בשורש כל
מחלה
פסיכולוגית
עומדת רמיסה של תמימות.
שטקל לימד את הפציינטים שלו
להיות פחות תמימים.
להיכנס לנעלי הפוגע
ולזרום עם יצריהם.
אך הערכים שהכילו
כל זאת
כמבנה-על
כמעטפת מגוננת
היו מחשבותיה הנחרצות
של התרבות הגרמנית
המעטרת עצמה בכתר הנצחון
של אינטלקט ומדע.
כשחלפה אשליה זו מן העולם
לא נותר לו דבר
והוא שתה
חיקוי-סוקרטס אומלל
את כוס התרעלה
והשקה גם את אשתו עימו.
יהודים אחרים
חכמים אחרים
מזרחית אליו
לימדו שיש לחזור אל התמימות
ולא לברוח ממנה.
אין צורך לעטות שריון מחוספס
של עזות יצרית
כדי לגבור.
ואי אפשר להיאבק ביצר
באמצעות היצר.
התמימות אינה
זקוקה אלא
למעשים טובים.
ובתוך חיי האדם עצמם
לא סופר-אגו דכאני גנוז
אלא
נפש אלוהית.
האלוהים המחייה את כל הברואים
ונופח את כל היצרים.
האלוהים שהוא התשתית
הערכית של הכל.
לכן, כאשר התמוטטה
סביבתם של האחרונים
ונעקרה תשתית עולמם
נשארה
נקודת משענם
החוצעולמית
יציבה ואיתנה כמאז ומקדם.
אין צורך לשתות שום קובעת ארסן.
