סעיד קורא את גרוסמן

שלושים שנה קודם לכן, הוציאו אותו בעל כורחו, כמו שקית זבל, אל אחיו. ערבי ישראלי תושב חיפה, שמעולם לא העלה על דעתו להסתובב בין הפליטים הפלסטיניים, הוא הושלך למאסר מנהלי אחרי שנתפס ללא תעודת זהות מחוץ למסעדה בה עבד. באווירה של אינתיפדה. איש לא שאל שאלות. שם, בכלא, התגלגל אליו השייך חאסין הזקן ולחש על אוזנו בערבית ספרותית משובחת: “נקמתו של אללה מהירה מכל ברק ומושחזת מכל סכין”. זו היתה תחילתה של ידידות מופלאה. בלילות, אחר כיבוי האורות הכפוי של שלטונות בית הסוהר, היה יושב שפוף לצד כסא הגלגלים וחאסין היה מספר לו את גדולתו של עמו, את גדולתו של האסלאם, וכיצד העמיד מוחמד את כל בני הדתות האחרות על טעותם והביס אותם במלחמותיו, והעניק לאומה הערבית את תכונותיה היסודיות: את הצניעות, את הסבלנות, את הנחישות ואת ההתמדה ללא גבול. רבים ניסו להלחם באסלאם אך כולם נכשלו. “הזמן של אללה”, היה חאסין נוהג לומר לו, “הוא נצחי. ולכן גם זמנם של המאמינים הוא נצחי, וסוף המאמינים לנצח כי כל המכשולים הושמו כאן בידי אללה כדי לנסות אותנו ולזכות אותנו בגמול הנצחי על מאמצנו. היהודים הם אויבים עתיקים של האסלאם, אך בסופו של דבר ננצחם, כפי שניצחנו את הכופרים בעבר”.
פקיחת העיניים של סעיד היתה דרסטית, מחרידה ובלתי הפיכה לחלוטין. בבת אחת פרצה נפשו מההסגר של כאביה הפרטיים, של מחסוריה הקטנוניים וטינותיה האנוכיות, אל המרחבים הגדולים של האל האחד שאין בלתו ומוחמד הוא נביאו, אל התפקיד הגדול שנועד למאמינים.
הוא למד אז את מצוות האמונה. את התפילות המרוממות, בהן התרונן הלב במוחלטות הנקיה, חסרת הפשרות ונטולת הפניות של ההכרה באללה שאין בלתו ובחוכמתו של מוחמד נביאו.
השייך חאסין נשפט לשני מאסרי עולם וסעיד שוחרר תוך נזיפה לשוטרים שעצרו אותו ללא סיבה מספקת. כשהקוראן הקדוש באמתחתו, עזב סעיד את חיפה ועבר להתגורר ברמאללה, נוצר בליבו את שליחותו. תעודת הזהות הכחולה שלו איפשרה לו לצאת ולבוא במחסומים ללא בדיקות ואיש לא תיעד את נתוניו. במשך כל ההסטוריה הסוערת ורבת התהפוכות של תנועתו, שמר סעיד על הפרופיל הנמוך שקבע לו רבו. “אתה בן לבבי”, אמר לו, “בקרוב אהיה אני בן השאהידים, והרבה דברים יעברו על עמו של אללה, אבל אתה חייב להיות שם, עד שתראה סימן. עד שתראה שאחינו המוסלמים מאבדים את התמיכה העממית – רק אז עליך לצאת ולפעול כפי שאני פעלתי, להשיב לעם הפלשתיני את אמונתו. אתה תהיה הגחלת העוממת, הנשמרת גם אחרי כבות האש, כדי לחזור ולהצית את הלהבה.
בזמן שחיכה שאללה יכתוב את גורלו בהסטוריה, בזמן שחיכה ל”מכתוב” הפרטי שלו, למד סעיד והקשיב והתכונן, מכשיר את עצמו לתפקידו העתידי כמצביאו של החמאס המנצח. בערבים, אחרי שעות העבודה, אחרי התפילה האחרונה, היה מסתגר בדירתו, מכין לעצמו קנקן של קפה ומבלה את הערב בקריאה. בכל יום היה קורא קטע מהקוראן ומשנן שלוש הלכות מהסונה. אחר כך היה קורא ספרות מלחמה ואסטרטגיה בהתאם להמלצתו של נפוליון שיש לעיין במלחמותיהם של גדולי המצביאים, כדי לדלות את סודות המלחמה. אישיותו של הגנרל היא המנצחת, קבע נפוליון, לא הצבא. לא הרומאים ניצחו את הגאלים אלא קיסר, לא היו אלה אנשי מוקדון שפלשו להודו, אלא אלכסנדר הגדול.
הוא קרא את כולם ועל כולם, ממקיאווילי ועד רומל, מנפוליון עד צ’נג-קאי-שק, ואפילו ביוגרפיות של משה דיין, יגאל אלון ורבין. הוא הקפיד לקרוא את תולדות גדולי הכובשים המוסלמים, מהנביא עצמו ועד הגדול והנפלא מכולם, צלאח-א-דין, “צדקת האמונה”, המצביא הדגול שדחף את הכופרים מפלסטינה וכבש אותה חזרה לאסלאם. סלדין הגדול, שבמותו נמצאו ברשותו רק כמה מטבעות שלא הספיקו לכיסוי הוצאות הקבורה, משום שחילק את עושרו הגדול צדקה לעניים. מוסלמי אמיתי מתחילה ועד סוף.
קונטרס קטן של סרן בצבא ארה”ב, אחד בשם פורסיית’, היה חביב עליו במיוחד. פורסיית’ קבע שהתחכום הוא הכלי המרכזי של המלחמה. “לפני שמתחילים במלחמה”, הסביר פורסיית’, “צריך לדעת מה מניע את האויב ולמקד את האמצעים בצורה ישירה או עקיפה באופן שימוטט את מרכז הכובד האמיתי שלו. לכן, צריך המנהיג להבין היטב את התרבות, הפוליטיקה, החברה והצבא של האוייב”. סעיד לקח הדרכה זו לליבו ולקראת סוף הערב נהג לקרוא ספרות עברית, כדי לנסות להבין את מרכז הכובד האמיתי של האויב.
החביב עליו מכולם, היה עותק חבוט ומהוה של “הזמן הצהוב” בו קרא שוב ושוב. גרוסמן מבחינתו היה מרכז הכובד של הישראלים. הראש שלהם. לא תמצא את הזמן הצהוב אצל אנשים פשוטים. תמצא אותו אצל האליטה, באוניברסיטאות, באמנות, בתקשורת, במשרדי הממשלה. אם סעיד ידע משהו, זה כשיש לך עסק עם נחש, מוטב שתדע באיזה צד נמצא הראש. גרוסמן שיקף לו לא רק כיצד רואים הישראלים את הפלסטינים, אלא חשוב לאין ערוך, כיצד הם רואים את עצמם.
המאבק בתחושת העלבון צורב היה הקושי המרכזי שלו בפעמים הראשונות שקרא את הזמן הצהוב. עלבון שהפריע לו להגיע לאיזון הדרוש כדי לרדת לחקרו של אוייב. היכן הכבוד הפלסטיני? היכן המאבק? היכן גאוותם של לוחמים עזים הנלחמים על אדמתם כנגד כל הסיכויים ומוסרים עליה את חייהם? לא היה כל זכר לזה. שום רמז לגבורת הפלסטינים, ולאמונה היוקדת בלבם. במקום זאת, שורטט עמו כקורבן נצחי שרשעה ציונית אינסופית אופפת אותו. במקום לראות את הכוח העצום של העם הפלסטיני שאפילו ילדיו הצעירים ביותר יודעים מה עומד בפניהם, גרוסמן ראה רק את הנוולות, את הקיטוב בין ניוול לרווחה כלכלית, בין עוני לעושר, בין תל”ג גבוה לנמוך על פי ד”ר בנבנישתי. הכל נשפט על פי קנה המידה החומרני הזה. על פי גרוסמן אתה שונא – בגלל שאין לך תנאי חיים. אתה חושב נקמה – כי שטפו לך את המוח. אתה מדבר על אדמה – כי לימדו אותך לדקלם. כל מה שצריך זה לסדר לך אמבטיה עם חרסינה וכל הנוחיות – וכבר תהיה לאחר. במיוחד, היה סעיד חורק שיניים במקומות בהם מדבר גרוסמן כביכול מתוך גרונם של הפלסטינים כדי לבקר את הישראלים: “מנשלים אותנו מן האדמות ומן המסורת ומן הכבוד, ועושים לנו פה מין בית-סוהר אחד גדול ונאור, שכל מה שהם רוצים באמת הוא – שנברח ממנו, ואז לא ירשו לנו לחזור אליו לעולם – ובעורמתם היהירה, הבלתי מובנת לנו לחלוטין, הם כורכים סביבנו את חוטיהם, ואנו מרקדים עליהם כבובות”.
אכן רק ישראלי יהיר וערמומי יכול להתנשא ככה כלפינו, חשב סעיד. להפוך אותנו לבובות על חוטים, דמויי-פינוקיו עלובים שצמחו להם אוזני חמור. אצל גרוסמן רק הישראלים הם הפעילים ואילו הפלסטינים הם הסבילים הסובלים. “אתם לקחתם לנו הכל”, כותב גרוסמן כסניגור פלסטיני, “את הזהות הלאומית, ואת הזהות של כל אחד מאיתנו שמפחד מכם ותלוי בכם בשביל הפרנסה שלו, הכל לקחתם. מתים חיים עשיתם אותנו… זה מה שעשיתם רע, שעשיתם כל אדם פה לפוליטיקאי”. הוא היה חוזר וקורא את הקטע הזה, החוצפה העמוקה של האיש הזה שמתיימר לשבת לסעיד בראש ולפסכלג אותו. הוא חשב על החוסן העמוק והאמיתי של המאמינים, על צניעותם ודבקותם, רחוק מעולמו הדמיוני והמערבי כל כך של גרוסמן, שכל כך רוצה למצוא את היהודי שבערבי, את קורבן האנטישמיות שבשמי.
בכל פעם שסעיד היה קורא את המילים הללו, היה חש תחושה מסתורית של דע את אויבך, כאילו הוא מצליח לגעת בקצה ההבנה של מה שמניע את ההנהגה הישראלית. את אותם אויבים שהם המפתח להשגת מטרותיו. אויבים שיהיו מוכנים לעקור עבורו את המתנחלים עד האחרון בהם, תוך שהם מלטפים את ראשו בחמלה. אלו, אלו הכופרים האמיתיים חשב סעיד. אלו, המחזיקים בגרוסמן כמשוררם, כשופרם, הם אלו המנאצים את אללה. “אלוהים לא מרחם” הם חוזרים ואומרים. אם אלוהים היה מרחם, היה מרחם על ילדי הפלסטינים ונותן להם צעצועים שלמים. הם הכופרים אינם יודעים שאללה הוא רחום וחנון, ומחכה שהמאמינים יוציאו לפועל את תוכניתו. הם יודעים כל כך מעט על אלוהים האנשים האלה. הם יודעים רק לייחס לו אכזריות ולהפנות לו עורף, כאילו רחמיהם הפרטיים, הקטנוניים, גדולים ונשגבים מרחמנותו של אללה. סוגדים כולם לצלם העצמי של רחמנותם הפטרונית. רחמנותם המרגיזה היתה כל כך מרחיקת לכת שאפילו שאהיד שהבין סוף סוף שיש להלחם בכיבוש בכל הכוח – יצא אצל גרוסמן דפוק בראש, מסכן ומשוגע, מריונטה של הכיבוש. “הוא חי כחיה נרדפת”, כתב גרוסמן, “וחש שכל רגע שעובר מקרב את קיצו… אין ספק שיש רבים יותר אשר בשטחי החיכוך שבין כובש לנכבש מאבדים את צלם האדם”. זה היה הדבר המרתיח ביותר, שאצל האויב אתה מסכן. לא ראוי אפילו ליריקה. אף מילה על הגאווה והחוסן, אף מילה על הפחד הנורא שהצלחנו לזרות בלב היהודים. הרי זאת הסיבה לכך שהשייך חאסין קרא לגדודי ההתנגדות האסלאמית שהקים על שם אזה-דין-אל-קאסם – כדי שלא יקחו לנו את הגבורה והגאווה בשם הכיבוש, כדי שהגרוסמנים לא יוכלו לומר שאנחנו נלחמים על פלסטינה בגלל הכיבוש – הרי כמעט אלף וחמש מאות שנה חלפו מאז ההיג’רה אך הישראלים היהירים הללו רואים רק הכל בפרספקטיבה הצרה של ה”כיבוש” שלהם, כאילו שזה משנה משהו באורך הנשימה הארוך של המאמינים, כאילו שההתנגדות הערבית ליהודים התחילה עם הכיבוש.
אולם, גם כאשר היה חורק שיניים מול הפטרונות של גרוסמן, לא יכול היה שלא לאהוב את פרק ארבע של הזמן הצהוב. הוא הוקסם מהאופן בו בצע גרוסמן את ההיפוכים שלו – געגועי הפלסטינים לאדמתם היו תולדה של דיכוי ונישול, אך געגועי היהודים אינם אלא פורנוגרפיה. כל כך נכון. כי הבעלים האמיתיים של הקרקע הם המוסלמים, והיהודים אינם אלא מנאפים.
השיטתיות האכזרית בה ריטש גרוסמן את המתנחלים היתה כל כך נפלאה! הוא תפס אותם באף היהודי העקום שלהם, והכניס להם אותו לקופסה קטנה בה היתה רק שאלה אחת: “במה חשים הערבים את השפעותיו של שלטון לא רצוי. של כיבוש”? זה היה פשוט נפלא. נראה אותך מוכיח שאין לך אחות. אחרי שכתב שהאנשים בעופרה “ממעטים מאוד להקשיב ואינם מגלים ענין אמיתי בך”, סירב גרוסמן להקשיב להם כלל, והתעניין אך ורק בשאלה הקריטית, המושחזת, המבודדת: כיצד אתם מאכילים את הערבים חצץ? לא למה, לא כמה, לא מדוע? רק איך אתם עושים את זה, מנוולים שכמותכם. והוא טחן אותם כמו בולדוזר עקשני וקרא להם חסרי אמפתיה ומאובנים. הוא כינה אותם אטומים וערלי לב לפרצופם, בהיותו אורחם. זה היה נפלא. סעיד דמיין לעצמו את התפתלויותיהם של המתנחלים המארחים וגיחך.
איש אינו יודע לעקוץ מתנחלים כמו גרוסמן: “יצרו לעצמם את כילאם, את הספרטה הנפשית שלהם על ראשי ההרים, וממנה הם מציצים, סמורים וקפוצים כלפי כל דיעה אחרת. מאנשי אמונים הם הפכו לגוש-אמונים…” גדול. פשוט גדול. הוא מתאר אותם כ”פרים ורבים” ומגיע לשיאים ספרותיים רוויי בוז ותיעוב כשהוא מתאר אותם כ”מבצעים מין אינסטנט-התעלות-הנפש בסיוע העוזי, מין הכלאה של המשיח עם מטוס הממריא אנכית, נכנסים לטרנאס אפוקליפטי ניחר, מרקדים כתיישים על ראשי הגבעות, צורחים דברי נבואה אקסטטיים ומגוחכים, וכך, בעיוורון נחוש, התאפסות האני על-מנת להניח ל’יחד’ למלא את הנשמה, הם נישאים אל-על…”. הו, כמה נהדר.
הספר הדק והמר הזה גילה לו לבסוף את שורשו של המנוע המניע את השמאל הישראלי כולו. את ויתוריו, הגיגיו, שאיפותיו ונפתולי מצפונו: “אינני מחפש את הצדק האבסולוטי”, כתב גרוסמן, “ולא את יישוב החשבונות ההיסטורי, אלא את החיים האפשריים, הפגומים והנסבלים בלבד, תוך גרימת עוול מועט ככל האפשר”. משפט אחד מסכם, שאומר את הכל. לא צדק ולא היסטוריה, גם לא אמונה ולא אהבת פלסטינה, אלא רק המצב האנושי במערומיו. זו הנקודה שאותה חייב הוא, סעיד, למנף. את ההתנשאות חסרת הכבוד כלפי כל היקר לאחרים, ואת השאיפה הבלתי נלאית לחיים פגומים ונסבלים, שרק היא האמת על המציאות. כשהצבא הציוני נסוג מלבנון, וכל הגנרלים שלהם עמדו עם הגב לגדר ונשאו נאומי שלום, תוך התעלמות מוחלטת מקללות הבוז של אנשי החיזבאללה התלויים על הגדר מאחריהם, הרגיש סעיד מושפל מול ההתנשאות שלהם. כל המאבק הפלסטיני, כל התקוות, השאיפות, כל שנאת הרע של ההשתלטות היהודית על אדמת האסלאם – היו כמשחקי ילדים בעיניהם, כמשהו שאפשר להתעלם ממנו. הם עמדו שם עם הגב לגדר, כאילו הערבים אינם קיימים כלל.
ברגע של גילוי לב גרוסמן אומר “שמא העובדה שאיננו מרשים לעצמנו לשנוא מעידה דווקא על הזלזול שאנו חשים כלפי הערבים, שהרי אינך שונא את מי שאתה רואה כנחות ממך – וקשה לנו, למשל, לשנוא ילדים, משום שאנו חשים שאין הם שווים לנו”. כל כך עמוק. המתנחלים כשרים לשנאה משום שהיו צריכים להרפות משאיפות הצדק והחשבונות ההסטוריים שלהם, אך הערבים הם רק ילדים שעוד לא טעמו טעמה של השכלה אמיתית, המשאירה מאחור את הבגאז’ המיותר של דת ולאום – ולכן, ראויים להם הרחמים.
וזאת היתה המדיניות שלהם כל הזמן. התנהגות של הורה שיש לו ילד מעצבן, אבל הוא סבלני ובעל ארך רוח. הזמן הצהוב לימד את סעיד להבין שמאחורי ההורות המפוקחת הזאת, אין בגרות אלא זקנה. הם היו עם של עקורים חילונים. ללא אמונה, ללא שייכות לאומית. משכילים אירופיים קוסמופוליטיים שבמקרה נפלה להם מולדת עם כל מיני ילידים פראיים. מה יעשו? ינהגו בבגרות ובאיפוק. זה הכל. ורק כשהילדים יוציאו אותם מהכלים הם יעיפו להם איזו צ’פחה.
כשסעיד הבין זאת הפסיק להעלב. הוא ראה את חולשתם במערומיה, וידע כיצד יוכל לנצלה. עליו רק להציע להם חיים אפשריים, פגומים ונסבלים – והם כבר יחוללו לבד את המהפך, הם כבר יעקרו את עצמם עבורו, הם כבר יתנו את חייהם למען חייו. ככה זה, לא נעים לך להכות את הילד של השכן, אבל את הילד שלך צריך לחנך, לא כן? ואצלם, נו, לא נעים להרוג את הילד של השכן, אבל את הילד שלהם אין להם בעיה לשלוח אל הבורות שכרינו להם. השבח לאללה.

מה בין תה אנגלי לתה תורכי

תה תורכי. מתוק. חזק או חלש לפי דרישה. קומקום כפול.
סיבת הפיכתו למשקה לאומי: הקפה התייקר בעקבות שקיעת האמפריה – אטטורק אמר לעבור לתה.
עברו. אהבו.
תה אנגלי. מתוק, מתוחכם, עטור פולחנים.
piccsP2Y61
סיבת הפיכתו למשקה לאומי: תאוות מותרות שהפכה להפגנת כוח לאומית. לקרוע את התה מסין בכל כוחה של אנגליה. כבשו את הודו כדי לגדל אופיום כדי לסחור בו תמורת תה. וכשהסינים מחו לנוכח עשרות מליוני מכורים לאופיום והירואין? פלשו לסין והכריחו אותה להפוך את האופיום ללגאלי. הכל בעבור חופן עלעלים?
לא.
הכל בעבור הפגנת הכוח הלאומית: אחרון הכורים האנגלים דורך מנצח על גוו של קיסר סין (שלא לדבר על גוו של אחרון סבלי התה הסינים – עד 135 ק”ג על הגב. 1200 ק”מ).
Tea Anyone?
gourmet-farms-tea-pinkies-up

תשובה תפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה.

מהו רוע הגזירה?
גזירה היא משהו שאין ביכולתך לשנותו. הגזירה בתוכנית 12 צעדים היא ההתמכרות שלא ניתן לגבור עליה. האלרגיה של הגוף והכמיהה של הנפש – הכלא של אלכוהוליזם, נרקומניה, אכילת יתר וכן הלאה – אלו הן הגזרות – דברים שאנו ניצבים בפנים חסרי אונים – אך יש תרופה לחוסר האונים הזה אל מול הגזירה – והתרופה היא תשובה, תפילה וצדקה. התוכנית היא התשובה, הצעדים הפשוטים שיש לעשותם – המעשים הטובים, התפילה היא הקשר הישיר אל הכוח העליון וההתמסרות לרצונו ולא לרצוננו, הבקשה המתמדת שיסיר מאיתנו את הגזירה, את ההתמכרות, את היצרים, ויתן בליבנו שלווה ואיזון, והצדקה, היא העזרה לאחר, הושטת היד אל מי שנאבק אף הוא בגזירותיו – צעד 12 של העברת המסר של ההחלמה לאחרים.

ותשובה תפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה.

זאב בכלר שלוש מהפכות קופקרניקניות – העץ שאינו קיים עדיין איננו

בכלר מביא את המשך ההתקפה על האונטולוגיה הפוטנציאליסטית המקיימת את העולם (האלוהי) גם בהעדר האדם, כהתקפה על “האידיאה של הקיום הנפרד” (עמ’ 111):
Bechler111
ובסיכום מבריק כותב בכלר את המסקנות המתבקשות מתוך הגותו של יום (עמ’ 112):
Bechler112

זאב בכלר שלוש מהפכות קופקרניקניות – חזרה לעץ ביער

המאבק התמציתי אם כן הוא בין אונטולוגיה פוטנציאליסטית לבין אונטולוגיה אקטואליסטית. על פי הראשונה, העץ נמצא תמיד ביער גם כאשר אין מי שיתפוס אותו כי – כי קיים פוטנציאל שהוא יתפס, והוא תמיד שם, מחכה שיגיע איזה הלך וישב בצילו.
לעומת זאת, האונטולוגיה השניה, האקטואליסטית, היא כולה “עץ עכשיו”, דהיינו, אם אתה רואה את העץ הוא קיים ואם לא, לאו. אם אתה לא שם הוא לא קיים (לא בכדי זה נשמע מגלומני – כי הסוליפסיזם המגלומני עומד בבסיס התפיסה כל הזאת: רק על תפיסתי שלי לספר ידעתי – ואם אני לא מבחין בך כרגע – אתה פשוט לא קיים).
יש לי תחושה שנמצא כאן גם שורש ואולי תולדה של עבודה זרה: ההתעקשות לתפוס את “העצם” בפועל – את העצם האקטואלי שיתן להצביע עליו ולומר “זה” – מובילה בסופו של דבר להכחשת כל מה שלא ניתן להצביע עליו ולומר “זה” – כלומר, מעלימים את העץ.
וכך (בעמ’ 110) מתאר בכלר את העמדה הקונטרה-אינטואיטיבית הזאת, שאין בה כל “שימור אוביקט”, אך היה זו שהפכה לדומיננטית בפילוסופיה:
Bechler110
מדהים לראות כיצד גוזר ההגיון את האינטואיציה, כיצד מחריב ההגיון האנושי את האמת האלוהית.ובעמ’ 110 כותב בכלר שהמסקנה היחידה הפתוחה בפנינו שיש לה גם בסיס פילוסופי היא:
BECHLER110B

תריסר התכונות של האמן המתחמק

מסתבר שיש קבוצת 12 צעדים לאמנים חנוקים – כמה עמוק ונפלא שצריך לחזור בתשובה גם על זה – על היצירה שלא יצרת, על השפע שלא הענקת לעולם. קבוצת 12 צעדים זו מנתחת את הדרכים שבהן אנחנו לא יוצרים – ומציעה כלים כיצד לטפל בכך.
המוטו שלהם: האמנות שלנו היא מתנה שנועדה לחלוקה בנדיבות

הנה הכלים הדיאגנוסטיים שלהם: תריסר התכונות של האמן המתחמק.

1. גדלנו באווירה שביטלה את ערכנו וגרמה אצלנו ליחס אמביוולנטי כלפי הביטוי האמנותי שלנו.
2. בכל יממה נתונה אנו מוצאים דרכים, בין במודע בין באופן בלתי מודע, להתחמק מלעשות את מה שגורם לנו את האושר הגדול ביותר – לבטא את היצירתיות שלנו.
3. אנו נסוגים מהיצירה שלנו באמצעות השקעת עצמנו בסגנונות חיים, מערכות יחסים ופעילויות שאינם עולים בקנה אחד עם המטרה האמנותית שלנו. אנו חושבים על האמנות שלנו כמנותקת מהמציאות ומונעים מעצמנו את הזכות ללכת בעקבות החלום שלנו.
4. לעיתים קרובות חסמו יאוש, דכאון, זעם, אובססיות, התנהגות כפייתית ו/או התמכרויות את האנרגיה היצירתית. אנו חוסמים מערכות יחסים משמעותיות בחיינו – עבודה, חברה, אהבה, משפחה וחברים.
5. אנו מריצים מיתוסים חברתיים במחשבתנו: “אמנות אינה מעשית”, “אמנים הם פסיכיים”, “תגווע ברעב”, “את חייב לקבל הכשרה מתאימה”, “אתה זקן מדי”, “כבר מאוחר מדי”. קיבלנו את כל הרעיונות הללו כנכונים, כאשר למעשה, הם אינם כך.
6. הצלחתם של אמנים אחרים הטילה עלינו מורא. קנאה, פחד, רחמים עצמיים, פרפקציוניזם, טינה ופגמי אופי אחרים חוסמים את האמונה שלנו ביצירתיות שלנו ובכשרונות שלנו. אנו חשים בלתי ראויים להצלחה שאנו רוצים או משיגים. אנו חשים כרמאים.
7. לעיתים קרובות אנו מרגישים שאין אנו “בטוחים”. או חוששים להפוך למטרה לבקורת, פגיעה ודחייה. אנו מעדיפים להישאר בלתי נראים ולעמוד לנצח בשולי ההתחלה, לכודים בתסמונת ההתחמקות.
8. חשבנו על האמנות שלנו כמשהו בלתי מציאותי, ומנענו מעצמנו את הזכות לדבוק בחלום שלנו. שכחנו שאמנים זכאים לעבודתם הנכונה וזכאים לאושר ולהצלחה שמביאה עימה עבודה נכונה.
9. מתוך חשש לדבוק ביצירתיות לשנו כדרך להרוויח לפרנסתנו, אנו מתחמקים מהתחייבות. הרעיון שנוכל לפרנס את עצמנו באמצעות האמנות שלנו נראה גדול ומאיים. אין ביכולתנו לקבוע את שווי השוק הכספי של אמנותנו.
10. מאחר ויש לנו כשרות רבים, אנו מתקשים להבחין בייעוד האמיתי שלנו. אנו מכחישים את האחריות המוטלת עלינו לפתח ולממש באופן מלא את הכשרונות שלנו. אנו מפחדים להקריב את מה שצריך להקריב ולקבוע קדימויות למימוש החזון האמנותי האמיתי שלנו.
11. איבדנו את היכולת לנהל את הזמן שלנו. אנו מתקשים לסיים פרויקטים ולעיתים קרובות אנו מחבלים במאמצים שלנו. אנו רוצים לעסוק באמנות שלנו אך אין אנו יודעים כיצד לעשות זאת. אנו מתמלאים חוסר סבלנו כלפי התהליך, ושוכחים שהתוצאות מגיעות בזמנו של הקב”ה, לא בזמן שלנו.
12. פחדנו מהאנרגיה היצירתית שלנו והתייחסנו בחוסר אמון לדחפים היצירתיים שלנו. בהעדר מודעות רוחנית, לא ראינו את עצמנו כערוצים לתהליך יצירתי אינסופי.

הלכות פסח – סימן תמ”ג – English Version

המקור: טור אורח חיים סימן תמג

חמץ משש שעות ולמעלה ביום י”ד אסור מה”ת ולוקין עליו אע”פ שבעל העיטור כתב שאינו אלא מדרבנן ובעל המאור כת’ שמותר לאוכלו עד הלילה שבאכילתו משביתו והרמב”ם ז”ל כתב שלוקין עליו משש שעות ולמעלה ולזה הסכים א”א ז”ל וכדי להתרחק האדם מן העבירה הוסיפו חכמים לאוסרו עוד ב’ שעות דהיינו מתחלת שעה חמישית ומיהו כל שעה חמישית מותר בהנאה ויכול למוכרו לעו”ג אפילו הרבה ביחד שודאי לא יאכלו קודם הפסח ואפי’ כותח ויכול להאכילו לבהמ’ חיה ועוף ובלבד שיעמוד עליהם לראות שלא יצניעו ממנו ויבער מה ששיירו ממנו ומתחלת שעה ששית ומעלה אסרוהו גם בהנאה ואם קידש בו האשה אינה מקודשת כיון שאסרוהו בהנאה לכל ישראל הלכך ישראל שהיה בידו חמץ של חבירו בפקדון והגיע הפסח יעכבנו עד שעה חמישית ואם לא באו בעליו ימכרנו לעו”ג ואם לא מכרו צריך לבערו בזמן איסורו אפי’ אם אינו חייב באחריותו מעשה וקנתה שפחה עו”ג ירקות בחמץ אחר שש והתירם ר”ת לפי שאינו תופס דמיו כדאמרינן בחולין חמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר מפני שהן מחליפין:

Passover Laws – Section 443 (תמ”ג) Toor ((טור

After six hours the Leaven is forbidden,
And a God fearing person will do as bidden
But sages are aware of what lies hidden,
So in order to keep sin at bay,
They have ordered that Leaven be stopped at an earlier part of the day.
I.e., two hours earlier than the above stated time,
When at the fifth hour the clock begins to chime.
But, though it is then forbidden the Leaven to eat
At this early hour, one may still enjoy it.
Such as if to a non-Jew the Leaven is sold,
Even when obvious that during the Passover, the Leaven he shall continue to hold.
And, even if the Leaven mixture bears his name in bold.
Also, one may feed the Leaven to a beast,
or for a fowl or animal make it a feast,
So long as one burns what’s left of the wheat and the rye,
Before the sixth hour has gone by.
And one must watch to see that the beasts have not hid some away,
Let one encounter the Leaven some other day.
And once six hours have passed since the dawn,
The Leaven’s enjoyment is also foregone,
From now on it has no use,
and is even worse than mere refuse
It cannot be used a wife to wed
and if so used the wedding is null and dead.
And a Jew who holds another Jew’s Leaven in trust
Will hold it until the fifth hour, then sell it he must.
And if he hasn’t sold it he must burn it tout suite,
even if he’s not responsible for it.
However, if he used the Leaven to buy some goods
Such as, for example, vegetarian foods,
Then these vegetables may be enjoyed,
For the sums exchanged for Torah prohibitions are void,
and the prohibitions no longer pertain,
Except for three cases in which they always obtain,
and the money is prohibited for these three reasons:
Seventh year produce, consecration and the idolation of heathens.

אלוהי 12 הצעדים

מיהו אלוהי 12 הצעדים?
האם הוא אלוהי ישראל?
אין ספק, באשר אין אל בלתי אלוהי ישראל, וכל מה שנתפס כאלוהים, אינו אלא התפיסה האנושית החלקית, הסובייקטיבית של אותה שלמות כוללת. כפי שהרב כותב בשמונה קבצים ב, צג: ” כל המחשבות הן אמת באלהות… ואל תהי מפליג לכל דבר. ובאמת לית מחשבה תפיסא ביה כלל, ומכל מקום כל המחשבות מוארות על ידי אורו, כשם שכל ההויה מתקיימת בו”.
אך ניתן להיות יותר ספציפי. אלוהי התוכנית הוא פן ברור מאוד של אלוהי ישראל, הפן עימו נפגשים ביום הכיפורים, הפן שאנו קוראים בגרון ניחר: “ה’ ה’ אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה”. אלו הן שלושת עשרה מידות של רחמים – ושלוש עשרה מידות אלה הם אלוהי התוכנית: אלוהים אוהב, אלוהים אישי, אלוהים שאפשר לסמוך עליו שייקח ממך את הצדדים הבעייתיים שלך ויברא לך לב חדש: “לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי”.
ועיקר התוכנית: “יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו” – לכן, בלשון התוכנית: “החלטנו למסור את רצונותינו וחיינו להשגחת אלוהים כפי שאנחנו מבינים אותו” – רק שבתוכנית מבינים את האלוהים באופן ברור לחלוטין כאלוהים אוהב. וה’ אוהב את ישראל: “ויהפך ה’ אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה’ אלהיך”.

הרב בן אמוזג – בין הכסאות

אין ספק שאחת הדמויות המדהימות והפחות מובנות בהסטוריה של הרעיונות הוא הרב אליהו בן אמוזג. הרב אב”א הצליח איכשהו ליפול בין כל הכסאות של הגות המאה התשעה עשרה – אמוני מדי לטעמם של חוקרי המקרא של תקופתו וחקרני מדי לאנשי הדת של דורו, הוא הצליח להיות בלתי מובן לכולם.
הרב בן אמוזג עצמו, כתב דברים נאים ביותר על מצוקתו לנוכח אי ההבנה של שתי המחנות כאחד: “לזה חסיד שוטה ולזה אפירוקוס ומין, זה אומר לא יקרא בשם חכם כי אם חוקר וזה אומר לא כי! כי אם בולס שקמים ובוקר,זה אומר האיארופא אינה נאוה לו, אל ירושלים ואל הר המור ילך לו, וזה אומר אל המקדש לא יבוא, בין חכמי הגויים בחוץ יכין מושבו.ואני נשארתי תלוי באוויר, לא כופר ולא סופר, לא מין ולא מאמין, לא נבל ולא מקובל, לא פילוסוף ולא רבי הכולל, לא מקלל ולא מתפלל, לא מתבולל ולא מתחולל, לא שמים ולא הלל, לא יום ולא ליל?”
אוי לו לרב אב”א שכך היה לו.
ובשורה התחתונה: דווקא חוקרי המקרא הכירו בו – הם זיהו אותו נאמנה כאיש אמונה ודחו אותו מקהלם כמי שמאיים על זהותם. הם לא יכלו לענות לו. רק להפנות לו עורף. ואנשי הדת – הם רק שמעו את מצלול שפתו ואת הטעמת דבריו – וכבר לא היה איכפת להם מה הוא אומר. הם כיסו את האוזניים.
כך, בין עורפים מופנים לאוזניים מכוסות, נותר לו הרב אב”א לבדו. הוא, שידע לדבר את שפת האמונה בכל השפות.