תרבויות מנוכסות ותרגומים

תרגום "נכון" "לא נכון"

כבר מזמן כפרו הבלשנים באפשרותה של שפה נטולת אידיאולוגיה ודחו בשאט נפש את אותה תחושה אינטואיטיבית-נאיבית שלכל מילה בשפה אחת יש מילה מקבילה בשפה אחרת הנושאת את אותה משמעות. ועם זאת, למרות ההסכמה הקונצנזואלית המפתיעה למדי בין מתרגמים שאין אפשרות להמיר משפה לשפה בשלמות, באשר יש גווני השתמעויות שלעד יהיו שונים – אנו חוזרים ונתקלים בתרגומים "נאיבים" וחסרי אינטרוספקציה, דווקא במקומות שטעונים פחי-משמעות כאלה.
במיוחד כאשר מדובר בתרגום כתבים דתיים, אורבות למתרגם סכנות.

אחד הנושאים התיאולוגיים היותר שנויים במחלוקת, הוא רעיון התשובה. אל מול רעיון התשובה היהודי הסובב בעיקר את ציר התיקון המעשי – כמאמר הידוע: "…עד שירצה את חברו" – והבקורת על מי שלא תיקן את המעשים כ"טובל ושרץ בידו" [1. ועוד יותר מכך – מהלכים הסטוריים מעשיים המנוסחים בלשון תשובה: ושב… את שבותיך… וקבצך מכל העמים אשר הפיצך…".] – הציבה הנצרות תיזה אחרת הסובבת בעיקר את ציר החרטה והצער – באופן התואם את המהלך המרכזי של התיאולוגיה הנוצרית הבוחל ב'מעשים' כאמצעי לגאולה ובוחר במימדים הפנימיים של נפש המאמין כזירה המרכזית של המאבק התיאולוגי.

צאתם של כתבי מרטין לותר בעברית [2. מרטין לותר – ארבעה חיבורים תיאולוגיים – תרגום ועריכה מדעית: רן הכהן, הקדמה: פרופ' מירי אליאב-פלדון, אחרית דבר: פרופ' דוד כ"ץ.], מהווים הזדמנות יוצאת דופן לעמוד על משחק המראות בין התרבות היהודית והנוצרית, באשר לא רק לותר עצמו עסק בדיוק במשחק זה בתרגמו מחדש את כתבי הקודש, אלא גם עצם קריאתו העברית המחודשת של לותר בעיני המתרגם האקדמי העברי, רן הכהן, מהווה הזדמנות להמשיך לסקור את גלגוליו של משחק גומלין זה. בהקשר זה מענין לעמוד על משחקי השפה שיוצר מתרגם לעברית עם טקסט לטיני שיסודותיו התיאולוגיים נעוצים בטקסטים שיסודותיהם בטקסטים עבריים…
זוהי הזדמנות להתחקות בצורה מעניינת אחר האופן בו תרבות בולעת תרבות בולעת תרבות, כאשר תרגומים לכתבים דתיים שונים משתמשים במונחים מקבילים-זהים, שעברו הזחה סמנטית רדיקלית עד כדי העברת מסרים מנוגדים. כך, למשל, בתרגום זה שיצא לאחרונה באוניברסיטת תל-אביב נעשה שימוש מענין במילה "תשובה" – באופן המחזיר כביכול עטרה ליושנה והוא מאוד "נאות" מבחינה תרגומית – אך חוטא לעצם מהלכו של לותר, ולרקע התרבותי שעמד מאחורי הנוסח הלטיני שלו.
טענתי המרכזית היא שלא ניתן באופן בלתי-רפלקטיבי לתרגם Penitentiam כ"תשובה" גם אם באופן מקורי הקביל המונח הלטיני לעברי, באשר המטענים הסמנטיים של מונח זה כבר לקחו אותו למקום אחר לגמרי. המתרגמים של לותר לאנגלית ולצרפתית בחרו במונחים הגונזים בתוכם את הלטינית: "pénitence" בצרפתית (הנושאת משמעויות של חרטה וסיגוף) ו-"repentance" באנגלית (הנושאת משמעות של חרטה וצער) [4. מילון קיימבריגד' מביא:
Definition : repent verb FORMAL to be very sorry for something bad you have done in the past and wish that you had not done it.
]. כאשר בוחנים את המשמעות הלקסיקלית של מונחים אלו במילונים מקובלים של השפות האמורות, מגלים תוכן סמנטי הקשור לעולמה של הנצרות דווקא ולא לעולמה של היהדות – תוכן סמנטי, שתרגומו של רן הכהן, המקים "עולה של תשובה" על ה-penitentiam הלטיני ובכך "משיב" כביכול עטרה לישנה – פשוט מחמיץ אותו לחלוטין.
יתרה מזאת, גם אם נקבל גישה אינדפרנטית כזאת לתכנים שתרבויות יוצקות במילים, חומר הנושא של רן הכהן עצמו אמור היה להאיר את עיניו, באשר כל מפעלו של לותר הוא בדיוק לתקוף קונספציה של "תשובה" המוצאת ערך במעשים כתיקון לחטאים.
כלומר, הנקודה המפורשת –ב- Penitentiam של לותר היא הצער והחרטה – לא התשובה – וכפי שנראה להלן – זה בדיוק היה המסר המרכזי של לותר ושל ממשיכי דרכו בגוונים השונים של הפרוטסטנטיות – שהכפרה מקורה רק באמונה ובסליחתו של ישו, הקשורה קשר הדוק עם ייסורי החרטה והצער הפנימיים של המאמין, ואין לה ולא כלום עם מעשיו של האדם.
בדיוק נקודה מהפכנית זו – בה שינה ישו את רעיון התשובה, מאקט בעל השלכות מעשיות לאקט של חרטה פנימית – היא הנקודה שמדגיש לותר ב-95 התיזות של שטרי המחילה – ובדיוק הנקודה בגינה הוא בוחל בכנסיה הקתולית שהזריקה תוכן של "תשובה" לתוך "החרטה" הנדרשת – וקבעה, בניגוד לדעתו הנחרצת של לותר לגבי עקרונות היסוד של הנצרות, שיש אפשרות לתיקון המציאות באמצעות מעשים – במקרה זה רכישת אינדוליגנציות.
מתוך תרגום בלתי רפלקסיבי, הנאמן על פני השטח למקורות ה"עבריים" או "היהודים" הקדמונים של הנצרות, מגיע רן הכהן להכרעות תרגומיות העומדות בסתירה ישירה לתוכן הסמנטי של החומר אותו הוא מבקש לתרגם.
כך, הוא תרגם את ה"תיזה הראשונה" באופן הבא[3. אני משווה כאן, זה לצד זה, בין הלטינית המקורית, תרגומים לאנגלית ולצרפתית, התרגום החדש והמדעי של רן כהן, ותרגום עברי חליפי שאני מציע.]:

השוואת תרגומי התיזה הראשונה

לטינית – מקור	תרגום לאנגלית	תרגום לצרפתית	תרגום רן הכהן	תרגומי
Dominus et magister noster Iesus Christus dicendo `Penitentiam agite &c.' omnem vitam fidelium penitentiam esse voluit.	Our Lord and Master Jesus Christ, when He said Poenitentiam agite, willed that the whole life of believers should be repentance.	En disant "faites pénitence…", notre Seigneur et Maître Jésus-Christ a voulu que toute la vie des fidèles soit une pénitence	אדוננו ומורנו ישו כריסטוס, באומרו "עשו תשובה וגו' [5. רן הכהן מציין את המקור כ"מתי ד-17": המובא כאן בתרגומו של דליטש: "מן-העת ההיא החל ישוע לקרא קרוא ואמור שובו כי מלכות השמים קרבה לבוא".(נעתקים מלשון יון ללשון עברית על ידי החכם פראפעסאר פראנץ דעליטש ז"ל). ובאנגלית: From that time Jesus began to preach, and to say, Repent: for the kingdom of heaven is at hand”., ויש לשאול מדוע, אם החליט לאמץ את הכרעתו של דליטש לגבי "שובו" – לא בחר בתרגום iesus כ"ישוע" אלא הסתפק ב"ישו" היהודי המסורתי (אם כי בהשמטת הגרשיים ה-non-politically correct).]", רצה שכל חיי המאמינים יוקדשו לתשובה.	כאשר אדוננו ומורנו יזוס קריסטוס קרא: "התחרטו וגו'", רצה שכל חייהם של המאמינים יהיו חרטה".

אין ספק שרן הכהן היה עושה כבוד ללותר ולתרגומו – לו היה מעיין ביתר דקדוק בדרכו של לותר עצמו כמתרגם – כפי שמעיד לותר במכתב שהוא כותב אודות תרגומו לתנ"ך בספטמבר 1530, בו מגן לותר על שינויים שהכניס בטקסט הלטיני בעת תרגומו לגרמנית – כדי לשקף בדיוק נקודה זו הנדונה: "אתה שואל אותי" כותב לותר, "מדוע בפרק השלישי של 'אל הרומיים' תרגמתי את דבריו של פאולוס: "Arbitramur hominem iustificari ex fide absque operibus" במילים: "אנו טוענים שאדם יוצדק בלא מעשי התורה אלא רק באמונתו בלבד". אתה גם אומר לי שהפפיסטים (הקתולים) מקימים מהומה מפני שהטקסט של פאולוס אינו מכיל את המילה "בלבד" (solum)… לא הסתמכתי, אף לא פעלתי על פי אופיה של השפה כאשר הכנסתי את המילה "solum" (בלבד) ב'אל הרומיים' ג', כאילו היתה בטקסט עצמו, מאחר ומשמעות דבריו של פאולוס הצריכה זאת בדחיפות ודרשה זאת. הוא דן כאן בנקודה המרכזית של הדוקטרינה הנוצרית במקום זה – דהיינו שהאמונה בישו מצדיקה אותנו ללא מעשים של תורה. למעשה הוא דוחה לחלוטין את כל המעשים…דבריו, ברורים מאוד – 'ללא מעשים'. שום מעשים כלל! ואם אין מעשים, הרי שחייבת זו להיות האמונה בלבד…הו איזו תורה נהדרת, קונסטרוקטיבית ובלתי-פוגענית היתה זו שהיתה מלמדת שמעשים יכולים להושיע ולא רק האמונה. זה יהיה כמו לומר שאין זה מותו של ישו לבדו שלוקח מאיתנו את החטא שלנו, אלא שמעשינו קשורים איכשהו לענין זה. זו באמת היתה דרך יפה לכבד את מותו של ישו, לומר שמעשינו עוזרים לכך, ושמה שמותו של ישו עושה, גם מעשינו יכולים לעשות – שאנו שווים לו בטוב ובכוח. זהו השטן עצמו שאינו יכול לעולם להפסיק לנאץ את דמו של ישו"[6. מתוך, Project Wittenberg by Dr. Gary Mann http://www.tentmaker.org/tracts/LutherLetter.html].
אם לותר היה מוכן להוסיף מילים לתנ"ך כדי לעמוד על נקודה תיאולוגית זו – האם לא יואיל רן הכהן, להיות נאמן לנושא תרגומו – ולשמור על רוחו הנוצרית הייחודית, בלא ל"גייר" אותו ולהחזירו "בתשובה" לחיק היהדות. [7. עד כדי תרגום vere penitens, שבהקשר האמור ניתן ביתר נאמנות לתרגם: "מתחרט אמיתי" בנוסח: "בעל תשובה אמיתי" – ראה תיזה 31: Quam rarus est vere penitens, tam rarus est vere indulgentias redimens, i. e. rarissimus).]
ברור שהפרדיגמה התרגומית הבלתי-רפלקטיבית של רן הכהן מהווה כלשעצמה נושא חשוב הראוי לעיון נפרד – במיוחד על רקע ההצהרה על "מדעיות" התרגום וההקשר האקדמי המודגש בו הוא יוצא לאור (התרגום מוקף פרופסורים "פנים ואחור" ונושא את חותמי הלגיטימיות של החוג להיסטוריה כללית, אוניברסיטת תל-אביב).