בלב העימות התרבותי בין אנשי הדמוס לאנשי הפוליס – בין המזוהים עם דת ולאום לבין אלו המבקשים להשילם – עומדת תפיסה מנוגדת של היחס בין החברה ליחיד.
תפיסת החברה כמדכאת
אנשי הפוליס מתייחסים באופן אפריורי לממסד החברתי כישות דכאנית, המחניקה את חירותו של היחיד מלבר ומלגו.
בתחילת עידן הנאורות נתפס הדיכוי של העם בידי מוסדות המדינה, כתוצאה של רודנותם של יחידים. דיוויד יום אחד ההוגים המרכזיים שהשפיעו על התפתחות הנאורות, קבע ש”אין דבר מפתיע יותר בעיני מי שבוחן את ענייני האדם בעין פילוסופית, מאשר הקלות בה נשלטים הרבים על ידי המעטים”. מתוך כך, התפקחה תרבות המערב להכיר בכך שהכוח משחית וכי רק אם יפוזר הכוח בידי רבים יש סיכוי ליצור מרחב חופשי יותר. היו תקוות גדולות שעם העברת השלטון מידי רודנים ושכבות עילית לידי העם, יזכה היחיד לחירותו. המשטרים הדמוקרטיים שקמו חרתו על דגלם את חירותו של היחיד לקבוע את גורלו במאמציו להבטיח את אושרו.
אולם כאשר התברר שגם חברה בה נתון הכוח בידי העם אינה מצליחה לפעול כחברה מתוקנת ויש בה כדי לדכא ולהגביל את חירותו של היחיד, החל המרי הגדול בממסד, עד כי הפך לתו ההיכר של הנאורים.
תפיסת עולם זו הרואה בעצם האחדות החברתית, הלאומית והתרבותית של בני אדם כוח דכאני, הפכה לבסיס תפיסתו הסוציולוגית של המערב ובמיוחד גלגולה האחרון של הנאורות, הפוסט מודרנה, או בלשון גדי טאוב: “הנאורות החדשה” (אני בוחר במושג של טאוב מפני שהוא משקף היטב את העובדה שלפוסט מודרנה אין חיות עצמית אלא היא תולדה ישירה של יישום עקרונות הנאורות עד הקצה האחרון) – המשרשת אחר כל סוג של דיכוי, בין אם זהו הדיכוי החיצוני של השתייכותו החברתית של היחיד לדת, גזע, לאום, תרבות וכו’ – השתייכות שיש למרוד בה מאחר והיא מכניסה את היחיד לכתונת המשוגעים של ההסכמיות החברתית, בין אם זהו דיכוי פנימי, בו אובדת חירותו האותנטית של היחיד כאשר הוא מפנים את קולות החברה הסובבת.
אולם כאשר משיל היחד מעצמו את הקליפות החיצוניות והפנימיות גם יחד – מתברר שהוא מתערטל עד לגוף עצמו, ושמה ניטשת המערכה האחרונה, עת מנסה ההגות הפוסטמודרנית לקרוע מעל הגוף את הקרום הדק של ההשפעה התרבותית המעצבת את היצרים, ואין היא מצליחה לעשות זאת משום שהוא מכונן את היצרים עצמם, בהיותו הממשק המכריע בין הנפש לנשמה, ובידוע שאין מאוויים כלל ללא אונה קדמית וללא רצון להשיג מושא כלשהו שהתרבות היא זו שמעצבת אותו. מתברר שאי אפשר לחמוק מהשפעותיה של התרבות על תפיסת מהו הראוי, מהו הנחשק ומהו הטוב.
שם, על קו התפר בין הביולוגי להכרתי, ניטש מאבקה של הפוסטמודרנה, החוזרת ומוצאת את חותמו של הפנאופטיקון הפוקויאני בנשמתו של היחיד.
תפיסת החברה כמרוממת
התפיסה של אנשי הדמוס – ובמקרה זה של אלו המזוהים עם ישראל, כאמונה וכלאום שלא ניתן להפריד ביניהם: ממלכת כהנים וגוי קדוש – רואה בחברה כוח מרומם. הציבור נתפס כמאגר של מידות טובות: “ועמך כולם צדיקים נצר מטעי מעשה ידי להתפאר” – והיחידה נתפס כחסר וכבעייתי מוסרית כל זמן שלא התמלא והתרומם למדרגתו המוסרית של הציבור.
הזהות הישראלית המזוהה עם דת ולאום מייחס כיוון הופכי לזרימה שבין היחיד לכלל. היחיד, ויהי משוכלל כל שיהיה, נתפס כישות מתפתחת, אבולוציונית, שנקודת המוצא שלה נמוכה וחלקית והיא שואפת לגדול ולהשלים את עצמה באמצעות יניקה מותר אוצר החיים הגדול של התורה. הציבור הוא המאגר הגדול של הטוב והרוממות, של החירות והידע, ואין שאיפתו של היחיד אלא להתכלל בציבור זה על מנת להתרומם ולהשתכלל, ומאחר וכנסת ישראל כולה יפה היא ומום אין בה, מתמלא היחיד בטוב וטוהר, בחירות ובאושר, ככל שהוא מעמיק להפנים את ערכיה ומעשיה של התרבות העברית, ככל שהוא מתמלא בתורה ומצוות.
עצם רעיון האחדות בין אנשים, הרעיון של קשר הדוק של אנשים היוצר ישות מלאה, עם אחד האוצר בקרבו את כל הידע, הטוב, והכוח המעשי – הוא הכוח המניע של התרבות העברית. זהו הלולב המאגד בתוכו את כל איכויותיהם של היחידים המונפות אל על.
תרבות ישראל המקורית יונקת דווקא מן הנשגב, דווקא מן הטרנסנדנטי, מרף גבוה של שאיפות ואידיאלים המסמן את הטוב העליון שרק התרבות בשלמותה (רק האורגניזם הרב-אדמי – ראה ספרי “חי עולמים”) מסוגלת להתייצב מולו, והיחיד, מתוך התכללותו בתרבות, מתעלה אף הוא אל על.
השלכות הניגוד בתפיסות
הייחוס של ערך שונה לחברה ולתרבות, עומד בשורש התהום הנפערת בין עולם הלאומיות והאמונה הישראלי לבין הנאורות החדשה (בין אנשי הדמוס לבין אנשי הפוליס). בעוד שהאחרונה דוחפת את היחיד להתערטל מקישוריו אל תרבותו בטענה שקישורים אלה אינם אלא מוסרות הכובלות את נשמתו, קוראת הראשונה ליחיד להדק את קישוריו אל תרבותה בראותה בקישורים אלה עורקי חיים שדרכם זורמת אל היחיד חיות וטוב, מוסר וחירות: “אל תאמר חרות על הלוחות אלא חירות על הלוחות”. “כי עבד ה’ הוא לבדו חופשי”.
תפיסות הופכיות אלה של היחס בין היחיד והכלל, ההבדל המהותי בין תפיסת היחיד כפרא אציל שהתרבות מדכאת אותו לבין אדם בלתי מושלם ההולך ומתפתח מתוך קשריו עם תרבות מרוממת – משפיעות באופן מהותי על מלחמת התרבות בין הנאורות החדשה לבין אורן של ישראל.
לכל אחת מהתפיסות השלכות משלה:
התרבות מדכאת התרבות מרוממת
• היחיד מורד בתרבות ומוסדותיה.
• הגהינום הוא האחר.
• הציבור מטומטם ושטוף מוח (מרקס)
• אמונת הציבור היא כמו סמים (מרקס)
• האופק של היחיד הוא שחרור מהתרבות
• השאיפה האידיאלית היא להחליש את מוסדות התרבות הנתפסים כרוע מעצם קיומם.
• ניכור כלפי העם, האומה, מוסדות, מסורת, מורשת ועוד.
• הזדהות אוטומטית עם מי שהתרבות ממדרת אותו בדרך כלשהי (ערבים, עובדים זרים וכו’) בלא קשר לתוכן המידור או סיבתו.
• השחרור והפירוק מול נורמות חברתיות הוא אידיאל בפני עצמו, בלא קשר לתוכן הנורמה (המרד השפוף – להביא את ציטוט הפתיחה של טאוב)
• השאיפות האידיאליות של התרבות נתפסות כלי דיכוי ולכן יש להתייחס אליהם בציניות. מכריזים על מותם של הנרטיבים הגדולים.
• שאיפה פוליטוקרטית – למדינת כל אזרחיה. היחיד הבדיד הוא הקריטריון כי כל ערכי המדינה נחשבים למדכאים וכל הזדהות עם ציבור נחשבת שגויה וכוזבת.
• היחיד שואף להידבק בתרבות.
• ואהבת לרעך כמוך
• הציבור הוא מרכז הקודש ואין תפילה נשמעת אלא בציבור.
• האופק של היחיד הוא התכללות אמיצה ביותר בתרבות.
• יש זכות ליחיד להגן על זהותו הלאומית והדתית.
• הזדהות עם העם, האומה, המרושת, המסורת, ועוד.
• איפוק ובניה, התגברות על יצרים למען ערכים ואידיאות
• נרטיבים גדולים המחיים את היחיד והציבור.
• תפיסה אחדות של אלוה אינסופי הקורא לאדם להתרומם על ידי מעשיו ולשאוב מתוך ציבור קדוש את כוחותיו המרוממים
• דאגה לעם ולמדינה, תחושת זהות קולקטיבית.
• היחיד פועל לחזק את מוסדות החברה ולתרום לה מכוחותיו ומרצו – חיילך לאורייתא.
• שאיפה דמוקרטית – לקבוע את הגורל הלאומי המשותף של כל הנקראים בשם ישראל.
תרבות ישראל מול המערב
אי אפשר לטעון שאין שחיתות ציבורית.
אי אפשר להכחיש את הסכנה הדורסנית הצפויה ליחיד מצד מוסדות החברה.
בהעדר אידיאלים מובילה המסקנה הבלתי נמנעת אל אנרכיזם – יש לפרק את המוסדות, למרוד בערכים, להכחיש את תקוף המוסר, ולהלחם בהשפעות של התרבות על היחיד [קצת פוקו?]
אך המבט הישראלי מצביע על שורש הקלקול בהעדר אידיאלים: משום ש”אין אלוהים במקום הזה”. אין זה בכדי שהולדתו של עם ישראל עולה מתוך הניגוד החריף בין גוי מושחת, מצרים הקדמונית, לבין גוי קדוש היוצא מתוכו, גוי מקרב גוי.
הפתרון הישראלי אינו פירוק החברה וההזדהות הלאומית כדי לסלק את הדיכוי, אלא להעלות את החברה אל עבודת האלוהים, אל אידיאלים המתנשאים מעבר ליחיד ומהווים מקור השראה לשלמותו.
