השלושים ושש, אבל הנהג מסרב לקבל את כספו. הוא לא מקבל מזומנים. תקנה כרטיס בתחנה.

הוא שקט. הכל טוב. הרי תל אביב, על כיפות הברזל שלה, רחוקה, והוא בהרפתקאה. לא? מה בוער לו. יגיע או לא יגיע. הוא בהרפתקאה. אך הזרות גואה והכובע הלבן שלו כבר לא מסתיר. לא מסווה, לא תחפושת. הוא מזדקר. כמו פיל לבן. איש זר עם כובע לבן ניצב מול מכונת כירטוס מתוחכמת ומנסה לפענח לאיזו תחנה הוא צריך להגיע. בהוראות כתוב 11 תחנות מויקטוריה לעבר קווינז פלייס – אבל לא כתוב לאן צריך להגיע. הוא רוכש כרטיס לקווינז פלייס. יוצא שוב למדרכה. הרחוב הומה אנשים. צעירים. הרבה צעירים, ובשוליים אנשי תחזוקה, מנקים, אנשים בסרבלי בטיחות זוהרים. כל מיני. הוא עולה לאוטובוס. היכן משפחתו? היכן חבריו? למה הוא לא מחובר לשום דבר? מה הוא עושה פה? רחובות לונדון חולפים להם באורות הכרך. הוא קולט פתאום שחצי מהחנויות נושאות כרזות בערבית. הפינה הלבנונית, המזללה הסורית, המכבסה המצרית, ערבית בכל מקום. הוא נזכר שהבריטים הכי שונאים. שהבי.בי.סי הכי שקרן, הכי אנטישמי. והוא חושב שאולי יש כאן ברית כזאת, בין העממיות הלוונטינית הגסה להתנשאות הבריטית הקרירה. הם מתחברים טוב זה לזה, אבל הכתובות מביאות לו זכרונות שהוא לא רוצה לזכור. ג’נין, עזה, יפו.
הוא סופר תחנות, ופתאום זה פדינגטון סטיישן וכתוב לו שהמלון הוא במרחק הליכה של דקה מפדינגטון. בכל זאת הוא מצליח לחלוף על פני המלון בלא להבחין בו בתחילה. הוא נתון בין שתי חנויות ערביות ומשהו בו נבהל מכל זה. אני שנוא הוא חושב. אני בן לעם שנוא. אני ישראלי שנוא. אז מה אני עושה כאן? כאן אין כיפת ברזל ואין לצד מי להשתטח על הארץ בעת הישמע. הוא חוזר על עקבותיו ומוצא את המלון. פקיד הקבלה הוא ערבי. לצידו חברו. גם הוא ערבי. הוא אומר לעצמו. הם לא ערבים. הם בריטים. וממתי איכפת לי אם אדם הוא ערבי, יהודי או סיני? האדם באשר הוא אדם. היכן זה? איפה זה בכל הפחדים הללו שלו, איפה באדם אאמין גם ברוחו רוח עז? אבל הם מסתכלים עליו. האם הם מבחינים שהוא יהודי או שזה הכובע הלבן? הוא מתבקש להציג פספורט ולכתוב על דף את הלאום שלו. זה מה שמעניין אותם מכל הדברים? הוא מגלה שהוא רושם ישראלי בגאווה מסוימת, מין חירוף נפש כזה, גאווה לאומית. כזה אני. אין מה להתחבא. אני לא הטועה. אני ההומאני. והנה אני, עוד יהודי רדוף שחוזר לגלות ופוגש אויבים מכל עבר. הוא עולה לחדר. זר כאן. מה הוא עושה בעיר הזאת? לאן חשב לברוח? ממה הוא בורח? לכל אחד יש מקום. למה הוא מחוץ למקום? למה מקומו אינו מספיק? השעה אחת וחצי לפנות בוקר. יום שישי. מה הוא עושה כאן? במלון הזה? בעיר המוזרה הזאת? הוא פותח את הנייד ונכנס לאינטרנט. לונדון (כל שדות התעופה) לתל אביב (כל שדות התעופה) (למה הם מתכוונים? לשדה דוב?) – יש רק טיסה אחת ב-07:05. נוחתת בישראל 14:05. הוא רוצה את זה. הוא רוצה הביתה. הוא רוצה אל ארצנו הקטנטונת ומכל הגלויות ועם כל הבעיות. עכשיו ומייד. לחזור. ראשו לא ינוח על כריות אלה. ארצה ארצה לציון. טיסה של איזיג’ט. כרטיס אחרון. רקטות בציון. אבל ציון הלא תשאלי. הוא מזמין את הטיסה, צ’ק-אין אלקטרוני. הוא מקליד בגוגל איך להגיע מפדינגטון סטיישן ללוטון איירפורט – מקבל תוכנית עם כמה קפיצות. רק צריך להדפיס את הכרטיס. הוא יורד ללובי. מודיע על עזיבה, מבקש מהפקיד שידפיס לו. הוא דווקא בסדר, האיש. מדפיס ברצון, נכון לעזור. כנראה שלא כל השדים המצוירים על הקירות באים לאכול אותך. שבכל זאת, שחקי, שחקי.
הוא רץ לפדינגטון סטיישן. השעה כבר עשרה לשתים. התחנה סגורה. שיפוצים. חחחחח. לא הכל זר. תיקח מונית שחורה אומר לו הפועל שמשפץ שם. זה יעלה לך רק עשרה פאונד בשעת לילה כזאת, כדאי לך. בסין המוניות השחורות גונבות אותך, אבל כאן זה לונדון. הוא עוצר מונית שחורה. מתקשה קצת למצוא את הנהג. הוא בצד הלא נכון. בריטי עב פנים שניכרים בו סימני הבירות ששתה במהלך חייו. אותו כובד בצקי המאפיין את שתייני הבירה. המונית מרווחת, הרבה מקום לרגלים. אתה יושב מאחורה כמו לורד. זכר לכרכרות. אולי בכל זאת יש משהו בחברה מעמדית.
יורד בסיינט פנקרס. עוד טרמינוס ענק של רכבות. מודרני הפעם. מחפש את רכבת הלילה לקהיר ומוצא אותה. מפחד להירדם. נרדם ומתעורר בין תחנה לתחנה. השמות הבריטים המוזרים האלה: סיינט פאנקרס, קנטיש טאון, קריקלווד, בורנהמוול, רדלט, הרפנדן, טווידהמז קלאקסמית’, קנטבוטום פלאפס – כל כך אנגלי. מאיפה הם ממציאים את זה? האם גם אותם זה משעשע? יש לו הרגשה שכן. שזו מן גאווה לאומית להמציא כל מיני שמות שמתחרזים עם טוויד ובוטומז. הזוי וסהרורי הוא מגיע בארבע לפנות בוקר לשדה התעופה לוטון – הטיסה תמריא בשבע וחמישה. ניצלתי. הוא חושב. ניצלתי. עוד מעט יהיה בדרך אל ביתו. גם אם הוא אבוד בין חדריו. הוא. הוא הבית שלו.

כשהשמש זרחה בלונדון כבר היה בדרכו אל ארץ הקודש.

הוא הסיר את הכובע הלבן.

אין לו ארץ אחרת.

רק מילה בעברית נוגעת.

נקודה טובה (חושך לאור)

נקודה טובה
שלי ושלך
נקודה טובה
אצלי, אצלך
אל ירע, אל ירע
לבבך
כי יש לך
נקודה טובה!

אל תאמר הכל שחור
אל תאמר כבה האור
אל תאמר הכל רק מר
אל תפחד מן המחר
כי אם רק לרגע תחשוב
תגלה את הטוב, תגלה את הטוב

נקודה טובה
שלי ושלך
נקודה טובה
אצלי, אצלך
אל ירע, אל ירע
לבבך
כי יש לך
נקודה טובה!

מעיין לא אכזב
מתפשטת לקו
הנקודה הזאת פועלת,
הנקודה הזאת גואלת
מחשבות עבר
על מה שנשבר
רק חוויה חולפת
אשליה מעופפת
כי אם רק לרגע תחשוב
תגלה את הטוב, תגלה את הטוב

נקודה טובה
שלי ושלך
נקודה טובה
אצלי, אצלך
אל ירע, אל ירע
לבבך
כי יש לך
נקודה טובה!

נקודה טובה (גרסה חסידית)

מבוא:

… צריך לחפש ולבקש עד שימצא בעצמו איזה נקודות טובות, ועל ידי זה יוכל להחיות את עצמו ולשמח את עצמו…

אם
תראה את הטוב
רק טוב
תלמד לאהוב
כי השם נתן לך מתנות
נתן לך לנשום ולחיות
יש ניסים בעולם
יש חסד מושלם
אל תראה את הרע,
כי הוא רק לכאורה,
ובכל אכזבה
יש
נקודה טובה
נקודה טובה

נקודה טובה
תמצא אותה
רק צריך לגעת
רק צריך לדעת
שבכל דבר
יש
נקודה טובה
נקודה טובה

אל תלך כל כך רחוק
אפשר לחייך, אפשר לצחוק
תגלה שאתה חי
הכל פתאום יהיה כדאי
כי בכל דבר
יש
נקודה טובה
נקודה טובה

נקודה טובה
נקודת חדווה
נקודה טובה
של אהבה
צריך רק לחשוב
לחשוף את הטוב
תמצא שמחה, תמצא חדווה
כי בכל דבר
יש נקודה טובה
נקודה טובה
נקודה טובה

גירוד המסתורין

והרי
בחשבון האחרון
אין
הפסיכואנליזה
אלא
רק
מגרדת
את מסתרי האישיות
ואילולא
החלוקה הנוקשה לרבדי
אגו,סופר-אגו,איד
היה מתברר שאחודים הם.
שהאגו מלא אשמה
שהאשמה מלאה מפלצות איד אפלות
שהאגו מתפרץ בגבורת סופר-אגו ובערמומיות אידית
ושכל זה אינו אלא
שורת הבס
בסימפוניה הניצחת
של תורת ההתקשרות והעצמים המופנמים
עת מתגעשים ומתלכדים
מתפצלים ומתנצחים
אידיהם, אגואיהם ואגואי-העל
של דמויות מופנמות, מוחצנות וממוחזרות
והאני?
איהו?

ברית גנבים והכסף החדש

כל מה שיש בכמות מוגבלת
ובני אדם מאמינים שהוא
“שווה”
יהפוך אוטומטית
ל”כסף”.
מתוך הידע החופשי
הפתוח
הזורם באינטרט
אל כל צמא
חוצבות לעצמן האוניברסיטאות את היוקרה
האקדמית
באמצעות
קשיים בירוקרטיים
הקשחת קריטריונים
ודרישת לימודים בחו”ל.
הן מייצרות את ה”כסף”
שיאפשר לבוגריהן
לקבל משרות
מכובדות.
מדובר בכסף קשיח למדי
השמור למעגל פנימי
של סוחרים
המסכימים לקבלו ומייחסים לו
ערך.
כך
בסתר, בסתר
רוחש האינטרנט השחור
בגניבה
מאחורי הקלעים,
פתחה
הרשת האפלה,
כמיטב המסורת הפרועה,
מכרה זהב
של
כסף אלקטרוני.
והעשירים החדשים
יוצאים
לעשות קניות
בביטקויינז.
הברית בין הגנבים פועלת.
יש אמון.
הכסף קונה.

היחס למושג האלוהי

ELION
שאלה: אודה לך אם תוכל להרחיב לי קמעא מדוע הגדרת אלוהים ככוח עליון גם היא הגשמה?
לכאורה גם המילים כוח עליון נטולי הגדרה ומופשטים…

תגובה:המקור היסודי להכרה זו הוא דברי הרב באורות: “כל הגדרה באלהות מביאה לידי כפירה, ההגדרה הוא אליליות רוחנית, אפילו הגדרת השכל והרצון ואפילו האלהות עצמה ושם אלהים הגדרה היא”, מעבר ליסוד זה, הביטוי “כוח עליון” עצמו טעון משמעויות תיאולוגיות ספציפיות באשר הוא מרמז על תפיסת אלוהות מונותיאיסטית חיצונית וכוחנית “כוח” שהוא “עליון” – על “החלשים” הנתונים לכוח ועל “התחתונים” הכפופים למרות העליון. אמנם ידוע שאמונת ישראל כוללת גם היבט כזה אך היא למעשה פנאנתאיסטית – אלוהות בכל – לא רק במקום “עליון” כלשהו – אלא גם אלוהות בנשמה – אנחנו בו והוא בנו. מערכת היחסים ההיררכית של עליון ותחתון היא רק חלק ממערכת יחסים הוליסטית של כלול ונכלל, אב ומוליד, בורא ונברא, שלמות והשתלמות, אין ויש.
אמנם, בסופו של דבר, כל תפיסה אנושית באלוהות מגשימה – באשר האדם הוא גשם, והעצה היחידה היא כפי שהרב כותב: “הידיעה העליונה שכל אלה אינם כי אם הזרחות ניצוציות ממה שלמעלה מהגדרה”.
עצה זו האחרונה היא עצה טובה מאוד – מאחר והיא פותחת את הדלת גם לחירות מחשבתית בתפיסת האלוהות. בקבוצות 12 צעדים מדברים הרבה על כוח עליון, אך מרוקנים את הביטוי מהמשמעויות הכוחניות שלו באמצעות הכרה בכך שההשגה שלנו היא סובייקטיבית ומוגבלת: “מסרנו את רצוננו ואת חיינו להשגחת אלוהים, כפי שאנו מבינים אותו”.
הדגש על “כפי שאנו מבינים אותו” משיב את האלוהות אל הסוביקט התופס אותה – ונדמה לרגע שהיא המסוכנת בהגדרות – הגדרה הנתונה לגחמותיו ומגבלותיו של הסוביקט! ומה אם הוא לא תופס “נכון” את האלוהות? ומה אם דמות האלוהות שלו “קצופה ומשמימה”? – אך כאשר מבינים שכל תפיסה באלוהות, תהיה מזוקקת ככל שתהיה, הגשמה היא – וכי נקודת המפתח היא ההכרה הזו של גדלות אינסוף שהיא מעבר לכל התפיסות הפרטיות שלנו – מקבלת ההצהרה “כפי שאנו מבינים אותו” דגש של ענווה והתבטלות.
אנו, המבינים, עם קוצר הבנתנו, יכולים להתבטל רק בפני אלוהים כפי ש”אנו מבינים אותו” – בין אם הבנה זו היא פרי תודעה קוסמית רוממה, חינוך דתי קפדני, או הכרה תורנית רחבת היקף – בסוף, כאשר עומד האדם מול אלוהיו – זהו האלוהים היחיד שיש לו – ורק ההכרה שאלוהים זה שהוא תופס צומצם על ידי עצם תפיסתו והוא אינו אלא הגשמה, פרי הבנתו המוגבלת – רק הכרה זו, שמה שהוא מבין הוא רק ניצוץ ממה שהוא למעלה מכל הגדרה – רק היא זו המאפשרת את השלתה של הגשמה.
לכן, בשורה התחתונה – שם האלוהים שאתה בוחר לך הוא ההגשמה המועדפת שלך – ואני אישית מעדיף את שלל הכינויים והתארים הנפלאים של האלוהות שמנחילה לנו כנסת ישראל עם כל המורכבויות והעומקים של קרי וכתיב, נהגה ולא נהגה, ריבוי בלשון יחיד ויחיד בלשון רבים, היה הווה ויהיה….

מחסום הבורות

תקנות חדשות מפחיתות בכוח את סכומי דמי הניהול שהחברות גובות ולמנוע מהן להעלות את שכר מנהליהן.
יוזמה נהדרת של הגוף המחוקק!
אלא שאחרי שלל תקנות מעוררות תקווה הבאות להגן על בעלי החסכונות מן העושק – באה הפיסקה האחרונה: “ההפחתה האמורה תהיה בתוקף לתקופה של ששה חודשים שבמהלכה לא יהיה ניתן להעלות את שכר מנהל הקרן. לאחר מכן תוסר המגבלה מתוך הנחה שתחרות חופשית תגרום לכך שדמי הניהול יתייצבו על רמה נמוכה משמעותית מזו המקובלת היום”.
אכן תחרות חופשית – זה כשאתה יודע מי ומי במתחרים – ועל מה בדיוק התחרות, וגם יש לך גישה להיצע נרחב ויכולת להשוות.
כביכול הכל נגיש – במיוחד באינטרנט – אך ידוע שרוב האנשים אינם מתחילים לחקור במופלא אלא מתבייתים על הצעה אחת או שתים – והרי התחרות, אחרי הכל “חופשית” – ואם יש רמה “מקובלת” היום (על מי היא מקובלת?) הרי אפשר לחזור ולקבלה אחרי שתוסר העכבה המלאכותית של הפיקוח.
וחוץ מזה, מהו השווי של דמי הניהול?
ומהו זול?
מי קובע את הרף?
אם הזול הוא תמיד יחסי לתחרות – מתי הוא זול?
וכמובן שכל מה שכתבתי כאן הוא
ספקולטיבי
לחלוטין.
אם מישהו יודע על ירידת מחירי דמי הניהול
שיודיע!

ארס פואטיקה

כמה צורמת וקופצנית
פתאומית
היתה הצהרתו המוזרה של דקארט
אני חושב
משמע
אני קיים
אחרי שהשקיע עמל
רב כל כך
להפריד את מחשבתו מכל
אני
ודמיין לעצמו
אינספור אמתלאות
מדוע מחשבתו כוזבת
והוא
אינו
בנמצא
כלל
פתאום הופיע לו “אני”
ויום
הפיקח בפילוסופים
שאין איש
יכול לו
מאז ועד עתה
(כולל התפארותו המגוחכת של קנט במהפכה קופרניקית כביכול)
אמר מייד
היי
מאיפה
בא כאן
אני?
ראיתי
רק מחשבות…
ויום ידע לומר דברים נכוחה
שלא מצריכים
ספקנויות קוטלות אני כלל
ואיך
הלקות הזאת
בקרטיזיאניות
רודפת
בכל פעם
שמנתקים את ה”נושא”
מה”נשוא”
או נכון יותר
מנתקים את מי שנושא את הנושא מהנושא
ושוכחים את
האני ההוגג את ההגיג בעת הגיגו
ואיך אפשר לנתק
בין החושב למחשבה בכלל
רק שכך למדנו
על כל מה שאנו יודעים על האוביקטיביות
שיש להפריד בין החוקר לחקירתו
בין ההוגה להגותו
בין הקורא לקריאתו
אבל הרי אין זה כך
ולולא איפוקו המתודולוגי של פסטר
אנא אנו באים
ואילולא אישיותו המרדנית משהו
של
אינשטיין
האם היה
מעז
לרשום אז
על המפית
את מה שסתר
מאתיים
שנות
חכמת ניוטון.
ערב פסח
קונצ’רטו מספר אחד לכינור של צ’ייקובסקי
ברקע
החדר הפוך מהכנות לפסח
וכזב הקטגורזיציות עולה בנפשי
ואני כותב
את הבלוג הזה.
הלזו יקרא
ארס פואטיקה?