גחלת אש על חפץ חיים כלל ח

בס”ד

המעוניינים להשתמש בחומר לשם לימוד בשיעור או בכיתה יכולים להזמין אצלי קובץ להדפסה 0544527518 espelled@gmail.com

גחלת א”ש

על

חפץ חיים

כלל ח

כלל ח

תוכן העניינים

הקדמה
כלל ח א
כלל ח ב
כלל ח ג
כלל ח ד
כלל ח ה
כלל ח ו
כלל ח ז
כלל ח ח
כלל ח ט
כלל ח י
כלל ח יא
כלל ח יב
כלל ח יג
כלל ח יג – הערה
כלל ח יג – הערה – המשך
כלל ח יד

הקדמה

ההלכה

בכלל זה יבואר איסור סיפור לשנון הרע בכל עניניו ובו ארבעה עשר סעיפים:

הנה בכללים שעברו בארנו מה נקרא לשון הרע בכל עניניו, וכן כהאי גונא בדין קבלת לשון הרע, ועתה בכלל זה נבאר באיסור סיפור לשנון הרע שאסרה לנו התורה: מהותו של המספר, ואת שהוא מספר עליו, והאיש שהוא מספר לפניו, הכל כסדרן, וכן כהאי גונא נבאר בענין קבלת לשון הרע. ולכן אל יפלא בעיני הקורא כי לפעמים אני מעתיק דבר פשוט מאוד, והוא מפני שיהיו המשך המאמרים כסדרן או מפני שהוא דבר שרבים משתבשין בזה, וגם כשיעין היטב ימצא בסוף כל ענין דבר חידוש. וראשונה נבאר את מהותו של המספר:

התרגום

כאן יבואר איסור סיפור לשון הרע בכל עניניו,
ועל פי 14 סעיפים יתפרטו פה דיניו.

הנה בכללים האמורים עד לכאן,
הבאנו ללשון הרע תיאור מעודכן,
מה נקרא לשון הרע בכל עניניה,
וכיצד בענין קבלתה יתפרטו דיניה.

ועתה ניגש החפץ חיים להכניס עוד שיפור,
בכך שיבהיר לנו את מהות הסיפור,
את מהות המספר ומושא סיפורו,
והאיש שהוא מביא לפניו דיבורו,
ויבוא הכל על פי הסדר,
אף לגבי קבלת לשון הרע, יסביר הגדר,
ומבקש מהקורא שלא יתפלא מהעובדה,
שמעתיק לפעמים דבר פשוט שלכל כבר נודע,
והוא כדי לשמור על הסדר הנאות,
או מפני שאנשים מרבים בזה לטעות.
ואם הקורא יעיין היטב ולא יהיה שאנן,
ימצא בסוף כל ענין דבר חידוש רענן.
ותחילה דן החפץ חיים במספר ודמותו,
מבאר עניניו ומגדיר מהותו.

חזרה לתוכן

כלל ח א

ההלכה

אין חילוק באיסור סיפור לשון הרע בין אם המספר איש או אשה, קרוב או רחוק. אף דרגילות הוא כמה פעמים שלא יקפיד האשי שנאמר הגנות עליו על המספר מצד אהבת הקורבה אשר ביניהם, וגם דרך קרוב הוא כשמספר לאחד על קרובו איננו מכוון לגנותו בעצם רק מפני קנאת האמת שלפי דעתו שלא כהוגן עשה לאיש פלוני בענין פלוני, אף על פי כן אם טעה בדמיונו בזה, דהיינו שמיהר להחליטו לכף חוב, ועל פי אמת לא היה חייב בזה, אין דבר זה יוצא מכלל לשון הרע גמורה.

התרגום

איסור סיפור לשון הרע חל בצורה שווה,
על איש ואשה, קרוב ורחוק, רחוקה וקרובה.
דיני איסור לשון הרע אינם חלוקים,
וחלים על גברים ונשים קרובים ורחוקים,
אמנם זהו ענין שגרתי ברוב המקרים,
שלא יקפיד האיש שגינוהו באמירת הדברים,
ומצד אהבת קֻרְבָתו,
לא יפנה כלפי המספר איבתו.

וזוהי אף דרכם של קרובים,
כאשר אומרים דברי ביקורת נוקבים,
שאין כוונתם לגנות קרובם היקר,
אלא קנאת האמת היא אצלם העיקר,
ומבקרים הקרוב עת חושבים במלוא הכנות,
שלא נהג ביחס לפלוני מסוים הגינות,
ולמרות כל הרגילות האמורה,
אם הסיק מסקנה נמהרה,
ובטעות דן קרובו לכף החובה,
משום שהטעתו יד דמיונו הטובה,
הרי שאם חף אותו קרוב על פי האמת הבהירה,
יהיה דבר זה בכלל לשון הרע גמורה.

חזרה לתוכן

כלל ח ב

ההלכה

ועתה נתחיל‎ לבאר על מי אסרה התורה לספר לשון הרע: איסור לשון הרע הוא בין על איש או אשה, ואין חילוק בין אשתו לאשה אחרת, ורבים נכשלין בזה בעוונותינו הרבים, שהותר בעיניהם לספר גנות על אשתו ובית חותנו לפני אחיו ובית אביו, ומדינא אין שום נפקא מנה בזה, אם לא שהוא מכוון בזה לתועלת על להבא ולא לגנותם, וגם לא יערב בדבריו שום שקר, וכל דינו הוא כפי מה שמבואר לקמן בכלל י’ מסעיף יג ואילך, עיין שם.

התרגום

ועתה יבואר בצורה מקיפה ללא חיסור,
על מי בדיוק חל האיסור:
איסור לשון הרע וכל דיבור מבאיש,
חל בין על אשה בין על איש,
ואין חילוק בין אשתו המוכרת,
לבין אשה כלשהי אחרת,
ובעוונותינו הרבים נכשלים בזה אנשים,
ומספרים על נשותיהם דברים קשים,
כי נדמה לאדם שמותר לספר למשפחתו ואוהביו,
דברי גנות על אשתו, חמיו ושאר קרוביו,
והחפץ חיים מדגיש שמדינא,
אין בזה שום נפקא מינה,
אלא רק אם מכוון שתצמח מזה תועלת,
ולא סתם לגנותם בצורה נואלת,
וגם מקפיד שלא לסטות מן האמת במאומה,
ולא לערב בדבריו שום שקר או גוזמה.
ובכלל י’ לקמן יובאו כל אלו הדינים,
כפי שימצא המעיין החל מסעיף יג’ בפנים.

חזרה לתוכן

כלל ח ג

ההלכה

ולפעמים שיך איסור לשון הרע אפילו על קטן, כגון לספר גנותו של יתום קטן שמגדלין אותו אחרים בתוך ביתם, דעל ידי זה יוכל להיסבב שיגרשו אותו מאיתם, וכן כל כהאי גוונא היכא שעל ידי סיפורו יסובב להזיק לקטן או להצר לו על ידי זה. (ואם הוא דבר מפורסם על קטן זה, עיין לעיל בכלל ב’ סעיף ו’ וסעיף ט’ ובכחלק ב’ בכלל ב’ סעיף ו’.) ואם מכוון בסיפורו לסלק הנזקים שבאין על ידי זה הקטן ולהדריך אותו בדרך ישרה, מותר, אך צריך שידע מתחילה בבירור שהסיפור הוא אמת ולא למהר לסמוך על זה ששמע מפי אחרים, וכמו שיבואר לקמן בכלל י’, עיין שם היטב. גם צריך לראות את הנולד על ידי סיפורו, כי פעמים הרבה יוצא משפט מעוקל מענינים כאלו.

התרגום

ולפעמים שייך איסור לשון הרע אפילו על קטן,
כגון על יתומים שמשפחות מגדלות בביתן,
כי על ידי זה שיספר גנותו במפורש,
יכול לסובב שהיתום מביתם יגורש,
ועוד מקרים דומים שיכול לקטן לסובב נזקים,
או לגרום לו צרות ועונשים מעיקים.

(ואם ידוע קטן זה בעבירותיו,
ומה שראה כבר נודע אודותיו,
צריך לפעול על פי כלל ב’ סעיף ט’ וסעיף ו’,
וכפי שבחלק ב’, בכלל ב’ סעיף ו’ דנים עליו).

ואם מכוין בסיפורו שיקבל הקטן הדרכה ויחכים,
ובזה יחדל לגרום מיני נזקים,
מותר לספר, אך צריך לדעת מראש בצורה ברורה,
שהסיפור המדובר הוא אכן האמת הגמורה,
ואסור לו למהר לסמוך על שמועות מפי אחרים,
ובכלל י’ לקמן יבוארו היטב הדברים.

כמו כן, צריך לראות מה סיפורו יחולל,
ומה יעלה בגורל הקטן שאודותיו ממלל,
כי לעיתים קרובות בהחלט אפשר,
שמענין כזה יצא המשפט המעוקל ולא הישר.

חזרה לתוכן

כלל ח ד

ההלכה

ודע, דאיסור סיפור לשון הרע הוא אפילו על עם הארץ, כי גם הוא בכלל עם ה’ וצבאותיו שהוציאם ממצרים, וכל שכן אם הוא תלמיד-חכם בודאי המספר לשון הרע עליו עוונו גדול הרבה יותר, ואמרו חז”ל: כל המספר אחר מטתו של תלמיד חכם נופל בגיהנום, שנאמר וכו’. וכמה פעמים נכנס על ידי זה בכלל מבזה תלמיד-חכם, וידוע גודל עונשו של המבזה תלמיד חכם, כדאיתא בחלק (דף צט:) (ונפסק כן ביורה דעה בסימן רמג סעיף ו’ שהוא בכלל “כי דבר ה’ בזה וכו’, הכרת תכרת הנפש ההיא”), אך היצר הרע מסית לאדם דלא שייך כלל דין מבזה תלמיד-חכם רק בזמן הגמרא שהיו חכמים ביותר אבל לא על אלו שבזמננו, והוא טעות גמור, דכל תלמיד-חכם הוא לפי הדור, ואפילו בזמננו אם הוא רק ראוי להורות ויגע בתורה נקרא תלמיד חכם, והמבזה אותו אפילו בדברים בעלמא ואפילו שלא בפניו, עוון פלילי הוא וחיב נידוי על זה, כדאיתא ביורה דעה בסימן רמג סעיף ז’ ובסימן שלד בש”ך סעיף קטן סח. וכל שכן אם התלמיד חכם הזה הוא מורה הוראה בעיר דבודאי איסור המבזהו הוא חמור הרבה יותר, דמלבד שהוא מוכרח להחזיק אותו לחכם ולנהוג בו כבוד אחרי שהוא סומך על הוראותיו, עוד בסיפורו עליו דברי גנות הוא מונע את הרבים מעבודת השם, כי על ידי זה אמור יאמרו שאר העם: מה נלך ונדרוש מאיתו עניני הדיני תורה, שבינינו אחרי שלא יוכל לתווך בינינו, ומתוך זה כל אחד בונה במה לעצמו (ועוד כמה קלקולים, יאריך זכרם, השם ישמרנו).

התרגום

ודע שאיסור סיפור לשון הרע האמור,
הוא אפילו על עם הארץ גמור,
כי גם הוא נכלל בעם ישראל,
ובצבאות שיצאו ממצרים ביד הגואל,
וכל שכן אם הוא תלמיד חכם ואיש גמרא,
שאז גדל עוון המספר במידה יתירה.
ואמרו חז”ל: כל המספר אחר מיטת תלמיד חכם,
נופל בגיהנום הלוהט והחם.

וכמה פעמים עלול אותו לשון הרע,
להכניסו לאיסור נוסף המובא בגמרא,
והוא איסור של ביזוי חכמים,
תוך עיסוק פטפטני בפגמים.

(ומעשה זה בעונש כרוך,
כפי שנפסק להלכה בשולחן ערוך,
שם נכלל המעשה ביורה דעה, רמ”ג, סעיף ואו,
ועונשו: הכרת תכרת הנפש ההיא מעמיו”.)

אך יצר הרע הרי מסית אנשים,
באופן כזה שאת האמת מכחישים,
ומביאו לטעון טענת שוא,
כאילו דין זה אינו שייך לעכשיו,
אלא רק לפני שנים בזמן הגמרא,
שהיו חכמים ביותר וידעו כל התורה.
וזוהי טעות גמורה ופירצה שיש לגדור,
כי כל תלמיד חכם הוא לפי הדור,
וגם בזמנינו אם הוא ראוי להורות תורתו,
ויגע בתורה ככל יכולתו,
הרי זה תלמיד חכם לכל דבר,
והמבזה אותו על האיסור עבר.
ואפילו אם אמר סתם, ושלא בפניו, משהו שלילי,
נחשב לו הדבר לעוון פלילי,
ולא רק שמה שעשה הוא בר-גינוי,
אלא ממש חייב על זה נידוי,
כפי שמובאת ביורה דעה סימן רמג סעיף ז’ הלכה,
ובש”ך בסימן שלד סעיף קטן ס”ח הוכחה.

וכל שכן, אם תלמיד חכם זה,
שאותו הוא בעוונו מבזה,
הוא רב המורה באותה עיר איסור והיתר,
שאז ודאי שעוון המבזהו חמור ביותר,
כי מחוץ לכך שלנהוג בו כבוד הוא מחוייב,
שהרי סומך על הוראותיו בכל אורחות חייו,
עוד בספרו עליו דברי גנאי ושאר בזיון,
מונע הרבים מעבודת השם א-ל עליון,
כי על ידי זה יאמרו שאר האנשים:
מה לנו שנדרוש אצל רב זה המקרים הקשים,
ולמה לנו לשאול אותו בדיני תורה,
אם לא יכול לתווך בינינו פשרה,
ומתוך כך כל אחד בונה במה נפרדה,
(ועוד קלקולים, ישמרנו השם מכזאת ירידה).
ואפילו אם אמר סתם, ושלא בפניו, משהו שלילי,
נחשב לו הדבר לעוון פלילי,
ולא רק שמה שעשה הוא בר-גינוי,
אלא ממש חייב על זה נידוי,
כפי שמובאת ביורה דעה סימן רמג סעיף ז’ הלכה,
ובש”ך בסימן שלד סעיף קטן ס”ח הוכחה.

וכל שכן, אם תלמיד חכם זה,
שאותו הוא בעוונו מבזה,
הוא רב המורה באותה עיר איסור והיתר,
שאז ודאי שעוון המבזהו חמור ביותר,
כי מחוץ לכך שלנהוג בו כבוד הוא מחוייב,
שהרי סומך על הוראותיו בכל אורחות חייו,
עוד בספרו עליו דברי גנאי ושאר בזיון,
מונע הרבים מעבודת השם א-ל עליון,
כי על ידי זה יאמרו שאר האנשים:
מה לנו שנדרוש אצל רב זה המקרים הקשים,
ולמה לנו לשאול אותו בדיני תורה,
אם לא יכול לתווך בינינו פשרה,
ומתוך כך כל אחד בונה במה נפרדה,
(ועוד קלקולים, ישמרנו השם מכזאת ירידה).

חזרה לתוכן

כלל ח ה

ההלכה

וכל זה האיסור של לשון הרע הוא דווקא על איש שעל פי דין תורה הוא עדין בכלל “עמיתך”, דהיינו עם שאיתך בתורה ובמצוות, אבל אותן האנשים שמכירם שיש בהם אפיקורסות, מצוה לגנותם ולבזותם בין בפניהם ובין שלא בפניהם, בכל מה שהוא רואה עליהם או ששומע עליהם דכתיב: “לא תונו איש את עמיתו”, ו”לא תלך רכיל בעמך”, והם אינם בכלל זה שאינם עושים מעשה עמך, ונאמר: הלא משנאיך ה’ אשנא ובתקוממיך אתקוטט וכו’. ואפיקורוס נקרא הכופר בתורה ובנבואה מישראל, בין בתורה שבכתב ובין בתורה שבעל פה, ואפילו הוא אומר: כל התורה מן השמים חוץ מפסוק אחד או קל וחומר אחד או גזרה שוה אחת או דקדוק אחד, גם הוא בכלל הזה.

התרגום

וכל זה שאמרנו לגבי לשון הרע,
הוא דוקא על איש הנקרא “עמיתך” לתורה,
דהיינו, ששותף לך בקיום המצוות,
ומשתדל למלא על פי התורה החובות.
אבל אותם אנשים שמכיר בעליל,
שיש בהם צד אפיקורסות מבהיל,
מצוה לגנותם, בין מאחורי הגב, בין בפנים,
בכל מה שהוא רואה או שומע עליהם רינונים.
דכתיב: “לא תונו איש את עמיתו”,
ו”לא תלך רכיל בעמך”, המקיים את דתו,
ואלו אינם בכלל העושים מעשה עמך,
שכן עושים עוולה שמאפיקורסות צמחה,
ונאמר: הלא משנאיך השם אשנא,
במתקוממיך אתקוטט – ואת טובתם אמנע.

ואפיקורוס נקרא אדם המחרף את הא-ל,
בכפרו בתורה ובנבואה מישראל,
ולא משנה באיזה חלק של התורה כפר בדעותיו,
בין בתורה שבעל פה, בין בתורה שבכתב,
ואפילו אומר שכל התורה מן השמים,
חוץ מאיזה פסוק אחד או שנים,
או טוען שקל וחומר אחד אינו חובה,
או כופר בדקדוק אחד או גזירה שוה.

חזרה לתוכן

כלל ח ו

ההלכה

ודוקא אם שמע מהם בעצמו דברי אפיקורסות, אבל אם אחרים אמרו לו אסור לסמוך על זה לגנותם בין בפניהם ובין שלא בפניהם, וגם אין לו להחליט דבר זה בלב כדין איסור קבלת לשון הרע וכנ”ל בכלל ו’, רק צריך לו לעת עתה לחוש לעצמו וגם להזהיר לאחרים בסתר שלא יתחברו לעת עתה עמהם עד שיתברר הדבר. וכל זה דוקא בשמיעה בעלמא, אבל אם מוחזקין בעיר לאפיקורסים דינו כאילו מכירם בעצמו.

התרגום

וכל מה שהבאנו לעיל הגדרה,
כיצד לנהוג באפיקורוס הכופר בתורה,
הוא רק אם שמע בעצמו,
מה שדיבר נגד השם ונגד עמו,
אבל אם שמע רק מאחרים,
אסור לו לסמוך ולקבל הדברים,
ואסור לו לגנותו, לא ישירות ולא דרך אגב,
לא בפניו, אף לא מאחורי הגב,
אף אסור לו להחליט לקבל הדברים בלבב,
כדין איסור קבלת לשון הרע שהובא בכלל ו’.

אך לחוש לעצמו, צריך ומותר,
אף להזהיר אחרים באופן נסתר,
שלא יתחברו לאותו איש לעת עתה,
עד שתתברר האמת לאמיתה.

וכל זה בשמיעה סתמית בלבד,
שאמיתתה מתבררת רק בדיעבד,
אך אם כבר יצא לאדם שם של אפיקורוס להבאיש,
דינו כאילו מכיר בעצמו אותו איש.

חזרה לתוכן

כלל ח ז

ההלכה

ודע עוד, דאם מחוזק בעיר לרשע מפני שער עניני עברות שמותר עבורם לגנותו, גם כן דינא הכי (ועיין בבאר מים חיים הפרטים שצריך לזה). ואיזהו מוחזק? כל שהוסכם בפני אנשי העיר לרשע עד שלא יפול להם בו ספק (מחמת שמועות הרעות שיוצאות עליו תמיד מעניני ניאוף וכיוצא בזה דברים שנתפשוט ידיעת איסורן בכל ישראל), אבל אם יצא עליו קול בעלמא בלבד, אסור לסמוך על זה לגנותו, חס ושלום, ואפילו להחליט בלב אסור וכמו שבארנו לעיל בכלל ז’. (ואף שיראתי מאוד להעתיק דין הזה מפני בעלי הלשון, שכשישמעו על אחד שמץ דבר מה, תיכף יחזיקו את האיש למוחזק ברשע ויגנו אותו ויתלו את ההיתר בספר הזה, עם כל זה לא השמטתיו, כמאמרם ז”ל בבא בתרא (דף פט:) על רבן יוחנן בן זכאי: אמרה, והמאי קרא אמרה: כי ישרים דרכי ה’ צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם).

התרגום

ודע עוד שאם מוחזק בעיר לרשע,
מפני שאר עוונות ודברים שפשע,
הדין יהיה כבסעיף הקודם ללא שינוי,
ומותר לצאת כנגדו בגינוי,
(רק צריך להזהר שיתכוון לתועלת,
כגון, להרחיק אנשים מאותה דרך נפסלת,
ואסור לגנותו מתוך צד של שנאה,
אלה רק כדי להחזירו לדרך טובה ונאה.
ובבאר מים חיים סעיף ט”ו,
מוסבר היתר הגינוי על כל סעיפיו.)

ואדם מוחזק לרשע, על פי הגדרה,
כאשר יש בין בני העיר הסכמה ברורה,
עד שאין להם כל ספק לגבי רשעותו,
ואינם מוצאים שום צד להפוך בזכותו,
(כגון שיוצאות עליו תמיד שמועות חמורות,
כמו ניאוף וכיוצא בזה עבירות,
שאיסורן גלוי וידוע לכל האנשים,
כיון שנתפשט בקהל ישראל הקדושים),

אך אם רק יצא על איש זה קול,
יש לדחותו מכל וכל,
ואסור לגנותו ולהחליט כי הוא האשם,
ואפילו בלב אסור להתרשם,
והכל כפי שכבר הובאו הדינים,
בכלל ז’ – ראה שם בפנים.
(וכותב החפץ חיים שהיה לו מורא,
ופחד להעתיק הדין הנ”ל מתוך הגמרא,
וזאת מפני שבעלי הלשון המורגלים בחטאם,
שדי אם ישמעו שמץ דבר שלאוזנם לא ינעם,
תיכף יכריעו הדין בידם הקשה,
ויחליטו שזהו האיש המחוזק כרשע,
ומייד יגנו אותו בציבור,
ויתלו בספר הזה ההיתר לדיבור.
ועם זאת החליט שלא להשמיט ההלכה,
כי בכל זאת האמת לה צריכה,
וכפי שהובא בבבא בתרא דף פט בגמרא,
שרבי יוחנן בן זכאי אמרה:
והמקור ממנו לומדים כך להורות,
הוא הפסוק הקובע שדרכי השם ישרות,
וצדיקים ההולכים בדרך זו יפסעו בביטחה,
בעוד רשעים יכשלו, לא תהיה לרגלם מנוחה).

חזרה לתוכן

כלל ח ח

ההלכה

ודע דמה שיש אומרים דמותר לספר לשון הרע על בעלי המחלוקת – דוקא אם הוא רואה שעל ידי זה שיגלה לפני אנשים את גודל תרמיתם בזה הענין ויראו שאין הדין עימם, מתוך זה תושבת המחלוקת, אבל בלאו הכי אין שום חילוק בדבר, גם צריך לאלו הפרטים שאבאר: א) שהדברים שעל ידן הוסכם בדעתו שהם בעלי מחלוקת ידע מעצמו, ולא יסמוך בזה על שמיעה מאחרים אם לא שנתברר לו שהוא אמת. ב) צריך שיכוון לתועלת הנ”ל ולא מצד שנאה. ג) אם באפשרותו להשקיט המריבה באופן אחר, שלא יצטרך לדבר עליהם, כגון על ידי הוכחה וכיוצא בזה, אסור לו לספר לשון הרע עליהם, אם לא שהוא ירא להוכיחם פן כשידעו בעלי המחלוקת מזה שאין דעתו עימהם יפרו עצתו ושוב לא יהיה לו עצה איך לתקן הדבר. אך בענין כזה צריך שיקול הדעת גדול, ולא ימהר להחליט הדבר בדעתו להטיל שם בעלי המחלקות על צד אחד, רק שיתבונן היטב על פי התורה מי הם בעלי המחלוקת. ואם אינו יכול לברר בדעתו הדין עם מי, שב ואל תעשה עדיף.

התרגום

ודע עוד שאותם פוסקים המתירים,
לגנות בעלי מחלוקת במיני דיבורים,
(והיתר זה אינו מקובל על כל הפוסקים,
וכנראה אף הרמב”ם לקבלו לא הסכים),
הוא רק בתנאי שהגילוי המרעיש,
שאת ריח בעלי המחלוקת מבאיש,
יגרום לשאר אנשים להבין האמת לאמיתה,
ומתוך כך יביא למחלוקת שביתה.

אך אם ללא כל תועלת גילו אותו חסרון,
אסור, כי אין בכך כל יתרון,
ואף אם חושב שתצמח תועלת,
צריך לוודא שאת הפרטים הבאים היא כוללת:

א) שאת הדברים על פיהם הגיע למסקנה,
שמדובר בבעלי מחלוקת הצריכים תקנה,
שמע במו אוזניו בעצמו,
ולא יסמוך על שמיעת אחרים בני עמו,
אלא אם כן בירר הדברים,
וגילה שהם על אמת אמורים.

ב) צריך שיכוון לתועלת האמורה,
ולא חלילה מתוך שנאתו המרה.

ג) אם יש באפשרותו למצוא דרך טובה,
להשקיט באופן אחר אותה מריבה,
כגון תוכחה, או דרך דומה,
שלא תחייבהו לדברי משטמה,
אסור לו לספר עליהם לשון הרע החמור,
אלא ינקוט בשיטה חליפית, כאמור.
אך ממליץ החפץ חיים לאיש החכם,
לנהוג כך רק אם לא ירא להוכיחם,
פן כשיוודע לבעלי המחלוקת הרעים,
שאין הוא עם עצתם תמים דעים,
יפרו מחשבתו בניגוד לכוונה,
ושוב לא יהיה לענין תקנה.

ובכל ענין כזה צריך שיקול דעת רציני,
ואין למהר להטיל האשמה על צד אחד או שני,
רק יתבונן היטב על פי התורה,
מי הם בעלי המחלוקת שבידם עבירה,
ואם אינו יכול להחליט מי צודק ומי לא,
עדיף שישב באל תעשה, ויעזוב הענין כולו.

חזרה לתוכן

כלל ח ט

ההלכה

ודע עוד, דאפילו לבזות ולחרף את המתים גם כן אסור. וכתבו הפוסקים דיש תקנה וחרם קדמונים שלא להוציא לעז ושם רע על המתים. וכל זה אפילו אם המת עם הארץ. וכל שכן אם הוא תלמיד חכם בודאי המבזה אותו עוון פלילי הוא וחייב נידוי על זה, כמו שנפסק ביורה דעה בסימן רמג סעיף ז’. ואיסור של המבזה תלמיד חכם הוא אפילו אם מבזה אותו בעצמו, וכל שכן שאסור לבזות את דברי תורתו.

התרגום

ודע עוד שהדברים לא פשוטים,
כי אסור לבזות ולחרף אפילו מתים,
והפוסקים שבאיסור זה דנים,
כתבו שמדובר בחרם קדמונים,
שתקנו בענין זה תקנה חמורה,
לא להוציא על המתים שם רע.

וכל זה אפילו עם הארץ שמת,
וכל שכן לגבי תלמיד חכם שדבק באמת,
שודאי המבזה אותו הוא עוון פלילי,
וחייב נידוי על דיבורו השלילי.

ואיסור זה שבנידוי כרוך,
נפסק להלכה בשולחן ערוך,
שם בסימן רמג ביורה דעה,
הובהר בצורה ברורה ונאה,
שלא רק את התלמיד החכם אסור לגנות,
אלא אף את תורתו, שזכה ללמוד ולִשְנות.

חזרה לתוכן

כלל ח י

ההלכה

ועתה נבאר לפני מי אסור לספר לשון הרע. דע, דאין שום חילוק באיסור הסיפור בין אם הוא מספר לאנשים אחרים – קרוביו או רחוקיו – או לאשתו, אם לא שהוא דבר שצריך להודיעה מפני התועלת שתהיה מזה על להבא, כגון שהיא מקפת לאנשים רעים שיהיה קשה להוציא מהם, על כן הוא מספר לה את טבעם הרע ומזהירה שלא להקיף להם. והוא הדין ששותף יספר כזה לשותפו על איזה אנשים שבדעתו אינם בחזקת נאמנים, וכל כהאי גוונא (וכעין שאמרו בקידושין (דף נב): אל יכנסו תלמיד רבי מאיר לכאן מפני שקנטרנים הם וכו’) ואפילו אם אינו מכיר בעצמו את טבעם הרע, רק שמע עליהם, גם כן מותר לספר לה מה ששמע עליהם ולהזהירה על להבא, אף שאין לו להאמין בהחלטה למה ששמע עליהם, הא על כל פנים לחוש מבעי. (אך באופן זה לא יספר לה בלבשון שיהיה מוכח מדבריו שמקבל בהחלטה מה ששמע, רק יאמר לה: שמעתי על פלוני כך וכך, על כן הזהרי שלא תקיפיהו). אבל בלאו הכי אין שום חילוק בדבר (ורבים משתבשין בזה שמספרין לנשותיהם כל מה שארע להם עם פלוני ופלוני בבית המדרש או בשוק. ונה מלבד איסור לשון הרע עוד הוא מרבה בזה מחלוקת, כי היא בודאי תיטור השנאה ותריב עבור זה עם פלוני או עם אנשי ביתו, וגם תסיתהו לילך עוד ולריב עם פלוני בעבור זה, וסוף דבר יהיה שהיא בעצמה תבזהו עבור זה. על כן השומר נפשו ישמור את עצמו מאוד שלא לגלות לאשתו מענינים כאלו).

התרגום

ועתה מביא החפץ חיים הגדרה,
בפני מי אסור לספר לשון הרע.
דע, כותב החפץ חיים במפורש,
שאין זה משנה בפני מי נאם ודרש,
כי אין שום חילוק באיסור הדיבורים,
בין קרוביו, אשתו או אנשים אחרים.

עם זאת מותר לו לספר לאשתו דברי גנאי,
אם יתמלא קודם התנאי,
שהדבר שיספר יהיה לתועלת,
ולא סתם הכפשה נואלת.
כגון, שהיא נותנת לאנשים רעים בהקפה,
ואחר כך לא יהיה לכך מזור ותרופה,
והוא מדבר עליהם דברים רעים וקשים,
רק להזהירה שלא להקיף לאותם אנשים.

ועל פי אותו הדין ניתן להקל בלשון הרע,
כאשר שותף רוצה לתת לשותפו אזהרה,
ומודיע לו שאין לאנשים מסוימים נאמנות,
ומסיבה זו מספר דברי גנות.

בכל המקרים הללו מותר לדבר סרה,
(בדומה למה שהובא במסכת קידושין בגמרא,
שם נחשבו תלמידי רבי מאיר לקנטרנים,
ולכן אסרו עליהם להיכנס בפנים).

ואפילו אם לא מכיר בעצמו את האנשים,
אלא רק שמע עליהם דברים קשים,
מותר לו לספר לאשתו הדברים,
כדי להזהירה מענינים חמורים,
ולמרות שאסור להאמין בהחלטה גמורה,
בכל זאת הזהירות נדרשת ואינה אסורה.

(אך באופן זה לא יספר לה הדברים,
כאילו היו בליבו מנויים וגמורים,
אלא רק יאמר לה בדיבור רך,
שמעתי על פלוני כך וכך,
ולכן הזהרי לא להקיף לו חובות,
אלא את הכסף מייד עליך לגבות).

אולם ללא התנאים האמורים,
אין שום היתר לדבר דיבורים.

(ורבים משתבשים בזה בצורה חמורה,
עת מספרים לנשותיהם כל מה שארע,
ומה שעבר עליהם בבית המדרש, עת למדו,
או בשוק, או במקום בו עבדו.
והנה, מלבד שעובר על איסור ומפר החובה,
אף מרבה בזה מחלוקת מריבה ואיבה,
כי בודאי תיטור אשתו שנאה,
ותריב עם פלוני בצורה לא נאה,
ולא רק שתריב עם אותו פלוני וביתו בעצמה,
אלא אף תסיט בעלה להלחם ביתר עוצמה,
וסוף דבר שאם לא יריב במלוא שנאתו,
יתבזה גם בעיני אשתו.

לכן, ממליץ החפץ חיים בכנות,
לאדם הרוצה לשמור נפשו מהגנות,
ליזהר לא לגלות לאשתו דברים מסוג זה,
ועל ידי כך ישמור את נפשו ולא יתבזה).

חזרה לתוכן

כלל ח יא

ההלכה

וגם אין חילוק באיסורו בין אם הסיפור היה לפני אנשים שאינם קרוביו של האיש שהוא מספר עליו או לפי קרוביו, ואפילו אח על אחיו אצל אביו גם כן לשון הרע גמורה היא, ואפילו אם הוא מכוון בסיפור כדי שקרוביו יוחיכוהו על זה, גם כן אסור, דהיה לו להוכיחו תחילה בינו לבין עצמו ולא לילך תכף ולספר קלונו, אם לא שהוא משער שתוכחתו לא תועיל לו, אזה מותר.

התרגום

כמו כן, אין להבחין באיסור זה החמור,
בין קרוב של האיש, לבין זר גמור,
ואפילו אח על אחיו אצל האב,
הוא לשון הרע גמורה ואסור בלאו.
ואסור אפילו אם היתה לו כוונה טהורה,
שהקרובים יוכיחוהו לשוב לדרכי התורה,
שכן היה צריך להוכיחו תחילה ביניהם,
ולא ללכת לספר מייד בפני קרוביהם.
ורק אם משער שתוכחתו העצמית לא תועיל,
מותר לו את השפעת הקרובים להפעיל.

חזרה לתוכן

כלל ח יב

ההלכה

ודע עוד, דאיסור לשון הרע הוא אפילו אם מגנה אותו בפני ישראל, וכל שכן אם מגנהו בפני נוכחרים שעוונו גדול הרבה יותר, כי מלבד שהוא מבזה כבוד ישראל ומחלל כבוד שמים על ידי זה, עוד הוא גורם בזה רעה רבה לחברו, כי אם יספר על חברו בפני ישראל ענין גנות לא יחליט תכף לדבריו, אבל אם יספר על ישראל בפני נוכרי שהישראל הזה הוא רמאי ומאנה לבריות וכיוצא בזה, יחליט תיכף לזה ויפרסם דבר זה בפני כל (וכעין זה איתא בתוספות בבא בתרא (דף לט:) במה שפרשו הנפקא מינה בין לשון הראה למחאה (עייין שם) ויסבב לו היזק וצער מזה. וכל שכן אם הוא הולך ומלשין על ישראל בפני נכרים בודאי עוונו גדול מנשוא, כי הוא נכנס על ידי זה בכלל המלשינים, ודינו שווה לאפיקורוס והכופרים בתורה ובתחיית המתים שגיהנום כלה והם אינם כלים, כמו ששנינו במסכת ראש השנה (דף יז). על כן צריך כל איש ישראל לשמור את עצמו מזה עד מאוד, ומי שעובר על זה והולך ומלשין על ישראל בפניהם, הרי הוא כאילו חרף וגידף והרים יד בתורת משה רבנו עליו השלום, וכמו שנספק בחושן המשפט סימן כו’.

התרגום

ומסביר החפץ חיים למי ששואל,
שאסור לגנות יהודי בפני ישראל,
וכל שכן אם מגנהו בפני נוכרים,
שאת בני ישראל כידוע עוכרים,
אז עוונו בודאי גודל עוד יותר,
כי לא רק תחת כבוד ישראל וכבוד שמים חותר,
אלא אף גורם בזה רעה רבה לחברו,
שכן הנוכרי הרי יאמין מייד לדברו,
ובניגוד לישראל שאולי לא יקבל הדברים,
ובודאי לא יספר מייד לחברים,
הגוי יפרסם הדבר בפני כל,
ויוליך בכל הסביבה את הקול,
ולישראל יגרם מכך נזק וצער,
עת יפגעו עסקיו על ידי הגוי הבָעָר.
וגרוע מכך אם מלשין ובברית אחים מועל,
ובין הנוכרים נגד יהודים פועל,
שאז בודאי עוונו גדל אלף מונים,
כי נכנס כך לכלל כת מלשינים,
ודינו שווה לאפיקורוס וכופר בתורה,
שקיצם המובטח הוא מר ונורא,
שכל אלו המלשינים והמסורות,
נידונים בגיהנום לדורי דורות.

על כן מוטלת על היהודי זהירות גדולה,
שלא יכשל באותה מכשלה,
ומי שעובר על זה והולך ומלשין בפני האומות,
ובכך חושף יהודי לפגיעות איומות,
הרי זה כאילו חרף וגידף התורה,
והרים יד כנגד משה שמסרה,
ובשולחן ערוך מובאים הדינים החלים עליו,
בחושן משפט בסימן כו.

חזרה לתוכן

כלל ח יג

ההלכה

ועתה נבאר דין קבלת לשון הרע:*) ענין קבלת לשון הרע שהזהירה לנו התורה מזה, דהיינו שלא להאמין בלב שהדבר אמת, ואין צורך לנו להאריך ולבאר את מהותו של המקבל ואת האיש שהוא מקבל עליו, כי כמעט לא נמצא בו חילוק, אלא כלל הדברים בקיצור הוא כך: כל איש ישראל מצווה שלא לקבל לשון הרע על שום אדם מישראל, חוץ מעל אפיקורסים ומלשינים וכיוצא באלו אותם שיצאו מכלל “עמיתך”.

התרגום

ועתה נבאר דין קבלת לשון הרע,
אשר נגדה הזהירה תורה.
דהיינו, שאסור בלב להאמין,
שמה ששמע הוא דבר אמיתי ואמין.

ואין צריך להאריך במהות מקבל דבריו,
אף לא של האיש שמקבל עליו,
כי כמעט אין ביניהם הבדלים,
אלא כפופים בשווה לאותם הכללים.

והחפץ חיים מנסח קיצור הדברים כך,
שאיש בקלות אותם לא ישכח:
דהיינו, שעל כל בן ישראל מצווה התורה,
שלא לקבל לשון הרע,
על שום אדם יהודי,
בין רבים, בין איש יחידי.
חוץ מאפיקורסים, ומיני מלשינים,
שיצאו מכלל עמיתך וקרובים לזדים ומינים.

חזרה לתוכן

כלל ח יג – הערת שוליים

ההלכה

ואחרי שעזרני ה’ לבאר בכלל הזה כמה וכמה ענינים מהלכה זו אמרתי לבאר עוד דבר אחד, אף שאין זה מענין הספר, שמיוחד על פרטי אסור לשון הרע, אף על פי כן לא נמנעתי מזה, מפני שהוא דבר שנכשלין בו הרבה בני אדם, והוא: כשהיצר מסיתהו להלעיג ולהתלוצץ מחברו, והוא מפתהו גם כן שלא יאמר לו בפירוש הלעג וההיתול ההוא כי חברו ישיב נגדו בכפליים, וגם לא יהיה נחשב עבור זה לחכם בעיני השומעים; כי אם יתחכם להוציא את הדברים בלשון ערמה שלא תובן כוונתו רק אחר התבוננות, כדי שחברו יהיה נשאר בבזיון וכלימה כי לא יוכל להעזר מזה תיכף, וגם כאשר יתפרסם הדבר יוסכם על ידי זה לחכם בעיני הכל. והנה אם נבוא לחשוב את חשבון העוונות של המלעיג הזה, רבו מספור: א) עוון ליצנות, ב) עוון של אונאת דברים, כמו שמבואר בספר המצוות לרמב”ם מצוה רנא.

התרגום

ולאחר שעזר ה’ לחפץ חיים זכר צדיק לברכה,
לבאר בכלל זה כמה וכמה פרטי הלכה,
עתה ראה לבאר ענין מסוים,
אשר בפני עצמו שריר וקיים,
ולמרות שאינו קשור ללשון הרע ישירות,
הריהו דבר בו נכשלים אנשים תדירות.
וזהו כשיצרו מסיתו ומדיחו בדברים,
מתוך לעג ולצון לעקוץ חברים,
ולא רק שמביאו לעוקצו באופן שנון וחד,
אלא גם מפתהו באופן מיוחד,
שלא לומר בפירוש אותו לעג שנון,
אלא להעמיד פני רחום וחנון,
כי לוּ היתה כוונתו נחשפת,
היה חברו משיבו עם כפליים תוספת,
אף לא היה נחשב כה חכם בעיני השומעים,
אם היה אומר ישירות דבריו הרעים.

על כן, יתחכם לאומרם בעורמה,
ולאלץ חברו לקבלם בדממה,
כי כדי להבין הכוונה צריך התבוננות,
ורק אחר זמן תורגש ליצנות,
ובאופן כזה נשאר החבר בבזיון גמור,
כי לא יכול להסיר העלבון מייד, כאמור,
ובנוסף לכך, ככל שיעטה חברו בזיון וכלימה,
יחשב המספר כבעל שנינה וחוכמה.
ואם נבוא לחשב עוונות המלעיג,
יצטבר לנו חשבון עצום ומדאיג:
א) עוון ליצנות הפוגעת בחברים,
ב) עוון של אונאת דברים.
והוא מן המצוות והחובות של תורה,
שכולל הרמב”ם בספר המצוות, בספירה.

חזרה לתוכן

כלל ח יג – הערת שוליים – המשך

ההלכה

וגם מצוי הוא כמה פעמים שאומר לו דבר זה ברבים ומלבין פני חברו ברבים נקרא עבור זה. ועוד כמה עוונות, עיין לעיל בפתיחה. ועל המלעיג הזה נוכל לקרוא את הפסוק: יש בוטה כמדקרות חרב. וגם המהלל את הבוטה הזה כי דבר חכמה עשה בזה, ניאץ את ה’, כי המעט ממנו שאינו מקיים מצוות הוכחה להוכיחו על ערמתו הרעה הזו, אף גם ישבחנו עבור זה, ועל כזה נאמר במשלי: אומר לרשע צדיק אתה וגו’. והוא בכלל מחניף לרשע ומחזיק יד עוברי עברה. ועל אנשים כאלו נאמר: חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו.

התרגום

וגם מצוי שמנסה באופן זה להרשים,
לא אדם אחד אלא מספר אנשים,
ואז נחשב למלבין פני חברו בזאת הבדיחה,
ועוד כמה עוונות כמבואר לעיל בפתיחה.

ואדם כזה, כותב הרב,
כמדקרות חרב בוטים דבריו,
וגם המהלל את אותו בוטה מתחכם,
באיזו חוכמה את דבריו כך עיקם,
הרי גם הוא יחשב לאשם,
כי בתהילתו זו מנאץ את השם.

וגדול עוונו של זה המעודד,
כי לא רק שעם הרשע התגודד,
ולא רק שלא קיים מצוות תוכחה,
ולא הוכיחו על לשונו השלוחה,
אלא אף שבחו בעבור נכלוליו,
ועל כך אמר שלמה במשליו:
שזהו אדם המצדיק את הרשע,
ובכך מחזק התנהגותו הקשה,
והוא בכלל מחניף לרשע ולרע,
ומחזיק ידי עוברי עבירה.
ועל אנשים כאלה אמר הנביא ירמיהו:
“חכמים המה להרע, ולהיטיב לא ידעו”.

חזרה לתוכן

כלל ח יד

ההלכה

גם אין חילוק באיסור קבלת לשון הרע בין אם הוא שומע מאנשים אחרים או מאביו ואימו ואנשי ביתו. ויותר מזה מצינו בתנא דבי אליהו שאם רואה אדם לאביו ולאמו שמדברים דברים יתרים, כגון לשון הרע וכדומה, לבד שמוזהר שלא לקבל דבריהם, אלא הוא צריך גם כן למנוע אותם מזה (ויזהר שיהיה זה בדרך כבוד, וכמו שכתבתי בבאר מים חיים). ואם החריש להם, נענש הוא והם עבור זה בעונש גדול. ואמרינן במסכת שבת (דף נו) כי מי שיש לו למחות באנשי ביתו נתפס לעתיד לבוא על אנשי ביתו. על כן יהיה אדם רגיל תמיד בביתו להוכיח בענינים אלו, ורק בלשון רכה, ולהציע לפניהם את גודל העונש שיהיה עבור זה לעתיד לבוא וגודל השכר למי שנזהר מזה. וביותר יזהר בעצמו לעולם שלא ישמעו אנשי הבית מפיו שום דברי גנאי על חברו, כי אם הוא בעצמו יעבור על זה, לבד האיסור בעצמו הוא גם כן קלקול גדול לענין זה, כי שוב לא יהיה לו שום פתחון פה למנוע אותם מזה. ועל פי הרוב תלויה הנהגת אנשי הבית בענינים כאלו אחר הנהגת בעל הבית בעצמו, על כן צריך בעצמו ליזהר בזה עד מאוד, ויהי טוב לו בזה ובבא.

התרגום

ולגבי איסור קבלת לשון הרע,
אף אין חילוק, על פי הגדרה,
אם שומע מבני משפחה, כגון אמו או אביו,
או משאר אנשים אחרים הנמצאים סביב.

ויותר מכך מצינו באלה הדינים,
בתנא דבי אליהו בפנים,
שאם רואה אדם שאביו ואמו היקרים,
מפריזים מעט בדיבורים,
כגון שמספרים לשון הרע,
או שאר דברים שאסרה התורה,
לא רק שמוזהר שלא לקבל הדברים,
אלא צריך גם להשתיק ההורים,
(רק יזהר שיהיה זה בכבוד הנדרש,
כפי שבבאר מים חיים מפורש).

ואם החריש להוריו ושתק,
ולא התריע עת דיברו עתק,
נענשים הוא והם יחדיו עונש גדול,
כי מהדיבור הרע היו צריכים לחדול.

ובנושא זה העדין,
במסכת שבת מובא הדין,
שמי שיש לו למחות באנשי ביתו,
כגון בניו, הוריו או אשתו,
נתפס לעתיד לבוא,
גם בחובם ולא רק בחובו.
על כן צריך אדם להיות רגיל,
להוכיח אנשי ביתו, בני כל גיל,
ובלשון רכה ומעודדת,
להציע בפניהם גודל העוון של התבטאות בודדת.
ולהסביר להם שהעונש גדול,
ולכן מומלץ מייד לחדול.

ויותר מכל יזהר בעצמו לתת דוגמה,
שלא לדבר נגד חברו מאומה,
כי אם הוא בעצמו יעבור עבירה,
הרי מלבד שהפר ציווי התורה,
אף לא יהיה לו פתחון פה לבקש,
ועל שתיקת בני ביתו להתעקש.

ובכלל, על פי רוב, תלויה הנהגת המשפחה,
במה שבעל הבית גודר עצמו בשיחה,
לכן, אם על זהירות זו הוסיף וריבה,
יהיה לו טוב בעולם הזה ובבא.

חזרה לתוכן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *