ארכיון תגית: הינדואיזם

הינדואיזם ועגל הזהב

בלבה של העבודה הזרה עומדת האשליה שניתן לייצג את האינסופי באופן גשמי.
גם כאשר המאמין סובר שהפסל והמסכה אינם אלא ייצוגים חיצוניים של אלוהות נעלה מהם – כפי שסוברים עובדי אלילים רבים – זוהי ליבה של העבודה הזרה – ההגשמה של מה שלא ניתן לתיאור במילים.

כאשר משה רבנו נעלם בהר, דורש העם תחליף מוחשי יותר (שמות לב): “…קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו… ויעשהו עגל מסכה ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים”.

הנקודה שעליה התעכבו החכמים היא שביקשו אלוהים בלשון רבים “אשר ילכו לפנינו”. ורש”י כתב: אלוהות הרבה איוו להם – וזה בדיוק ליבו של ההינדואיזם שהוא מפרק את האלהות לאלוהיות רבות.

האמונה הטהורה עושה בדיוק את ההיפך, ומתייחסת לאלוהים בלשון יחיד. אנו אומרים: ה’ הוא האלוהים – שניהם בגוף אחד – מאחר וכל הביטוי “אלוהים” – אינו בא אלא לציין את אינספור האופנים בהם מתגלה הקב”ה בעולם אנו אומרים את כל ההתגלויות הללו בלשון רבים אך בגוף יחיד – כפי שאמר אברהם ליצחק: “אלוהים יראה לו השה לעולה, בני”.

וזאת בניגוד לעובדי האלילים, המייחסים לכל התגלות והתגלות הוויה משל עצמה – ומכאן הפנתאונים רחבי הידיים שלהם – במיוחד ההינדואיסטי.

פסיכולוגיה ועבודה זרה: בין הינודאיזם לבודהיזם

הקו הדק המפריד בין עבודה זרה לבין פסיכולוגיה. ההחצנה וההחפצה של הנפש, עומדת בבסיסה של עבודה זרה בכלל. הרי האלוהים הוא באשר הוא שם, השמים, מה שנישא ונשגב מעם האדם, והאל האחד, השם המפורש, הוא הפיסגה האינסופית שאינה כובלת את נפש העובד אותה אלא משחררת אותו לגבהים עליונים של אחדות רוחנית.

ההינדואיזם, עבודה זרה במיטבה, על כל פסליה ואליליה הרבים, מפצל ומגשים את שאיפת האל, את שאיפת השלמות האנושית, לאינספור הפחדים והתחלואים האנושיים. הפוג’ה, טקסי הסגידה, מסמנים את מרכז החשיבות. במרכז הפסיכולוגי נמצא כאן פיצול של כוחות הנפש לגורמים שונים, כשכל גורם מקבל ערך משלו ומקום משלו כמרכז ההוויה, כאל (במקום האחדות המקפת של אמונת האל האחד).

הבודהיזם הוא כמו הפסיכולוגיה הפנימית של ההינדואיזם – ההכרה שנפש המאמין מוקרנת החוצה בצורה של האליל, והנסיון להפנים את האליל כמאמץ למצות את התכונה הנפשית במלואה. בהינדואיזם ההזדהות עם יידאם או ישטדוואה – אליל ספציפי המוזמן לשכון בליבו של המאמין – מבוססת על אמונה בקיומו הממשי של האליל, בעוד שבבודהיזם ברור שמדובר באמנציות של נפש המאמין – שגם הן עתידות להיעלם אם בוא האיון הסופי.