זאב בכלר שלוש מהפכות קופקרניקניות – הפרדוקס

על פי האונטולוגיה הפונטציאליסטית, דהיינו, על פי האמת כפי שהיא ללא כחל וסרק וללא "ביקשו להם חשבונות רבים" – המציאות עצמה היא פרדוקסאלית – לכתחילה – מאחר ועצם קיום העולם הוא עניין בלתי אפשרי – ומאחר והוא קיים – הרי שהבלתי אפשרי הוא אפשרי – המממ… (האם אפשר שנפלתי לתוך מכבסת המילים האקטואליסטית…? לא ממש מכבס, יותר – מערבל).
בניגוד להוגים קודמים שנפגעו כל כך מהפרדוקס הגנוז במציאות שמיהרו למחוק את המציאות ולהכריז עליה כבלתי אפשרית – כזנון האומלל הצופה בארנבות ואכילסים ומסרב להאמין בהם משום שעל פי הגיונו הבריא והבלתי פרדוקסאלי לעולם לא ידביק אכילס את הארנבת, ואם הוא מדביק – הרי שהבלתי אפשרי קרה – והמציאות הופכת לפרדוקס.
הפיסיקה הניוטנית, לעומת זאת, מאמצת את הפרדוקס אל ליבה בלא מצמוצים מיותרים.


החיבוק הזה שניוטון מחבק את הפרדוקס הוא הענווה האינטלקטואלית שוחרת-האמת הכופפת את ראשה בפני המציאות ומבינה שחלקיות ההכרה האנושית אינה חייבת להתמפות על העולם – אין צורך לאנוס את המציאות כדי שתתאים לקנה המידה של ההגיון – אלא להיפך, יש להרחיב את ההגיון אלא קנה המידה של המציאות ולאפשר לו לחבוק גם את הפרדוקסאלי – אם המציאות היא פרדוקסאלית – לו יהי – ואם ההגיון שלנו חושף את חתולו החי-מת של שרדינגר כתיאור נאמן של המציאות – אפשר לאמץ בענווה את הבלתי מובן ולשמוח בהגיון אנושי חריף כל כך שהוא יודע להצביע גם מה על מה שאינו מובן.