ז ומזה נוכל לידע דכל שכן אם נוגע לו רק בכבוד בעלמא, כגון שיושב בין חבורת אנשים ואין לו עצה איך להישמט מהם, והם מדברים בדברים האסורים על פי דין, וכשיהיה יושב ודומם ולא יסייע עימם בסיפוריהם כלל יחשב בעיניהם כמשתגע, בודאי דאסור. ועל זה וכיוצא בזה אמרו חז"ל: מוטב לאדם שיקרא שוטה כל ימיו ואל יהיה רשע שעה אחת לפי המקום. ויזרז עצמו בשעת מעשה בכל כוחותיו לעמוד על נפשו, ויהיה נכון ליבו בטוח כי שכרו יהיה עבור זה מן השם יתברך עד אין קץ, כמאמר חז"ל: לפום צערא אגרא, ואיתא באבות דרבי נתן, כי מאה פעמים בצער מפעם אחד שלא בצער (ובאורו, כי דבר מצווה או לפרוש מדבר איסור שבא לו על ידי צער, שכרו מאה פעמים יותר ממצוה אחרת שבאה לו שלא בצער). ועל עת כזה בודאי שייך מאמר חז"ל במדרש: כל רגע ורגע שאדם חוסם פיו זוכה לאור הגנוז, שאין כל מלאך ובריה יכול לשער. ולענין איך יתנהג אם נתפס בחבורה רעה כזאת לענין הוכחה וקבלה, עיין לקמן בכלל ו' סעיפים ד', ה' ו'. ועיין לעיל בפתיחה בלאוין (אות טז), כי שייך לכאן.
——–
ז
וכל שכן שנוכל מכאן להסיק,
שבענין של כבוד חייב בודאי להפסיק,
כגון שיושב בחבורת בציבור
ואינו יכול להשתמט מזה הדיבור,
ואם ישב וישמור על שתיקה,
יחשב כמי שדעתו נסתלקה,
בכל זאת בודאי אסור לדבר,
גם כשהלחץ עליו מאוד מתגבר.
ועל כגון זה אמרו חכמים
כי טוב לאדם להקרא שוטה כל הימים,
רק ישמר שלא יהיה עקוֹם
ולא יהיה רשע אף שעה לפני המקום.
ויבחר לזרז עצמו בכל מאמציו,
לעמוד על נפשו אף באותו המצב.
ויהיה בטוח בגודל שכר הבחירה,
כמאמר חז"ל: שכצער עשיית המצווה, כך שכרה.
ושכר המצוה הבאה בצער,
הוא 100 פעם על פי השער,
וכל רגע ורגע שאדם מאיסור לשון הרע לא יזוז,
הרי הוא זוכה לאור הגנוז,
ואיך יתנהג אם נתפס בחבורה רעה כזו עכשיו,
על כך עיין לקמן בכלל ו'.
