פולמוסי אבולוציה – ההתנגדות ההכרחית של הנצרות באבולוציה

נסירת המדע מהדת והופעתה של הכפירה, אינן תולדות הכרחיות של המדע עצמו, אלא הן נובעות מעימות בין תכנים ספציפיים של הנצרות לבין גילויי המדע.

פילוסופים ומדענים בכל רחבי אירופה, כמו הגל או כמו ניוטון, נטו להיות יוניטריאנים, כלומר, נוצרים הדוחים את רעיון השילוש ומחזיקים באמונה באל אחד. כאמור, גם כאשר ביקשו הוגים נוצרים להתייחס לאבולוציה, כמו טליאר דה-שרדן, הם עשו זאת במחיר של הטרודוקסיה ופרידה מעקרונות הליבה של הנצרות (דה-שרדן למשל נאלץ להפוך את יש"ו לתודעה קוסמית שכל קשר בינה לבין הצלוב המקובל מקרי בהחלט).

כל תפיסת עולם שמקורה באבולוציה, גם כאשר מדובר בתפיסה בעלת גוון "תיאולוגי" המוצאת את אלוהים בתוך העולם האבולוציוני, אינה יכולה להתיישב בשום דרך עם עקרונות הליבה של התיאולוגיה הנוצרית. כאשר משווים אחת לאחת את התפיסות העולות מתוך התפיסה האבולוציונית עם התפיסות שהתקדשו בנצרות, בין באסכולות הפרוטסטנטיות בין בוועידותיה של הכנסייה הקתולית, מתברר שמדובר בניגודים קוטביים.

לכתחילה, מעצם העובדה שהנצרות היא שיטה המבוססת על הבחנה רדיקלית בין חומר לרוח, בין המכונה לנשמתה, היא מראש אינה מאפשרת הסבר רחב שיכלול חומר ורוח יחד כפי שאנו רואים שמופיע בכל הופעת החיים, מבנה ונשמתו, כלי ותוכנו, צורה ותוכן, מוח ונפש, לב בשר ורגש, שרירים וצהלת סוסים…

על פי הנצרות האל הוא טרנסנדנטי ומחוץ לעולם, בעוד העולם נשלט על ידי נסיך העולם (הגנוסטי) שהוא הרוע והשטן, לכן תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים, הפרידו בין הרוע והכוחנות של העולם הזה, המופקר לכוחות הקשים הללו, לבין העולם השמיימי של השלמות. האידיאל הנוצרי הוא הסגפנות, ובו זמנית קובעת הנצרות שאין כל ערך למעשים, וכי לא ניתן לחזור בתשובה. אפשר רק להצטער מאוד ולקוות שיש"ו יושיע אותך בחסדו.

באבולוציה וביהדות אין כל הבחנה כזאת, באשר הכל הוא אחד. האלוהות נמצאת בכל ותובעת גם מהקיסר לנהוג על פי הערכים האידיאליים. העולם הוא אחד והאל הוא אימננטי. האבולוציה, אותה מגמה מופלאה המחוללת את פאר הברואים מתוך אמבה, המצמיחה נשמות מתוך שמשות קדמוניות, היא, היא העולם הזה.

בדיוק העולם אותו דוחה הנצרות על הסף.

בנוסף לכך, עצם האמונה ביש"ו עומדת בסתירה לאבולוציה, משום שיש"ו מציין מבחינת הנצרות את סוף ציר הזמן, את הגאולה השלמה, שאחריה אין צמיחה או שינוי. מבחינת הנצרות יש"ו הוא סוף ההסטוריה, וכל מה שקורה אחרי הופעתו זה רק המתנה ותקווה לחסד.

תפיסת עולם נוצרית יסודית זו אינה יכולה להלום את הרעיון שהכל מתעלה. אם הכל מתעלה, ומישהו טוען שזה נגמר, הרי הוא שם בכך סוף לאבולוציה, שכל עניינה הוא השתלמות לאינסוף.

גוף ונפש, גשמיות ורוחניות

כבר מראשית דרכה, נטלה הנצרות יסודות גנוסטיים ושילבה אותם עם יסודות מהיהדות כדי ליצור שילוב מלא שנאה כלפי העולם הזה, החיים, הגוף, והמציאות הגשמית.

בהמשך, הפך ההוגה הנוצרי, קירקגור, את הפער הזה בין האדם הכלוא במציאות הגשמית 'הארורה' לבין האל הטרנסנדנטי, הרוחני והבלתי מושג, לקרע שאין לאחותו, וטען שהיאוש הנובע מקרע זה, מגירושין אלו בין נשמת האדם לעולם, הוא מקור האמונה. לא בכדי, זנח קירקגור את אהובתו ולא התחתן מעולם. הוציא את עצמו מהמעגל האבולוציוני של הנצח…

האבולוציה אינה מאפשרת את הפיצול בין גוף לנפש, באשר אנו רואים כיצד הנפש הולכת ומופיעה ביתר עוצמה וביתר שאת, ככל שהגוף משתכלל, וברור שקיימת כאן אחדות שלמה. תודעתה האמהית של התנינה, היא מבוא לתודעתה העדינה של הדולפינה, שהיא מבוא לתודעתה ההורית המחוכמת של השימפנזה, ולתודעתה ההורית הטרנסנדנטית ומלאת מסירות הנפש של האם האנושית, הרציפות התודעתית, הופעת הנשמה אינה מנותקת מהגוף, וכמאמר התפילה: "הנשמה לך, והגוף פועלך", ושניהם הולכים וצומחים במגמה.

התפיסה המפצלת בין גוף לנפש, היא תפיסה בינארית שאינה מותירה מקום לבחירה.

לפי תפיסה זו, יש לאדם נשמה רוחנית הרוצה להתנזר מהעולם הזה, וגוף חומרי השואף למלא את תאוותיו. בהיות הגוף חלש ונתון בידי יצריו ובידי השטן הוא נידון תמיד להכריע את הכף לטובת הרע הגשמי, ולכן חי האדם את חיי הגוף מתוך אשמה נצחית של מי שחי בחטא.

דארוויון פעל בתוך מסגרת מושגית נוצרית שכבר עברה שינויים יסודיים בעקבות הפילוסופיה של דקרט. דקרט הפך את הפיצול בין גוף לנפש לעקרון פילוסופי יסודי, וסלל את הדרך להופעתו של מדע המשוחרר מהתייחסות לצד "הנפשי" או "הרוחני" של המציאות, מדע שזרק את טיעוניו של דקרט בדבר קיום האלוהים, ודבק בהוכחותיו ביחס למציאות הגשמית המכנית. עצם היווסדו של המדע בתוך עולם קרטזיאני מטה מראש את הדיון, מאחר ואין הוא יכול למצוא בעולם אלא את חומרו.[1]  כאשר ניגש המדע לדון בחיים הוא מוגבל מראש על ידי הדיון המכני, ועתה אין לו ברירה אלא להכניס את הרוח למכונה או להתעקש שגם הרוח היא מכנית, בכל מקרה הוא נשאר באותו עולם דיון, בשיח המכניסטי-מטריאליסטי.

כאשר הופיעה תורתו של דארווין היא אמרה את דבריה על אותו ציר מחשבתי, ומתוך כך הגיעה דווקא אל הפרדיגמה לפיה "דעתו נעשית זחה עליו… וגדרי המוסר מתרופפים אצלו". שכן, האופן בו נתפסה התיאוריה של דארווין המשיך את הקו היסודי של ארירות הגוף ורעיון שעבודו הדטרמיניסטי של האדם לטבעו וליצריו, אך, בניגוד לתורתו של דקרט, שאמנם רוקנה את העולם מהאל אך חזרה והדגישה קיומו של האל "מחוץ לעולם", השפעת תורתו של דארווין היתה לסלק את הצד השני במשוואה, את המשקולת הטרנסנדנטית שכנגד, ומכאן את תודעת האשמה הנוצרית.

דארווין שחרר את האדם להיות קוף, ובעצם אישר את תפיסותיה היותר עמוקות של הנצרות לגבי טבעו של העולם. הוא סיפק את ההוכחה הניצחת שהאדם אינו אלא בהמה,  ומדארווין ואילך ניתן היה לזרום עם החיות של האדם במקום ללחום בה. מה הנשמה הזאת לכם? שאלה התיאוריה הדרוויניסטית, אינכם אלא בהמות, חיות, קופים! לכן, ניתן עתה סוף סוף להרפות מהיומרה הנשמתית הזאת, מ"מוסר העבדים" על פי הגדרתו של ניטשה, באשר האדם אינו אלא חיה (מה שהתרבות האירופית ידעה מזמן) ולכן ניתן  לשמוח במה שקודם היה נחשב לקללה.

המבט הדרווינסטי מפנה את האדם אל שורשיו, מפנה את מבטו לאחור אל שורשיו החיתיים. באתי מהקוף, משמע אני קוף, ואם הקוף מתנהג בדרכים מסויימות, אין מקום להאשים אותי אם אני מתנהג בצורה דומה, באשר אינני אלא קוף. תפיסה זו אינה שונה בהרבה מהאופן בו ראתה הנצרות תמיד את האדם, כקרוץ חומר וכחוטא במהות, כחוטא על פי הגדרה. אלא שהחידוש הגדול, שגרר כפירה בנצרות, היה ביטולו של המתח האשמתי: נכון שאני קוף, אומר איש האבולוציה, אך אין רע בכך! זו האמת הביולוגית הפשוטה ממנה משתמע שאין נשמה ואין גיהנום. אפשר לנשום לרווחה.

על פי אנשי האבולוציה, מאחר והאדם הוא קרוץ חומר וצאצאם של בעלי חיים, אין כל מתח בין התנהגות בלתי-מוסרית או ייצרית לבין מהותו.

כל פקולטה אקדמית הפועלת במסגרת התרבותית של תרבות המערב, נשענת על מהפכה אמונית זו של הוצאת הקפיץ העמוק של הנצרות וניתוקו. לא עוד נשמות אבודות וארורות המחכות לגאולתן בחסד, אלא פשוט "יונקים" שקיומם המטריאלי הוא כל מהותם.

מעתה, כל האוריינטציה המדעית רואה את האדם במונחים מטריאלים ובהקשר החייתי שלו. הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה, הביולוגיה, הזואולוגיה, הארכיאולוגיה ושאר הדיסציפלינות, מגדירים את האדם בראש וראשונה כ"יונק". מאז דארווין זהו הסיווג המרכזי של האדם, הכולל את שאר התובנות. ועצם הסיווג מחולל נקודת מבט ייחודית  ביחס לשאלות היסוד של האדם. נקודת מבט שעיקרה, הנמכת ציפיות כלפי האדם. גם כאשר האדם מתנהג מוסרית, אנו לא מצפים שהוא יתמיד בזאת, באשר הוא רק יונק, כלומר בעל חיים בעל מאפיינים מורפולוגים מסויימים הממקמים אותו בקבוצת בעלי החיים, מערכת המיתרנים, מחלקת בעלי הגולגולת, תת מחלקת בעלי החוליות, תת-תת-מחלקה חולייתנים לסתניים, סדרת בעלי ארבע רגליים, תת-סדרה בעלי שפיר עוברים, תת-תת סדרה סינאפסידה, תת-תת-סדרה תראפסידה ולבסוף, סוף, סוף, מחלקת היונקים (שגם היא אגב מתחלקת לשלוש: בעלי הביב (ברווזנים), חיות הכיס ובעלי השליה, שגם אלו מתחלקים למספר קבוצות: אוכלי חרקים, פרימאטים (מוגדרים בויקיפדיה כיונקים מפותחים ובכללם הקופים והאדם עצמו), הטורפים, הלוויתנים, בעלי הפרסה והמכרסמים), לא נלאה אתכם בתת-מחלקות נוספות כמו סדרת בעלי החדק או סדרת הארנבאים, התמונה ברורה למדי, האדם אינו אלא יונק!

איור: יונק.[2]

---