ארכיון מחבר: שחר פלד

זאב בכלר שלוש מהפכות קופקרניקניות – הכללה מתכללת

ההכללה הולכת ומתכללת בתהליך התפתחותי רעיוני. הוודאות הולכת ומתכוננת וה”ההשערות” הולכות ומתאששות.
התפיסות הקודמות לאמונת ישראל הן הכללות חלקיות, בדיוק כפי שהפיסיקה לפני ניוטון חלקית בלבד. אך ככל שההשערה המדעית כוללת יותר, כך היא נעשית גם ודאית: “… ברור היה לכל…”, כותב בכלר, “שהמדע שהיא [הפיסיקה] יצרה… הוא היפותזה אדירה אחת…” (בכלר, עמ’ 89). הנקודה ההיפוטתית היא גם הנקודה ההתפתחותית של כל הכללה – הנקודה בה הולך הפוטנציאל הסמוי של העולם ומתממש. הנקודה שממנה צומחות הכללות יותר ויותר רחבות.
בכלר מכה כאן בלב הנקודה: הוא מברר מהי האונטולוגיה המאפשרת את עצם קיומה של הכללה כזאת, ומגיע למסקנה הרדיקאלית שאונתולוגיה כזאת מבוססת על קבלה של חלקיות הידיעה האנושית והסכמה עם כך שהוודאות רק מתכללת אך לעולם אינה מוחלטת.
אי-המוחלטות היא המפתח של האונתולוגיה האלוהית – משום שאכן מצד האדם לא יכולה להיות מוחלטות. והתפיסה השניה, האקטואליסטית, אינה מוכנה לוותר על שאיפת המוחלטות גם אם היא מאלצת אותה להרפות מן העולם כולו ולהתמקד ברגע הבודד, בתפיסה בודדת, בשבב חלקי ומנותק של העולם כדי לעשות זאת. אפשר להרגיש בחוש שהתפיסה האקטואליסטית היא השורש הפילוסופי של כל עבודה זרה – כל שאיפת עולם שרוצה לאחוז את העצם, לאחוז במוחלט – ומסרבת להכיר באל נישא ונעלם נסתר בשפרירי חביון.
האונטולוגיה הפוטנציאליסטית היא האונטולוגיה האלוהית האחדות המכירה בנוכחות עליונה בבסיס התופעות הנגלות, כאשר התופעות הנגלות אינן אלא מימושים בלבד של סדר אלוהים נסתר – ורק אונטולוגיה אלוהית כזאת מאפשרת את הפיסיקה של ניוטון.
אכן, המדע שיצרה האונטולוגיה הפוטנציאליסטית הוא היפותזה אדירה אחת.
PAGE90A

זאב בכלר שלוש מהפכות קופקרניקניות – הנס 2

כפי שהוזכר בפוסט הקודם:
NES1A
NES2
רק המתעקשים להכחיש את המציאות האלוהית בשם הלוגיקה האנושית – רק אלא שאינם מוכנים לקבל את העמימות היסודית של עולם ההולך ונפרס מתוך מה שנעלם ונסתר מן העין, יאלצו לוותר על השפיות. אך למעשה, אין כל צורך לוותר על השפיות, צריך רק להרפות מהתביעה להעדר סתירות ולקבל את העובדה שההכללה העליונה – בה מתבטלות כל הסתירות – תישאר לנצח מעבר להישג ידינו:
הנס גנוז בתוך הטבע. בכל תנועה ותונעה, מתנודתם של חלקיקי היסוד ועד סחרורן של גלקסיון – הכל הוא נסיסי, הכל הוא תנועה בלתי אפשרית וסותרת כל-הגיון בה נשארים הצבים הללו (שהעולם עומד עליהם כמובן…) הרחק מאחור – ועם זאת הכל טבעי ומובן מאליו.
המקום הפלאי, הבלתי אפשרי הזה, הנגזר משורש אינסוף בו כל הפרדוקסים נעלמים, המקום הזה יורד אל תוך העולם ואכילס אכן משיג את הצב – ומתוך שהוא משיגו גם כל ילד יכול לראותו: “ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי”.
ובעמוד 85 מסכם בכלר את כל הענין בלשון “ברור”:
MAMASHUT
לכן, אם נעשה מעין פליק פלאק לאחור – יוצא שהאונטולוגיה האמונית של הרב, זו שמתבטאת בקביעתו של הרב כי: “מיום שחוק כח המושך החל לפתור את השאלות התכוניות, מתוך שהוא חזיון קוסמולוגי כללי, השליך מעליו את עבותות הספק” – היא אונטולוגיה פוטנציאליסטית המשקפת ומממשת את מה שאין הדמיון מוסגל להשיג – וכנגד כל מה שהדמיון או הלוגיקה מספרים לנו.
יש כאן הבחנה דקה – הניגוד בין הדמיון ללוגיקה אינו אומר שאין כאן דמיון או לוגיקה, אלא רק עד היכן שהדמיון והלוגיקה מסוגלים לגעת – ואחר כך: “לית מחשבה תפיסא ביה כלל” – המחשבה אינה יכולה לתפוס את האינסוף – אך האינסוף חי וקיים הוא והתממשותו המוחשית במציאות היא אותה פרדוקסאליות אמיתית המאפשרת לאכילס (וגם לארנבים) להדביק צבים.

זאב בכלר שלוש מהפכות קופקרניקניות – הנס

בכלר מתאר את יופיו של הפרדוקס בלב הפיסיקה הניוטונית:
NES1
האם יש לשון אמונית נאה מאשר התבטאות זו: באר את הפלא על ידי הנס – והחשבון האינפיניטיסמלי הוא הנס – נס התנועה, נס האימוץ ללא סייג של העולם התוסס האלוהי הזה על כל הפרדוקסים שבקרבו, עולם בו אכילס משיג את הצב גם אם מבחינה הגיונית זה בלתי אפשרי. עולם אפשרי שאינו הגיוני.
בואו חשבון
אמרו החכמים.
בואו חשבון.
חשבון כזה
שממלא
סטודנטים שנה א’ בטכניון
חדוו”א.
הם עמלים להם
הסטודנטים.
מחשבים את החישובים
מחפשים התכנסויות
משרטטים עקומות
ובלב הכל בוער הנס
אכילס מציג את הצב. תמיד.
והעולם הניסי
ממשיך לסוב על צירו
ולהתנהג כאילו
האינסוף
אינו אלא ענין שבשגרה.
וכל כך יסודי הוא הנס הזה,
שבלי חדוו”א
לא ניתן ללמוד שום קורס בטכניון.
כך, בעמ’ 82:
NES1A

זאב בכלר שלוש מהפכות קופקרניקניות – רלטיביזם מול אמת

בכלר מביא את הטיעונים של לייבניץ – הנמסיס של ניוטון – כדי להסביר באיזו מידה תלוי ההסבר של ניוטון בתפיסת מציאות אינפורמטיבית (דהיינו שיש הכללה המלמדת אותנו על הפרטים). יוצא שההכללה האוניברסאלית שהרב ממשיל לתורת הכבידה של ניוטון, תלויה ב”אידיאולוגיה” אינפורמטיביסטית.
בעמ’ 76-77 כותב בכלר:
ID1
ID2
בכלר סימן כאן את גבולות המערכה.
מצד אחד, האידיאולוגיה והאונטולוגיה של לייבניץ האומרת שאין כל אינפורמציה שיכולה ללמד אותנו “אמת” ביחס לעולם – משום שהכל יחסי – הרלטיביזם במיטבו – ולכן גם אין משמעות במידע כלשהו – משום שאינך יכול ללמוד דבר על העולם שהוא בעולם ולא בך ומכאן המעבר המדהים למבט הסוליפסיסטי היסודי: “האדם הוא הקובע את קיומם של כוחות ותנועות בעולם”.
על פי גישה זו של לייבניץ אין אפשרות להכללה. הכללות מתרוקנות לחלוטין מתוכן כי כל פרט במציאות הוא בעל קיום עצמי בלבד ואינו קשור לאחר כלל. עלמא דפירודא הוא עלמא דשיקרא באופן בלתי נמנע – מאחר ואם אין אמת מכלילה, אז אין אמת, וכל דבר עומד בפני עצמו. האמת היא לכתחילה אמירה “על” משהו – קביעה חיצונית שהוא “אמיתי” – ואם אין שום דבר חוץ מהתופעות – לא יכולה להיות אמת.
על פי לייבניץ אין לנו אלא את התופעות שאנו רואים ברגע זה ממש בפועל (לכן אין פוטנציאל שמופיע או מתממש, ואין שום דבר מ”אחורי” התופעות) ואין גם אינפורמציה משום שלא נוכל לומר כלום על התופעות בהשוואה לדברים אחרים. אין לנו מה להסביר…

ובשורה התחתונה קובע בכלר שיש כאן בחירה דיכוטומית בין השקפה ואידיאולוגיה אחת לבין השקפה ואידיאולוגיה אחרת – וככל שמסתמן כאן, נראה שההכללה שהרב מדבר עליה מעוגנת באונטולוגיה הפוטנציאליסטית והאידיאולוגיה האינפורמטיביסטית דווקא: דהיינו, העולם הוא עולמו של האלוהים והוא קיים גם בלעדינו, והתופעות שנגלות בו הן התגלות של פוטנציאל המתמשש בהן, והאידיאולוגיה שלנו קובעת שאנו יכולים לומר דברים על הפוטנציאל והגילוי שלו – שאנו יכולים לחשוף הכללות המלמדות אותנו על העולם, ולגלות בעולם את הפרטים שיחשפו עבורנו את ההכללות, וכפי שכותב הרב באורות: “האלהות העליונה, שאנו משתוקקים להגיע אליה, לאבלע בקרבה, להאסף אל אורה, ואין אנו יכולים לבוא למדה זו של מלוי תשוקתנו, יורדת היא בעצמה בשבילנו אל העולם ובתוכו, ואנו מוצאים אותה ומתענגים באהבתה, מוצאים מרגע ושלום במנוחתה”. אנו מוצאים את האלוהים בעולם והאלוהים יורד אליו בשבילנו. ההכללה העליונה מקיפה את כל היש ואנו מוצאים ביש את ההכללה העליונה.

זאב בכלר שלוש מהפכות קופקרניקניות – הפרדוקס

על פי האונטולוגיה הפונטציאליסטית, דהיינו, על פי האמת כפי שהיא ללא כחל וסרק וללא “ביקשו להם חשבונות רבים” – המציאות עצמה היא פרדוקסאלית – לכתחילה – מאחר ועצם קיום העולם הוא עניין בלתי אפשרי – ומאחר והוא קיים – הרי שהבלתי אפשרי הוא אפשרי – המממ… (האם אפשר שנפלתי לתוך מכבסת המילים האקטואליסטית…? לא ממש מכבס, יותר – מערבל).
בניגוד להוגים קודמים שנפגעו כל כך מהפרדוקס הגנוז במציאות שמיהרו למחוק את המציאות ולהכריז עליה כבלתי אפשרית – כזנון האומלל הצופה בארנבות ואכילסים ומסרב להאמין בהם משום שעל פי הגיונו הבריא והבלתי פרדוקסאלי לעולם לא ידביק אכילס את הארנבת, ואם הוא מדביק – הרי שהבלתי אפשרי קרה – והמציאות הופכת לפרדוקס.
הפיסיקה הניוטנית, לעומת זאת, מאמצת את הפרדוקס אל ליבה בלא מצמוצים מיותרים.
PARADOX1
PARADOX2
החיבוק הזה שניוטון מחבק את הפרדוקס הוא הענווה האינטלקטואלית שוחרת-האמת הכופפת את ראשה בפני המציאות ומבינה שחלקיות ההכרה האנושית אינה חייבת להתמפות על העולם – אין צורך לאנוס את המציאות כדי שתתאים לקנה המידה של ההגיון – אלא להיפך, יש להרחיב את ההגיון אלא קנה המידה של המציאות ולאפשר לו לחבוק גם את הפרדוקסאלי – אם המציאות היא פרדוקסאלית – לו יהי – ואם ההגיון שלנו חושף את חתולו החי-מת של שרדינגר כתיאור נאמן של המציאות – אפשר לאמץ בענווה את הבלתי מובן ולשמוח בהגיון אנושי חריף כל כך שהוא יודע להצביע גם מה על מה שאינו מובן.

זאב בכלר שלוש מהפכות קופקרניקניות – הממשי

הויכוח, אם כן, הוא על הממשות. מהו הממשי. האם הוא רק בתודעה או שהוא קיים גם כשאנחנו לא מסתכלים. האם יש קביעות לאובייקט – או רק לסובייקט (ואפילו זה לא)?
האונטולוגיה האקטואליסטית אינה מכירה אלא במה שניצב לנגד עיניה. כפי שכותב בכלר בעמ’ 70:
70_IMAMASH
ובעמ’ 71:
71_IMAMASH
באונטולוגיה כזאת, אין מקום לכוח המשיכה של ניוטון כהסבר לתופעות הנמצא מעבר לתופעות משום שהכבידה אינה ממשית. אונטולוגיה כזאת מקנה משקל רב לחושים – למה שנתפס כאן ועכשיו, ומרוקנת למעשה מתוכן את העבודה הבסיסית שגם החושים עצמם זקוקים להכללה, ושהפוטנציאלי מנחה את ההתנהגות שלנו בכל רגע ורגע יותר מכל מה שאנו חווים באותה שניה – ולא רק כולנו, אלא את כל החי. כאמור, כלב הקופץ אל פיסת נקניק שהושלכה לעברו יודע לשרטט בנפשו את כל המסלול הבליסטי הפוטנציאלי של הנקניק וללכוד אותו במעופו – רק נראה שהכלב לא הבין את זנון וכל החישובים שלו שהכלב לעולם לא יתפוס את הנקניק.
לעומת זאת האונטולוגיה הפוטנציאליסטית היא כזו שבכלר מכנה “אינפורמטיבית” משום שהיא מכילה אינפורמציה נוספת על המציאות ממה שיש בה בכל נקודה רגעית.
בכלר משתמש בתורתו של ניוטון כדי להבהיר את עניינה של אונטולוגיה פוטנציאליסטית כאונטולוגיה המקפלת בקירבה “ביאורים” למציאות – או בשפת הרב – הכללות:
בעמ’ 73 כותב בכלר:
POTENTIA73
אותם “עצמים” פוטנציאליים הכללות הן, ואין כל דרך לדעת על נוכחותם אלא על ידי “תוצאותיהם התופעתיות בחומר ובתנועותיו”. המציאות מורכבת מהתוצאות ומכוחות הפנימיים המניעים אותה, ובהמשך שם הוא כותב:
POTENTIA73B
אידיאולוגיה אינפורמטיביסטית הנשענת על אונטולוגיה פוטנציאליסטית, ואם נתרגם זאת למונחי עולם האמונה הרי מדובר כאן בתופעות הנגלות החושפות דברים נשגבים ועמוקים שמעבר לתופעות – חושפות מידע על ההכללה המניעה את כל התופעות – וכך אנו מכירים במי שאמר והיה העולם – יש לנו הסבר אינפורמטיבי מכליל והתופעות מגלות זאת. האמונה באפשרות שתופעות תחשופנה הכללה ויאששו אותה – היא האונטולוגיה הפוטנציאליסטית, היא האמונה שקיים עולם ממשי מחוץ לסובייקט בו יש אפשרות לדעת על דברים שהם מעבר לעין המתבונן, מעבר לתופעות.

זאב בכלר שלוש מהפכות קופקרניקניות – מהפכת ניוטון

מהי אם כן אותה מהפכה, שבכלר רואה בה את ה”אמת” – ושאת אובדנה הוא מבכה לכל אורך הספר?
המהפכה נעוצה באונטולוגיה חדשה המכירה בקיומו של “עולם” שהתופעות חושפת את פנימיותו. ניוטון מאכלס את העולם בישויות שאינן ניתנות לתצפית – כוח הכבידה למשל – אך יש להן ממשות אמיתית – גם אם אין הן מתגלות באופן ישיר אלא רק באמצעות התופעות. זהו השער, כדברי הרב: “צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל הטרקלין – דרך השער. השער הוא האלהות המתגלה בעולם, בעולם בכל יפיו והדרו”. במה שבכלר מראה שהוא שיאה של המהפכה המדעית – מעין פסגת גל מתנשאת כשמשני צידיה גיאיות צלמוות – מופיעה אונטולוגיה הרואה את העולם כשער – ומציבה בטרקלין ישויות שאין אינו רואה אותן.
BECHLER67
רגע שיא נורא הוד בו נוצרת תפיסת עולם אמונית-מדעית בה הישויות שאינן אלא פוטנציאליות בעולם של אריסטו (כאן יש קצת מקום לטעות אצל בכלר כי הוא הרי משווה בין אקטואליזם לפוטנציאליזם וכאן הוא מדבר על הפונטציאליזם של האקטואליסטים (חה חה) – וכוונתו כמובן לכך שהאקטואליזם שולל את הפוטנציאליזם הזה ואינו מוכן לקבל אלא את מה שניתן למששו בחוש).
BECHLER68
אותם ביאורים אינפורמטיביים הכללות המה: המטריאליזם הוא רק תעתוע כאן, רק מראית עין – משום שאין כאן חומר – אלא הכללה מופשטת – המומשגת כממשות. ההסבר האינפורמטיבי הוא ההסבר המכליל “כמה דברים שקיומם נפרד זה מזה מקושרים זה לזה על-פי חוקי התנועה”, כלומר אותו עלמא דפירודא (אריסטוטלי) בו כל תופעה נבדלת לה לנפשה, הופך לעולם אחדותי שההכללה (ההסבר האינפורמטיבי) מתארת אותו “ככוחות וחומר מקושרים על-פי הכרח…” אכן. אכן.

כפי שבכלר חוזר ומדגיש (מאחר וכל מהלך ספרו הוא העימות הזה סביב מעמדן של התופעות) ההכללה מקבלת מעמד ממשי לא פחות מאשר התופעות עצמן. תורת הגרוויטיציה האוניברסאלית מסבירה את כל תופעות הגרביטציה ומאחדת את המציאות כולה  – משום שאם הגרביטציה זהה בכל מקום – הרי שגם אם נסובב את הראש ולא נביט על הירח או הגאות והשפל – הם יהיו שם – הם ימשיכו להתקיים כי החוק האוניברסאלי קיים בכל מקום.

 

והעולם, הריהו קיים לעד בתודעת האלוהים – וכל עץ שנופל ביער, ידוע וספור הוא, אפילו כל עשב ועשב… ושירתו…

זאב בכלר שלוש מהפכות קופקרניקניות – מונעים פורענות

אחרי שהבהיר את התולדות הקשות של האקטואליזם – ורמז לנו על החורבן המוסרי הנולד ממנו. מציב בכלר מייד את תרופתו הרעננה והמפתיעה. ומהי? יש אמת! מכריז בכלר. אמת אנושית. אמת מלאה ספקות. אמת שאין בה וודאות – אך אמת היא! נוע תנוע!
PURANUT
מה יש להוסיף?
נשיקות לבכלר.
chocklatebechler

זאב בכלר שלוש מהפכות קופקרניקניות – הסבר מקדים 2

אחד הדברים הנפלאים בספרו של בכלר, והסיבה העיקרית שאני לא מפסיק להתלהב ממנו, היא ההכללה הגורפת שהוא מציע כדי לשזור את כל הפילוסופיה של המדע – בקו אחד מבריק המצביע על עוצמתה הכובשת של האונטולוגיה האקטואליסטית (אותה הסברתי קצת בפוסט הקודם). כאמור, תפיסת עולם זו, קובעת שאין דבר מחוץ לחושים, ובכלר מראה כיצד הפילוסופיה המערבית גזרה מכך בהדרגה את מלוא המסקנות. המסקנה הראשונה היא חוסר אינפורמטיביות – וכאן יש רמז ראשון שאינפורמטיביות היא היכולת להכליל – משום שאם כל דבר הוא רק ההיבטים הנפרדים שלו – ואין יכולת להכליל – אז בעצם אין לך מה לומר על שום דבר.
MADA_REIK
המדע הוא ריק משום שלו היתה בו אינפורמציה היא היתה צריכה להתייחס אל משהו שמעבר לתופעות עצמן (כמו תורת הכבידה של ניוטון למשל) – אך מאחר ואין לי אלא התופעות – אין כל מקום לאינפורמציה. לכן, האונטולוגיה האקטואליסטית היא גם ריקה מאינפורמציה ומידע תיאורטי על העולם.
בכך גם כמובן מתרוקנת המציאות מאלוהיה – משום שעצם הרעיון של אלוהים הוא רעיון של מציאות מוחלטת המתגלה באופן פוטנציאלי בלבד במציאות שלנו – אך נמצאת שם ככוח מאחד ומכליל. ואכן – בכלר מצביע מהר מאוד על מקומו של שפינוזה – קוטל האל – בהתפתחות הזאת:
SHPINO
ומכאן ממשיך בכלר לתפור את העסק כולו, ובמבט אחד מכליל הוא סורק את כל התפתחות הפילוסופיה מאז ועד עתה:
SPINO_TOPOMO
והתרופה? בפוסט הבא…

זאב בכלר שלוש מהפכות קופקרניקניות – הסבר מקדים

עכשיו, אחרי חלוף ההתלהבות הראשונית. הגיע הזמן לחזור אל הראשונות. מה בעצם אומר בכלר. הוא משווה למעשה בין שתי תפיסות עולם על העולם. האחת שהוא קורא לה אונטולוגיה אקטואליסטית (ובה הוא בוחל) ואחת שהוא מכנה אונטולוגיה פוטנציאליסטית (אותה הוא מעלה על נס). המשמעות של האונטולוגיה האקטואליסטית היא “צו לצו קו לקו”. לפי אונטולוגיה זו אין לנו כל דרך לומר משהו על המציאות משום שהיא תמיד מפורקת ומלאת ספקות.
ARISOACTUA1
כלומר, האונטולוגיה האקטואליסטית דוחה את קיומה של ממשות כלשהי מאחורי התופעות, קיומה של “שמש” כלשהי מעבר לצללי המערה “האפלטונית”. יש צללים בלבד ואין משהו אחר במציאות.
באונטולוגיה כזאת אין מקום “להכללות” משום שהכללה היא משהו פוטנציאלי – משהו שהוא מעבר לתופעות המקשר בין תופעות (ובכלר – כמו הרב – מייחס את ההכללה לפיסיקה של ניוטון) – אך בעולם האקטואליסטי היא אינה קיימת.
ARISOACTUA2
כפי שבכלר יראה בהמשך – התפיסה המוזרה הזאת של אריסטו – המנוגדת כל כך לאינטואיציה הטבעית – נובעת מתוך התעקשות על תפיסה מוחלטת שאינה מקבלת מציאות חלקית. אם אני מביט בהר עכשיו – הרי הוא קיים בפועל. אך אם אסובב ראשי אל הים – ההר נעלם – ומי יתקע לי שהוא שם. הוא שם רק בפוטנציאל – אך בפועל באקטואליה – הוא אינו – ותמיד יכול להיות לי ספק אם הוא שם. אריסטו הופך את הספק הזה לחזות המציאות כולו – ודוחה את התפיסה הטבעית כל כך הממשיכה לסבור שההר הוא שם. נדמה שאריסטו תקוע בשלב שלפני הקביעות אובייקט (גיל שנתיים פיאז’ה?) והיינו רוצים למסור אותו למורה טיפולית – אך כפי שמתברר בהמשך הספר – מתברר שגישה זו מאפיינת את כל האמפריציסטים. מה לי משחקי “קוקו” משונים שמשחקים עם ילדים – האמפיריציסט תמיד מופתע מחדש – משום שאין בנמצא אלא מה שעיניו רואות באותו רגע – זה היה מגוחך אם זה לא היה כה מושרש פילוסופית -ואחד הדברים שאני רוצה לברר זה למה? כרגע אני נוטה לחשוב שיש כאן איזשהו פחד מפני מה שעשוי להסתתר מאחורי המציאות. לא האושר הגדול המסתתר מאחורי “זה” אצל עמיחי – שהוא כמובן אינו אושר כלל – ובעצם אני מבין עכשיו שגם עמיחי הוא אקטואליסט – ובעצם אומר “חביבי – שום דבר לא מסתתר מאחורי התופעות – הדרעק הוא דרעק – ואין שם שום אושר” – יש כאן בהלה מהארעי, מהבלתי מוגמר ממה שאינו ברור – ושאיפה לקבל רק את המוחלט. ברגע זה אני רואה את זה. וזה מה שיש. והמוחלט, אם יש מוחלט הוא רק בראש שלי…