פולמוסי אבולוציה -בין אדם ראשון לאדם קדמון

בין אדם ראשון לאדם קדמון

בשנת 1996 עלה האפיפיור פאולוס ה-2 לכותרות כאשר אישר את האבולוציה והוסיף ש"אם מקורו של הגוף האנושי הוא בחומר חי קודם, הנשמה נוצרה ישירות בידי האל". זמן קצר אחרי הצהרה זו, עמד החשמן ג'ון או-קונור על דוכן הדרשנים בקתדרלה על שם סיינט פטריק במנהטן ניו-יורק ודרש על הכיתוב בספר בראשית לפיו נפח האל רוח חיים לתוך עפר: "שאולי אותו עפר היה חיה נחותה יותר" הוא אמר. "האם אפשר שכאשר נבראו שני האנשים שאנו מכנים אדם וחווה, היה זה בצורה אחרת כלשהי, והאל נפח בהם רוח חיים, נפח לתוכם נשמה? זוהי שאלה מדעית".

אמנם בחלוקה בין אדם קדמון לאדם ראשון, אנו מוצאים הוגים יהודים רבים המסכימים עם החשמן או-קונור בעניין הנשמה, כלומר משמרים את הדיכוטומיה בין גוף גשמי לנשמה אלוהית המוזרקת לתוכו מבחוץ, אך העדויות האבולוציוניות מצביעות, כפי שראינו, על משהו אחר, על הדרגה וקפיצות גם בהופעת הנשמה, ובהתאם לחוכמת הסוד היהודית, הרואה באור ובכלי שני היבטים של אותו דבר, כך גם הגוף והנשמה הם שני אספקטים אבולוציוניים ההולכים ומתפתחים בד בבד. גם בנשמתיות אנו רואים מדרג של חיים ותודעה שאינו מתחיל לפתע פתאום באדם בלבד.

יתרה מזאת, מצד ההבנה האמונית של מגמת האבולוציה, הרי הולכת ומופיעה כאן נשמת העולם, והיא עושה זאת באופן אבולוציוני רציף לכל אורך הדרך, תוך קפיצות איכות כשהחומר נכון לכך, והחומר במקביל מתרחב בעקבות קפיצות הרוח, אך התהליך הולך ומתעלה כל הזמן. יש דילוגים והתרחבות מהירה, אך אפשר לשרטט רצף ברור של התקדמות חומרית ורוחנית משולבת, מהמפץ הגדול ועד להופעת ישראל. חי העולמים הולך ומופיע בעולמו!

חטא וחסד

בדומה ליהדות, מוצאת האבולוציה בתוך העולם את תיקון החטאים. אם דור מסויים לא ידע להתמודד עם שאלה הישרדותית מסויימת, הדור הבא כבר ידע. התיקון התבצע בזמן אמת ובמחיר גבוה. היהדות כבר מרוממת את הנקודה הזו של התיקון לרמה אחרת, כפי שהסבירה ברוריה לבעלה: "יתמו חטאים ולא חוטאים…"[1], החטא הוא בר תיקון. אפשר לעשות תשובה, לשוב אל השלמות.

אך בנצרות אין תיקון לחטאים בעולם הזה. זהו עמק הבכא העכור שאין ממנו מנוס אלא באמצעות חסדו הגואל של יש"ו, ולאיש אין ודאות שחסד זה אכן נכון לו. "מרכז הדאגה של הדוקטרינה הנוצרית", כותב ווית'אם,

היא שאלת החטא הקדמון, המהווה את כל ההצדקה להופעתו של מושיע. ספר העיקרים של הכנסיה הקתולית קובע שסיפור החטא המובא בפרק ג' של בראשית אמנם מובא בשפת 'משלים', אך הוא 'מאשר את קיומו של אירוע קדמון, מעשה שהתרחש בתחילת ההסטוריה האנושית'. 'ההתגלות מעניקה לנו את הוודאות של האמונה שכל ההסטוריה האנושית נושאת את סימנו של החטא הקדמון שבוצע בידי הורינו הראשונים מרצונם החופשי'. הוותיקן עושה בחוכמה כאשר הוא מתחמק משאלות מדעיות ספציפיות, אומר הביולוג קנת' מילר: 'הכנסיה מוסמכת בעיקר לדבר אודות מקור הנשמה האנושית' הוא אומר. 'אפשר שלעולם לא נוכל לענות על השאלה: מתי הופיעה הנשמה בהסטוריה הטבעית'.[2]

תפיסת החטא הקדמון משתנה באופן רדיקלי בהתאם לרעיון האבולוציה או העדרו. הנצרות תופסת את  החטא הקדמון כ"אירוע טרמינלי", שרק חסדו של יש"ו יכול לגאול את האדם ממנו, ולכן אין מקום להתפתחות אנושית אל מעבר לחטא זה. לעומתה העבריות, תופסת את החטא הקדמון כבסיס לכל התיקונים, שאז הרעיון האבולוציוני, המתאר את ההשתכללות ההדרגתית של המציאות כולה, מתאים לה בצורה נפלאה, מאחר וזהו לב ליבו של רעיון "התשובה", התיקון על ידי מעשים בעולם הגשמי.

על פי תורת ישראל לא אירר החטא הקדמון את האדם לנצח, אלא ישראל, כיוון שעמדו בהר סיני, פסקה זוהמתם: התורה היא התיקון ומימושה הוא תהליך אבולוציוני כשלעצמו, בו ישראל והקב"ה הולכים ומופיעים את האיכות המיוחדת של נשמת העולם. מאחר וכך, אין לנו צורך במושיע חיצוני המתגלם בבשרו של יהודי מת, אלא נשענים אנו על מעשיהם של יהודים חיים. יתרה מזאת, גם הטענה באשר להופעת הנשמה באופן פתאומי היא טענה המנסה להציל את הפשט המילולי של הכתוב, תוך התעלמות מהאפשרות למצוא בכתובים עצמם רמז להופעתה הדרגתית של הנשמה: "ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה ויהי כן. ויעש אלהים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו וירא אלהים כי טוב. ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ. ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם".[3]

ניתן לראות בבירור בפסוקים שהאדם הוא "עשיה" המופיעה על גבי ה"נפש החיה" וכהמשך ישיר לבריאת חית הארץ, הבהמה וכו'. בסיפור הבריאה השני, המרחיב את עניינו של האדם, אנו מוצאים (בראשית ב ז): "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה".

ההבדל ההולך ומתבקש קשור ל"צלם". בעוד שבתחילה מוציאה הארץ "נפש חיה" בעקבות אמירה אלוהית, ובהמשך יש עשיה אלוהית של אותה נפש חיה, הרי שבתיאור בריאת האדם הופך האדם ל"נפש חיה" באמצעות נשמת החיים שנופח בו אלוהים, זוהי אותה נפש חיה, אך יש כאן מדרגות שונות של הופעה אלוהית, אמירה, עשיה, בריאה, יצירה, נפיחת נשמת חיים. למרות המקום המיוחד של האדם לעומת בעלי החיים, מקפיד הכתוב להצביע על הנקודה הפנימית המשותפת: ה"נפש החיה".