בכלר מביא את המשך ההתקפה על האונטולוגיה הפוטנציאליסטית המקיימת את העולם (האלוהי) גם בהעדר האדם, כהתקפה על "האידיאה של הקיום הנפרד" (עמ' 111): ובסיכום מבריק כותב בכלר את המסקנות המתבקשות מתוך הגותו של יום (עמ' 112):

המאבק התמציתי אם כן הוא בין אונטולוגיה פוטנציאליסטית לבין אונטולוגיה אקטואליסטית. על פי הראשונה, העץ נמצא תמיד ביער גם כאשר אין מי שיתפוס אותו כי – כי קיים פוטנציאל שהוא יתפס, והוא תמיד שם, מחכה שיגיע איזה הלך וישב בצילו. לעומת זאת, האונטולוגיה השניה, האקטואליסטית, היא כולה "עץ עכשיו", דהיינו, אם אתה רואה את העץ הוא קיים ואם לא, לאו. אם אתה לא שם הוא לא קיים (לא בכדי זה נשמע מגלומני – כי הסוליפסיזם המגלומני עומד בבסיס התפיסה כל הזאת: רק על תפיסתי שלי לספר ידעתי – ואם אני לא מבחין בך כרגע – אתה פשוט לא קיים). יש לי תחושה שנמצא כאן גם שורש ואולי תולדה של עבודה…

בעמ' 90 כותב בכלר: לא בכדי בחר הרב בניוטון כמופת להכללה. והנה מופיעה גם הוודאות מתוך ההכללה:

ההכללה הולכת ומתכללת בתהליך התפתחותי רעיוני. הוודאות הולכת ומתכוננת וה"ההשערות" הולכות ומתאששות. התפיסות הקודמות לאמונת ישראל הן הכללות חלקיות, בדיוק כפי שהפיסיקה לפני ניוטון חלקית בלבד. אך ככל שההשערה המדעית כוללת יותר, כך היא נעשית גם ודאית: "… ברור היה לכל…", כותב בכלר, "שהמדע שהיא [הפיסיקה] יצרה… הוא היפותזה אדירה אחת…" (בכלר, עמ' 89). הנקודה ההיפוטתית היא גם הנקודה ההתפתחותית של כל הכללה – הנקודה בה הולך הפוטנציאל הסמוי של העולם ומתממש. הנקודה שממנה צומחות הכללות יותר ויותר רחבות. בכלר מכה כאן בלב הנקודה: הוא מברר מהי האונטולוגיה המאפשרת את עצם קיומה של הכללה כזאת, ומגיע למסקנה הרדיקאלית שאונתולוגיה כזאת מבוססת על קבלה של חלקיות הידיעה האנושית והסכמה עם כך…

כפי שהוזכר בפוסט הקודם: רק המתעקשים להכחיש את המציאות האלוהית בשם הלוגיקה האנושית – רק אלא שאינם מוכנים לקבל את העמימות היסודית של עולם ההולך ונפרס מתוך מה שנעלם ונסתר מן העין, יאלצו לוותר על השפיות. אך למעשה, אין כל צורך לוותר על השפיות, צריך רק להרפות מהתביעה להעדר סתירות ולקבל את העובדה שההכללה העליונה – בה מתבטלות כל הסתירות – תישאר לנצח מעבר להישג ידינו: הנס גנוז בתוך הטבע. בכל תנועה ותונעה, מתנודתם של חלקיקי היסוד ועד סחרורן של גלקסיון – הכל הוא נסיסי, הכל הוא תנועה בלתי אפשרית וסותרת כל-הגיון בה נשארים הצבים הללו (שהעולם עומד עליהם כמובן…) הרחק מאחור – ועם זאת הכל טבעי ומובן מאליו. המקום…

בכלר מתאר את יופיו של הפרדוקס בלב הפיסיקה הניוטונית: האם יש לשון אמונית נאה מאשר התבטאות זו: באר את הפלא על ידי הנס – והחשבון האינפיניטיסמלי הוא הנס – נס התנועה, נס האימוץ ללא סייג של העולם התוסס האלוהי הזה על כל הפרדוקסים שבקרבו, עולם בו אכילס משיג את הצב גם אם מבחינה הגיונית זה בלתי אפשרי. עולם אפשרי שאינו הגיוני. בואו חשבון אמרו החכמים. בואו חשבון. חשבון כזה שממלא סטודנטים שנה א' בטכניון חדוו"א. הם עמלים להם הסטודנטים. מחשבים את החישובים מחפשים התכנסויות משרטטים עקומות ובלב הכל בוער הנס אכילס מציג את הצב. תמיד. והעולם הניסי ממשיך לסוב על צירו ולהתנהג כאילו האינסוף אינו אלא ענין שבשגרה. וכל כך…

בכלר מביא את הטיעונים של לייבניץ – הנמסיס של ניוטון – כדי להסביר באיזו מידה תלוי ההסבר של ניוטון בתפיסת מציאות אינפורמטיבית (דהיינו שיש הכללה המלמדת אותנו על הפרטים). יוצא שההכללה האוניברסאלית שהרב ממשיל לתורת הכבידה של ניוטון, תלויה ב"אידיאולוגיה" אינפורמטיביסטית. בעמ' 76-77 כותב בכלר: בכלר סימן כאן את גבולות המערכה. מצד אחד, האידיאולוגיה והאונטולוגיה של לייבניץ האומרת שאין כל אינפורמציה שיכולה ללמד אותנו "אמת" ביחס לעולם – משום שהכל יחסי – הרלטיביזם במיטבו – ולכן גם אין משמעות במידע כלשהו – משום שאינך יכול ללמוד דבר על העולם שהוא בעולם ולא בך ומכאן המעבר המדהים למבט הסוליפסיסטי היסודי: "האדם הוא הקובע את קיומם של כוחות ותנועות בעולם". על פי…

על פי האונטולוגיה הפונטציאליסטית, דהיינו, על פי האמת כפי שהיא ללא כחל וסרק וללא "ביקשו להם חשבונות רבים" – המציאות עצמה היא פרדוקסאלית – לכתחילה – מאחר ועצם קיום העולם הוא עניין בלתי אפשרי – ומאחר והוא קיים – הרי שהבלתי אפשרי הוא אפשרי – המממ… (האם אפשר שנפלתי לתוך מכבסת המילים האקטואליסטית…? לא ממש מכבס, יותר – מערבל). בניגוד להוגים קודמים שנפגעו כל כך מהפרדוקס הגנוז במציאות שמיהרו למחוק את המציאות ולהכריז עליה כבלתי אפשרית – כזנון האומלל הצופה בארנבות ואכילסים ומסרב להאמין בהם משום שעל פי הגיונו הבריא והבלתי פרדוקסאלי לעולם לא ידביק אכילס את הארנבת, ואם הוא מדביק – הרי שהבלתי אפשרי קרה – והמציאות הופכת לפרדוקס.…

הויכוח, אם כן, הוא על הממשות. מהו הממשי. האם הוא רק בתודעה או שהוא קיים גם כשאנחנו לא מסתכלים. האם יש קביעות לאובייקט – או רק לסובייקט (ואפילו זה לא)? האונטולוגיה האקטואליסטית אינה מכירה אלא במה שניצב לנגד עיניה. כפי שכותב בכלר בעמ' 70: ובעמ' 71: באונטולוגיה כזאת, אין מקום לכוח המשיכה של ניוטון כהסבר לתופעות הנמצא מעבר לתופעות משום שהכבידה אינה ממשית. אונטולוגיה כזאת מקנה משקל רב לחושים – למה שנתפס כאן ועכשיו, ומרוקנת למעשה מתוכן את העבודה הבסיסית שגם החושים עצמם זקוקים להכללה, ושהפוטנציאלי מנחה את ההתנהגות שלנו בכל רגע ורגע יותר מכל מה שאנו חווים באותה שניה – ולא רק כולנו, אלא את כל החי. כאמור, כלב…

מהי אם כן אותה מהפכה, שבכלר רואה בה את ה"אמת" – ושאת אובדנה הוא מבכה לכל אורך הספר? המהפכה נעוצה באונטולוגיה חדשה המכירה בקיומו של "עולם" שהתופעות חושפת את פנימיותו. ניוטון מאכלס את העולם בישויות שאינן ניתנות לתצפית – כוח הכבידה למשל – אך יש להן ממשות אמיתית – גם אם אין הן מתגלות באופן ישיר אלא רק באמצעות התופעות. זהו השער, כדברי הרב: "צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל הטרקלין – דרך השער. השער הוא האלהות המתגלה בעולם, בעולם בכל יפיו והדרו". במה שבכלר מראה שהוא שיאה של המהפכה המדעית – מעין פסגת גל מתנשאת כשמשני צידיה גיאיות צלמוות – מופיעה אונטולוגיה הרואה את העולם כשער – ומציבה…