תעלומות אבולוציוניות – הכחדות?

אחד הנושאים החביבים על מדעני הטבע הוא הנושא של “הכחדה”. היצור שהיה ואיננו עוד.

במקומות רבים אף מעלים ספקולציות שבמהלך ההסטוריה נכחדו יותר ממאה מליון מינים.  אולם נקודה השקפה זו של “הכחדה” היא פרספקטיבה שגויה המקפיאה את התהליך לכדי רצף של תמונות דוממות. אם החיים הולכים ולובשים ופושטים צורות, אם יש כאן אחדות של כל היש, ההכחדה היא כגלים בים הגדול, שהרי צאצאיהם של כל היצורים הנכחדים כביכול, אינם אלא אותם יצורים עצמם אחרי שעברו שינוי, והם נמצאים כאן היום. נכון שה”דינוזאורים” נכחדו, אך תנינים, דרקוני קומודו ובעלי כנף ממלאים את כדור הארץ. נכון שסבא שלי “נכחד”, אבל אני כאן. נכון שתרבות מסויימת נכחדה, אך תרומתה לאנושות עוד איתנו.

אם נקודת המבט היא פסימית (מה שנקרא: “עין רעה”), היא רואה הכחדות ואנוכיות, אם היא אופטימית (מה שנקרא: “עין טובה”), הרי היא תופסת את הכל בצורה שונה לחלוטין: הרי אנחנו כאן, צאציהם של ספוגים נקבוביים, תולעים פחוסות, דגים קרירים ודו-חיים מקפצים, זוחלים ויונקים זעירים… אנו גלגוליהם המאוחרים, אנו צורותיהם החדשות.

יתרה מזאת, הישן נשמר והחדש מתחדש. הבקטריות לא נעלמו. הצורות החדשות מתווספות לישנות. ההכחדה של מיני התמחויות לא פוגעת בהתקדמות המרכזית של הסוג, הסוג נשאר, האמצעים משתנים. הסוג הוא המגמה עצמה: עצם מגמת ההתפתחות.

בסופו של דבר כל החיים על פני הארץ מופיעים כארבעה בסיסים ועשרים חומצות אמינו. פריי כותבת: “ציפורים שעל ענפים אחרים רחוקים יותר בעץ החיים, נושאות ב-DNA שלהן הבדלים רבים יותר: אחוזים אחדים. ככל שהמרחק בין שני מינים על עץ החיים גדול יותר כן רבים ההבדלים ב-DNA שלהם. אבל אצל כל היצורים כולם, הצופן הגנטי כתוב באותם תווים סמויים, אותן ארבע אותיות בדיוק מפני שבסופו של דבר השתלשלו כל צורות החיים בעולמנו מאב קדמון אחד, שחי לפני כארבעה מיליארד שנה, קרוב לזמן לידתו של כוכב הלכת עצמו”.[1] ושתי השאלות הקריטיות הן: מה בא האב הקדמון להופיע? כיצד צמחו כך החיים עלי אדמות? והשאלה השניה: כיצד מאב קדמון פשוט כל כך צמחו שינויים רבים כל כך ומגוון עצום כל כך? כיצד בניגוד לכיוון האנטרופי מופיע מגמה אנת’רופית שהולכת ומחוללת את כל המורכבות והשינויים הללו.