השתעממתי עד מוות
אפילו שנתנו לנו
מין ביתן קטן מקרטון
והרצנו את האותיות
והניקודים בתוך חלוניות
משעשעות.
זה לא שעשע הרבה
אחרי גימל.
אבל יום אחד עשו לנו מסיבה
וקבלנו ספר בשם
מקראות ישראל.
קראתי את השיר הראשון
בחיי,
על איזה גמד
מלומד,
וכל האופק של הידע
האנושי נפרש לפני בבת אחת.
ככה פתאום.
כי כבר ידעתי כמה אותיות.
כמה משפטים מייגעים
לימדו אותי בהנדסת המישור
(משום מה לא קראו לזה אז גיאומטריה אאוקלידית).
אמנם זה התחיל קטן
עם אנקדוטות כמו
"כל שתי זוויות מתחלפות שוות זו לזו",
אבל אחר כך זה הפליג
לכל מיני דברים בלתי אפשריים
כמו
"שלושת חוצי הזוויות של משולש נחתכים בנקודה אחת, שהיא מרכז המעגל החסום במשולש".
או אפילו
"חוצה זווית חיצונית במשולש, שאינו מקביל לצלע המשולש, מחלק את הצלע שמול הזווית הצמודה לה חלוקה חיצונית ביחס של שתי הצלעות הכולאות את הזווית הפנימית הצמודה לה".
למזלי
הייתי עדיין צעיר מכדי לתמוה
מי צריך את זה בכלל
כי אם הייתי
תמה
אולי הייתי
מורד
והולך
ולא
מגיע אל היום ההוא
שפתאום
הוכחתי
ששני משולשים
מרוחקים
הפוכים
ומנוכרים זה לזה
לחלוטין
הם בעצם
דומים.
אור זרח עלי,
מימי האמבטיה שלי
עלו על גדותיהם.
אאוריקה,
אאוריקה,
קראתי.
אני חושב!
אני קיים!
כשלמדתי לברך
אמרו לי, כל מיני דברים מסובכים כמו:
"כל מאכל אם אכל כזית וכל משקה ששתה ממנו רביעית צריך לברך ברכה אחרונה איש כברכתו"
ואפילו:
"מטבע ברכת מעין שלש שצריך לברך אחר פת הבאה בכסנין ואחר יין ואחר פרות שהם משבעת המינין, כגון ענבים לחים ויבשים, צמוקים, תאנים, רמונים, זיתים, ובפרט כשצריך להזכיר מעין המאורע"
עד
שעם הזמן
התרגלתי
לא להכניס דברים
לפה
בלי לברך.
על הרבה דברים ברכתי,
בלי עין הרע,
המוציא על לחם ומזונות על עוגה ועץ על תפוחי עץ ואדמה על תפוחי אדמה ושהכל על קצ'קבל וואפילו גפן על יין,
אבל יום אחד
אתה מוצא את עצמך מחזיק עגבניה ביד.
אדומה.
עסיסית.
חתיכת חיות אימננטית
המחכה להתמזג
בתוך חייך,
להפוך לעצם
מעצמיך,
ובאמצע
בורא פרי האדמה
אתה קולט
את מי אתה מברך
ועל מה.
על בורא
האדמה
הקדושה
המניבה
הזאת.
על בורא
הכדור הירקרק הזה,
המרחף אי שם
בתוך הכלום
של
היקום,
שהניב לך עגבניה.
הללויה!
