אט אט מתברר שמתחולל כאן מאבק עצום ביחס לאפשרות לומר דברים על העולם – בעצם ליצור הכללות שאומרות משהו כללי על הפרטים – ובכך מוציאים את הפרטים מידי פרטיותם. כך לגבי הכוחות שניוטון "גילה" כותב בכלר דברים שנשמעים כמובנים מאליהם לשכל הישר – אך הוא מבטיח שבהמשך יתברר שהפילוסופים של המדע, וקאנט בראשם הצליחו לעוות את השכל הישר וליצור מצב בו אין אפשרות "לומר דבר אחד על דבר אחר" – משום שאצל קאנט אין הפרדה בין אובייקט לסובייקט – באשר האובייקט אינו אלה היטלים של תפיסת הסובייקט – ואין לו קיום ממשי – לכן בניגוד לניוטון שחשב שהוא "חושף" את המציאות שמאחורי המציאות – כלומר מסביר את פרטי המציאות באמצעות הכללה – אצל קאנט המציאות כולה תיבלע בסובייקטביות של הנפש. כך בכלר כותב ביחס לתורתו של ניוטון:
הנקודה המשמעותית ביותר כאן, ואולי זוהי הנקודה שדחפה את ניוטון אל כפירתו בשילוש ודבקותו באל אחד – היתה התחושה המהותית שהתיאוריה שלו חושפת "מציאות מאחורי המציאות" שאינה תלויה בתפיסת האדם, אלא היא משהו שנחשף מההוויה העצמה מהחוקים והכוחות הפועלים מאחורי הקלעים – המכניקה של הבריאה – תחושה נוראת הוד של עמידה מול מעשה האלוהים. ותחושה זו היא למעשה איפשרה לניוטון לקבל את הפרדוקס – מתוך תפיסה שכך הדברים בנויים – כך העולם בנוי: באופן פארדוקסאלי שלעולם ניתן רק לידיעה חלקית – וכל שיש בידינו הוא ליצור קירובים והכללות כדי להבין כיצד המציאות הזאת פועלת – גם אם ההכללות עצמן הן לעיתים פארדוקסאליות ובגדר "נס". כפי שמביא בכלר מדברי ניוטון על החשבון האינפיניטסימאלי:
