המאבק התמציתי אם כן הוא בין אונטולוגיה פוטנציאליסטית לבין אונטולוגיה אקטואליסטית. על פי הראשונה, העץ נמצא תמיד ביער גם כאשר אין מי שיתפוס אותו כי – כי קיים פוטנציאל שהוא יתפס, והוא תמיד שם, מחכה שיגיע איזה הלך וישב בצילו.
לעומת זאת, האונטולוגיה השניה, האקטואליסטית, היא כולה "עץ עכשיו", דהיינו, אם אתה רואה את העץ הוא קיים ואם לא, לאו. אם אתה לא שם הוא לא קיים (לא בכדי זה נשמע מגלומני – כי הסוליפסיזם המגלומני עומד בבסיס התפיסה כל הזאת: רק על תפיסתי שלי לספר ידעתי – ואם אני לא מבחין בך כרגע – אתה פשוט לא קיים).
יש לי תחושה שנמצא כאן גם שורש ואולי תולדה של עבודה זרה: ההתעקשות לתפוס את "העצם" בפועל – את העצם האקטואלי שיתן להצביע עליו ולומר "זה" – מובילה בסופו של דבר להכחשת כל מה שלא ניתן להצביע עליו ולומר "זה" – כלומר, מעלימים את העץ.
וכך (בעמ' 110) מתאר בכלר את העמדה הקונטרה-אינטואיטיבית הזאת, שאין בה כל "שימור אוביקט", אך היה זו שהפכה לדומיננטית בפילוסופיה:
מדהים לראות כיצד גוזר ההגיון את האינטואיציה, כיצד מחריב ההגיון האנושי את האמת האלוהית.ובעמ' 110 כותב בכלר שהמסקנה היחידה הפתוחה בפנינו שיש לה גם בסיס פילוסופי היא: