הנפש האלוהית והסופר אגו

כמה מוכשר היה פרויד
כאשר תבע בדייקנות כזאת את מונחיו.
קרא לנפש האלוהית
סופר אגו
ולבהמית
איד.
האלוהים היה לו
בדמיונו לרועץ
לכן סירב להניח לנפש האלוהית
מעמד משלה,
וקבר אותה
חצייה באני
וחציה בלא-מודע.
במקום להשאירה
כאור הזורח על הנשמה
כיצר הטוב
הקורא לאדם אל גאולתו
אל שלמותו
אל התעלותו,
הוא גדע את מקורה האלוהי
ויצק אותה בתבנית
אלוהיו הקצוף
אלוהי האתאיסטים
המועך את
האגו המסכן.
הקריאה העליונה
נותקה ממקורה
ובמקום "אוי לי מיוצרי"
באו
"אוי לי מקונפרומיותי".
"אוי לי מהקונסטרוקציה החברתית של המציאות"
"אוי לי מהאופיום להמונים".

כשמכנים
את היצר הטוב
תרבות דכאנית
ואת הנפש האלוקית
מערכת ערכית נוקשה
נותר
האגו בודד
עם אידו
שברירי
וחסר אמונה
גאה בחוסר אמונתו
ומריר בשברונו.

והרי ידוע,
כשאתה מאבד
את האמון
בהורה,
תמות
ולא תאכל מדייסתו.