שולחן ערוך א

א) לעבודת בוראו – כי לכך נברא האדם כמו שאמר הכתוב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו'. ואף (א) אם ישיאנו יצרו בחורף לומר איך תעמוד בבוקר כי הקור גדול או ישיאנו בקיץ לומר איך תעמוד ממטתך ועדיין לא שבעת משנתך יתגבר עליו ואל ישמע לו ויחשוב בנפשו אלו היה נצרך לעמוד לשרת לפני מלך ב"ו כמה היה זהיר וזריז לעמוד בהשכמה להכין עצמו לעבודתו כ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו לפני ממ"ה הקב"ה:
ביאור על פי אמונת האבולוציה:
שו"ע אורח חיים סימן א (א) : "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו (א)…"
האריה הוא מטיל המורא הגדול של עולם החי, כפי שרמוז בשמו, וכאשר מתגבר איש כאריה לעבוד את בוראו הוא מקשר את היראה הארצית מפני אימת מלך החיות אל מקורה באימה האינסופית מפני מלך מלכי המלכים.
לפני שיפרט את כל המעשים והציוויים שיעשה הישראלי, פונה השולחן ערוך דווקא לעולם הדמיון והרגש, במילים: "יתגבר כארי". ניתן הרי היה להתחיל את שולחן ערוך במילים: "יעמוד בבוקר לעבודת בוראו", אלא שכבר במילים הראשונות מסומנת הזירה הבסיסית של מאבק האדם להשלמתו:
יתגבר – כלומר יכניע דבר מה, ינצח דבר מה המתנגד למהלך עבודת הבורא.
כארי – יגייס את כוח הדמיון ובאמצעות ציור שכלי ממוקד יעניק עוצמה להתגברותו.
התגברות עמידתית זו שגבורת האריה עומדת במרכזה, ממוקדת בשעת הבוקר ובעבודת הבורא.
הדימוי של הארי אינו מקרי. גבורת הארי היא גבורה חומרית, אריה טורף ודורס, אריה קופץ על טרפו ושואג. מדוע לא יאמר לצדיק המשכים לעבודת בוראו בסגנון היותר ראוי "לצדיקים": יתגבר כצדיק, יתגבר בטוב לבב, יתגבר כמלאך – למה יתגבר כארי? אותו יצור אימתני, שאגני, שכולו שרירים וניבים, טלפיים ורעמה – שיא הגופניות, שיא החומריות במלוא תקיפותה הטורפנית, דווקא מתוך כך יש להתגבר לעבודת ה'.
הסעיף הראשון של שולחן ערוך, מסמן לנו את נקודת המרכז של עבודת ה', זו אינה עבודה צדקנית, או עבודה הנובעת מתוך נבכקייט רליגיוזי, אלא של גבורה, של הסתערות בכל הכוחות הגופניים והנפשיים על מרכז העבודה – לכן יתגבר כארי דווקא. וכדברי הרב בעולת ראי"ה: "אם נעבוד את ד' רק בכחות העליונים ולא בכחות השפלים, לא נגיע אל מעלת השלמות, כי אנו חייבים לעבדו בכל הכחות הטבעיים הנתונים לנו מחסדו".
ובמישור המעשי, מגייסים את הכוחות הגופניים העצלים באמצעות כוחות גופניים עזים יותר. מגבירים את כוח החיים על כוח המוות. המוות השולט בהוויה מופיע בלילה, ועם בא בוקר, יש מקום להגביר את החיים מתוך עצם מקורם, ומתוך הגבורה של החיים, גבורת האריה – מגיעים לעבוד את הבורא.
הגאון מוילנא, מזכיר לנו היכן פגשנו דימוי זה במקור: הגר"א מפנה ישירות לשני מקורות של דימויים: לאבות פרק ה' – ו :"יהודה בן תימא אומר, הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".
בספר במדבר פרק כג (כד) בנבואת בלעם, נאמר: הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה. ובזוהר חלק ג', דף ריא/א מפרש: "הן עם כלביא יקום וגו' מאן עמא תקיפא כישראל. בשעתא דאתנהיר צפרא קם ומתגבר כאריא לפולחנא דמאריהון בכמה שירין בכמה תושבחן משתדלי באורייתא כל יומא". כלומר: מי עם תקיף כישראל. בשעת עלות השחר קם ומתגבר כארי לעבודת ריבונם, בכמה שירים, בכמה תשבוחות, עמלים בתורה כל היום.
ובמדרש תנחומא (בלק פרק יד): "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא אין אומה בעולם כיוצא בהן הרי הן ישנים מן התורה ומן המצות עמדו משנתן עומדים כאריות חוטפים קריאת שמע וממליכים להקב"ה… כאן אנו מוצאים את הקשר הפנימי בין הרעיון של קריאת שמע – המליכהו עליך לבין הרעיון של הקימה כארי – קום כמלך החיות והמלך עליך כאדם את מלך מלכי המלכים. כאדם ביכולתך לרכז בהוויתך את כל העוצמות האדירות של עולם החי, אתה הוא הנציג של ממלכת החי על פני כדור הארץ – מתוך כך אתה פונה כלפי מעלה – מקשר את כל העוצמות הללו אל מרכז המגמה העולמית.
והקישור עובר דרך הנקודה המרכזית של האומה הישראלית דווקא, כמאמר המדרש: "אין אומה בעולם כיוצא בהן", שהם קמים כאריות לחטוף קריאת שמע…
(17) ספר נצח ישראל – פרק נח: "…רצו לפרש במדרש הזה כמו שהתבאר, כי ישראל הם עם השם יתברך מבלי חציצה. ולכך אין ראוי לשבח את ישראל בכח ובגבורה אנושית. אבל השבח הזה על גבורת אלקית, לא גבורה אנושית. ומה שהכתוב אומר "הן עם כלביא יקום", רוצה לומר שכל ענין שלהם אינו דברים פחותים, רק עושים מעשים גדולים ונוראים, ודבר זה הם מצות אלקיים, וזה נקרא שהם "עם כלביא יקום", כלומר שמעשיהם גדולים. ואין לך מעשה גדול יותר ממי שעושה מצות אלקית, כי לפי חשיבות המעשה – שהוא מעשה אלקי – נחשב המעשה גדול מאוד. ולפיכך מה שישראל עושים מצוה אלקית, דבר זה נחשב שהם "עם כלביא יקום וכארי יתנשא". ומה שהוא גובר על הדברים הרוחנים, הוא נקרא שיאכל טרף. כלל הדבר, הכתוב רצה לומר כי ישראל מעשיהם אלהיים כמו שראוי לאומה אלהית, וזהו "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא". ובשפת אמת מוצאים את הרעיון המרכזי של עבודת הבוקר הנמשכת על היום: "…הן עם כלביא יקום כו'. שזה עיקר שבחן של ישראל…איש ישראל אין לו בעולמו רק עבודת הבורא יתברך ולכן מיד בקומו חוזר לעבודתו. וזה הזריזות הוא סימן שכל תהלוכתו בשכבו ובקומו ולכתו רק לעשות שליחות אביו שבשמים… כלביא יקום עי"ז כארי יתנשא ולכן לא ישכב עד יאכל טרף כי כפי הקימה בבוקר כן נמשך כל היום…"
ההתגברות כארי בבוקר דווקא מסמנת את התחדשות החיים. הבוקר מסמן שינוי עמוק בהוויה, אחרי חיי הלילה המסתוריים בהם מוטל הגוף על מיטתו, שרוע אין אונים במצב שיש בו אחד משישים ממיתה, ורק אורחות החלום המסתוריים שולטים בתודעה, עת הגוף הולך ומחדש את כוחותיו, יונק בדממת הלילה ממעיין החיים הפנימי. בבוקר באה התחדשות, חיים רעננים חוזרים לגוף, הנפש נכנסת לפוקוס – והאישיות זורמת לתוך המציאות של הוויתה התודעתית. בנקודה זו מציע השולחן ערוך לעמוד בבוקר לעבודת הבורא. העמידה, המסמנת קיום ויציבות, מתחברת עם ההתחדשות הטבעית של הבוקר ומתרוממת להתקשר אל האידיאל המרכזי של החיים: עבודת הבורא – כינוס כל הכוחות אל המרכז האידיאלי של החיים, באופן שכל המעשים מתלכדים עם האידיאל – כך שאין חלק כלשהו במכלול האדם שאינו מחובר להוויתו המרכזית.באה"ק ב' רמ"ז, כותב הרב: "רואה אני איך קליפת נוגה ששרויה ביסודה בנפש הבהמית, אורבת היא על הנטיות הנפשיות להמשיך אותן אליה להשפיל את רוח האדם, לטשטש את אורו, למעט שלטון הקודש בעולם וע"י תוספת עבודה ויראה יתירה חושבת היא להחליש את כח הרצון שליטת החוג שבקדושה הפנימית. ואז בכל עת התעוררות הכחות הבהמיות (ים) ע"י פעולות גופניות באה היא ומהממת את הרצון החלוש המדוכא ע"י הפגיעה של צדקות הרבה יותר מן המדה, וע"י העצבות המדלדלת המצורפה לזה, ובזה עושקת היא נשמות וכחות וכחתף ושבע יפול צדיק וקם, וכארי ולביא יתחזק איש אשר נוכח ד' דרכו, וישם פניו אל תורה, אל היושר והצדק, אל התפילה הרעננה המלאה שמחות ועז, ועת לדרוש את ד', דרשו ד' ועזו בקשו פניו תמיד".