פולמוסי אבולוציה – הטרודוקסיה בלתי נמנעת

אותה אדרת, אך לא אותה הגברת

ספרו של דאוד, “תודה לאל על אבולוציה”,  בו מתיימר להציע דאוד להציע “נישואין” בין המדע לבין הדת, הוא דוגמה נפלאה לאופן בו מוחקת האבולוציה את הצורות הישנות של האמונה הנוצרית, . דאוד טוען שכאשר הוא מחבק את “הסיפור הגדול” של 14 בליוני שנות אבולוציה, יש לו יחסים יותר אינטימיים עם יש”ו מכפי שהיו לו מעולם”,[1] וספרו מלא הצהרות על העדר סתירה בין אבולוציה לנצרות, כולל לוגו של ה”דג של ישו” המשולב עם מאובן של דג.

איור 30: דגו של דאוד.[2]

 בתיאור האישי שלו בפתיחת הספר, מתאר דאוד את שורשיו כקתולי, שהפך בהמשך ל”נוצרי שנולד מחדש” וחווה “טבילה ברוח הקודש” בהתאם לתפיסת הזרם ה”פנטקוסטלי” וה”כריזמטי” של הנצרות (שני זרמים חדשים שצמחו במהלך המאה העשרים עם דגש על התגלות אישית של האלוהים למאמין). אצל דאוד התבטאה התגלות אישית זו ב”דיבור בלשונות” (גלוסולליה), דהיינו, השמעת הברות חסרות משמעות באופן הנשמע כשפה.

אולם, מאחר ובאמת אין כל דרך ליצור התאמה בין נצרות לאבולוציה, נאלץ דאוד להתכחש לנצרות “הישנה” ולהכפיש אותה כתפיסת עולם מיושנת כמו הרעיון שכדור הארץ הוא שטוח. הוא אף קובע נחרצות שכל “השקפה רוחנית שאינה מודה לאל על האבולוציה”,[3] היא השקפה מיושנת. אין ספק שזוהי דרך אלגנטית ביותר ליישב בין הנצרות לבין האבולוציה.

יתרה מזאת, דאוד ממליץ להשליך את מה שלא מתאים:

בהכרח יוביל מאמץ אבולוציוני זה לשינוי כמה תורות במידה כזאת שכמעט לא ניתן יהיה להכירן, אף יהיו קטעים בכתבי הקודש שהתועלת שלהם תהיה כל כך מועטת שהם ייעלמו, בדיוק כפי שזנבם של הפרימטים אבד בשושלת הקופים ממנה יצאנו”.[4] ספק אם דאוד קולע לדעתו של מישהו מבין שני בליון הנוצרים המאמינים, מחוץ לכמה יוניטרים (שאכן מעטרים את ספרו בהמלצותיהם החמות).

בסופו של דבר הוא משליך בצורה מפורשת את הנצרות כאמונה,  ומציב את הנתונים האמפיריים ככתבי קודשו: “החלופה של דת האבולוציה להסתמכות על כתבי קודש קדומים היא נתונים אמפיריים. במובן מסויים, הנתונים הם כתבי הקודש שלנו, ואנו נכנעים להם”.[5]

אין ספק שזוהי התוצאה הבלתי נמנעת של השפעת האבולוציה על הנצרות: מחיקתה!

דת שאינה נותנת מקום למבט העמוק והרחב שאינו נצמד אל אליל מכל סוג שהוא, בין אם זהו צלב מעץ בין אם אלו כתבי קודש שנתלשו מהקשרם, עתידה להימחות תחת המבט האבולוציוני.

מסקנותיו של דאוד מדגימות היטב את האופן בו מאלצת האבולוציה את האמונה, ומביאה את דאוד האוונגליסט, המדבר בלשונות, הנוצרי שנולד מחדש וטבל ב”רוח הקודש”, אל ההכרה הבלתי נמנעת באמונה היחידה המבינה את המציאות האנושית והאלוהית גם יחד: האמונה באלוהים אינסופי המתגלה בעולם “באופן פומבי”, עד כי כל ההסברים התיאולוגיים הקלאסיים של הנצרות הופכים אצלו ל”קוסמולוגיה ישנה”!

“לנוצרים המתחילים לפסוע בנתיב האבולוציה”, כותב דאוד, “חושף היקום כולו את האל הקדוש… הקוסמולוגיה הישנה ציוותה ‘עבוד את הבורא, לא את הבריאה’, הקוסמולוגיה החדשה מבקשת: “אם לא נממש את עבודת האל באמצעות מתן כבוד לנוכחותו האימננטית של הבורא, ‘עבודת האל’ שלנו תוביל למוות ולא לחיים”.[6]

הוא אפילו מתקרב להבנה של  השילוב בין אינסוף אימננטי לאינסוף טרנסנדנטי, שאין בו שום מקום ליש”ו,  כי מי צריך את חסדו של יש”ו, אם הבריאה ממשיכה הלאה הלאה.

איור 31: דאוד מתקרב לאמונת אומן.[7]

הנצרות, דחתה בשתי ידיים את הגאולה האבולוציונית, בתוך העולם, ובחרה בגאולה החוץ-עולמית, האסכטולוגית, של חסד-עכשיו. בכך, החמיצה את עיקר הטוב שבאדם והעבירה את שאיפת הטוב שבו מנתיבי חיים לנתיבי מוות.  בהיותה אנטי-אבולוציונית, הכפירה בנצרות היא מוכרחת, וסוף הנצרות להשתנות מן הקצה או להעלם ככל שיממשו אנשים את בכורתם ויגלו שהחיים הם לב ההתעלות המוסרית, ושלא דיכוי הכוחות אלא עילויים הוא המפתח לכל מוסר.[8]